הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 13912-09-17

04 אפריל 2019

לפני:

כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש

המערער
משה לוי
ע"י ב"כ: עו"ד תומר הלל
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד איילת ברעם ועו"ד שירלי ברדוגו

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 9.3.17 (להלן: הוועדה) אשר קבעה כי לא נותרה למערער נכות צמיתה בעקבות הפגיעה בעבודה מיום 23.9.11.
העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות
המערער נפגע בתאונת עבודה ביום 23.9.11 (להלן: התאונה).
ביום 18.3.13 וביום 10.6.13 התכנסה ועדה רפואית לעררים לדון בעניינו של המערער וקבעה כי למערער ישנה נכות בשיעור 10% אולם, נוכו אחוזי נכות אלו על ידי הוועדה בגין מצב קודם (להלן: הוועדה הראשונה).
המערער ערער על החלטת הוועדה הראשונה לבית הדין לעבודה, אשר קיבל את הערעור והחזיר את עניינו לוועדה על מנת שתדון בשנית בסוגיית ניכוי המצב הקודם בהתאם לכללים שבפסיקה (ר' ב"ל 7976-07-13 משה לוי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.1.14) (להלן: פסק הדין הראשון)).
בעקבות פסק הדין הראשון, התכנסה הוועדה ביום 25.8.14 על מנת לדון בעניינו של המערער בשנית, והיא קבעה כי לא מצאה מקום לשנות מהחלטתה (להלן: הוועדה השנייה).
המערער ערער על החלטה זו לבית הדין לעבודה, אשר קיבל את הערעור והחזיר את עניינו של הוועדה, הפעם בהרכב שונה, על מנת שתדון בעניינו של המערער מחדש. עוד נקבע בפסק הדין כי החלטות ופרוטוקולים קודמים של הוועדה הרפואית לעררים לא יוצגו בפני הוועדה בהרכבה החדש (ר' ב"ל 11749-11-14 משה לוי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו](9.8.16) (להלן: פסק הדין השני).
בעקבות פסק הדין השני בעניינו של המערער, התכנסה ביום 9.3.17 ועדה בהרכב אחר על מנת לדון בעניינו של המערער מחדש.
הוועדה שמעה את המערער ובא כוחו, ונימוקי הערעור נרשמו על ידה כך:
"התובע לאחר 2 ניתוחים 2013, 2015. ביד ימין יש צלקת מכאיבה על שורש כף יד ימין. יד ימין דומיננטית. מעולם לא סבל ממגבלות כלשהן בשורש כף היד. מבקש נכויות זמניות לאחר הפציעה והניתוחים ונכות צמיתה. סובל מנימול ביד מצ"ב EMG מ2014. אחרי הקלדה של דקה שתיים יש לי נימול ביד, מתקשה בהרמת משא של בקבוק. אחרי מאמץ המצב מחמיר יותר. בשש שנים האחרונות עברתי לעבוד עם יד שמאל".
הוועדה בחנה את ממצאי הביקות והצילומים של התובע וערכה לו בדיקה קלינית, ותחת הסעיף "ממצאין ונימוקים" קבעה כדלקמן:
"צילום שורש כף יד 24.3.11 מקרה ידוע של שבר בעצם הסירה 12.12.01, רושם של שבר ניתוק באספקט דיסטלי של עצם הסירה. ארטרוסקופיה מ3.7.14 בורד לסקפואיד שהוצא, סחוס הסטילואיד הרדיאלי נצפה תקים. קרע SL נמצא בסקפואיד. רצועה TFCC תקינה בוצעה כריתה של הצלקת והסרת בורג הקיבוע.
בבדיקה שורש כף יד ימין צלקת דורזאלית 5 ס"מ אינה היפרטרופית אינה מכערת דורזפלקסיה 60 דו"צ פלנטרפלקסיה 40 דו"צ דוויאציה אולנרית ורדיאלית 10 דו"צ. פרוסופנציה מלאה.
בדיקה נוירולוגית של כף יד ימין ואצבעות".
הוועדה סיכמה את ממצאיה תחת סעיף "סיכום ומסקנות", כמצוטט:
"ללא דלדול שרירים, ללא שינויים טרופים אחרים כגון עור שיעור ציפורן, כח גס תקין, תחושה תקינה, רפלקסים אולנר ורדיאל תקינים דו"צ. כח גס תקין.
הבדיקה הגופנית כיום תקינה.
לא נצפתה הגבלה בתנועות.
בדיקות ארטרוסקופיה נראתה שינוי מינימלי שאינו דורש מתן נכות. אין נכות צמיתה בשורש כף יד ימין.
מבחינה נוירולוגית לא נמצאו שינויים אובייקטיביים מוטוריים ותחושתיים שמקנים נכות.
הוועדה עיינה בחוות דעת ד"ר דוד יהודה מתאריך 7.3.13 ואינה מקבלת אותה כיוון שממצאי הוועדה ובדיקה גופנית שונים ממצאיו.
הוועדה דוחה את הערר ומותירה את האחוזים שנקבעו בדרג ראשון".
על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

