הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 13757-12-15

03 אוגוסט 2017

לפני:

כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש
נציג ציבור (מעסיקים) מר מאיר ליברמן

התובעת
אתי אהרון שלוסברג
ע"י ב"כ: עו"ד אוסטרבך
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד צ'רניקר

פסק דין

התביעה שלפנינו עניינה שאלת זכאות התובעת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית, בנוגע ללידה מיום 22.4.15. התובעת הגישה בקשה להענקה מטעמי צדק, אך גם זו נדחתה בהתאם להחלטת הנתבע. משכך הוגשה התביעה הנוכחית.

להלן העובדות הרלוונטיות כעולה מחומר הראיות:
בתאריך 1.11.14 החלה התובעת לעבוד כעוסקת עצמאית במקביל לעבודתה כשכירה מיום 10.8.14, כמפורט בדו"ח השנתי של התובעת (ר' נ/2).
התובעת נרשמה אצל הנתבע כעצמאית ביום 1.11.14 על פי הכנסה על סך 6,500 ₪. נשלח אליה פנקס תשלומים ביום 29.12.14 לאחר שהוראת קבע שהייתה בחשבונה בוטלה.
מקדמות דמי הביטוח שנקבעו לתובעת עמדו ע"ס 804 ₪ לחודש.
התובעת אושפזה ביום 20.4.16 ועד 26.4.15. ביום 22.4.15 התובעת ילדה תאומים, זאת בלידה שהחלה רגילה והסתיימה בניתוח קיסרי בהול. אחד מהתאומים של התובעת סבל מייד לאחר הלידה מהקאות ומשכך נכנס לניתוח חירום שלאחריו אושפז במחלקת טיפול נמרץ להשגחה עד ליום 7.5.15, המועד בו שוחרר (ר' נספחים ג-ה לתצהיר התובעת).
ביום 26.4.15 שילמה התובעת לנתבע סך של 1,600 ₪.
התובעת הגישה תביעה לדמי לידה ביום 8.6.15.
ביום 17.6.15 אושרה תביעת התובעת לדמי לידה כשכירה אולם נדחתה תביעתה לדמי לידה כעצמאית. בתאריך 17.6.15 קיבלה התובעת מכתב מהנתבע: "בהתאם למסמכים שיש בידינו צברת 04 חודשי עבודה כעצמאית מתוך 14 חודשים, תקופה שאינה מזכה בדמי לידה" (ר' נספח ז' לתצהיר התובעת). התובעת ענתה למכתב זה וקיבלה מכתב נוסף מהנתבעת בחודש 6/15 בו הובהר לתובעת כי תביעתה נדחתה (ר' נספחים ז-ט לתצהיר התובעת).
נוכח האמור התובעת פנתה בבקשה להענקה מטעמי צדק (ר' נספח י' לתצהיר התובעת).
ביום 8.9.15 בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק נדחתה, זאת נוכח טענת הנתבע כי הפיגור בתשלום דמי הביטוח לא נוצר מחמת אחת מהנסיבות המפורטות בתקנה 3.
ביום 31.10.16 התקיים דיון מקדמי בתיק, ונקבעו הפלוגתאות בתיק: א. שאלת זכאותה של התובעת לתשלום דמי לידה בגין לידה מיום 22.4.15 ב. האם כדין נדחתה בקשתה של התובעת להענקה מטעמי צדק לתשלום דמי לידה בגין אותה לידה.
ביום 25.1.17 התקיים דיון הוכחות במהלכו נשמעה עדות התובעת.

תמצית טענות הצדדים
לטענת התובעת בתאריך 26.4.15 שילמה לנתבע סכום של 1,600 ₪ בגין חודשיים של דמי ביטוח (3/15 ו2/15) וזאת ארבעה ימים לאחר לידתה וזאת כי במועד התשלום אשר נקבע על ידי הנתבעת לתשלום (20.4.15) היא היתה מאושפזת בבית חולים בניתוח קיסרי בלידת תאומים ולכן לא יכלה לשלם. עוד טוענת התובעת כי כבר מיום 10.4.15 עברה סדרת בדיקות יומיומיות לשלום העוברים ומתאריך 17.4.17 ציווה עליה הרופא לנוח כדי שתוכל לעבור לידה תקינה.
עוד טוענת התובעת כי לאחר שהשתחררה מבית החולים כיולדת ביום 26.4.15,בפועל לא חזרה לביתה אלא המשיכה לשהות בבית החולים עקב הניתוח של בנה. לטענת התובעת ידעה כי עליה לשלם את דמי הביטוח על מנת שתהיה זכאית לדמי לידה טרם המועד הקובע, הלידה, אבל נבצר ממנה לעשות זאת בשל האשפוז בבית החולים. עוד טוענת התובעת כי שילמה את כל החודשים בהם עבדה כעצמאית פרט לחודש אחד והיא כלל לא ידעה על חודש זה. בסמוך ללידתה גילתה התובעת כי אכן קיים חוב בגין חודש נוסף פרט לחודש 3/15 שהיתה אמורה לשלם עד 20.4.15 אולם חוב זה הוסדר יחד עם דמי הביטוח השוטפים לחודש 3/15 באמצעות הדואר כי באותם ימים לא ניתנה לה האפשרות להשתמש בכרטיס האשראי עקב גרעון כלכלי בחשבון הבנק. עוד טוענת התובעת כי דמי הביטוח הלאומי לחודש 4/15 בו עבדה חלק מהחודש עד יציאתה לחופשת לידה שילמה ביום 15.5.15. לטענת התובעת נפל פגם בשיקול הדעת של הנתבע לדחות את הבקשה להענקה מטעמי צדק וזאת עקב התעלמות מוחלטת מנסיבות התובעת העונות לטעמה על מתן זכאות לדמי לידה מכוח סעיף 387 לחוק ביטוח לאומי והתקנות הרלוונטיות. עוד טענה התובעת כי מצבה הכלכלי כעת ואז היה קשה.
מנגד, טוען הנתבע כי קיים חוב לתובעת הואיל ולא שילמה את המקדמות עבור חודש 1/15 ו3/15 במועד אלא רק ביום 26.4.15 הסדירה את חובה. לטענת הנתבע סעיף 50 לחוק ביטוח לאומי קובע מפורשות כי לצורך תשלום דמי לידה, זכאית עובדת עצמאית לדמי לידה של 7 שבועות אם שולמו עבורה דמי ביטוח בעד 6 מתוך 14 חודשים שקדמו ליום הקובע. משהתובעת לא עמדה בתנאי זה הרי שבדין לא שולמו לה דמי לידה עבור הכנסותיה כעצמאית. בכל הנוגע להענקה מטעמי צדק, סעיף 387 קובע את הטעמים להענקה מטעמי צדק כאשר הטעם בעניינה של התובעת הוא פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיף 50 לחוק ביטוח לאומי. אולם לטענת הנתבע אין עסקינן בפיגור דמי ביטוח כי אם באי עמידה בתקופת האכשרה הנדרשת בחוק. במקרה דנן טוען הנתבע כי עסקינן בפיגור בתשלום דמי ביטוח, שלא נגרם בשל אף אחת מהנסיבות המנויות בתקנה 3 לתקנות משכך יש לדחות את תביעת התובעת משלא עמדה בתקופת האכשרה המנויה בחוק, לצורך תשלום דמי לידה ולא עמדה בקרטריונים הקבועים בחוק לצורך הענקה מטעמי צדק.

דיון והכרעה
הרציונאל העומד בבסיס אי תשלום גימלה למי שלא שילם דמי ביטוח, הינו מניעת שימוש לרעה בעצם הביטוח מכוח החוק, על מנת שלא יווצר מצב שאדם לא משלם את דמי הביטוח במשך השנים, וישלם את דמי הביטוח רק כאשר קמה זכותו לגמלה זו או אחרת.
סעיפים 48 ו-50 לחוק הביטוח הלאומי, מתנים את הזכאות לדמי לידה לעובדת עצמאית בתשלום דמי ביטוח בעד התקופה הנזכרת בסעיף 50, שקדמה ליום שבו הפסיקה לעבוד בהיותה בהיריון שהסתיים בלידה. סעיף 50 קובע כי מבוטחת ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה העובדת עצמאית תהיה זכאית לדמי לידה – בעד פרק זמן של 7 שבועות, אם שולמו דמי ביטוח בעד 6 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו לחוב ליום הקובע.
בדב"ע נו' 0/292 אסתר רחמים נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן – עניין אסתר רחמים) נפסק מפי כב' השופט פליטמן:
" ... לא בכדי נאמר בחוק 'שילמה' בלשון עבר, שכן תכלית אותה הוראה הינה למנוע שימוש לרעה בעצם הביטוח מכח החוק, כך שאדם לא יקיים שנים חובותיו ובבוא האירוע המזכה לגימלה – ישלים את כל החסר לזכאות לרבות קביעת מצב מזכה או מעמד מזכה".
נקבע כי תשלום לאחר האירוע המזכה, או הסדר תשלומים לאחר אירוע מזכה, אין בהם כדי להועיל (ר' גם בדב"ע שמ 0/133 המוסד לביטוח לאומי נ' רחל שחם, פד"ע יב' 276).
הדרישה היא כי התשלום או הסדר התשלומים, יתבצעו לפני "היום הקובע", כמשמעותו בסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי – היום בו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהיריון שהסתיים בלידה ולא לאחריו.

עיון בתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק מעלה כי התובעת אכן נרשמה כעצמאית מ-1/11/2014. התובעת אכן שילמה מקדמות לחודשים 11/14 ו12/14 באמצעות כרטיס אשראי ביום 29.1.15. ביום 15.2.15 חוייבה התובעת בגין חודש 1/15 אולם מקדמה זו לא שולמה. ביום 15.3.15 חויבה בגין חודש 2/15 ושילמה סך של 801 ₪. ביום 20.4.15 חוייבה המבוטחת בגין חודש 3/15 כאשר יתרת חובה במועד זה הינו 1,602 ₪ בגין מקדמות 1/15 ו3/15. התובעת הסדירה חוב זה ביום 26.4.15 כאמור לאחר מועד הלידה.
מנתונים אלו עולה כי לתובעת חוב בגין חודש 2/15 (או 1/15 כפני שנפרט בהמשך) ו3/15. קרי עד למועד הלידה התובעת שילמה 4 חודשים בלבד. זה המקום לציין כי הנתבע הבהיר כי מבחינתו התובעת שילמה את חודש 4/15 במועד כמפורט בסעיף 12 לסיכומי הנתבע: "אמנם גם עבור חודש אפריל 2015 לא שילמה התובעת דמי ביטוח טרם הלידה, אולם מאחר ומועד תשלום המקדמות עבור חודש אפריל 2015 היה ב- 15.5.15, בהתאם לסעיף 50 (ב)(5) לחוק מאחר ומועד התשלום חל לאחר המועד הקובע, ניתן לראות בחודש זה כאילו שולמו עבורה דמי ביטוח".
גם עיון בתצהיר התובעת מעלה כי היא מודה כי יש לה חוב לכל הפחות לחודש אחד. גם עיון בדברי ב"כ התובעת בפתח דיון ההוכחות מעלה כי התובעת מודה כי קיים לה חוב פיגור לפחות של חודש אחד, כמצוטט:
"היום הקובע הוא היום שבו הפסיקה לעבוד 17.4 והתשלום לאותו חודש היה ב-20.4. בעקבות חג הפסח. התובעת אושפזה באותו יום ושוחררה ביום 26.4. ובאותו יום אופס החוב עד חודש מרץ. אפריל זה החודש השישי שבו התובעת עבדתה והתשלום שלו בוא באמצע מאי. ב- 26.4.17 אופס החוב כולל הפיגור. כך שלטענתינו מדובר על פיגור של חודש אחד, לטענתינו זה חודש 2/15. ב26.4.15 שולם תשלום כפול על חודשיים בעצם. . הפיגור הוא 6 ימים במרץ וביום הקובע 17.4 ממילא לא הגיע מועד התשלום. לכן הטענה שלא נותרה תקופת אכשרה היא בדיוק הפתח להענקה מטעמי צדק. כמו כן לא מדובר באדם שפיגר תקופה ארוכה ופתאום, כאשר הוא נזקק לביטוח לאומי, הוא משלם את כל החוב. מדובר בפיגור של חודש אחד, ששולם מייד עם התשלום שלאחריו".
נוכח האמור, אכן בענייננו, החוב שולם ע"י התובעת רק לאחר היום הקובע ולפיכך אינו מקים לה זכאות לקבלת דמי לידה, בהתייחס להכנסותיה כעצמאית.
משהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח בטרם היום הקובע, לא ניתן לקבוע שהתקיימו בה תנאי סעיף 50 לחוק.
אשר לטענה להענקה מטעמי צדק:
כבר נפסק כי נקודת המוצא היא כי קיימת זיקה בין הזכויות המוקנות לפי החוק לבין תשלום דמי הביטוח. משכך, נדרש מן המבוטח, כתנאי לקבלת הזכויות, כי ימלא אחר חובותיו לפי חוק ובכלל זה תשלום דמי הביטוח (ר' עב"ל 393/97 ורדינה שומלה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 425 (1999); דב"ע (ארצי) שם/133–0 המוסד לביטוח לאומי - רחל שחם, פד"ע יב 276 (1981). לעקרון זה נקבע חריג ולפיו יכול וגמלאות ישולמו חרף מחדלו של המבוטח למלא את חובותיו ולשלם דמי ביטוח במקום בו מתקיימים 'טעמי צדק'.
סעיף 387 לחוק, קובע כמצוטט:
"המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה:
(1) ...
(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366;
(3) אי מילוי חובת רישום לפי סעיף 77;
(4) ... ".
בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), התשל"ה -1975 (להלן: "התקנות"). נקבע כדלקמן:
"בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:
(1) מחלה או תאונה;
(2) מאסר או מעצר;
(3) פסלות לדין או פשיטת רגל;
(4) שירות בצבא-הגנה לישראל;
(5) הימצאות בארץ אויב או בארץ שאינה מאפשרת מגע חפשי עם ישראל;
(6) תנאי מלחמה או פעולות אויב;
(7) אסונות טבע או תנאי אקלים החורגים מהרגיל;
(8) רישום גיל לא נכון שתוקן על פי פסק דין, בתנאי שמבקש ההענקה נקט בהליכים משפטיים לתיקון הגיל תוך זמן סביר לאחר שעמד על הטעות;
(9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד;
(10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה".

משכך, על פי התקנות, תנאי הכרחי לצורך הענקה מטעמי צדק הוא כי אי התשלום נגרם בשל העובדה ש"נבצר" מהמבוטח לשלם דמי ביטוח (דב"ע מח/0-150 תהילה פלבינסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 32 (1988), להלן – עניין פלבינסקי). הדבר נכון גם לגבי האמור בתקנה 3(10).
בהתאם לפסיקה הביטוי "נבצר מהמבוטח" פורש כקרוב למילה "נמנע" (דב"ע מא/0-172 פלורה סבג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 22 (1982)), כלומר הכוונה להימנעות כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית, ולא בשל סיבות כגון: אי ידיעה על חובת הרישום או התשלום, טעות, שכחה, או מעשים/ מחדלים של המבוטח או מטעמו (עב"ל 55/96 יעקב עגם - המוסד לביטוח לאומי (2002), ר' גם: עניין פלבינסקי).

אכן נפסק כי בעניינים שבהם יש לנתבע שיקול דעת, כגון בעניין הענקה מטעמי צדק לפי סעיף 387 לחוק, סמכותו של בית הדין לעבודה מוגבלת לבחינה מנהלית של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע, וכי ככלל אין מקום להתערבותו של בית הדין, אלא מקום שבו נפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע או אז, יש להשיב את העניין אל פקיד התביעות, עם הנחיות להפעלת שיקול הדעת. אולם, לא תמיד חל הכלל האמור. לעתים נכון לסטות ממנו.
כך למשל קבע בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נג/213-0 אלקיים - המוסד לביטוח לאומי ( לא פורסם), שגם הוא עסק בשאלת הזכאות לדמי לידה. בדב"ע נג/213-0 הנ"ל נדון עניינה של מבוטחת שהגישה את תביעתה לדמי לידה לאחר שחלפה תקופת שיהוי לפי סעיף 296 לחוק ( סעיף 128 לחוק בנוסחו הישן, לפני תיקונו האחרון). בית הדין הארצי לעבודה קבע כי בנסיבותיו של אותו מקרה לא היה נכון לדחות את התביעה מחמת שיהוי. על פי ההלכה הפסוקה שהיתה קיימת באותה עת ( טרם תיקונו של סעיף 296 לחוק), נקבע שיש לדחות טענות שיהוי לגבי תביעות הנסמכות על תעודות רשמיות, שאין צורך בהוכחת עובדות לשם ההחלטה בהן, וזאת - ככל שהתביעה הוגשה תוך 7 שנים מיום שנוצרה העילה. על סמך אותה הלכה, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענת השיהוי שהעלה הנתבע. עם זאת, בית הדין הארצי היה מודע לכך שהזכאות לדמי לידה אינה תלויה רק בתעודות הרשמיות בדבר הלידה עצמה, אלא תלויה גם בשאלה אם המבוטחת עבדה בזמן חופשת הלידה.
בענין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה כך:
"האם יש בעובדה שלא ניתן להוכיח כיום אם עבדה המערערת בתקופת חופשת הלידה אם לאו, כדי להצדיק את החלטת פקיד התביעות של המוסד שלא לשלם לה את דמי הלידה? מחד גיסא, המערערת טענה, כי לא עבדה באותה תקופה וכי נשכר עובד לבצע את העבודה במקומה. כך גם הצהיר בעלה בפנינו. מאידך גיסא, ברור מרישומי המוסד, כי לא דווח על העסקת עובד באותה תקופה. בהקשר זה יצויין, כי מתגובת בא-כוח המוסד לא ניתן ללמוד אם נבדקו גם מסמכי בעלה בכל הנוגע והמתייחס לתשלום דמי ביטוח. אין לנו צורך בהליך זה להכריע בשאלה על מי נטל ההוכחה שעובדת לא עבדה שלא במשק ביתה בתקופת חופשת הלידה. בעניינינו מדובר במשק משפחתי, שבו שני בני הזוג עובדים. מדיווח פקיד התביעות עולה, כי המשק העסיק לעתים עובדים, ומשק חקלאי מעצם טיבו אינו מצדיק העסקת אותו מספר עובדים משך כל השנה. לאור כל האמור, נראה לנו, כי מן הראוי שהמערערת תיהנה מן הספק, כך שאנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המוסד לשלם למערערת דמי לידה".

במקרה זה, גם כאשר הראיות שהיו בפני בית הדין הארצי הצביעו על ספק ממשי בגרסת המבוטחת על כך שהיא לא עבדה ונשכר עובד אחר למלא את מקומה,לא מצא בית הדין הארצי לנכון להשיב את עניינה של אותה מבוטחת אל פקיד התביעות על מנת שישקול כיצד להפעיל את סמכותו, אלא בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו בעצמו, וקבע כי נכון שהמבוטחת שם תיהנה מהספק.

גם בתי הדין האזוריים לעבודה לא נמנעו מלהפעיל את שיקול דעתם במקום הנתבע, במקרים המתאימים. כך למשל, פסק בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בתיק ב"ל ( י-ם) 1236/02 לוי - המוסד לביטוח לאומי, ([פורסם בנבו]): "מתן שיקול דעת לרשות אינו פוטר אותה מהפעלת מבחנים של סבירות ומדתיות ואינו נותן לרשות המנהלית מחסה מפני בדיקת תוכנו של שיקול הדעת - סבירותו, מדתיותו וכיוצ"ב. ..בית הדין רשאי כאמור לבחון את שיקול הדעת ובמקרה זה מסקנתנו הינה שהנתבע רשאי היה להפחית את דמי הלידה אך שיעור ההפחתה חורג ממתחם הסבירות....".
באופן דומה נהג גם בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, במספר מקרים. לדוגמא, בתב"ע נו/857-0 רוס - המוסד לביטוח לאומי ( לא פורסם).
שם נקבע, בין השאר, כך:
"... יצויין- שבמכתב המל"ל על דחיית תביעתה של התובעת ( צורף לתביעתה) נכתב רק שאינה זכאית לדמי לידה בגלל שלא צברה תקופת אכשרה. לכן כלל לא ברור מתי ובאיזה שלב בכלל שקל פקיד התביעות את שלילת דמי הלידה בגין טענה שהתובעת עבדה שלא במשק ביתה. לפיכך, משקבעתי שהתובעת התחילה לעבוד ... ולא הוכחה סבירות שיקול הדעת שהפעיל פקיד התביעה בשלילת דמי הלידה ועל מה נסמך הוא - זכאית היא לדמי לידה כחוק".

