הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת סע"ש 48702-09-17

לפני כב' הרשמת לובנא תלחמי סוידאן

התובע:
צאלח סלמי אבו רויס, ת.ז. XXXXXX869
ע"י ב"כ: עו"ד סואלחה מוחמד

-
הנתבע:
מושב משואה
ע"י ב"כ עו"ד ישראל ליכטנשטיין

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבע מיום 23/10/17 להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, ככל והתביעה תידחה (להלן: "הבקשה").

רקע

2. ביום 24/9/17, הגיש התובע, תושב הרשות הפלסטינית, כתב תביעה כנגד הנתבע, בו טען, בין היתר, כי עבד אצל הנתבע כפועל חקלאות בתקופה שמחודש 4/11 עד לחודש 12/16 – מועד בו פוטר לאלתר. בכתב התביעה נתבעו הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, דמי חגים, הפרשי שכר מינימום, דמי כלכלה ומענק שנתי. סכום התביעה הועמד על סך 171,117 ₪.

עיקר טענות הצדדים

3. בבקשה טוען הנתבע, בין היתר, כי לכתב התביעה לא צורף בדל מסמך ו/או ראשית ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בטענות התובע, ולא בכדי, התובע מעולם לא הועסק על ידי הנתבע. בהתאם להוראות תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), היות והתובע אינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג, יש להורות על חיובו בהפקדת ערובה. עוד טען הנתבע כי סיכויי התובענה הינן קלושים. מדובר בתובענ ה מופרכת על פניה וקיים קושי אמיתי בגביית הוצאות משפט אשר ייפסקו כנגד התובע . הנתבע הפנה להחלטות בתי דין איזוריים לעבודה בענין זה וכן ל תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ופסיקה של בתי המשפט. יש לציין כי לבקשה צורף תצהיר.

4. בתגובתו מיום 31/10/17, בקש התובע לדחות את הבקשה, וטען , בין היתר, כדלקמן: הגשת הבקשה נועדה על מנת למנוע מהתובע לקבל את זכויותיו עפ"י חוק. הנתבע נמנע מלהוציא לתובע היתרי עבודה במהלך עבודת האחרון אצלו, והוא עשה כן רק כשנאלץ. עוד טען התובע כי היתר העבודה אשר צורף לתגובתו מהווה ראשית ראיה כדרישת תקנה 116א לתקנות וכי יש מקום לבירור זכאותו לרכיבי התביעה הנתבעים, כאשר סיכויי תביעתו הינם גבוהים ביותר. התובע הוסיף וטען כי מצבו הכלכלי טוב מאד וכי לאחר סיום עבודתו אצל הנתבע הוא השתלב בעבודה חדשה בה משתכר טוב, כך שיוכל לעמוד בחיובו בהוצאות, ככל ויחוייב. בנוסף, לאור היתר העבודה אשר צורף, ואשר יש בו כדי להעיד לפחות על קיומו של קשר כלשהו בין התובע לבין הנתבע, הטלת ערובה לא תהיה צודקת.

המסגרת הנורמטיבית

5. עד לאחרונה לא היתה בתקנות תקנה ספציפית אשר דנה בסוגיית הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע. אי לכך, אימצו בתי הדין לעבודה את הוראות תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 .

6. ביום 2/9/16, נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116א לתקנות, שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", הקובעת כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה
לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד
שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

7. בניגוד להלכה הפסוקה אשר הנחתה את בתי הדין לעבודה עד להתקנת התקנה הנ"ל, ולפיה, בין היתר, השיקול העיקרי בבחינת בקשה להפקדת ערובה הינו סיכויי הצלחת התובענה והיותה מופרכת ואם לאו, כשנקבע גם ש"מעטים ונדירים" המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה (ר' ע"ע 1424/02 אבו נסאר – GALLICANTU, מיום 6/7/03 [פורסם בנבו]), הרי בהתאם להוראות תקנה 116א(ב) לתקנות, ביחס למי שאינו נמנה על תושבי המדינה ומי שאינו אזרח מדינה החתומה על אמנת האג, הכלל הוא שבית הדין יורה על הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע ולבקשתו .

8. כפי שעולה מלשון התקנה שלעיל, לכלל בדבר הטלת ערובה נקבעו מספר חריגים אשר בהתקיים אחד מהם, בית הדין לא יורה על הפקדת ערובה לבקשת הנתבע, וחריגים אלה הם:
א. התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו.
ב. התובע הראה כי הנתבע יכול להיפרע את הוצאותיו ממנו במידה והתביעה תידחה.
ג. מתקיימים טעמים מיוחדים, שיירשמו.

דיון והכרעה

9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

10. משהתובע הינו תושב הרשות הפלסטינית, מתקיים תנאי הסף אשר לפיו יש לקבל את הבקשה. מכאן, יש לדון בשאלת קיומם או אי קיומם של אותם חריגים אשר נקבעו בתקנה 116א(ב) .

11. לכתב התביעה לא צורפו מסמכים כלל ואילו לתגובת התובע לבקשה צורף, כאמור, היתר העסקה אחד המתחייס לתקופה שמ יום 20/8/12 עד ליום 20/2/13. צודק התובע כי יש במסמך זה כדי להוות ראשית ראיה, אך מסמך זה מהווה ראשית ראיה אך ורק לתקופה הנקובה בו, היינו לתקופה בת 6 חודשים מתוך ה- 69 חודשים בהם טוען התובע כי עבד אצל הנתבע.

12. רכיבי כתב התביעה אינם מתייחסים לאותם 6 חודשים אשר לגביהם קיים היתר עבודה כאמור, אל א הם מתייחסים לכל התקופה הנטענת, ובהתחשב בעובדה לפיה הנתבע טוען כי לא העסיק את התובע כלל, לא ניתן לקבוע כי המסמך אשר צורף לתגובת התובע מהווה ראשית ראיה להוכחת תביע תו, ומכאן לא מתקיים החריג הראשון אשר נקבע בתקנה 116א (ב).

13. הנני ערה לעובדה לפיה הנתבע טען כי התובע מעולם לא הועסק אצלו ומנגד התובע מציג היתר העסקה על שמו. אך לאור הפער ה ניכר בין אותם 6 חודשים לגביהם קיים היתר העסקה לבין מספר חודשי ההעסקה הנטענים בכתב התביעה, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לדחיית הבקשה.

14. באשר לקיומו של החריג בדבר יכולתו הכלכלית של התובע לפרוע כל חיוב בהוצאות, הרי טענות התובע בעניין זה לא נתמכו במסמך כלשהו כגון תלוש שכר או ת דפיס חשבון בנק, ומכאן לא ניתן לקבוע כי מתקיים החריג השני אשר נקבע בתקנה 116א(ב).

15. בנסיבות העניין, העובדה לפיה התובע הראה "קשר כלשהו" בינו לבין הנתבע, ואשר מסתכם ב- 6 חודשים כאמור מתוך ה- 69 חודשים בהם נטען כי עבד אצל הנתבע, אינה מהווה טעם מיוחד לעניין קיומו של החריג השלישי אשר נקבע בתקנה 116א(ב). לטעמי, גם בהנחה לפיה אכן באותם חודשים אליהם מתייחס היתר העבודה התקיימה מערכת יחסי עבודה בין הצדדים, עדיין על התובע להוכיח את קיומה של אותה מערכת יחסי עבודה בכל 63 החודשים הנותרים להם הוא טוען, כשהוא לא השכיל להביא שום ראשית ראיה המתייחסת לאותם חודשים או אפילו לחלק ים נוספים מהם .

16. יש לציין כי אין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות באשר להיות התובענה מופרכת. ייתכן והתובע יצליח להוכיח את תביעתו ולהרים את נטלי ההוכחה המוטלים עליו, אך בשלב זה של ההליכים, ומשאין בידו ראשית ראיה התומכת בגרסתו והמתייחסת לתקופת ההעסקה הנטענת או לחלק משמעותי ממנה , ובהתחשב בעובדה לפיה יחסי העבודה מוכחשים כליל, יש מקום לאיזון בין זכותו לגישה לערכאות ובין זכותו של הנתבע לכך שלא יסבול מחסרון כיס כתוצאה מאי יכולתו לפרוע את ההוצאות שייפסקו לטובתו, ככל והתביעה תידחה.

17. לאור כל המפורט לעיל, מתקיים הכלל של הטלת ערובה כשלא הוכח כי מתקיימים מי מהחריגים אשר נקבעו בדין לאותו כלל.

18. למעלה מן הנדרש, יוער כי גם לפי ההלכה הפסוקה אשר קדמה לתקנה 116א לתקנות, על בית הדין לבחון את סיכויי הצלחת התובענה ולאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס כאמור. בנסיבות תיק זה, ומשהתובע לא הציג ראשית ראייה לטענות אותם הוא מעלה בתביעתו, ואשר מתייחסות לתקופת העסקה של כמעט 6 שנים, לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי סיכויי הצלחת התובענה טובים עד כדי כך שאין מקום להפקדת ערובה.

19. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שיש מקום לאפשר לתובע להיכנס בשערי בית הדין ובאיזון מול זכותו של הנתבע לקבל לידו את ההוצאות שייפסקו לטובתו, ככל והתביעה תידחה, ובשים לב לסכום התביעה, הנני מקבלת את הבקשה כך שעל התובע להפקיד סך של 2,000 ₪ בקופת בית הדין להבטחת הוצאות הנתבע.

20. הסכום הנ"ל יופקד תוך 14 ימים מהיום, אחרת התביעה תימחק.

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ח, (10 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

לובנא תלחמי סוידאן , רשמת