טענות הצדדים
לטענת המערער שגתה הועדה הרפואית לעררים כאשר עיינה בפסק הדין השני, אשר החזיר את עניינו לוועדה בהרכב חדש, שכן פסק הדין פירט את החלטת הוועדות הקודמות אשר בית הדין קבע כי אין להציגן לפני הוועדה. לטענתו, בכך נפגע שיקול דעתה העצמאי של הוועדה.
המערער טען כי לא ברור מאיפה שאבה הוועדה את המידע כי מקורו של השבר בשורש כף יד ימין הינו ישן. שכן לטענתו השבר האמור נגרם בתאונה ומעולם לא סבל מכאבים והגבלות בשורש כף היד עובר לתאונה. לטענתו אכן עבר תאונה ב11.12.09 אולם וועדה של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי נפגע רק באצבע ידו הימנית ואף לא ציינה כי ישנו שבר בשורש כף ימין. לטענתו, לא ייתכן מצב בו נופל הוא בין הכיסאות ולא יוכר השבר בגין אף לא אחת מהתאונות.
לטענת המערער הוועדה לא התייחסה לקיומו של שבר חדש שנגרם בגין התאונה ולא ברור אם היתה מודעת אליו כלל. עוד טען המערער כי לא ברור אם הוועדה מסכימה כי קיומו של שבר בעצם הסירה מהווה לכשעצמו מגבלה תפקודית, כפי שקבעה הוועדה השניה.
לטענתו, הוועדה לא התייחסה להשפעות של חבלת שורש כף היד לכושר פעולתו של המערער אשר טען מפורשות להגבלות תפקודיות רבות. עוד טען המערער כי הוועדה לא התייחסה לטענותיו באשר לנכויות הזמניות לאחר הניתוחים שעבר.
באשר לטענת המשיב בכל הנוגע להתיישנות, טען המערער כי בשנת 2016 שינה את מקום מגוריו, ומעבר לאמור קיבל בא כוחו יפוי כוח לקבלת מכתבים מהמשיב באשר להחלטות הוועדה. ואכן קיבל בא כוחו את ההזמנה לוועדה בשמו. עוד נטען כי בא כוחו של המערער פנה מספר פעמים אל המוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל את החלטת הוועדה ואף עידכן את המשיב כי המערער שינה את מקום מגוריו (מסמכים רלוונטיים צורפו לתצהירו בעניין). ואילו הפרוטוקול התקבל ביום 30.8.17.
המשיב טען מנגד כי קיימת התיישנות בתיק שכן הודעה על החלטת הוועדה בצירוף פורטוקול הוועדה נשלחה למענו ביום 27.3.17 והערעור הוגש רק ביום 7.9.17, בחלוף כחצי שנה.
לגופו של עניין טען המשיב כי אין פגם משפטי בהחלטת הוועדה. הוועדה ערכה בדיקה קלינית מקיפה וקבעה כי אין הגבלה בתנועות שורש כף יד ימין וכי אין שינויים נוירולוגיים אובייקטיביים ולכן, לאור הממצאים השונים, קבעה כי אינה מקבלת את חוות הדעת מטעם המערער. המשיב טען כי קביעותיה של הוועדה הינן קביעות מקצועיות, הנתמכות בבדיקות שהציג המערער וכן בבדיקה קלינית מקיפה שנערכה בוועדה.
עוד נטען כי אין בפסק הדין השני כל הוראה המונעת את הצגתו, הוועדה לא דנה בתוכנו וכלל לא ברור האם אכן הוצג לוועדה פסק הדין במלואו. ובאמור בלבד אין בכדי להחזיר את עניינו של המערער לוועדה שכן קביעותיה נעשו על בסיס בדיקה קלינית וידע מקצועי בלבד.
לטענת המשיב, אין לקבל את טענות המערער לפיהן שגתה הוועדה נוכח הפער שבין מסקנותיה לבין מסקנות הוועדה הרפואית לעררים בהרכבה הקודם, שהרי החלטתה בוטלה בפסק דין.
עוד טוען המשיב כי העובדה שהמערער שינה את מקום מגוריו אין בה די בכדי לדחות את טענת ההתיישנות, שכן היה על המערער לעדכן את כתובתו במשרד הפנים ולא בכדי לא הציג הוא אישור ממשרד הפנים באשר למועדו של השינוי.
דיון והכרעה
סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק), מסמיך את בית הדין לדון בערעור על החלטה של הועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד. על פי ההלכה הפסוקה, נדרש בית הדין לבחון אם חרגה הוועדה מסמכותה, טעתה בשאלה שבחוק, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ר' עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213).
כמו כן נפסק, כי בהיותה גוף מעין שיפוטי מוטלת על הוועדה החובה לנמק את החלטתה, באופן המאפשר גם למי שאינו עוסק ברפואה, להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה, ואחר תקינות הפרשנות שהעניקה להוראות החוק (ר' דב"ע נד/ 154 -0 לבל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474; דב"ע לה/ 01-129 שריקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 206).
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהטעמים שאפרט להלן.
ביחס לטענת ההתיישנות - המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 לפיהן יש להגיש ערעור על החלטה מהסוג דנן "תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער...".
בית הדין הארצי לעבודה פסק בעניין דולאני (עב"ל 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17)), כי לבתי הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק בכל הנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר, זאת בשל קיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד.
עוד נפסק, כי אין רשימה סגורה של מקרים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא כאשר יכול שסיכויי הערעור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד.
אמנם הצהיר המערער כי שינה את מקום מגוריו במהלך שנת 2016 וצירף לצורך הוכחת טענתו זו את העתק חוזה השכירות, לא הוצג לפניי מועד השינוי במשרד הפנים, כנדרש. ומהנספחים שצורפו לתצהירו בנושא עולה כי בא כוחו עידכן את המשיב בדבר במהלך חודש 05/2017 כחודשיים לאחר התכנסות הוועדה. עם זאת, נוכח הצגת המכתבים בהם פונה בא כוח המערער אל המשיב בבקשה לקבל את תוצאות הוועדה, משלא התקבלו אצל המערער או בא כוחו, נראה כי צודק יהיה לדון בערעור לגופו של עניין ולא לחסום את דרכו של המערער מחמת התיישנות.
עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה התייחסה לתלונות המערער, ביצעה בדיקה קלינית מקיפה, פירטה בהרחבה את ממצאיה, וכן נימקה מדוע היא אינה מקבלת את חוות דעתו של ד"ר דוד יהודה, זאת על בסיס הממצאים שנתקבלו בבדיקתה. על פי ההלכה הפסוקה די בשוני בממצאים על מנת לעמוד בחובת ההנמקה ואין הוועדה נדרשת לנמק מעבר לכך (ר' דב"ע נא' 122/99 חיים רייזלר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג' 109).
ערה אני כי הוועדה ציינה כי פסק הדין השני עמד לפניה, אולם לא ברור האם מלוא פסק הדין עמד לפניה ומשלא התייחסה אליו במסקנותיה אלא על בדיקתה הקלינית והמסמכים הרפואיים שעמדו לפניה בלבד, לא שוכנעתי כי יש בכך בכדי להחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש.
קביעות הוועדה בעניין זה היא עניין רפואי המבוסס על שיקול דעתה של הוועדה ובית הדין לא יתערב בקביעה זו. יתר על כן, הנמקת הוועדה ברורה ואין כל קושי לעמוד על הלך רוחה.
גם ביחס לקביעת הוועדה כי מדובר בשבר ישן, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת הוועדה. מדובר בקביעה רפואית אשר בתחום סמכותה של הוועדה, אשר הסתמכה על פענוח בדיקות הדמיה. לא מצאתי כי בנסיבות העניין מדובר בהנמקה שאינה סבירה. מה גם כי עיון במסמכים שהוגשו לתיק בית הדין ביום 20.5.18 מעלה כי אכן עולה מפענוח בדיקה מיום 24.9.11 השבר בעצם הסירה הינו "מקרה ידוע לאחר שבר בעצם הסירה לפי צ. 12.12.09".
באשר לשוני בין החלטות הוועדה הנוכחית לוועדות הקודמות, נפסק כי כלל הוא כי כשמוחזר עניינו של מבוטח לוועדה בהרכב חדש, אין הוועדה בהרכבה החדש כבולה במסקנותיה להחלטות שקיבל הרכב אחר של הוועדה (ר' בר"ע 16877-06-13 יעקב משה – המל"ל [פורסם בנבו] (13.6.13)), והיא רשאית לקבוע את דרגת הנכות בהסתמך על בדיקת המבוטח ועל כלל המסמכים שבתיקו הרפואי (ר' בר"ע (ארצי) 26826-10-13 שלמה דרעי נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (13.02.14)).
כן יצויין כי פסק הדין השני קיבל את הערעור והחזיר את עניינו של התובע לוועדה בהרכב שונה, על מנת שתדון בעניינו של המערער מחדש.
לנוכח כל המפורט לעיל ומשלא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הוועדה, אני מורה על דחיית הערעור.
 סוף דבר
לנוכח כל המפורט לעיל, לא מצאתי כי טענות המערער מצביעות על פגם משפטי בהחלטת הוועדה ועל כן, הערעור נדחה.
כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשע"ט, (04 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .