הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 10284-06-15

12 יולי 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב חמצני

התובע:
לגאלי אליהו (ת.ז.-XXXXX734)
ע"י ב"כ: עו"ד ינון תמרי
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אירית רייכנברג

פסק דין

מר לגאלי אליהו (להלן – התובע), יליד 1966, הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע או המוסד) להכיר כתאונת עבודה באירוע מיום 24.12.2013, במסגרתו, לטענתו, נפגע ברגל ימין (להלן - האירוע).
הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 22.6.2014, בנימוק כי לא הוכח כי קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה. מכאן התביעה שבפנינו.

עיקרי ההליך:
במסגרת בירור התובענה התקיימו שני דיוני הוכחות, במהלכם נחקרו התובע ומעסיקו במועדים הרלוונטיים, מר שלום מגרו.

טענות התובע בתמצית

לטענת התובע, בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, הוא עבד כנהג משאית אצל מר שלום מגרו בעסק שנקרא "שלום מגרו עבודות עפר".
ביום 30.7.2013 נדרש התובע, במסגרת עבודתו, להגיע אל אתר הבנייה ברחוב רמב"ם 95 ברחובות ו בשעה 14:00 הגיע למקום עם המשאית על מנת לפנות פסולת מאתר הבנייה, בו היו פועלים וכלי עבודה מסוג "בובקט" של חברה אחרת בשם "הדס".
בסמוך לאחר הגעתו לאתר, החלו הפועלים להעמיס את הפסולת על משאיתו באמצעות כלי ה"בובקט". בשלב מסוים, ההעמסה פסקה מסיבה שלא הייתה ידועה לתובע והוא נאלץ ל המתין כשעתיים על מנת שההעמסה תתחדש. בחלוף שעתיים ומשההעמסה לא התחדשה, ירד התובע מהמשאית וניגש ל"בובקט", אז ראה כי הפועל דוחף קרשים באמצעות הכלי. התובע לא שם לב כי ישנו קרש הבולט מתוך ערימת הקרשים וקרש שבלט נתפס בעקביו ודחף אותו לדבריו קדימה. התובע צעק לנהג שיעצור, אולם הלה שהיה עם אוזניות, לא שמע את התובע, והמשיך במלאכה. רגלי התובע נתקעו בערימת הקרשים כאשר רגל ימין התעקמה באופן משמעותי כלפי חוץ. רגל שמאל התעקמה אף היא, אולם באופן משמעותי פחות.
כתוצאה מהאמור התובע נפל על ערימת הקרשים, כאשר הפועלי או מנהל העבודה סייעו לו לקום.
לאחר שהתרומם על רגליו, ישב התובע לנוח שכן חש מבולבל וסבל מכאבים. לאחר שהתאושש, סיים התובע להעמיס את המשאית ונסע להמשיך בעבודתו. לאחר שסיים לפרוק את הפסולת, חזר אל המעסיק , אשר ראה כי מכנסיו קרועים, וסיפר לו את שארע. לאחר שהתובע הגיע לביתו, הכאבים נחלשו והתובע חזר לעבוד למחרת כרגיל.
לטענת התובע אין מקום לדחות את התביעה על בסיס העובדה שלא צוין דבר ביחס לתאונה באישורים הרפואיים. לטענתו, יש בעדותו האובייקטיבית והבלתי תלויה של המעסיק, אשר תמך בגרסת התובע, על מנת "לכפר" על היעדר תיעוד רפואי בסמוך לאירוע.
לאור כל האמור לעיל, לטענת התובע יש לקבל את תביעתו ולהכיר באירוע כתאונת עבודה.

טענות הנתבע בתמצית

לטענת הנתבע אין מקום לקבל את גרסת התובע, שכן, מדובר בתיאור לתאונה שאינה שכיחה. הגרסה ביחס לפגיעה מכלי ה"בובקט" עלתה לראשונה רק במסגרת כתב התביעה המתוקן, כאשר במסגרת כתב התביעה המקורי לא צוין דבר ביחס לאירוע. על כן, מוטל על התובע נטל הוכחה מוגבר.
עוד טוען הנתבע כי הגרסה שהציג התובע אינה סבירה. לאמור, אין זה סביר כי התובע המתין שעתיים במשאית מבלי שבדק לפשר העיכוב. כמו כן, לפי עדות התובע, ה"בובקט" לא פעל במשך שעתיים ועם זאת מיד שירד מהמשאית היה נהג ה"בובקט" כבר בתוך הכלי והזיז קרשים באמצעותו.
עוד טען הנתבע, כי התובע לא זימן את נהג ה"בובקט" לתת עדות ויש לזקוף זאת לחובתו. בעניין זה הוסיף, כי לאור טענת התובע לפיה שוחח עם הנהג ו עם פועלים נוספים שעזרו לו להתרומם, סביר היה כי ינסה לברר את פרטי הנהג. טענת התובע כי פנה אל חברת הדס צורך קבלת פרטי הנהג, אולם נתקל בהתחמקויות, לא הוכחה. התובע אף לא הוכיח כי חברת "הדס, פעלה באתר באותו מועד.
כמו כן, טוען הנתבע כי המסמכים הרפואיים שהציג התובע אינם תומכים אף הם בגרסתו. כך, לטענת התובע בעת האירוע חש כאילו רגלו הימנית כמעט ונעקרה ממקומה. בד בבד עם האמור ציין, כי המשיך לעבוד באותו היום ואף לא יצא לחופשת מחלה אלא בחלוף 3 חודשים בסוף חודש אוקטובר 2013. יתרה מזאת, התובע פנה לראשונה לאחר האירוע לקבלת טיפול רפואי רק ביום 25.10.2013, היינו זמן קצר לפני שהפסיק את עבודתו.
יתרה מזאת, בתיעוד הראשון שלאחר התאונה לא צוין כלל כי הכאבים מהם סובל התובע, מקורם באירוע תאונתי כלשהו ואך לא צוין כי מדובר בכאבי הנמשכים מזה 3 חודשים.
כמו כן, התובע גרסאות סותרות ביחס לכאבים מהם סבל לכאורה עקב התאונה. כך, מחד טען כי סבל מכאבים קשים כל התקופה, עמד על קצות האצבעות ובכה בלילה מרוב כאבים; ומאידך, טען כי רק בעת הגעתו לקבלת טיפול רפואי שחזר ונזכר כי מקור הכאבים הוא בתאונה.
לבסוף העיד התובע עדויות סותרות באשר למועד קרות התאונה. כך, במסגרת התעודה הרפואית הראשונה דיווח כי הפגיעה בברך ארעה ביום 25.11.2013 זאת בניגוד לגרסתו לפיה התאונה התרחשה ביום 30.7.2013.

דיון והכרעה
"תאונת עבודה" עבור עובד מוגדרת בסעיף 79 חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) כתאונה שאירעה תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. המבחן להיותו של אירוע תאונתי הוא "הפתאומיות", פירושו אירוע שניתן לאתרו במישור הזמן - מתי אירע ובמישור השטח –המקום שבו אירע (דב"ע לא/0-5 אסתר שלגי נ' המל"ל, פד"ע ב' 200; בג"צ 4690/97 המל"ל נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם פ"ד נג 529). על התובע נטל הראיה להוכיח כי תוך כדי עבודתו ארע לו "ארוע תאונתי", ועל התובע להביא, בשלב ראשון, ראשית ראיה שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה הקושר את הפגימה בעבודה. (דב"ע מד/0-90 צבי שפיר נ' המוסד, פד"ע טז' 93).

אשר לענייננו
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו לתיק בית הדין, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי תוך כדי עבודתו ארע לו אירוע תאונתי, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
תחילה ייאמר, כי יש טעם בדברי הנתבע לפיהם אין זה סביר כי התובע תיאר בסיכומיו את התאונה "כאילו הכף רגל עומדת להיעקר ..." (סעיף 4 לסיכומי התובע); ואף הוסיף ופירט במסגרת עדותו לעניין מצבו הפיזי לאחר התאונה כי "...לא יכולתי לעמוד על הרגליים. כל החודשיים האלה עמדתי בקצה האצבעות. בכיתי בלילה מהכאב" (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-15), כאשר בד בבד עם האמור ניגש לקבלת טיפול רפואי לראשונה רק ביום 25.10.2013, קרי כ-3 חודשים לאחר קרות האירוע.
יתרה מזאת, ההסבר שמסר לכך שלא קישר בהתחלה את התאונה עם הכאב ברגלו, אינו סביר. כך, טען התובע בחקירתו: "...לא יודע מה רשם הרופא שם. בהתחלה גם הרופא לא ידע מזה. הגעתי לבי"ח של כף רגל הוא טעון שזה לא משהו שנכנס לרגל אלא יכול להיות שזה ממכה. התחלתי לחשוב בבית מאיפה קיבלתי מכה. ואז נזכרתי שזה היה באתר הבניה ששם עבדנו ברחובות. חודשיים עברתי מאה מדורי גיהנום. לא יכולתי לדרוך על הרגל או ליישר אותה. עמדתי על קצות האצבעות." (עמודים 4-5 שורות 31-33, 1-2 בהתאמה).
ודוק, מקום בו התובע טען כי באותו האירוע רגלו כמעט ונעקרה ממקומה כאשר לאחר מכן הלך הכאב והחמיר עד למצב בו לא יכול היה לדרוך על כף הרגל, ברי כי ניתן היה לצפות שיקשר ללא כל קושי את הכאב לאירוע.
זאת ועוד, התובע לא תמך את טענתו לקרות התאונה באף ראייה ממשית; התובע לא זימן את נהג ה"בובקט" להתייצב למתן עדות ואף לא כל נציג אחר מחברת "הדס" שנכח באירוע והיה ביכולתו להעיד מידיעה אישית על דבר הפגיעה. בעניין זה לא נעלמה מעינינו עדותו של התובע לפיה ניסה לפנות אל חברת "הדס", אולם טענתו כאמור לא הוכחה –
"ש: אם רצית יכול לאתר אותו?
ת: ניסיתי דרך החברה. החברה שפנינו לה את הפסולת, הדס. לא יודע למה לא איתרו אותו. כל פעם ענו לי משהו אחר. ניסיתי לאתר את מנהל העבודה שהיה גם יחד איתנו, כל פעם נתנו לי טל' אחר, וזה אומר שלא הייתי זה" (עמודים 5-6 לפרוטוקול שורות 33, 1-3 בהתאמה)
באשר לגרסת המעסיק, הרי שמעבר לעבודה כי הלה לא נכח במקום האירוע ולא ראה את קרות התאונה, הרי שעדותו אינה מתיישבת עם גרסת התובע. כך, מר מגרו העיד כי התובע הפסיק לעבוד בתוך שבועיים-שלושה לאחר התאונה, זאת בעוד שהתובע העיד כי עבד כמעט 3 חודשים לאחר קרות התאונה ועד שיצא לאי כושר (ראו לעניין זה עדות התובע בעמוד 3 שורות 20-22 לפרוטוקול).
לכל זאת מצטרפת העובדה כי במסמכים הרפואיים לא צוין כלל כי לתובע ארעה תאונת עבודה המערבת את רגלו השמאלית. אכן, בעניין זה נפסק זה מכבר כי אין די באנמנזה רפואית שותקת על מנת להוות בסיס לדחיית תביעה של מטופל. יחד עם זאת, העובדה שאין כל זכר לאירוע במסמכים הרפואיים בצירוף הסתירות שתיארנו לעיל, הביאו יחד, לקבלת ההחלטה כי הכף נוטה לטובת הנתבע. וראו לעניין זה עב"ל (ארצי ) 15135-05-18 אמיר מינפרד נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 04.12.2018) –
"אי אזכורו של אירוע חריג בעבודה ברישומים הרפואיים - אינה סותרת את גרסת המערער ומהימנותו (עב"ל (ארצי) 18610-05-16 סידי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (19.09.2017), עמוד 8 (להלן – ענין סידי)). אנמנזה שותקת לא שוללת באופן ישיר את יסוד תביעתו של מבוטח, אלא מטילה עליו נטל שונה ולעיתים מחמיר יותר ביחס להבאת יתר הראיות לצורך הוכחתו של האירוע החריג..."
לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
כנהוג בתביעה מהתחום הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' תמוז תשע"ט, (12 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יעקב חמצני
נציג ציבור מעסיקים

אורן שגב, שופט