הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 12380-05-18

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

התובע:
יצחק עטולה
ע"י ב"כ: עו"ד דינה סרי
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד נועם בן שלום

פסק דין

האם נפגע התובע בגבו עת הרים שק מלט – זוהי הסוגיה העומדת להכרעת בית הדין.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. התובע עובד עצמאי העוסק בשיפוצים.

2. לטענת התובע, ביום 1.3.17 הרים שק טיט ומלט בתנועה סיבובית , חש כאב חד בגבו ונתפס לו הגב (להלן: "האירוע הנטען").

טענות הצדדים:

טענות התובע:

  1. גרסתו של התובע נתמכה בעדותה של גב' גיתית צוקר לנדבורג.
  2. התובע אינו שולט בשפה העברית כך שלא ידע לנסח את שאירע לו. התובע נעזר באדם נוסף למילוי הטופס.
  3. הכאבים השביתו את התובע מעבודה למשך חודשים רבים.
  4. התובע לא הבין את שאלת הרופא ולכן נרשם ע"י הרופא שהוא שולל חבלה.
  5. התובע לא זכר שסבל בעבר, לפני 7 שנים, מכאבי גב.
  6. כל מה שאמר התובע והצהיר אמת.
  7. התובע מבקש להכיר באירוע כתאונת עבודה.

טענות הנתבע:

  1. התובע הציג גרסאות שונות בעדותו, בתצהירו ובפני חוקר המל"ל לעניין כיצד התרחש האירוע הנטען ומה הרים לטענתו, שעת האירוע ומתי שב לעבודה לאחר האירוע הנטען.
  2. לתובע רקע בכאבי גב אולם הכחיש זאת בחקירתו.
  3. בפני הרופאים המטפלים בסמוך לאירוע הנטען לא סיפר התובע אודות האירוע.
  4. תצהיר העדה ועדותה בבית הדין לא תאמו.
  5. שאר טענות הנתבע יועלו במסגרת פסק הדין.
  6. הנתבע עותר לדחיית התביעה.

עדויות:
שמענו את עדות התובע וכן את העדה מטעמו, גב' גיתית צוקר לנדבורג, שהתובע עבד בביתה בעת האירוע הנטען .

הכרעה:
לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

קרות האירוע:

מעדותה של העדה עלה כי היא ראתה כי גבו של התובע נתפס (עמ' 7 לפ' שורה 3 לעדות צוקר).
בתצהירה העידה העדה כי התובע סיפר לה על אודות האירוע (סעיף 3 לתצהיר העדה).

אולם בחקירתה בפנינו העידה צוקר :

"ש. את ניגשת אליו ומה הוא סיפר לך ?
ת. הוא לא סיפר, הוא סבל מכאבים, הוא לא יכול היה לדבר בהתחלה, מכיון שאני רופאה ניסיתי לדובב אותו והבנתי שהוא לא יכול היה לזוז. קפא על מקומו. אינני זוכרת מה היתה השעה."
(עמ' 7 לפ' שורות 2-1 לעדות צוקר)

התובע העלה מספר גרסאות לקרות האירוע הנטען:

בס' 4 לכתב התביעה נכתב: "ביום האירוע הרים התובע שק טיט ודבק ובהרמה בתנועה סיבובית חש כאב חד בגבו, נתפס לו הגב."

וחזר על כך חקירתו בבית הדין:

"ש. בסעיף 5 לתצהירך אתה כותב "לקחתי את השק....", אם אני מבין נכון, הרמת את השק, עשיתי תנועת סבוב לכיוון הפליה?
ת. כן.
ש. בהרמה חשת כאב בגבך, האם הרמת הסתובבת, או בזמן ההרמה עצמה?
ת. הרמתי, עשיתי סיבוב התנועה לא בסדר ועבדתי מהר. זה קרה בשניות.
ש. אני מקריא לך מעמוד 2 שורה 19 – אין שק ואין הרמה, יש ערבוב ותפיסת הגב?
ת. הרמתי ובאתי לערבב לפילה הפיילה ריקה, איך אערבב ללא חומר."
(עמ' 8 לפ' שורה 16-10 לעדות התובע)

ברם על פי גרסתו של התובע בחקירתו בפני חוקר המל"ל (נת/1) התובע כלל לא הרים שק אלא ערבב את החומרים : "ערבבתי את המלט והחול בפיילה ופתאום הרגשתי את הכאבים בגב התחתון".

יש להעדיף גרסה שמוסר נפגע לחוקר הנתבע על פני גרסה מאוחרת ו"משופצת" בעדותו בבית הדין, ונפסק בדב"ע נז/0-37, חיים אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לא(3) 66 (1998), כלהלן -

"צדק בית הדין קמא בקביעתו כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאות המערער וכי יש להעדיף את גרסת המערער בהודעה בפני חוקר המשיב על פני גירסתו בפני בית הדין. מסקנה זו נשענת על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. לענין זה ראה: דב"ע נב/0-13 מירון נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 82, 87 (1992): "עם זאת, רשאי בית הדין לא להאמין לעדים המעידים לפניו, כאשר הוא מצביע על "הסתירות בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד כדו"חות שהוגשו לבית הדין" (דב"ע לא/0-78 בעמ' 159). ועוד נאמר בעניין זה כי דברים שנאמרו בהודעה לחוקר "יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין "הודעה" יש להסביר וליישב" (דב"ע מא/0-72)".