במקרה דנן, עיון בגליון ההחלטה להענקת מטעמי צדק שצורף לתעודת עובד ציבור של הנתבע בתיק מעלה כי לא ניתן נימוק ספציפי לדחיית הבקשה של התובעת להענקה מטעמי צדק. כל מה שצויין שם היה: " לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח כעובדת עצמאית-סעיף 50 לחוק. אינה מתקיימת אף סיבה המפורטת בתקנה 3".
כמו כן, הגם שבסיום הדיון ב"כ הנתבע הבהיר כי אין מניעה להחזיר את עניינה של התובעת לוועדה של הענקה מטעמי צדק בכל הנוגע לתשלום דמי ביטוח הלידה של התובעת וזאת על מנת שתתייחס לטענותיה, כפי שפורטו בתצהירה ובנספחיו לרבות נספח ו' לתצהירה. והגם שבית הדין נתן החלטה בנדון לפיה: " בהתאם לאמור, עניינה של התובעת יוחזר בשנית לוועדה של הענקה מטעמי צדק על מנת שתבחן בשנית האם ניתן לאשר לתובעת תשלום דמי הלידה, תוך התייחסות לטענות התובעת כפי שפורטו בתצהירה ובנספחיו , לרבות נספח ו' לתצהירה ולתקנה 3 (10) לתקנות הביטוח לאומי (הענקה מטעמי צדק) ,תשל"ה-1975 והחלטה בנדון תינתן לא יאוחר מיום 1.3.17", הרי שעיון בתעודת עובד ציבור שהוגשה בנדון לתיק מעלה כי שוב לא נמסר כל נימוק ספציפי וכל מה שנכתב בתעודת עובד הציבור היה: "לבקשת בית המשפט נבחנה שוב תביעתה של גב' אהרון שלוסברג להענקה מטעמי צדק. החלטתנו על דחיית התביעה בעינה עומדת מאחר והמבוטחת לא עונה על התנאים המוגדרים בחוק".
קרי הנתבע לא פעל בהתאם להחלטת בית הדין, לא התייחס בהחלטה לתצהירה של התובעת על נספחיו ולא התייחס אל האמור בו ולא לאמור בנספח ו' כפי שהיה עליו לעשות בהתאם להחלטת בית הדין ושוב מסר החלטה ללא כל נימוק.
משהנתבע לא פירט בשתי הפעמים כל נימוק ספציפי לדחיית בקשתה של התובעת ומשלא התייחס לטענות ולמסמכים שבית הדין הורה לו להתייחס הרי הדבר מלמד כי דחיית הבקשה של התובעת להענקה מחמת שיקולי צדק, נעשתה בלא כל הנמקה וללא הפעלת שיקול דעת.
אכן בעניינים שבהם יש לנתבע שיקול דעת, כמו בעניין הענקה מטעמי צדק על פי סעיף 387 לחוק, סמכותו של בית הדין לעבודה - מוגבלת. הסמכות היא לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע, בחינה על פי המשפט המנהלי.
אולם, בעניינה של התובעת, החלטתו של הנתבע על דחיית הבקשה מטעמי צדק כלל אינה מנומקת, אין אפשרות לדעת אם הנתבע הפעיל כלל את שיקול דעתו, וקל וחומר שאין אפשרות לבחון את האופן שבו הנתבע הפעיל את שיקול הדעת. הדבר מתחזק משניתנה החלטה שהבהירה לנתבע כי עליו להתייחס לכלל טענות התובעת כפי שפורטו בתצהיר ונספחיו ולמרות האמור שוב בחר הנתבע לדחות ללא התייחסות לטענות וללא כל הנמקה.
מחדל זה של הנתבע למעשה מונע את אפשרות הביקורת השיפוטית על החלטותיו לדחות את בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק.
לדעתנו, משהנתבע מנע מאתנו את האפשרות להפעיל ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת שיקול דעתו, הדרך הנכונה היא להפעיל את שיקול הדעת בעצמנו, ולבחון אם בשל הוראות תקנה 3 ו10 לתקנות, זכאית התובעת להענקה מטעמי צדק.
במקרה הנוכחי שוכנענו כי יש מקום לקבל את הטענה להענקה מטעמי צדק,
ומצאנו לנכון להתערב בשיקול דעתו של הנתבע, זאת מהנימוקים הבאים:
ראשית, כאמור עיון בהחלטות הנתבע בנדון מעלה כי הן בהם כל נימוק של ממש וכלל אין התייחסות לטענות הספציפיות של התובעת.
שנית, עיון בנספח ו' שצורף לתצהירה של התובעת מעלה כי התובעת שילמה עד למועד הנדרש עבור חודשים 11/14 ו 12/14, כמו כן התובעת שילמה עוד תשלום ביום 15.3.15 שאמור להיות עבור חודש 1/15. כמו כן התובעת שילמה את התשלום במועד הנדרש לחודש 4/15 וזאת נוכח הבהרת הנתבע בנדון לפיה מבחינתו התובעת שילמה את חודש 4/15 במועד כמפורט בסעיף 12 לסיכומי הנתבע: "אמנם גם עבור חודש אפריל 2015 לא שילמה התובעת דמי ביטוח טרם הלידה, אולם מאחר ומועד תשלום המקדמות עבור חודש אפריל 2015 היה ב- 15.5.15 , בהתאם לסעיף 50 (ב)(5) לחוק מאחר ומועד התשלום חל לאחר המועד הקובע, ניתן לראות בחודש זה כאילו שולמו עבורה דמי ביטוח".
בכל הנוגע לתשלום עבור חודשים מרץ ופברואר 15 הרי שאין חולק כי התובעת שילמה עבור חודשים אלו סך של 1,602 ₪ ביום 26.4.17. כמו כן אין חולק כי הדרישה לתשלום לחודש 3/15 היתה רק ביום 20.4.15 וזאת נוכח העובדה כי פסח נפל באותה שנה החל מ15/3-20.3.15.
עיון באישורים הרפואים של התובעת מעלה כי אכן אושפזה ביום 20.4-26.4 וזאת בשל ההריון ומצב התינוק שנולד לה.
עיון בתצהירה מעלה כמצוטט:
"בתאריך 20.4.15 הגעתי לבית החולים עקב כאבים עזים ומתוך דאגה לשלומם של העוברים וזאת לאחר שעברתי הריון של תאומים בסיכון. לאחר הגעתי לבית החולים נדרשתי לעבור סדרת בדיקות נוקשות טרם הלידה ונשארתי לאשפוז עד הלידה. בתאריך 22.4.15 ילידים תאומים וזאת בלידה מסובכת...שהסתיימה בניתוח קיסרי בהול עקב מצוקת העובר השני. לאחר הלידה אובחן אצל אחד מן התאומים הקאות לא שגרתיות מכיס המרה ... כתוצאה מבדיקות אלו אושפז בני עד להכנסתו לניתוח חרום אשר עבר בקושי רב אך בסופו של דבר הצליח. לאחר הניתול אופשז בני במחלקת טיפול נמרץ וזאת להשגחה... וזאת עד לתאריך 7.5.15.
במקביל בתאריך 26.4.15 שילמתי לנתבעת סכום של 1600 ₪ בגין חודשיים של ביטוח וזאת ארבעה ימים לאחר לידתי וזאת לאור העובדה ולפיה במועד התשלום שנקבע ע"י הנתבעת (20.4.16) הייתי מאשפזת בבית החולים ורק לאחר שחרורי יכולתי לשלם את הכספים. אציין למען הדיוק כי כבר החל מתאריך 10.4.15 עברתי סדרת בדיקות יומיומיות לשלום העוברים... וכן מתאריך 17.4.15 ציווה הרופאה כי עלי לנוח על מנת שאוכל לעבור לידה תקינה... ביום 26.4.15 בפועל לא חזרתי לביתי אלא המשכתי לשהות בבית חולים עקב הניתוח של בני... ידעתי כי עלי לשלם את דמי הביטוח לנתבעת על מנת להיות זכאית לדמי לידה טרם המועד הקובע , קרי הלידה, אך נבצר ממני לעשות כם בשל האיפשוז בבי"ח...." (ר' סעיפים 8-13 לתצהירה).
עיון בחקירתה הנגדית בסוגייה זו מעלה כי תצהירה לא נסתר כמפורט:
"ב-26.4, ישר אחר השהשתחררתי מביה"ח, הייתי בהריון בסיכון וכשהשתחררתי אחרי 4 ימים, אחרי ניתוח קיסרי, שילמתי מייד. היה לי לידה של תאומים ובגלל זה זה התעכב. אדגיש שיום למחרת חזרתי לביה"ח לניתוח שהבן שלי עבר, וזה היה בראש מעייני והייתי מספיק אחראית לשלם" (ר' עמ' 4 שורות 5-8 לפרוטוקול).

אנו סבורים כי העובדה שהתובעת היתה אמורה לשלם את חובה בנדון כדי להיות זכאית לדמי לידה, לא יאוחר מהיום בו סיימה לעבוד לפני הלידה ובמקרה דנן מדובר על 17.4.15 ונוכח העובדה כי עד 20.4.17 היה חג הפסח ומ20.4.15 ועד 26.4.15 היתה התובעת בבית החולים בנסיבות שלא איפשרו לה לעסוק בתשלום זה, והעובדה שכבר ביום בו השתחררה מבית החולים התפנתה לשלם את חובה, יש לראותה כמי ש"נבצר" ממנה לשלם את דמי הביטוח לצורך הזכאות לדמי הלידה ומשכך בנסיבות שנוצרו התובעת עומדת בתנאים הנדרש לצורך הענקה מטעמי צדק, לטעמינו.
בנוסף לכך, אנו סבורים שנכון להביא בחשבון את תום לבה של התובעת ושהתובעת שילמה את מלוא חוב דמי הביטוח שלה, באותו יום בו השתחררה מבית החולים.
גם אנו, ששמענו את עדותה של התובעת, התרשמנו מכנותה ואת העובדה שנקלעה למצב רפואי שאכן מנע ממנה לתפקד כרגיל במיוחד שגם היתה בהריון בסיכון וגם התינוק שנולד לה מיד נאלץ לעבור ניתוח ולמרות האמור מצאה זמן לשלם את החוב שלה מיד לאחר מכן.
אנו סבורים כי במצב הדברים שנוצר, ומשקיבלנו את תצהירה ועדותה של התובעת כמהימנה כפי שפרטנו לעיל, אכן יש לראות את האיחור של התובעת מלשלם את חובה במועד נובעת מסיבה אוביקטיבית שמנעה ממנה בשל המפורט לעיל ולטעמינו מדובר במצב דברים הנכנס תחת הגדרת "נבצרות".
ערים אנו לכך כי את החוב של חודש 2/15 היה על התובעת לשלם עובר למניעה הרפואית. עם זאת, התנאי בסעיף 48 לחוק ביטוח לאומי לענין תשלום דמי לידה רלוונטי לכל חוב עד מועד זה, והתובעת אכן שילמה חוב זה מייד שהשתחררה מבית החולים.
אנו סבורים כי הועדה לא שקלה נסיבות אלו במסגרת החלטתה וזאת למרות שהיה עליה לשקול את הנסיבות הייחודיות של התובעת כאמור ולהבהיר מדוע נסיבות אלו אינן נכנסות תחת תקנה 3(3) (10) לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), התשל"ה -1975, אולם הועדה לא עשתה כן.
הצטברותם של השיקולים האמורים בסעיפים לעיל, מביאים אותנו למסקנה שנכון לראות את התובעת כמי שאכן נבצר ממנה לשלם את דמי הביטוח במועד שקדם ליום הקובע, בשל נסיבות כאמור בפסקאות (3) ו/או (10) לתקנה 3 לתקנות, וכי על כן יש לראות אותה כזכאית להענקה מטעמי צדק.

לסיכום

בשל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לדמי לידה על פי סעיף 50 לחוק, אך יחד עם זאת, אנו מקבלים את התביעה כנגד דחיית הבקשה להענקה מטעמי צדק, ואנו קובעים כי התובעת זכאית למענק מטעמי צדק, מענק שלפי תקנה 12 לתקנות, אמור להיות בגובה דמי הלידה שהתובעת היתה יכולה להיות זכאית להם, אילו היתה זכאית לדמי לידה.

הן בשל שהתובעת רוב ההליך לא היתה מיוצגת, והן בשל העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה – אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט.

כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

נציג ציבור מעסיקים, מר מאיר ליברמן

אסנת רובוביץ – ברכש, שופטת

ניתן היום, י"א אב תשע"ז, (03 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .