הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 16425-04-16

30 יוני 2018

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) – מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) – מר אברהם גלאי

התובע
מאיר יעקב זמשטיין ת.ז XXXXXX597
ע"י ב"כ עו"ד אפרת רוגל
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י המחלקה המשפטית תל אביב – עו"ד שלייסנר

פסק דין
פתח דבר
האם בדין קבע הנתבע, במסגרת בדיקת זכאות לקצבת אזרח ותיק, כי התובע אינו בגדר " תושב" מדינת ישראל לצורך חוק הביטוח הלאומי (וחוק בריאות ממלכתי) , החל מיום 1.11.14 ? שאלה זו מונחת כעת לפתחנו.
רקע עובדתי
התובע יליד שנת 1948 , נולד באיטליה ועלה לישראל עם משפחתו. בתחילת שנות ה-60 עזבו בני המשפחה את הארץ ועברו להתגורר בארצות הברית. לתובע אזרחות אמריקאית משנת 1966 ( סע' 4-5 לתצהיר התובע).
בשנת 1968, בהיותו בן 20, עלה התובע לבדו לישראל ושירת בצה"ל כחייל בודד. בשנת 1992 חזרו הוריו ואחותו להתגורר בישראל ( סע' 6 ו- 12 לתצהיר התובע).
התובע עבד כ- 20 שנה בחברת ביטוח " הסנה" כמנהל הביטוח הימי ובחברת " פז" כמנהל מחלקת הביטוח ומנהל המחלקה לפיתוח עסקים בחו"ל. בשנת 1996 סיים את עבודתו בחברת פז והחל לעבוד כעורך דין עצמאי בתחום סחר ובנקאות בינלאומית ( סע' 8 ו-11 לתצהיר התובע).
מאז חודש 7/2013 התובע הינו בעלים של מוסך רכב, אשר נמצא באזור התעשייה בעכו (הודעה על פתיחת תיק ליחיד במס הכנסה, נספח א' לתצהיר התובע).
התובע אינו מחזיק בדירה בבעלותו, בארץ או מחוצה לה. בבעלות התובע שני רכבים פרטיים בישראל , אחד מהם משמש את המוסך כרכב חלופי ( עמ' 11, ש' 17-20 וסע' 24 לתצהיר התובע; עמ' 15, ש' 25-26). התובע בעל רישיון נהיגה של מדינת פלורידה בארה"ב ( עמ' 9, ש' 23-24).
לתובע 3 חשבונות בנק בישראל: שניים בבנק מזרחי טפחות בסניף עכו – האחד אישי והשני עסקי, והשלישי משותף עם בתו, גב' יעל זמשטיין, בבנק דיסקונט, סניף קדמת עתידים בתל אביב ( סע' 13 לתצהיר התובע וכן נספח ד' לתצהירו) .
ביום 21.5.2015, בהגיעו לגיל 67, הגיש התובע לנתבע תביעה לקצבת אזרח וותיק. ביום 13.7.2015 שלח הנתבע לתובע מכתב השגה בו הוזהר כי הוחלט לשלול את תושבתו ואם ברצונו לחלוק על החלטה זו עליו להגישה תוך 45 יום ( נספח 8 לכתב התביעה). ביום 23.7.2015 דחה הנתבע את תביעת התובע לפי הוראות הסעיפים 240 ו- 244 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק), מן הטעם כי התובע אינו תושב ישראל ( נספח 2 לכתב התביעה).
התובע הגיש השגתו לנתבע ביום 18.8.2015 באמצעות בא כוחו ( נספח 9 לכתב התביעה) ונדחה על ידי הנתבע ביום 21.12.2015, אשר קבע כי אין לראות בו תושב, החל מיום 1.11.2014 ( נספח 1 לכתב התביעה).
וכך נכתב:
"לאחר בדיקת השגתך הוחלט לראותך כמי שאינו תושב ישראל מתאריך 1/11/2014 ואילך. וזאת מהנימוקים הבאים:
רוב זמנך נמצא בחו"ל ולא בארץ, משנת 2004, שוהה בחו"ל בשיעור 76%.
הנך בעל אזרחות אמריקאית משנת 1966.
לא השתכנענו שהרכב שרשום על שמך מסוג פיג'ו, נמצא במחסן כשאתה שוהה בחו"ל, הרכב כנראה בשימושן של בנותיך, או לפחות אחת מהן.
העסק שנמצא בארץ, מוסך, מנוהל על ידי מנהל עבודה אשר הוא זה שיש לו הקשר הישיר עם העובדים ועם הלקוחות.
אין לך בארץ דירה בבעלותך, כשאתה מגיע לארץ, אתה גר ביחידת דיור אצל הבת שלך.
לפיכך, אינך מבוטח על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי מתאריך 1.11.2014 ."
על רקע דברים אלו, ביום 10.4.2016 הגיש התובע תביעה זו, בה הוא משיג על החלטות הנתבע.
ביום 25.1.2017 התקיים דיון מקדמי בפני כב' השופטת עידית איצקוביץ'. במהלכו נקבע כי אלו הן המחלוקות שיש לדון בהן:

  1. האם התובע תושב ישראל והאם החלטת הנתבע אשר שוללת את תושבותו מיום 1.11.2014 ניתנה כדין.
  2. האם התובע זכאי לקצבת אזרח וותיק.

ביום 3.7.2017 התקיים בפנינו דיון ההוכחות, העדים נחקרו בחקירה נגדית לאחר שמסרו עדויותיהם הראשיות בתצהירים. מטעם התביעה העיד התובע, בנותיו, גב' אפרת זמשטיין וגב' יעל זמשטיין, וכן מר אלברט שיהב, מנהל המוסך ( להלן – מר שיהב).
לאחר שמיעת העדויות ולאורן, הוחלט שהתובע ימציא לתיק בתוך 14 יום עותק מהתצהיר אשר הגיש במסגרת תיק 2789-08-08 וכן אסמכתאות בגין נופשים/מלונות/השכרת רכבים במסגרת טיולים לחו"ל, בשים לב לתקופה הרלוונטית לתביעה. כמו כן נקבע כי הנתבע ימציא בתוך אותו מועד פירוט כניסות ויציאות מן הארץ ביחס לתובע לשנת 2005 ואילך, ובתוך 30 ימים נוספים יודיע באם שינה את עמדתו, נוכח הודעתו כי בכוונתו לערוך בדיקה מחודשת לתביעה.
בהודעתו מיום 17.7.2017 הודיע התובע לבית הדין כי לא נמצאו ברשותו האסמכתאות הנדרשות ביחס לתקופה הרלוונטית, שכן כל האישורים הוגשו לרשויות המס כחלק מהדיווח השנתי. כמו כן ניסיונותיו לאתר את תצהירו במסגרת תיק ע"ר 2789-08-08 לא צלחו, עם זאת הינו סבור כי מאחר ועקרונות הצהרתו פורטו בפסק הדין שניתן באותו תיק והלה נכונים למועד מסירתם, קרי לשנת 2008, ניתן לוותר על המצאתו לתיק דנא.
ביום 23.7.2017 הגיש הנתבע לתיק את דו"ח פירוט הכניסות והיציאות מן הארץ, וביום 2.8.2017 הודיע כי אין שינוי בעמדתו בתיק.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
טענות התובע
על אף אזרחותו הכפולה, מרכז חייו מצוי בארץ, שכן כל משפחתו נמצאת בישראל ( שתי בנותיו וחמשת נכדיו), הוא בעל עסק בישראל ומחזיק בה בחשבונות בנק וברכבים. נסיעותיו לחו"ל היו לשם פרנסה או נופש בלבד.
הנתבע תמך החלטתו לשלילת תושבתו על טענות עובדתיות חסרות בסיס אשר הופרכו על ידי התובע: לא הוכח כי שיעור שהייתו של התובע בחו"ל עומד על 76% ומדוע שיעור זה מצדיק את שלילת תושבותו, נוכח עיסוקו אשר הצריך נסיעות רבות לחו"ל; הטענה לפיה רכבו של התובע מצוי בשימוש בנותיו הוכחה כלא נכונה; אין חולק כי מר שיהב הוא המנהל המקצועי של המוסך ואילו התובע הוא הבעלים של העסק.
התובע אמנם אינו מחזיק בבעלותו דירה בישראל, אך לא נסתרה טענתו כי לאחר גירושיו בשנת 2005, עבר ביתם המשותף של בני הזוג בקריית טבעון לבעלותה של גרושתו והתובע עבר להתגורר ביחידת דיור אצל אחותו בקרית חיים. בשנת 2012, חלתה אחותו של התובע במחלת הסרטן ובשנת 2015 עברה לגור עם בעלה אצל בתה בישוב מורשת אשר בגליל התחתון, על כן, התובע עבר לגור ביחידת דיור אשר בביתה של בתו אפרת ברעננה, ולעיתים לן ביחידה נפרדת בביתה של בתו יעל במושב עולש.
באשר למוצגי הנתבע טען התובע כי מוצג נ/1 – דו"ח הכנסות בישראל, אין בו כדי לתרום לענייננו, שכן מדובר על דו"ח הכנסות בישראל בלבד בעוד התובע מדווח על הכנסותיו בארה"ב לרשויות המס שם. באשר למוצג נ/2 – פסק הדין בתיק 2789-08-08, במסגרתו הצהיר התובע שאינו תושב ישראל – אותו תצהיר רלוונטי אך ורק למועד נתינתו, שכן מיד לאחר מכן בשנת 2008, בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב וכישלון ניסיונו בהקמת עסק לשיווק מוצרי ים המלח בארה"ב, שב התובע לישראל. באשר למוצג נ/3 – כתבת אינטרנט מיום 17.12.2008, אין לייחס לאמור בה כל משקל ובוודאי שאין להסתמך על תוכנה כנכון . באשר לדו"ח הכניסות והיציאות מישראל, אשר הוגש לתיק בעקבות הוראת בית הדין בסיום דיון ההוכחות, טען התובע כי הדו"ח אינו מפרט את מטרות יציאותיו מן הארץ ועל כן אין להתחשב באמור בו, בהיותו דו"ח חלקי.
החלטת הנתבע התקבלה רק בסמוך למועד בו הגיע התובע לגיל זקנה והגיש תביעתו לקבלת הגמלה, בעוד לא הועלתה כל טענה באשר למעמדו כתושב במשך שנים ארוכות.
התובע שילם במשך כ-50 שנה וממשיך לשלם גם היום את דמי הביטוח הלאומי, ולמעשה הסתמך על כך שזכויותיו יתממשו בבוא העת. שלילת תושבתו כעת גורמת לתובע עוול גדול, ונעשית בניגוד לחובות המנהליות המוגברות החלות על הנתבע כגוף ציבורי. החלטת הנתבע גרמה בנוסף לשלילת זכויותיו של התובע לקבל טיפול רפואי על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1944, דבר הגורם לו סיכון רפואי גדול כמו גם נזקים כספיים רבים, שכן התובע סובל מבעיות רפואיות רבות, לרבות אי סבילות לסוכר ותת פעילות של בלוטת התריס, אשר מצריכים מעקב רפואי סדיר, אותו הוא מבצע בישראל, כמו כן הוא נדרש למעקב צמוד של רופא עיניים בשל שני ניתוחים שעבר בעיניו בחודשים 12/2012 ו- 7/2013.
התובע בעל אזרחות אמריקאית משנת 1966 ובמהלך כל שנות עבודתו נהג לשהות תקופות ממושכות בחו"ל לצרכי עבודתו. הנתבע שגה בקביעתו לפיה התובע שהה משנת 2004 כ- 76% מהזמן בחו"ל, בהתעלם מעיסוקו המצריך נסיעות רבות לחו"ל, לרבות ייצוג לקוחה גדולה מאוד מפלורידה, בשנת 2009, כאשר הטיפול בעניינה נדרש התובע לנסיעות תכופות לארה"ב.
הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי התובע אינו תושב ישראל באופן שמצדיק קביעה כאמור, בפרט לאור עידן הגלובליזציה ופסיקת בתי הדין בה הוגמשה דרישת התושבות והוכרה זכאותם של מבוטחים לשהות תקופות ממושכות בחו"ל לצרכי טיולים, לימודים, עבודה וכדומה. התובע הפנה בהקשר זה לפסיקת בית הדין הארצי: עב"ל ( ארצי) 83/06 טייץ - המוסד לביטוח הלאומי, מיום 2.9.2009 ( להלן – עניין טייץ) ועב"ל ( ארצי) 273/03 נעמי דוידי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.6.2004 (להלן – עניין דוידי).
טענות הנתבע
התובע אינו תושב ישראל בהתאם להגדרת התושבות שבפקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961, הקובע את מבחני העזר: "מבחן מרכז החיים" ו-"מבחן חזקת הימים". מרכז חייו של התובע אינו בישראל, שכן הוא שוהה ברוב השנה בארה"ב ומגיע לארץ לתקופות קצרות בלבד; מחזיק ברישיון נהיגה בארה"ב בתוקף; כאשר מגיע לבקר בארץ אינו מחזיק בדירה, אלא מתגורר לסירוגין בדירותיהן של בנותיו; בפסק הדין אשר הוגש בהליך אחר, נ/2, הצהיר התובע כי הינו תושב חוץ וכי אינו מעוניין לחזור לגבולות הארץ; בכתבת האינטרנט, נ/3, התובע מציג עצמו כמי שמרכז חייו ועיסוקו הינו בארה"ב. טענת התובע כי שהותו בארה"ב הינה לשם עסקים וחופשות בלבד לא הוכחה; התובע לא הצביע על הפקדות אשר בוצעו לחשבונו בארץ, עובדה שיש בה כדי להעיד על כך שהכנסותיו נותרות בארה"ב; התובע לא הוכיח כי החזקת הרכבים בידיו הינה לצרכיו האישיים ולא לצורכי המוסך או צורכי בנותיו; התובע לא הציג דוחות או שיקולים להחזקת מוסך כאשר עיסוקו הינו עריכת דין, במיוחד כאשר מעדותו עולה שהמוסך אינו מניב רווחים.
מבחן חזקת הימים אינו תומך בקבלת התביעה, מאחר והתובע שהה בין השנים 2004-2014 למעלה מ- 75% מחוץ לישראל. אין מדובר בביקור או שהות זמנית בחו"ל כפי שטען התובע, אלא התובע העתיק את מרכז חייו לחו"ל. התובע לא המציא כל אסמכתא אובייקטיבית לטענה כי מרכז חייו בישראל. בנותיו של התובע אמנם גרות בישראל והוא לן בבתיהן בזמן ביקוריו כאן, אך מעדויותיהן עולה כי לא ידוע להן דבר על עיסוקיו בחו"ל ועל מקומות מגוריו שם .
לתובע אין כל זיקה לישראל, אובייקטיבית או סובייקטיבית. לפיכך, לא מתקיימים תנאי הזכאות לקצבת אזרח וותיק והחלטת הנתבע בנסיבות העניין הינה סבירה ונכונה.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
תנאי לזכאות בקצבת אזרח וותיק הקבועה בסעיף 244( א) לחוק הוא היותו של אדם עונה להגדרת " מבוטח" על פי סעיף 240( א) לחוק, כלומר היותו של המבוטח " תושב ישראל". להלן סעיפי החוק הרלוונטיים ( ההדגשות הוספו מ.נ.ד.):
קצבת אזרח וותיק
"244. (א) מבוטח שהגיע לגיל המזכה בקצבת אזרח ותיק, ישלם לו המוסד, בכפוף להוראות סימן זה, קצבה חודשית בשיעור של 17.7% מהסכום הבסיסי."
מבוטח
"240. (א) בכפוף להוראות סעיף קטן ( ב), תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים מבוטח לפי פרק זה, להוציא מי שביום שבו נעשה לראשונה תושב ישראל כבר הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ג' בלוח א'1."
הזכאות לקצבת אזרח ותיק, מותנית אפוא, בהיותו של האדם תושב ישראל במועד התביעה לקצבה ואין מדובר בזכות שנצברה מכוח שנים רבות של תשלום דמי ביטוח וראו:
"...המערער לא קנה לעצמו 'זכות קניינית' המושתתת על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לתשלום קצבת הזקנה בהגיעו לגיל המזכה בקצבה מעצם תשלום דמי הביטוח על ידו, בהיעדר תנאי זכאות על פי החוק לתשלום אותה קצבה"
עב"ל (ארצי) 375/99 יוסף אייזן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.7.02. פסה"ד אושר בבג"ץ 8313/02; עתירה לדיון נוסף - דנג"ץ 7873/03 – נדחתה.
דרישת התושבות כתנאי לזכאות לקצבאות המשולמות מכוח חוק הביטוח הלאומי, הינה דרישה מהותית, המגלמת את המחויבות של המדינה לתושביה והעדפת רווחתם, בשים לב לתקציבו המוגבל של המוסד לביטוח לאומי וראו:
"6. ענפי הביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי... חלים, ברובם, על תושבי ישראל בלבד. תנאי התושבות באותם ענפי ביטוח הוא תנאי בסיסי, הן לגבי חובות המבוטח או מעבידו (תשלום דמי ביטוח לאומי) והן לגבי זכויותיהם של המבוטח ושאל שאיריו (קבלת גימלה), ענף ביטוח זקנה ושאירים הוא ענף אשר התושבות בישראל הוא תנאי לביטוח בו...
...
22. תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחוייבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הבטחון הסוציאלי"
דב"ע ( ארצי) נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי - חשימה עבד רדואן, מיום 11.1.95.
עוד ראו:
"אך ברור הוא כי המדינה תיתן עדיפות להקצאת משאבים לסיפוק צרכיהם הסוציאליים של תושביה הקבועים ... כלפיהם נושאת המדינה באחריות מיוחדת. אין פירוש הדבר כי אין למדינה חובה גם כלפי אחרים הנמצאים בתחומה... עם זאת אין להניח קיומה של חובה חוקתית לשוויון בהקצאת משאבים ... בין בעלי מעמד בישראל לאלה שאינם תושביה, ובלבד שזכויות היסוד לחיים ולשלמות הגוף של כל אדם באשר הוא תכובדנה "
בג"ץ 11044/04 דימיטרי סולומטין ואח' נ' שר הבריאות ואח' , מיום 27.6.11.
החוק אינו מגדיר מיהו ' תושב', אך נקבע כי המבחן העיקרי לבירור שאלת היותו של אדם תושב ישראל הוא מבחן " מרכז החיים", אשר נבדק בפועל לפי " מבחן מירב הזיקות". מבחן זה בעל היבט פיזי-אובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות הפיזיות של האדם ובעל היבט סובייקטיבי, שעניינו כוונת האדם וראייתו האישית את מרכז חייו:
"המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי הינו מבחן "מרכז החיים", הנבדק לפי "מירב הזיקות" (עב"ל 83/06 ג'אן טייץ – המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.6.09). למבחן זה שני פנים - ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית, וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו – להבדיל משהות ארעית או זמנית (עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 696 (2002); להלן – עניין דונייבסקי; כן ראו – הגם שבהקשרים אחרים ולצורך תכליות אחרות – את ע"א 477/02 גונן נ. פקיד שומה חיפה, מיום 29.12.05, בהקשר של דיני המס, ואת דנ"פ 8612/00 ברגר נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439 (2001), בהקשר של דיני ההסגרה). על מנת להגיע למסקנה עובדתית בדבר "מרכז החיים" ו"מירב הזיקות" יש לבחון את כלל הנסיבות העובדתיות. ביניהן ניתן למנות את הנסיבות הבאות: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל (כדוגמא – במקרים של לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי)."
עב"ל ( ארצי) 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.3.2011 ( להלן – עניין עזה).
כאמור, הזיקות העומדות לבחינה הן מגוונות וכוללות בין היתר את: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים, המקום בו מתגוררים, לומדים ועובדים יתר בני המשפחה, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. (עניין עזה, וכן ראו: עב"ל ( ארצי) 57559-05-15 מאיר ששון - המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.5.2017).
עוד נקבע כי:
"במקרים רבים בהם נזקק בית הדין להכריע בשאלת תושבותו של מבקש גמלה, השאלה בדבר מקום מגוריו היא השאלה המרכזית השנויה במחלוקת, ועל פיה תוכרע שאלת התושבות. זאת, נוכח העובדה שמקום המגורים מצביע על זיקה מרכזית ומשמעותית בבחינת מרכז חייו של מבקש הגמלה (עב"ל 190/99 (ארצי) רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 548 (2001) והפסיקה המוזכרת בו )"
עבל ( ארצי) 48134-10-12 המוסד לביטוח לאומי - יאסמין מחרום, מיום 3.11.14 ( להלן – עניין מחרום).
ועוד נקבע בהקשר זה:
"יש להוכיח מגורים של קבע במדינת ישראל לצורך תושבות. לא די במקום העבודה של המערער, מקום מגורי המשפחה המורחבת, תשלום דמי הביטוח הלאומי ובעובדה שילדיהם לומדים בבית ספר בירושלים בכדי להפכם לתושבי ישראל. "
עב"ל (ארצי) 1549/04 מוחמד עלי זעתרי טויל – המוסד לביטוח לאומי , מיום 31.1.06.
בעת יישום המבחנים יש לקחת בחשבון את מהותה של הזכות הנדונה ותכליותיה ובענייננו תכלית קצבת אזרח וותיק שהוא " הרובד הבסיסי הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל" (עניין טייץ).
כן נקבע בעניין טייץ כי עצם שהייתו של אזרח ישראל בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים טיפולים רפואיים וכיוצא בזה, אין בה כדי להסיט את " מרכז חייו" מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות כ"תושב ישראל". בנוסף, נקבע כי בעידן הגלובליזציה אין לשלול אפשרות של תושבות כפולה.
"... כך במיוחד בעידן הגלובליזציה בו מתקיימת ניידות תכופה ולעיתים אף קבועה ברחבי העולם, אין לשלול מציאות לפיה יהיו לאדם זיקות מהותיות לישראל, גם אם הוא מחלק עיתותיו בשהייה בארץ ומחוצה לה, כשם שאין לשלול בהכרח תושבות כפולה, בדומה לאזרחות כפולה. במסגרת זו ובהיותם חלק אינטגראלי מתופעה כלל עולמית זו, רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה, צעירים ומבוגרים כאחד, עושים תכופות בביקורי בני משפחה הפזורים ברחבי תבל, וטועמים טעמו של "העולם הגדול" בהתפתחותם המקצועית והעסקית לצרכי לימודים, או עבודה מחוץ לישראל, כמו גם בידע שהם מביאים עמם לקהילה הבינלאומית."
נטל ההוכחה בשאלת תושבות לצורך קבלת גמלה מן המוסד, נקבע לפי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלוונטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלוונטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלוונטית. במקרה שבו לפני התקופה הרלבנטית, לא היה התובע תושב ישראל, יוטל עליו נטל ההוכחה להראות כי שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלוונטית ( עב"ל ( ארצי) 7502-06-14 עימאד סלים שקור - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.4.2017 והאסמכתאות שם).
מן הכלל אל הפרט
במקרה שלפנינו, לנוכח הצהרתי המפורשת של התובע בהליך שבפנינו כי נכון לשנת 2008 לא היה תושב ישראל ( עמ' 15, ש' 13, ראו פירוט להלן), הרי שלמעשה הנטל להוכיח כי מעמדו זה השתנה מאז ונכון למועד הגשת התביעה לנתבע, צריך להיות מוטל על התובע. יחד עם זאת, מכיוון שעסקינן בהחלטת הנתבע לשלול את תושבותו של התובע ובשים לב לעובדה כי לתובע אזרחות ישראלית, נבחן את התביעה, כאילו הנטל מוטל על הנתבע. כפי שנפרט להלן, כך או אחרת, ממילא לא הוצג בפנינו כל ביסוס שיאפשר קביעה כי התובע היה תושב ישראל, נכון למועד הגשת התביעה לנתבע או נכון למועד החלטת הנתבע שאין לראות בו כתושב.
להלן נפרט על יסוד הראיות שהוצגו בפנינו, את הנימוקים בגינם הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות:
ראשית, על פי דו"ח ביקורת הגבולות אשר הוצג בפנינו (23.7.17), ( עליו לא ביקש התובע לחלוק) משנת 2004 ועד לשנת 2014 שהה התובע במרבית הזמן בחו"ל. במסגרת תצהירו התובע לא התייחס כלל לסוגיית שהותו בארצות הברית והציג מצג לפיו מאז ומעולם חי בישראל בלבד. בחקירתו הנגדית אישר התובע שלפחות בחלק מהתקופה ( ראו להלן) לא היה תושב ישראל, אך לטענתו בשנת 2008 משלא הצליחו עסקיו בארצות הברית ובעקבות המצב הכלכלי הקשה שם שב לישראל. על פי דו"ח ביקורת הגבולות ניתן להבחין כי אמנם בשנת 2008 שהה התובע בישראל 216 ימים בישראל ( מהם כ-3 חודשים, מ-18.5.08 ועד 14.8.08, בגין צו עיכוב יציאה מהארץ. ראו להלן) ובהמשך, בשנת 2009 התובע קיצר את ימי שהייתו בארץ ל- 173 ימים, בשנת 2010 שהה בישראל 15 ימים בלבד ( כ-4%), ב- 2011 - 39 ימים ( כ-11%), ב-2012 – 72 ימים ( כ-20%), ב-2013 - 40 ימים ( כ-11%), ב-2014 – 73 ימים ( כ-20%) וב-2015 – 62 ימים (כ-17%) .
מכאן שגם לאחר שלטענתו העתיק התובע את מרכז חייו מארצות הברית לישראל ולמצער מאז שנת 2010 ועד שנת 2015 (בסיומה ניתנה החלטת הנתבע) , שהייתו של התובע בישראל אינה עולה על 20% מהשנה, זאת בדומה לשנים שקדמו לשנת 2008, בהן התובע מאשר שלא היה תושב ישראל.
לא למותר לציין, כי לאור המסמכים הרפואיים שהציג התובע במצורף לתצהירו, לפחות חלק מתקופות שהייתו בישראל, נועדו לצורך קבלת טיפול רפואי ותו לא (כך, מאז מחצית חודש 12/12 ועד מחצית 2/13, תקופה בה נראה שבמרביתה שהה בישראל לצורך בדיקות, ניתוח עיניים והתאוששות).
שנית, נכון למועד ההחלטה הנדונה בפנינו, התובע לא החזיק בדירת מגורים בישראל, בבעלות או בשכירות. בהתאם לתצהירו, בשנת 2005 התגרש מאשתו, עזב את ביתם המשותף בטבעון ועבר להתגורר ביחידת דיור בביתה של אחותו בקריות. לעומת זאת בחקירתו ולאחר שעומת עם עדות שמסר בתיק אחר, אישר שבין השנים 2005-2008 התגורר בארצות הברית ( עמ' 15, ש' 13). מכל מקום, במועדים בהם שהה בישראל, לא גר התובע בבית שהחזיק, אלא בדירותיהן של בנות משפחתו – אחותו ובנותיו, כאשר מהעדויות עולה כי לא מדובר במגורים רצופים או קבועים ( כך לדוגמא עדותה של אחת הבנות שלכאורה גר אצלה: "ש. את סיפרת שיש אצלך יחידת דיור שאביך מתגורר בה? ת. נכון לפעמים. הוא בא לבקר את הנכדים. הוא לא היה מתגורר ביחידה הרבה". עמ' 6, ש' 10) רק בשנת 2016 שכר התובע דירה בעכו ( הסכם השכירות צורף כנספח ב' לתצהירו), אך מועד זה אינו רלוונטי לבחינה שבפנינו. כאמור לעיל, מקום המגורים הוא עניין מכריע במבחן מירב הזיקות, באשר הוא מצביע על זיקה מרכזית ומשמעותית בבחינת מרכז חייו של מבקש הגמלה ( עניין מחרום). כעולה מן הראיות שבפנינו בתקופה הרלוונטית, לתובע לא היה מקום מגורים קבוע בישראל.
שלישית, לתובע אמנם חשבונות בנק בישראל, עם זאת התובע לא הציג בפנינו דפי חשבון או פירוט כרטיס אשראי, שיש בהם כדי להעיד על פעילות שוטפת בחשבונות אלו. התובע אף לא טען, קל וחומר לא הוכיח, כי אינו מנהל חשבון בנק פעיל בארה"ב. ניהול חשבון בנק ישראלי אינו שקול כנגד שהייה מחוץ לגבולות ישראל מרבית ימות השנה, שכן ניתן לנהל חשבון בנק בישראל גם מרחוק, מחוץ לגבולות ישראל ( עניין מחרום). יתרה מכך, עדותו של התובע בדבר עסקיו הנוכחיים בחו"ל בצירוף העדר ראיות באשר לשימוש שנעשה בהכנסותיו, מעלה בסבירות גבוהה מסקנה כי הכנסותיו של התובע בחו"ל משמשות אותו למחייתו שם ולא בישראל. למעשה, התובע לא הצביע על הוצאות להן הוא נדרש בישראל, או על העברת הכנסותיו מארצות הברית לצורך קיום מרכז חייו הנטען בישראל.
רביעית, התובע טען כי הינו בעל זיקה משפחתית חזקה לישראל בה מתגוררים בני משפחתו - אחותו ( עד לפטירתה בשנת 2017), שתי בנותיו וחמשת נכדיו. על אף שלא הזכיר זאת בתצהירו, מן העדויות בפנינו עלה כי לתובע זיקה משפחתית וחברתית גם מחוץ לישראל: לתובע בת זוג משנת 2006 ועד היום, המתגוררת באופן קבוע בארה"ב ובקנדה ומגיעה לתקופות קצרות לישראל ( עמ' 6, ש' 22-28; עמ' 13, ש' 33- עמ' 14, ש' 33). אנו מוצאים טעם לפגם בעצם הניסיון ל הסתרת קיומה של בת הזוג מפנינו, במיוחד בשים לב לכך שמדובר בזוגיות ארוכת שנים. בפנינו התובע העיד כי בשלב מסוים עמדו להתחתן אם כי לא עשו זאת בפועל ( עמ' 14, ש' 8-11). בהליך אחר העיד שנישא לאותה בת זוג ( נ/2: עמ' 2, ש' 35). התובע לא הבהיר בפנינו מתי החליטה בת זוגו לעבור ולהתגורר בישראל, כאשר ברור שבמשך שנים ארוכות התגוררה בחו"ל. בשים לב לכך שבנותיו של התובע לא ידעו דבר על עסקיו, על מקומות מגוריו, על חייו הפרטיים, הרי שברי שגם אם התובע חש קשר נפשי עז לבנותיו ולנכדיו, אין מדובר בקשר המצביע על כי מרכז חייו מצוי בישראל ובוודאי עת הסתבר כי הוא מנהל מזה למעלה מ-10 שנים זוגיות בחו"ל.
חמישית, התובע טען כי מחזיק בשני רכבים בישראל; האחד רכב מסוג פיג'ו 407, שנת ייצור 2008 מ.ר 7131962, אשר מצוי בשימושו של מנהל המוסך מר שיהב ואשר נרכש לצורכי המוסך ( סע' 24 לתצהירו; עמ' 11 ש' 18-20) ולכן לא ניתן לראות בו כנכס המשמש את התובע בקיום מרכז חייו בישראל. לגבי הרכב השני, מסוג סיטרואן C5, שנת ייצור 2013 מ.ר. 8099612, אשר לטענת התובע מצוי בשימושו הבלעדי ( סעיף 24 לתצהירו), לא צורפו מסמכים המעידים על תשלומי ביטוח, הוצאות דלק וכו' וממילא שאל נוכח תקופות שהותו הקצרות של התובע בישראל, גם אם החזיק ברכב ששימש אותו לצורך ביקוריו בישראל, אין בכך כדי לשנות מהותית את התמונה העובדתית העולה מכלל הראיות והזיקות הנבחנות.
שישית, התובע עו"ד בהכשרתו, טען כי החל משנת 1996 ובכל התקופה הנדונה עסק בייצוג לקוחות ברחבי העולם ( עמ' 11, ש' 9-11). לטענתו, הוא מדווח על הכנסות מעטות בישראל ( נ/1) שכן רוב הכנסותיו הן מעבודתו בחו"ל, אשר עליה הוא מדווח ומשלם מס בחו"ל ( עמ' 10, ש' 30 – עמ' 11, ש' 2), זאת מאחר ולקוחותיו הם תושבי חוץ הנמצאים בירדן, אירופה וארה"ב ואין לו כלל לקוחות בישראל ( עמ' 10, ש' 19-20). העובדה שהתובע אינו מדווח כלל בישראל על הכנסותיו בחו"ל, מצביעה אף היא על ניתוק הזיקה לישראל. באשר לעסקיו בישראל, התובע טען כי הינו בעלים של מוסך הנמצא בעכו, אלא שהוכח כי בפועל המוסך מנוהל על ידי מר שיהב, ועל אף שהתובע אחראי על הנושא הכספי של העסק, בחודשים בהם הוא לא נמצא בארץ, הוא משאיר בידי מנהל המוסך שיקים חתומים עבור תשלום משכורות וכן עבור תשלומים שוטפים של העסק ( עמ' 13, ש' 8-15). עוד עלה מעדותו כי המוסך אינו רווחי נכון להיום ( עמ' 11, ש' 5-6): "העסק מחזיק את עצמו", כך גם מעדותו של מר שיהב ( עמ' 8, ש' 18-19): "אני השתכרתי מעט מאוד כי לא היתה הרבה עבודה, אבל משכורת מינימום. אני עבדתי בעוד מקום...". פרט לדברים בעלמא, לא הוצגה בפנינו כל ראיה לעבודה בפועל שביצע התובע עבור המוסך. מהאמור לעיל, אנו מסיקים כי הזיקה הכלכלית המהותית של התובע בתקופה הרלוונטית, הינה לארה"ב, שם דיווח על הכנסותיו העיקריות ושם ככל הנראה נותרו הכנסות אלו, וכי העסק בישראל, הינו משני לעסקיו.
שביעית, ביולי 2008, במסגרת תיק ע"ר 2789-08-08 הצהיר התובע כי לאחר גירושיו בשנת 2005 הוא העתיק את מרכז חייו למיאמי-ארה"ב שם התגורר, ניהל את עסקיו ואף נישא בשנית ( נ/2, סע' 11 לפסק הדין). דבר מכל אלו לא מצא דרכו לתצהיר שהוגש בפנינו. בעדותו בפנינו, טען כי הצהרתו הייתה נכונה לאותה העת, אלא שעסקיו שם נכשלו, הוא לא התחתן בפועל על אף שהיה בכוונתו להינשא, וכן לא התגורר במיאמי שלוש שנים באופן קבוע ( להלן עדותו בעמ' 12, ש' 8-21; עמ' 15, ש' 7-20):
"ש. פסק הדין הוא משנת 2008. בפסק הדין אתה מצהיר שהעתקת את חייך למיאמי שבארה"ב שם אתה מתגורר מאז, שם אתה מנהל את עסקך ושם נישאת בשנית. אני מציג לך את פסק הדין בתיק 2789-08-08 מיום 14.8.08. מה יש לך לומר על כך?
ת. אז נסעתי לקבל על עצמי את התיק שסיפרתי עליו, זו היתה הכוונה שלי אז, אבל לא היה צורך בזה כי היה לי עורכי דין מקומיים ולכן חזרתי ארצה.
ש. לפי פסק הדין משנת 2008 סעיפים 9-11, אתה הצהרת בפני בית המשפט שמאז שהתגרשת בשנת 2005 עברת לגור במיאמי ואתה מתגורר שם מאז, נכון לשנת 2008, ובנוסף אתה מנהל שם עסקים ואף נישאת בשנית.
ת. היתה כוונה אז. אני אז ייצגתי חברה ישראלית לקוסמטיקה שביקשה להקים עסקים, היא היתה בקשיים כלכליים בארץ, ניתחתי את המצב הכלכלי שלה והגעתי למסקנה שהיא צריכה להרחיב את הייצוא כדי להגדיל הכנסות אז סיכמנו שאני אצא לארה"ב כדי למצוא חברה. לא גרתי 3 שנים במיאמי. היה ניסיון להינשא וזה לא קרה. לא באמת התחתנתי. העסקים שניסיתי להקים, היה משבר כלכלי והכל התמוטט. אז הצהרתי שזה מה שרציתי לעשות וזה לא צלח."
....
לשאלת בית הדין:
ש. לכאורה לפי מה שעולה מפסק הדין, אתה הצהרת שעברת לגור במיאמי, לא הצהרת שאתה עושה עסק נקודתי, הצהרת שעברת לגור, הצהרת שהתחתנת, הצהרת שאתה מנהל את העסקים שלך, כל זאת אתה מצהיר בשנת 2008 ואתה אומר משנת 2005. אני רוצה להבין, האם אתה אז הצהרת משהו לא נכון ואז תסביר לי למה, או שנכון לאז זה היה המצב ואחרי זה השתנה.
ת. ההצהרה היתה נכונה לאותה תקופה. אני בשנת 2005 מה שהצהרתי בתצהיר, היה נכון לשנת 2005. בשנת 2008 שום דבר לא היה נכון הכל התפרק. היתה כוונה מה שהצהרתי עליה. בשנת 2008 היה משבר כלכלי בארה"ב. היתה כוונה להקים עסק לשיווק מוצרי ים המלח בארה"ב והיתה כוונה, היה ניסיון, לקח 3 שנים, אבל זה לא היה רצוף, לא חייתי בארה"ב באותה תקופה, נסעתי וחזרתי. בשנת 2008 נוצר משבר כלכלי ענק וכל הדבר הזה התמוטט, כל מה שהיה נכון עד למתן התצהיר לא היה נכון לאחר מכן ששם הפסדתי הון עתק והפסקתי עם העניין. אז עברתי לעסוק בעריכת דין והגיעו אלי תיקים כמו זה של הגב' מפלורידה. אז התמקדתי בזה ועזבתי את שאר הדברים."
התובע אישר אפוא בחקירתו כי נכון לשנים 2005-2008 לא היה תושב ישראל, אלא שלטענתו מאז השתנה המצב. כפי שראינו לעיל, השינוי היחיד שהוצג בפנינו הוא שלמשך שנתיים אכן שהה התובע זמן רב יותר בישראל, חלקו מחמת צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגדו, אך נכון לשנים שקדמו למועד הגשת התביעה לנתבע ונכון למועד התביעה, שהה מעט מאוד זמן בישראל.
באשר להיבט הסובייקטיבי, כפי שמתפרש מהראיות אשר הובאו בפנינו, כוונתו של התובע, בהתאם להצהרתו בשנת 2008 וכפי שהעיד בפנינו, הייתה להעתיק את חייו - הן המקצועיים והן האישיים לחו"ל. על אף שניסיונותיו העסקיים כשלו (לטענתו) בשנת 2008, בשנים לאחר מכן התובע המשיך לנהל את עסקיו וכן את חייו האישיים בחו"ל, שהה מרבית מזמנו מחוץ לגבולות מדינת ישראל, והגיע למועדים קצרים לישראל לשם ביקור בנותיו ונכדיו וכן לצורך קבלת טיפולים רפואיים. בנותיו העידו כי אביהם הציג בפניהם מצג לפיו הוא הינו איש עסקים אשר מנהל עסקיו ונמצא רבות בחו"ל, ולא ידעו לפרט על איזה עסקים מדובר או היכן בחו"ל שוהה אביהם ( עמ' 4, ש' 7-14; עמ' 6, ש' 16-17).
הנה כי כן, עולה מכלל האמור לעיל, כי לא זו בלבד שהתרשמנו כי נכון למועד החלטת הנתבע, מירב הזיקות של התובע היו מצויות מחוץ לישראל, בכלל זה עיקר פרנסתו, בת זוגו ו עיקר זמן שהותו במהלך השנה, אלא שלא הוכחו בפנינו מגורים של קבע בישראל. ביקוריו של התובע אצל בנותיו מעת לעת, אינם מעידים על מגורים של קבע. לאחרונה ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בעניינם של שניים, בעלי תעודת זהות ישראלית, אשר מירב הזיקות שלהם מצביע בבירור על ישראל, אך מקום מגוריהם מצוי מחוצה לה וכך נקבע שם (בדעת הרוב) :
"ודוק, בחינת "מירב הזיקות" לירושלים אינה יכולה להקים את הזכות להיחשב כתושב ירושלים, מקום בו המגורים אינם בתחומי מדינת ישראל. בנסיבות המקרה, ועל אף הטענות שמקום עבודת המערער הוא בירושלים, שהוא מקבל שירותים מעיריית ירושלים, ומקום לימודי הילדים בירושלים, אין די בכך לקביעה כי קמה זכאות להיכלל בגדר תושבים".
עב"ל (ארצי) 39020-11-13 גאסר עטאללה ואח' – המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.6.18.
כך, גם בעניין דוידי, שהתובע מגייס לתמיכה בטענותיו, דובר במקרה שבו היתה לתובעת דירת מגורים בישראל, בה התגוררה עם בן זוגה ולכן נקבע שלמרות שהיא שוהה חלק מחודשי השנה בארצות הברית, יש לראות את מרכז חייה בישראל. בדומה, גם ב עניין טייץ, שהתה התובעת מחצית מהשנה בארצות הברית, אך עיקר נכסיה, לרבות דירת מגורים קבועה, היו בישראל. בית הדין הארצי קבע שם כי מדובר ב"מקרה גבולי, בו כפות המאזניים מעויינות" ובהתאמה סבורים אנו כי המקרה שבפנינו מצוי מעבר ל"גבול התושבות", נוכח שהותו המזערית של התובע בישראל והעדר מגורי קבע בה.
בטרם סיום נציין, כי החלטת הנתבע נכונה ליום 21.12.15 ואולם ככל שמאז העתיק התובע את מרכז חייו לישראל ( שכן מטענותיו עלה כי לכאורה שכר בשנת 2016 דירה בישראל בה הוא מתגורר וכי בת זוגו אף היא עברה לגור בישראל), עליו לשוב ולבחון את זכויותיו לאור השינוי האמור.
סוף דבר
על יסוד האמור, הגענו למסקנה כי בדין דחה הנתבע את תביעת התובע לקצבת אזרח וותיק כדין, בשל כך שהתובע לא היה תושב ישראל נכון ליום 21.12.15, ועל כן לא ענה על הגדרת מבוטח לפי סעיף 240 לחוק. משכך, התביעה נדחית.
כמקובל בתיקים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים.
ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ח, (30 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אברהם גלאי
נציג ציבור מעסיקים

מיכל נעים דיבנר
שופטת

מר אברהם בן קרת
נציג ציבור עובדים