כך בעניינינו. יש להעדיף את דבריו של התובע לפני חוקר הנתבע על אלה שבאו עם הגש ת התביעה למל"ל. קרי, שהתובע לא ביצע תנועה סיבובית עת חש כאב וגבו נתפס. לכן, אין עסקינן בפגיעה בעבודה ויפים הם לענייננו דברי בית הדין הארצי:
"...שעל-מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה היא תדרוש כי המבוטח יוכיח שהיו מאמץ בלתי רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם, כדוגמת הרמה משא כבד ממה שהמבוטח רגיל להרים או הרמת משא תוך תנועה סיבובית לא נכונה ( עב"ל 338/96‏ המוסד לביטוח לאומי – עובדיה, פ''ד לו(2001). סעיף 11).

אף להחלמתו מהאירוע הנטען נשמעו מפיו של התובע מספר גרסאות:

"אני לא מאחל לאף אחד מה שהיה לי. הייתי מושבת 6 חודשים. היו לי כאבים" (עמ' 10 לפ' שורה 19 לעדות התובע).
בטופס התביעה ציין התובע (עמ' 5 ס' 8 לנת/4) כי הפסיק לעבוד בתאריך 06.03.17 ושהאירוע הנטען אירע ביום 1.3.17. התובע לא עבד עד תאריך 20.06.17, קרי חזר לעבודה לאחר 3 חודשים ולא 6 חודשים, כפי שטען בכתב התביעה ובעדותו .

עם זאת, איננו מייחסים חשיבות לפערים של שעות בודדות באשר לגרסאותיו של התובע לשעת האירוע הנטען.

המסמכים הרפואיים:

במסמך רפואי מיום 12.3.17, לאחר האירוע הנטען , מתלונן התובע על שיעול יבש וכאבים ברגל ללא כל תלונה על כאבי גב.

במסמך רפואי מיום 30.3.17 לא דיווח התובע על פגיעה בעבודה:
"ש. בנ/5 אתה מתלונן על כאבי גב תחתון ולא אומר על התאונה ולא על שק וערבוב מלט?
ת. לא שאל כלום, לא שאל איך קרה לך , בדק אותי ונתן לי תרופות. אמר לא יעבור נשלח אותך לאורטופד."
(עמ' 10 לפ' שורות 5-3 לעדות התובע)

במסמך רפואי מיום 21.5.17 (נ/6) נרשם: "לראשונה בבדיקתי. הופנה ע"י רופא משפחה מטפל בעקבות כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין. סובל מזה כחודשיים, שולל חבלה." (הדגשה לא במקור – א' ג' כ').

כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית השיב התובע:
"ש. הרופא שאל אותך חודשיים אחרי התאונה ואתה שללת חבלה ?
ת. אין דבר כזה. 6 חודשים ישבתי בבית. לא חייב לספר שזה מתאונה."
(עמ' 10 לפ' שורות 13-12 לעדות התובע)

התובע תירץ זאת: "מהכאבים לא יכולתי לדבר. לא זוכר. בכיתי בבדיקה." (עמ' 10 לפ' שורות 24-23 לעדות התובע).

אולם הלך גם הלך לרופא כאשר השתעל וידע להתלונן על מיחושיו (11 יום לאחר האירוע הנטען) , כך גם יכול היה לספר על הפגיעה הנטענת.

יוער כי התובע ידע להתלונן על חבלה בעבר, כפי שעולה ממסמך מיום 2.8.11: לדברו בעבודה, סכין יפני ברך מהיד בירך שמאל".

הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." (עב"ל 176/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 16.7.2002). 
כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה - המוסד, ניתן ביום 13.12.2008; עב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעביה - המוסד, ניתן ביום 10.5.2007).

יחד עם זאת, אכן המסמכים רפואיים ממועד הסמוך למועד הנטען בו התרחש האירוע התאונתי אינם חזות הכול, ואינם יוצרים חזקה חלוטה כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה, ובית הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות לפניו, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, ועדותם של המבוטח ועדיו ( עב"ל 60435-12-13, אליהו ימין - המוסד, ניתן ביום 6.1.2015).

כאן, כפי שראינו, גרסתו בפני החוקר לא תומכת בתביעתו.

סוף דבר:
התובע לא הוכיח כי אירעה לו פגיעה. התביעה נדחית.

משעסקינן בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏כ"ג אלול תשע"ט ( ‏23 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .