הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת סע"ש 33303-10-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס
נציג ציבור (עובדים): מר ג'ואד אגבאריה
נציגת ציבור (מעסיקים): גב' איריס קליין

התובעים:

  1. עלי אחמד רשיד
  2. אחמד עלי רשיד

ע"י ב"כ עוה"ד ו. אבו אלהיג'א
-
הנתבעת:
שביט את עבד אלחלים ח.פ. 540241627
ע"י ב"כ עוה"ד מ. בן חיים

פסק דין

1. התובעים 1 ו- 2, אב ובנו בהתאמה ,הגישו תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנובעות, לטענתם, מתקופת העסקתם אצל הנתבעת ומאופן סיומה.

2. מהלך דיון
התובעים הגישו, בתאריך 26.10.16, את התובענות שבכותרת לתשלום "שכר עבודה עם הלנת שכר והודעה מוקדמת" על סך של 257,662 ₪.
לאחר הגשתן, תוקן כתב התביעה ארבע פעמים:
בתאריך 27.11.16 הגישו התובעים בקשתם הראשונה לתיקון כתב התביעה אליה צורף כתב התביעה המתוקן על סכום של 290,100 ₪ בגין שורה של זכויות סוציאליות המגיעות, להם, על פי הנטען, בגין תקופת העסקתם אצל הנתבעת.
בית הדין בהחלטתו, שניתנה באותו היום, הורה כי "ראשית, יש להעביר לאלתר עותק לנתבעת על מנת שלא תחל בהכנת כתב הגנה ביחס לכתב התביעה המקורי. שנית, בטרם תתוקן התביעה כמבוקש, יש לתקן את הכותרת שמזכירה רכיבי תביעה שלא נכללים בכתב התביעה המתוקן.
כמו כן יש לפרט בכל רכיבי התביעה איזה סכום נתבע בעבור כל תובע בנפרד.
כתב התביעה המתוקן כנדרש לעיל יוגש עד ליום 15/12/16 ויומצא לנתבעת על ידי התובעים במישרין בתוך המועד האמור.
להמשך מעקב כמקובל" .
אלא שבאותו היום הגישה הנתבעת כתב הגנה, משכך הורה בית הדין בהחלטתו מיום 30.11.16 כי: "יוער כי כתב הגנה הוגש ביום בו הוגשה הבקשה לתיקון התביעה.
על כן ימתין בית הדין לכך שהצדדים יפעלו בהתאם להחלטתו מיום 27/11/16" .
בתאריך 29.11.16, שלושה ימים לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן הראשון, הוגשה בקשה שניה לתיקון כתב התביעה , אליה צורף כתב תביעה המונה שורה שונה של זכויות סוציאליות המגיעות, על פי הנטען, לתובעים ואשר מסתכמות בסכום של 468,600 ₪.
בתאריך 20.12.16 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן מטעמה.
לאחר שהוגשו כתבי בי דין מתוקנים, התקיים בתאריך 16.05.17 לפני כבוד הנשיאה (כתוארה אז) השופטת ו. שפר (להלן: "המותב הקודם"), דיון מוקדם מקיף. במהלכו השמיעו הצדדים את טענותיהם בהרחבה, בין היתר ובעיקר, ביחס לגרסאות השונות העולות מכתבי בי הדין ולחוסר העקביות העולה מהם, כן התייחסו זה לטענותיו של רעהו, ענו לשאלות ביה"ד וגבשו רשימת מוסכמות ופלוגתאות חלקית. בסיום הישיבה ניתנה החלטה לפיה: "אמנם בית הדין מוצא טעם לפגם בחוסר העקביות שעולה מטענות התובעים שבכתב התביעה המתוקן (אשר הוגש מבלי שהתבקשה והתקבלה רשות) אשר לנסיבות סיום עבודתם של התובעים, אולם בכל מקרה וכדי לקדם את הדיון הנני סבורה שיש להורות על הגשת העדויות הראשיות שמטעם עדיהם באמצעות תצהירים.
יחד עם זאת ובטרם יעשה הדבר ולאור ההסברים שניתנו לתובעים בדבר נטל ההוכחה המוטל עליהם והעולה מכתבי התביעה שהגישו, ניתנת ארכה לתובעים, כפי שביקשו, וזאת עד ליום 17.7.17 להודיע האם הם עומדים על התביעה או מי מבין חלקיה לאור המסמכים שהומצאו להם, לטענתם לראשונה היום." (עמ' 4 שורות 26-28 לפרוטוקול ועמ' 5 שורות 1-8 שם).
בתאריך 07.06.17 התובעים הגישו, בקשה שלישית במספר לתיקון כתב התביעה בטענה, כי "נפלה טעות טכנית במשרד הח"מ אשר גרמה לטעות בחישוב רכיבי התביעה ולהשמטת עילות תביעה נוספות" לבקשה צורף כתב התביעה המתוקן והפעם עתרו לתשלום זכויות בסכום כולל של 327,853 ₪.
בהחלטת ביה"ד מיום 08.06.18 התבקשה תגובת הנתבעת עד ליום 01.07.17.
בתאריך 22.06.17 הגישו התובעים "הודעה על החלפת ייצוג התובעים ועל הסדר דיוני" במסגרתה בקשו נוכח החלפת הייצוג שהות על מנת לנסות ולהגיע להבנות.
בעקבות הודעה ב"כ התובעים, ניתנה על ידי ביה"ד, החלטה לפיה: "הצדדים יודיעו עד ליום 26/07/17 היכן עומדים הדברים ביניהם, והאם יש צורך בדיון בתביעה..." כן הוארך המועד להגשת תגובה לתיקון התביעה עד למתן החלטה אחרת.
בתאריך 30.07.17 ומשלא הוגשה כל הודעה מטעם הצדדים, ניתנה החלטה לפיה: "אם הצדדים לא יודיעו מאומה עד ליום 10/08/17, יובן שהגיעו להסכמות בינהם שמייתרות את הדין בתיק, והתביעה תימחק..."
בתאריך 24.08.17, ולאחר שהוגשו שתי בקשות למתן ארכה להגשת הודעה מטעם הצדדים אודות המגעים ביניהם בתקופה זו, הגישו התובעים "בקשה למחיקת הבקשה לתיקון התביעה מיום 8/6/17 ובקשה מתוקנת לתיקון התביעה" לבקשה צורף כתב תביעה מתוקן כאשר סכום התביעה הועמד על סכום כולל של 170,839 ₪ (להלן ולשם הקיצור יקרא: "כתב התביעה").
לאחר שהתבקשה והתקבלה עמדת הנתבעת לבקשה ניתנה בתאריך 24.09.17 החלטה, ע"י ראש המותב הנוכחי, אליה הועבר התיק, לפיה: "בנסיבות הענין ובכדי ליתן לתובעים את יומם וכן בשים לב למדיניות הנהוגה, בבתי הדין לעבודה בנוגע לתיקון כתבי טענות, גם בשלבים כדוגמת השלב בו מצוי תיק זה וחרף טענות הנתבעת (שבחלקן מצאתי טעם), החלטתי לאשר את תיקון כתב התביעה המבוקש ... ".
לאחר שהוגש כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעת (להלן יקרא "כתב ההגנה"), התבקשו הצדדים להתייחס לאפשרות שלא יתקיים דיון מוקדם נוסף בתיק, אלא תינתן, מיד החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית.
הצדדים הודיעו שהם אינם מוצאים טעם בקיום דיון מוקדם נוסף, משכך, ניתנה בתאריך 17.10.17 החלטה ה"מורה לצדדים להגיש את העדויות הראשיות, של כל עדיהם (לרבות בעלי הדין), בתצהירים.
כל צד יצרף לתצהיריו את המסמכים שהוא מבקש לעשות בהם שימוש במסגרת פרשת ראיותיו או יפנה למסמכים שצירף לכתבי טענותיו...".
בזיקה להחלטה הנ"ל הוגש מטעם התובעים תצהירי עדות שלהם, ומטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של: מר אחמד עבד אלחלים ומר זלמן שביט בעליה ומנהליה של הנתבעת (להלן יקראו: "מר עבד אלחלים" ו"מר שביט" בהתאמה), מר סאלח עבד אלחלים בנו של מר עבד אלחלים - אשר שמש כיועץ שירות ראשי במוסך הנתבעת (להלן: " מר סאלח") ומר דימטרי מיגל עובד לשעבר בנתבעת, אשר בזמנים הרלוונטים לתביעה, שימש כיועץ שירות של המוסך (להלן: "מר מיגל" ו/או "דימה "). בנוסף צירפה הנתבעת, לתצהירו של מר עבד אלחלים, תמליל שיחה שהתקיימה בין האחרון לבין התובע 1.
משהוגשו כל התצהירים הנ"ל נקבע התיק לישיבת הוכחות לתאריך 04.10.18. בפתח הישיבה שיועדה לשמיעת הראיות, ומשהחלה חקירתו של התובע 1 והתבקשה התייחסותו לתמליל, התנגד בא כוחו וביקש שלא להתיר שום שאלה אודות שיחה זו או התמליל.
לאחר שהשמיעו הצדדים טיעוניהם לפנינו ובשל ההשלכה של הדברים על המשך החקירה, ניתנה החלטה בו ביום ובה קבענו, בין היתר, לאחר שסקרנו את הדין וההלכות בסוגיה זו, כי: "במקרה שלפנינו, עולה, כי התמליל, אשר לדברי מנהל הנתבעת, מתעד שיחה שהוקלטה, בינו לבין התובע מס' 1, במכשיר הטלפון הנייד שלו(אותו הביא עימו כדי להשמיע את הקלטה לפנינו). תמליל אשר צורף לתצהירו תוך שצוין ביחס אליו כי: "תמליל שיחה ביני לבין תובע מס' 1" – תצהיר זה הוגש ביחד עם כל תצהירי הנתבעת, ביום 8/2/18.
אמנם, כפי שציין ב"כ כתובעים, בתיק זה לא התקיים הליך גילוי מסמכים הדדי אלא רק התייחסות לבקשה ספציפית של בא כוחם הקודם של התובעים, אשר ביקש מסמכים מסוימים, אך העובדה שהתמליל צורף ואוזכר בתצהיר מנהל הנתבעת שהוגש לפני כשמונה חודשים, יש בה כדי לסייע, במידה מסוימת לטיעון הנתבעת שלא לקבל את התנגדות התובעים להגשת התמליל.
לאחר שנתנו דעתנו למסגרת הנורמטיבית ולהלכה הפסוקה, כפי שמצאה ביטוי בע"ע 36076-10-16 וכפי שהובאה לעיל, הרי שכפי שנקבע שם ובהתאמות הנדרשות, הרינו קובעים גם כאן, שלו היתה מוגשת בקשת התובעים להוצאות התמליל, בסמוך למועד בו הוא הוגש סביר להניח כי היה עלינו לקבלה. ככל שכך היה נעשה, הייתה עומדת בפני הנתבעת האפשרות לנסות ולתקן את מחדלה - על ידי הגשת ההקלטה עצמה יחד עם תמליל מקצועי ותצהירים כפי הנדרש - וניתן להניח כי היינו, בהעדר טעמים מיוחדים כנגד כך ותוך הפעלת שיקול דעת בנוגע לפסיקת הוצאות - מאפשרים לה לעשות כן. אלא, שהתובעים, במקרה זה העדיפו שלא להגיש בקשה כלשהי, משך כל החודשים הארוכים שחלפו ממועד הגשת תצהירי הנתבעת ועד דיון ההוכחות ולכן יכלה הנתבעת לצאת מנקודת הנחה כי התובעים אינם מתנגדים לתמליל, כפי שהוגש וכפי שכבר נקבע: "משצורפו המסמכים לתצהיר מהווים הם ראיה לכל דבר ועניין, ואין צורך להגיש בקשה נוספת להגשתם, אלא אם כן מתנגד הצד שכנגד להגשתם ומגיש בקשה מתאימה בהתאם. כל עוד לא הוגשה בקשה כאמור, על כל המשתמע מכך, שתיקת הצד שכנגד אכן מהווה הסכמה, והמסמכים המצורפים לתצהיר מהווים ראיות קבילות וכשרות לכל דבר ועניין" (עב"ל 67/98 ז'קלין סבירו - המוסד לביטוח לאומי , מיום 2.7.02; כן ראו את ע"פ 5905/04 סולומון נ. מדינת ישראל , מיום 9.10.07).
לנוכח האמור לעיל וחרף התנגדות התובעים, איננו נעתרים לבקשתם להוצאת התמליל שצורף לתצהירו של מנהל הנתבעת ו/או לשאלת שאלות לגביו, וזאת תוך שנחזור ונדגיש כי עדיין עומד לנו שיקול הדעת איזה משקל ליתן לו, בהתחשב בכלל הנסיבות, וכן כפי שצוין לעיל, ממילא מגמתה של הפסיקה בשנים האחרונות היא להעביר את מרכז הכובד לשאלת המשקל ולא לשאלת הקבילות (ע"ע 423/99 מדינת ישראל – ישראל אגוזי , מיום 28.12.05). כן נדגיש, כי מאליו ברור שהתובע מס' 1 יהיה רשאי לשמוע את ההקלטה, המצויה בטלפון הנייד של מנהל הנתבעת, בטרם ישיב על שאלות ביחס אליה, בין היתר, גם כדי לשמוע ממנו האם הוא מזהה את עצמו בהקלטה. " (עמ' 11 שורות 14-27 לפרוטוקול ועמ' 12 שורות 1-26 שם).
בעקבות ההחלטה, עתר ב"כ התובעים, להפסקת המשך ישיבת ההוכחות זאת על מנת לאפשר לו להגיש בר"ע על ההחלטה ולחילופין, ביקש, לדחות את שמיעת הראיות בתיק ולאפשר לתובע 1 להיערך לדיון, לאחר שתועבר אליו הראיה בצורה מסודרת.
בית הדין, לאחר שנתן לצדדים להשמיע טיעוניהם בעניין זה, קבע כי: "לבקשת ב"כ התובעים ובכדי ליתן למרשיו את יומם תדחה ישיבת ההוכחות שנקבעה להיום לפרק זמן שיאפשר להם להגיש בר"ע על החלטתנו בנוגע לתמליל." (עמ' 15 שורות 18-19 לפרוטוקול). ובהתאם נקבע התיק לשמיעת הראיות לתאריך 14.03.19.
בתאריך 08.10.18 הגישו התובעים בקשה לקבלת ההקלטה של השיחה שהתנהלה בין התובע 1 למר עבד-אלחלים בצירוף תמליל השיחה ערוכים כדין, כן עתרו להתיר להם להגיש תצהיר משלים, במסגרתו יורשה להם להביא ראיות ועדויות הזמה מטעמם.
בתאריך 22.10.18 הגישה הנתבעת הודעה לפיה אינה מתנגדת לבקשת התובעים ובהתאם לכך צירפה להודעתה תצהירו של מר עבד - אלחלים אודות נסיבות עריכת ההקלטה ותמליל השיחה כשהוא ערוך כדין ע"י חברת תמלול, ובאשר לקבצי השמע הודיעה כי הם יוגשו, ידנית, לבית הדין.
משכך, ובזיקה להודעת הנתבעת, התיר ביה"ד, בהחלטתו מיום 22.10.18 לתובעים, באם ימצאו לנכון, להגיש תצהיר/ים משלים/ים אשר יתייחס/ו להקלטה.
בתאריך 15.01.19 הגיש התובע 1 תצהיר משלים מטעמו ביחס להקלטה ותמלולה.
במועד שיועד לשמיעת הראיות נשמעו ונחקרו, התובעים 1 ו- 2 וארבעת המצהירים מטעם הנתבעת. בסיום ישיבת ההוכחות, קצב ביה"ד, לצדדים, לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ומשאלו הוגשו (התובעים בתאריך 16.04.19 והנתבעת בתאריך 27.06.19) הבשיל התיק למתן פסק דין.

3. להלן העובדות הרלבנטיות-
א. התובעים 1 ו- 2 ,הינם אב ובנו, אשר עבדו בשירותי הנתבעת תקופות שונות.
ב. הנתבעת, "שביט את עבד אלחלים בע"מ", הינה שותפות רשומה שהוקמה בתאריך 11.05.11 ונמצאת בבעלותם המשותפת של חברת "מוסך ז. שביט בע"מ" (להלן: "חברת שביט") שבבעלותו של מר זלמן וחברת "עבד אלחלים חלקי חילוף לרכב(2003) בע"מ" (להלן: "חברת עבד אלחלים") שבבעלותו של מר עבד- אלחלים.
ג. הנתבעת מפעילה מוסך לתיקון רכבים לחברות מזדה ופורד במנשיה זבדה (להלן: "המוסך במנשית זבדה").
ד. עד ליולי 2011 הפעילה חברת שביט מוסך לתיקון רכבים לחברות מזדה ופורד ברמת ישי קניות (להלן: "המוסך ברמת ישי") שנסגר כאשר במקומו הוקם מתחם קניות.
ה. התובע 1 הועסק על ידי הנתבעת מחודש אוגוסט 2011 ועד 27.10.15 וקודם לכן, מחודש 11/2008 ועד לחודש 07/2011, הוא עבד במוסך שהיה בבעלותה של חברת שביט שנמצא ברמת ישי.
ו. התובע 2 הועסק על ידי הנתבעת מתאריך 20.11.11 ועד לתאריך 27.10.15
ז. על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף המוסכים (להלן: "צו ההרחבה").
ח. התובעים הדפיסו כרטיס נוכחות לאורך כל תקופת העסקתם אצל הנתבעת.
ט. התובעים היו עובדים שעתיים, כאשר שכרו השעתי האחרון של התובע 1 עמד על סך של 40 ₪ ואילו של התובע 2 עמד על סך של 32 ₪.
י. שכרם האחרון של התובעים עבור חודש אוקטובר 2015 לא שולם.

4. השאלות בהן עלינו להכריע-
א. האם יש לראות בתקופת העסקתו של התובע 1 אצל חברת שביט ואצל הנתבעת כתקופה רציפה?
ב. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם בנסיבות אלו זכאים התובעים לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת או שמא יש לקזז דמי הודעה, אשר על פי טענת הנתבעת, לא ניתנה על ידם טרם עזיבתם?
ג. האם נסיבות סיום יחסי העבודה מזכים את התובעים בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין/ללא עריכת שימוע?
ד. האם זכאים התובעים להשלמת שכר בגין חודש עבודתם האחרון?
ה. האם זכאים התובעים לתשלום בגין הפרשי פדיון ימי חופשה?
ו. האם זכאים התובעים לתשלום בגין הפרשי דמי הבראה?
ז. האם זכאים התובעים לתשלום בגין הפרשי דמי חגים?
ח. האם זכאים התובעים לפיצויי בגין אי הפקדה לקרן פנסיה?
ט. האם זכאים התובעים לתשלום תוספת ותק?
י. האם זכאי התובע 1 להשבת ניכויי שכר?
יא. האם זכאים התובעים לפיצויי בגין אי מסירת מסמכים?
יב. האם זכאים התובעים להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות?
יג. האם זכאי התובע 2 לתשלום החזר הוצאות נסיעות?
להלן נדון בשאלות כסדרן;

5. האם יש לראות בתקופת העסקתו של התובע 1 אצל חברת שביט ואצל הנתבעת כתקופה רציפה?
התובע 1 טען, כי
א. הוא עבד אצל הנתבעת תקופה של 4 שנים ו- 4 חודשים החל מיום 01.08.11 עד ל- 27.10.15 כאשר לפני תקופה העסקה זו, מחודש 11/2008 עד ל- 07/2011 (להלן: "התקופה הראשונה"), עבד במוסך של הנתבעת באמצעות חברת שביט, שבבעלותו של מר שביט, שהתמזג עם שותף נוסף, מר עבד-אלחלים, והמשיכו להעסיקו באמצעות הנתבעת, לכן תקופת עבודתו הראשונה אמורה להילקח בחשבון כחלק מותקו לצורך חישוב זכויותיו.
ב. לקראת העברתו לנתבעת קיבל מכתב "הודעה על סיום העסקתך בחברה" הנושא תאריך 29.05.11 מחברת שביט (נספח ג' לתצהירו) בו מודיע לו כי: "בהמשך לשימוע שנערך ...החל מיום 10.06.11 תועסק ע"י שביט את עבד אלחלים שותפות רשומה. זכויות הותק שלך ישמרו אצל המעביד החדש..." . (להלן: "מכתב סיום העסקה מיום 29.05.11")
ג. קיים רצף בהעסקתו בשתי התקופות הנ"ל מאחר והמשיך לעבוד באותו מקום עבודה, באותו עסק, באותו תפקיד, באותם התנאים ללא שום שינוי למעט כניסת שותף נוסף. לא נעשה לו גמר חשבון ולא שולמו לו פיצויי פיטורים עבור תקופת ההעסקה הראשונה, אלא רק ניתן לו מכתב שחרור לכספים שהיו צבורים לזכותו בקרן הפנסיה.

מנגד הנתבעת חלקה על תקופת ההעסקה הנטענת וטענה, כי
א. התובע הועסק בחברה שבבעלותו של מר שביט - שהוא ולא החברה- אכן שותף בנתבעת, במקום אחר לחלוטין לא באותו עסק, לא באותו תפקיד ולא באותם התנאים.
ב. אם בפי התובע טענות כנגד מעסיקו הקודם פתוחה בפניו הדרך לתבוע אותו בלבד.
ג. ביום 31.05.11 נמסר לתובע 1 מכתב ממעסיקו הקודם בו נאמר לו במפורש על הפסקת עבודתו במוסך שביט ואם ברצונו לעבוד "עבודה חדש" במנשית זבידה הוא יוכל לעשות כן (להלן: "מכתב סיום העסקה מיום 31.05.11").
ד. לא קיים רצף בין תקופת העסקתו בחברת שביט ובין תקופת העסקתו בנתבעת מה גם שעם סיום העסקתו בחברת שביט נעשה לתובע 1 גמר חשבון ושולמו לו מלוא זכויותיו על ידה.
ה. העסקתו אצל הנתבעת היתה בתפקיד חדש בתנאים אחרים ומיקום אחר.
ו. ביום 22.09.11 נמסר לתובע, טופס 161 ובו אישור על הפסקת עבודתו אצל חברת שביט.
בסיכומיה, הוסיפה הנתבעת וטענה, כי בהתאם לצו ההרחבה , פרק 19, במקרה של חילופי מעבידים בעל המוסך היוצא חייב בכל תשלומי הפיצויים והתשלומים האחרים המגיעים לעובד בגין כל תקופת עבודתו.

דיון והכרעה-
אין חולק, כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו הרחבה בענף המוסכים המחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף.
פרק 19 להסכם הקיבוצי הכללי שאומץ בצו ההרחבה בענף המוסכים קובע, כי:
"חלו חילופי בעלים במוסך, יהא בעל המוסך היוצא חייב בכל תשלומי הפיצויים והתשלומים האחרים בגין כל תקופת העבודה של כל עובד במקום העבודה".
תחילה נציין, כי למרות שטענה זו לא הועלתה באופן מפורש בכתב ההגנה, מצאנו שיש מקום לדון בה, שכן במהלך הדיון בהליך זה התבהרה התשתית העובדתית והמשפטית הדרושה- כך שדיון בה לא מנע מהתובעים את יומם ביחס אליה, מה גם שבמהלך עדותו של מר עבד אלחלים העלה הוא טענה זו ולא נטען, בזמן אמת, להרחבת חזית.
ברע"א 7288/12 רוזן -אברמוביץ' ואח', מיום 29.10.12, קבע השופט א. רובינשטיין בהתייחס לטענת צד כי בית המשפט פסק על יסוד עילה שלא הוזכרה על-ידי הצד שכנגד, כי כאשר אין מדובר בעובדות חדשות אלא בטענות משפטיות, הרי: "מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מלכתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן".
בענייננו, התמונה העובדתית באשר לדרך חילופי המעבידים, מעבר המוסך מחברת שביט לנתבעת ומה היו גדר ההסכמות בין מר שביט לבין התובע 1 בעת המעבר עמדו בלב הדיון והיתה אחת המחלוקות העיקריות בתיק ואשר לה גם השלכה על מרביתם של רכיבי התביעה בנסיבות ובהתחשב בפסיקה, אין מניעה לדון בה.

אין מחלוקת כי בחודש 11/2008 ולמשך תקופה של 33 חודשים, עבד התובע 1 אצל חברת שביט. לאחר מכן, ובמשך תקופה של 4.25 שנים (מחודש אוגוסט 2011 ועד 27.10.15) עבד התובע 1 אצל הנתבעת. התובע 1 טען בתצהירו, סעיפים 6 ו- 7, כי המשיך "לעבוד באותו מקום עבודה, באותו עסק, באותו תפקיד ובאותם תנאים, ללא שום שינוי למעט כניסת שותף נוסף..." הוסיף וציין כי " זה נכון שהמוסך הועבר למקום חדש לאחר כניסת השותף, אבל מדובר פשוט בהעברה והעתקת המוסך ממקום למקום, ובפועל הכל נשאר אותו דבר ואותו מוסך בדיוק, שהוא מוסך מורשה פורד ומאזדה, אותם עובדים, אותו ציוד ואותם כלים שהועברו מהמוסך הקודם" .
מר שביט אישר בחקירתו כי הנתבעת המשיכה לתת שירות לחברות מזדה ופורד כמו חברת שביט ורק לשתיהן (עמ' 62 שורות 9-14 לפרוטוקול). עוד עלה מעדותו של מר שביט כי קיימת זיקה ברורה בין המוסך ברמת ישי לזה שבמנשיה זבדה:
"ש. זה נכון שחלק מהעובדים של המוסך של ז. שביט עברו למוסך שבבעלות הבן שלך?
ת. כן. זו חברה אחרת לגמרי
ש. מי בחר מהעובדים לאן ללכת?
ת. אני פחות או יותר מי לכאן ומי לכאן, אבל זה לאחר שיחות והסכמת העובדים.
ש. והעובדים שאלו אותך מה קורה עם השנים שעבדו אצלך, האם הן מתאדות?
ת. לא שאלו אותי." (עמ' 58 שורות 4-10 לפרוטוקול).
ועוד בהמשך:
"ש. האם נכון לומר שסוכן הביטוח שדרכו נעשו ההפרשות לקרן הפנסיה הוא אותו סוכן ביטוח שהיה גם בעסק שלך וגם בנתבעת, כלומר אותו סוכן ביטוח?
ת. עד כמה שזכור לי אז כן, זה עיסוק של מנהל החשבונות אבל אני חושב שהתשובה חיובית.
ש. רואה החשבון שהיה לך בעסק המשיך לשרת גם את השותפות?
ת. כן" (עמ' 59 שורות 17-22 לפרוטוקול).

עוד עלה מהעדויות שהתובע, שהוא מכונאי, ביצע אותה עבודה והמשיך לטפל בלקוחות המעסיק, כפי שעשה זאת קודם.
כך שמלבד מיקום המוסך ומעברו מרמת ישי למנשיה זבדה, עבודתו של התובע 1, מבחינת סביבת העבודה, אופן העבודה ותנאי העבודה לא השתנה משך כל תקופת עבודתו, חרף חילופי מעסיקים.
רבות נפסק ונאמר בהקשר של חילופי מעסיקים: "העיקרון הקיים בחוקי העבודה בישראל, לפיו זכויות מסוימות שלעובדים, על-פי החוק, נקבעות ומחושבות על-פי החוק, נקבעות ומחושבות על-פי העבודה או תקופת העבודה, לא רק אצל אותו המעביד, אלא "באותו מקום עבודה" או בקשר למקום העבודה" (דב"ע נד/ 3-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - התעשייה האוירית לישראל בע"מ ו-רמת"א בע"מ, מיום 22.4.96 ופסקי הדין הנזכרים שם).
ההלכה המשפטית הביאה למצב, שלפיו המעבידים - בדרך כלל, חברות לאספקת כח אדם - נרתעים מלהעסיק עובדים "ותיקים", שהועסקו קודם לכן באותו מקום עבודה אצל מעבידים אחרים. זאת מחשש, כי העסקתם תטיל עליהם מחויבות כספית, הנובעת מתקופת ההעסקה הקודמת. בחלק מענפי העבודה נעשו הסדרים, שבהם קיים חיוב של המעביד הקודם בתשלום פיצויי הפיטורים של העובדים בהתייחס לתקופת העסקתם אצלו - ובכך לשחרר מאותו נטל את המעביד הבא אחריו.
בדב"ע (ארצי) נז/3-135 אגודת השומרים בע"מ - אברהם פיסקון ואח', פד"ע כרך ל"ב 78, 88 (1998) נדונה שאלת פירושה ותכליתה של הוראה דומה לזו שבפרק 19 לצו ההרחבה (בסעיף כ(11) להסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה, אולם בהתחשב בנוסחו של הסעיף הדברים יפים גם לענייננו) שם נפסק כך:
"...יש אינטרס ורצון כי העובדים אשר הועסקו על ידי החברה הראשונה באותו מקום, שהוא מקום העבודה של העובדים, יישארו בתפקידיהם ויועסקו על ידי החברה השנייה...".
...
בקשר לכך מתעוררת השאלה של רציפות הזכויות באותו מקום עבודה. מבחינת סעיף 1(א)לחוק פיצויי פיטורים, ניתנת תשובה לשאלה זו, באשר סעיף זה מטיל את חובת תשלום פיצויי הפיטורים, ככל שהיו מגיעים על פי החוק, על המעביד האחרון שפיטר את העובד.
ברם, תוצאה זו גוררת אחריה מחויבות כספית, שהיא לעתים משמעותית מבחינה כלכלית, אשר קשה להסדירה ביחסים בין המעבידים השונים שהיו באותו מקום עבודה, ובמיוחד כאשר מתלווה לכך הרצון להשאיר את העובדים באותו מקום עבודה.
בנסיבות אלה, ההסדר שנקבע בהסכם הקיבוצי היה חיוב המעביד הראשון בתשלום פיצויי הפיטורים של העובדים, ושחרור המעביד הבא אחריו מנטל התשלום של פיצויי הפיטורים של העובדים שנשארו במקום העבודה, בעד תקופת העבודה באותו מקום עבודה אצל המעביד הראשון. בדרך זו התכוונו גם הצדדים להבטיח, ללא הערמת קשיים, את המשך העסקתם של העובדים באותו מקום עבודה, באשר כל מעביד נושא בעצמו בעלות העבודה בתקופה שבה הוא נתן את השירותים באותו מקום עבודה
.............
אכן, לא בכדי לא נוסח סעיף (11) בהסכם הקיבוצי בדרך של הענקת "זכות" לעובד החברה הראשונה לקבל פיצויי פיטורים עם חילופי המעבידים במקום עבודתו, אלא הוטלה "חובה" ("יהיה צד ב' חייב לשלם את פיצויי הפיטורים" בלשון ההסכם) על המעביד לשלם את פיצויי הפיטורים המגיעים ממנו לפי החוק לעובדים שהעסיק באותו מקום עבודה. בדרך זו, המעביד השני יוכל לכלכל צעדיו בעת מתן הסכמתו לקבל על עצמו את שירותי השמירה והאבטחה באותו מקום עבודה, כאשר הוא ממשיך להעסיק את העובדים באותו מקום עבודה שהועסקו על ידי המעביד הראשון.".

כך, בהתחשב בהוראת צו ההרחבה, תכליתה ופירושה הרי בעל המוסך היוצא הוא זה אשר חייב בכל התשלומים המגיעים בגין כל תקופת העבודה של כל עובד במקום העבודה בין אם נותקו יחסי העבודה ובין אם נמשכו לאחר מכן עם המעביד החדש. אך בענייננו, מעבר לטענת התובע 1, כי המדובר באותו "מקום עבודה" בו עבד טרם הכנסת שותף והעברתו לנתבעת, הוא טען כי חברת שביט הבטיחה לו כי זכויותיו ישמרו (סעיף 8 לתצהירו).
בהתחשב בהוראות הצו הרי שהתובע 1 הוא זה אשר צריך להוכיח כי במועד חילופי המעבידים, וחרף הוראותיו המפורשות של צו ההרחבה, הובטח לו המשך הקשר החוזי ושמירת זכויות הותק שלו.
נקדים ונציין, כי מכלל הראיות והעדויות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע 1 לא הרים את הנטל המוטל עליו, בענין זה, כפי שנפרט להלן;
א. התובע 1 נאחז במסמך סיום העסקה מיום 29.05.11 בו נרשם "זכויות הותק שלך ישמרו אצל המעביד החדש" (נספח ג' לתצהירו של התובע).
מר שביט בתצהירו, בסעיף 11, התייחס למסמך זה, וציין, כי "אינני יודע דבר אודות נספח ג' אשר צורף לתצהירו של מר עלי רשיד. מכתב זה לא יצא מתחת ידי והוא מוכחש מכל וכל" גם בעדותו בפנינו, חזר והכחיש נכונותו של המכתב; הכחיש שהחתימה על המסמך הינה חתימתו (עמ' 57 שורות 6-9 לפרוטוקול) והעיד כי לא זכור לו שראה אותו לפני כן (עמ' 57 שורות 57 שורות 16-17 לפרוטוקול) והסביר משנשאל לגבי תוכנו "מה שכתוב הוא נכון?" השיב בפשטות, שהותירה עלינו רושם מהימן, בהקשר זה, וללא תחכום כי "מה שכתוב זה כתוב, אבל התוכן לא נכון כי לא הייתי כותב דברים כאלה רק לאחר שהייתי מסכם את זה עם השותף החדש" (עמ' 57 שורות 20-22 לפרוטוקול) ומשנשאל "מה ההסבר יכול להיות לכך למה שכתוב בנספח ג', הרי כתוב מה שקראנו כרגע?: השיב כי: "אני לא מתחייב שזה מכתב שאני כתבתי וחתמתי עליו" (עמ' 57 שורה 29 לפרוטוקול ועמ' 58 שורה 1 שם).
התובע 1 שידע כי מר שביט והנתבעת מכחישים נכונות של המסמך וכן ידע כי האותנטיות של המסמך עומדת בספק, בחר מטעמיו, לא להציג את המסמך המקורי שהתברר בחקירתו הנגדית כי הוא "בבית" (עמ' 34 שורות 4-5 לפרוטוקול) והסתפק בלהציג העתק מושחר ולא קריא, דבר המטיל ספק כבד באותנטיות שלו במיוחד מקום שלא ניתנה סיבה מדוע המסמך המקורי שבביתו לא הוצג.

ב. התובע 1, בעדותו, "התנדנד" בין המסמכים; כך משנשאל במסגרת חקירתו הנגדית לגבי מכתב סיום ההעסקה שנמסר לו, העיד:
"ש. זלמן כותב בתצהיר שלו ומצרף מסמך שעשה לך גמר חשבון כשעזבת את המוסך ברמת ישי ועברת למנשיה - ראית את המסמך הזה?
ת. הוא נתן לנו מכתב כאילו אנחנו ממשיכים כרגיל אצל אחמד, זה גם רשום במכתב שאנחנו ממשיכים כרגיל.
ש. מפנה אותך לנספח ב' לתצהירו של אחמד, אתה מכיר את המסמך הזה? הכוונה למסמך שכותרתו "הודעה על סיום עבודתך", מתאריך 31.05.11 ?
ת. זה המסמך אליו התכוונתי." (ההדגשה אינה במקור- א"י )(עמ' 18 שורות 16-20 לפרוטוקול).
יוזכר כי לפי מכתב זה צויין כי "... החל מיום 1.08.11 נפתח מרכז שירות אחר נמצאה במנשיה זבדה אם תחליט וברצונך להתחיל עבודה חדשה אתה תועסק ע"י שביט את עבד אלחלים
טופס 161 לשחרור כספי הפיצויים שלך יוכן לאחר הכנת המשכורת האחרונה מחב' ז. שביט בע"מ..." (נספח ד' לתצהירו של מר עבד אלחלים) (ההדגשה אינה במקור- א"י) .
אלא שבחקירתו החוזרת ובתשובה לשאלותיו המדריכות של בא כוחו העיד אחרת:
"ש. אתה צירפת לתצהירך את נספח ג' שזה המכתב שנתנה לך חברת זלמן שביט במועד הרלוונטי לסיום העסקה אצלה
ת. מבקש שתקריא לי כי אני לא רואה
ש. המכתב הוא מיום 29/5/11 "הודעה על סיום העסקתך בחברה" - "בהמשך לשימוע שנערך לך אצל מר זלמן שביט, ביום.. החל מיום תועסק על ידי ..שותפות רשומה.. זכויות הוותק שלך יישמרו אצל המעסיק החדש.. מאחלים לך הצלחה בהמשך". הציגו לפנייך בתחילת חקירתך מסמך אחר שאמרו לך שזה מכתב סיום העסקתך אצל מוסך זלמן שביט, המכתב הוא מיום 31.05.11, אתה מזהה אם יש חתימה על המכתב הזה?
ת. אני רואה שאין חתימה
ש. כתוב: "בהמשך לשיחת השימוע שנערכה לך...כי החל מיום 1/8 נפתח מרכז שירות אחר שנמצא במנשיה זביידה..אם תחליט תועסק על ידי.." - איך בדיוק היה המעבר שלך מזלמן שביט לנתבעת, במכתב הראשון אומרים לך שתעבור למקום האחר והזכויות שלך יישמרו ובשני אומרים לך שאתה יכול לבחור ללכת למקום האחר או לא בלי להגיד לך שהזכויות שלך ישמרו - אז מה בדיוק היה?
ת. באותו יום ישבנו עם זלמן, והוא אמר לנו שאנחנו עוברים למוסך האחר שנכנסו שותפים וכול הזכויות שלכם נשמרים וזהו.
ש. אתה לתצהיר שלך צירפת את המסמך מיום 29.05.11 שחתום על ידי מוסך זלמן, האם את המסמך שהציג חברי מה-31.05 שהוא לא חתום אתה מכיר?
ת. לא. רק עכשיו ראיתי אותו
ש. ומי נתן לך את המסמך מה-29.05.11 שצירפת לתצהירך?
ת. נתנו לי ממוסך זלמן שביט." (עמ' 33 שורות 9-29 לפרוטוקול ועמ' 34 שורה 1 שם).

ג. מר עבד אלחלים העיד לעניין ההסכמות שהיו בעת המעבר ומה הסביר לעובדים ועדותו היתה הגיונית וקוהרנטית ולא מצאנו סיבה להטיל בה דופי, וכך העיד:
"ש. ..., האם ידוע לך שמר שביט התחייב בפני העובדים שעבדו אצלו ועברו לעבוד אצל הנתבעת, לשמור להם את הוותק שהיה להם אצלו?
ת. לא ידוע לי, ואם היה ידוע לי הייתי מפרק את השותפות כי זו הפרת הסכם
ש. מפנה אותך לנספח ג' לתצהירו של התובע, האם ראית אותו לפני הדיון?
ת. ראיתי, אז מה?
ש. זה מסמך של זלמן שביט בע"מ המופנה לתובע 1, מסמך מה-29.05.11, כותבת חברת זלמן שביט בע"מ שזכויות הוותק שלך יישמרו אצל המעסיק החדש- האם פנית אל מר זלמן ושאלת אותו מה המשמעות של המסמך הזה?
ת. כן פניתי, ואמר לי "לא היה ולא נברא"
ש. מה הייתה התייחסותו למכתב הזה?
ת. התשובה שלי מספיקה לו וזהו.
ש. אבל התשובה שלו של מספיק לי, היא לא מספיקה לך, כי התובע תבע אותך והתבסס על המכתב הזה ואמר "המעסיק הקודם התחייב לשמור לי את הוותק אצל המעסיק החדש-שזה הנתבעת", התשובה הקצרצרה הזו לא מועילה לך?
ת. לא מועילה לי? אז שעו"ד שלי יטפל בזה. אני לא יודע אם המסמך הזה בכלל נכון.
ש. מה זאת אומרת?
ת. מה שצירפתם זה צילום אני לא יודע בכלל מאיפה הבאתם את זה, אני אפילו לא יכול לקרוא את זה.
ש. ומבחינתך צילום זה לא מסמך?
ת. אם זה מצולם כמו שצריך
ש. מה לא בסדר בצילום שיש לך?
ת. מראה לך שהצילום שחור ואני לא יכול לראות מה כתוב בו
ש. אני מצליח לקרוא "זכויות הוותק שלך יישמרו אצל המעסיק החדש".
ת. זלמן אמר לי שהוא לא התחייב לכזה דבר, וגם היה את המכתב השני מה-31.05, שאותו נתנו לעובדים, כל אחד את המסמך שלו.
ש. אתה בעצם אומר לי שמכיוון שאתה לא מכיר במסמך הזה יכול להיות שאם ביה"ד מקבל את הטענה של שמירת וותק וזכויות אתה תבוא למר זלמן בטענות?
ת. אם אני אשפט? למה לא? לפי צו ההרחבה של המוסכים כתוב בבירור, הבעל היוצא, מקריא מצו ההרחבה "בעל המוסך היוצא יהיה חייב בתשלום פ"פ ..." - סעיף ג. לפרק 19 לצו ההרחבה.
ש. אבל יש מסמך אחר של המעסיק הקודם, ועל זה התבסס גם העובד ואולי אם לא היה מסמך כזה העובד לא היה מצטרף לנתבעת, במסמך הזה נאמר במפורש שזכויות הוותק שלו יישמרו?
ת. האם אתה היית איתו ביחד? אני הייתי ב-01.08.11, ישבנו במסעדה על כיסאות ואמרנו לעובדים שכל אחד מתחיל מחדש אצלי, ואמרנו לו את זה בברירות ומי שלא טוב לו שיצא ויש כאלה שיצאו.
ש. איפה זה כתוב בתצהירך?
ת. לא כתבתי. אבל זה מה שיש.
ש. כשאמרת את מה שאמרת ככל ואמרת מי מהעובדים עזב?
ת. סאלח, יש הרבה עובדים שלא באו אצלי.
ש. לא שאלתי מי בא ומי לא, שאתה מדבר על פגישה שהייתה לך עם העובדים אמרת שבעקבות הדברים שאמרת חלק מהעובדים לא הסכימו לבוא לעסק החדש יש שמות?
ת. יש הרבה כאלה, עבדו יום או יומיים ועזבו.
ש. עזבו למה?
ת. אמרתי להם שמתחילים עבודה חדשה, אצלי היה מוסכם שזה עבודה חדשה וכל עובד יקח את הזכויות שלו, ומתחיל אצלנו מחדש מאותו רגע, העובדים שהיו לי לפני השותפות גם איתם סגרתי את הענייניים והם עברו לעבוד בנתבעת כעובדים חדשים. אפשר לראות גם בתלושים של התובע מספר 1, מתי תחילת העובדה שלו." (עמ' 46 שורות 24-29 לפרוטוקול ועמ' 47 ועמ' 48 שורות 1-17 שם).
בנוסף, עדותו של עבד אלחלים, בעניין זה משתלבת עם הראיות בתיק; עיון בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת מלמד כי התובע 1 נקלט לעבוד כעובד חדש, בתלוש השכר האחרון שניתן לו על ידי חברת שביט- תלוש יולי 2011 צורף כנספח ה' לתצהירו של מר שביט- נערך לתובע 1 גמר חשבון ושולמו לו פדיון חופש והבראה, הופקו עבור התובע 1 טופס 161 ומכתבי שחרור לקופות והצהרה בדבר פיטורי עובד (צורפו כנספח א' ו- ב' לתצהירו של מר שביט) כל אלו תומכים בגרסת הנתבעת.

נוכח כל אלו, לא מצאנו כי עלה בידי התובע להוכיח כי היתה התחייבות להמשך הרציפות ביחסי העבודה ולשמירת זכויותיו והותק שלו. והשתכנענו כי הובהר לו כי תנאי להתקשרות בין הצדדים הוא קבלתו כעובד חדש.
פועל יוצא מהאמור לעיל, הינו כי יש לבדוק זכויותיו הנטענות של התובע 1 ביחס לתקופת העסקתו בשירותי הנתבעת, היינו מתאריך 01.08.11 ועד לתאריך 27.10.15.

6. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם בנסיבות אלו זכאים התובעים לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת או שמא יש לקזז דמי הודעה, אשר על פי טענת הנתבעת, לא ניתנה על ידם טרם עזיבתם?
התובעים טענו, כי
א. ביום 27.10.15 בעוד התובע 1 עובד, ניגש אליו מנהל בחברה (שהוא בנו של אחד השותפים) והתחיל לדבר אליו בצורה לא יפה, מזלזלת וחסרת כבוד, ובין השניים התגלע ויכוח שקשור לעבודה, לאחר שאותו מנהל העלה טענות לא נכונות וחסרות בסיס, וטען שהתובע 1 אינו מקפיד על ביצוע העבודה כמו שצריך, וסירב לשמוע את הסבריו, התעצבן בצורה קיצונית והתחיל להשתולל ממש, לצרוח ולצעוק על התובע 1, לקלל אותו ואת אמו, הכל לעיני העובדים ולעיני בנו - התובע 2, שכמובן לא יכול להישאר אדיש וניסה להתערב ולהרגיע את המנהל, ולהרחיק אותו מאביו, וביקש ממנו להפסיק עם התנהלות הכוחנית, העלבה, הצעקות והקללות, אבל למרבה הצער, מנהל הנתבעת התחיל אף לאיים על התובע 2 שיפגע בו וישבור לו את היד וכדומה.
ב. בסופו של דבר, נקרא התובע 1 למשרדו של אחד השותפים בנתבעת, שלמרבה הצער, נתן גיבוי והצדקה להתנהלות בנו, והורה לו ולתובע 2 להסתלק מהעבודה, כשזאת עשה בצורה מעליבה, משפילה באופן שהיה ברור וחד משמעי שמדובר בפיטורים. בלית ברירה הם עזבו את המקום, וכך פוטרו ועבודתם הופסקה ללא הודעה.
ג. מעולם לא נאמר להם שהם מושעים מעבודתם לשבוע וכי הם מתבקשים לשוב לעבודתם לאחר שבוע או כי הם מוצאים לחופשה בתשלום לתקופה של שבוע ולראיה לא שולם להם חופשה בכל חודש אוקטובר 2015
ד. לחילופין - בנסיבות בהן הופסקה עבודתם עת הם סולקו מהעבודה, לא ניתן לדרוש או לצפות מהם להמשיך או לשוב לעבודה כך שהם זכאים לפיצויי פיטורים.
ה. לחילופי חילופין - יש לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצוי בגובה ההפקדות לפיצויים שהיה על הנתבעת להפריש לזכותם בכל תקופת העבודה, קרי 8.33% ממלוא השכר שלהם לרבות מהתשלומים המהווים מחליפי שכר כגון חגים , חופשה וכו'.

הנתבעת הכחישה כי פיטרה את התובעים וטענה, כי
א. התובעים נטשו את עבודתם ולא שבו אליה.
ב. במהלך תקופה ארוכה הפר התובע 1 מספר פעמים הוראות עבודה מפורשות בדבר החתמת כרטיס רכב.
ג. יועץ השירות, דימה, ביקש מן התובע 1, מספר פעמים, לדאוג להחתמת כרטיס רכב לפני תחילת העבודה ובסיומה, אך למרות בקשות חוזרות ונשנות נמנע התובע 1 לעשות כן על אף שיש בכך משום נזק כספי לחברה.
ד. ביום הנטישה התגלו מספר כרטיסי רכב שאינם מוחתמים כמתחייב לאחר שמר סאלח פנה אליו וביקש לדאוג להחתמת הכרטיסים סירב התובע 1 לעשות כן ובעקבות כך ולאחר שיחת בירור שנערכה עם מנהלי הנתבעת מר עבד אלחלים ומר שביט, הוחלט לתת לתובע 1, ולו בלבד שבוע חופש, בתשלום, על מנת לשקול את המשך עבודתו בנתבעת.
ה. בתגובה לכך, ועל אף שהתובע 2 לא היה קשור כלל וכלל לדין ודברים שהיו מול התובע 1 , "נטל" התובע 1 את בנו התובע 2 והשניים יצאו מבלי לשוב.
ו. לאחר שבוע ימים פנה מנהל הנתבעת, מר עבד אלחלים, אל התובע 1 וביקש ממנו לשוב לעבודה יחד עם בנו אך הם סירבו לכך, כך שהם נטשו מקום העבודה וגרמה לו נזק כספי שכן נוצר פער ביכולתה לתת שירות עד להכשרת עובדים חילופיים.

דיון והכרעה-
הלכה פסוקה היא כי: "כרגיל אין לייחס משמעות להודעתו של צד ליחסי העבודה כי הוא רואה את מעשהו של הצד שכנגד כמעשה פיטורים או כהתפטרות. בית הדין תמיד יבדוק את מהות המעשים שמייחס כל צד למשנהו, ולא הכרזה זו או אחרת של מי מן הצדדים היא שתקבע" ( ע"ע (ארצי) 45020-09-15 אלי לנקרי- הסתדרות העובדים הכללית החדשה- מיום 14.03.18).
יפים לעניננו גם דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בענין ע"ע (ארצי) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) - עיצאם מוחמד אשכנתא ו-87 אח' (2012)) שם נקבע כי:
"הסכם עבודה מגיע דרך כלל לידי סיום באחת משתי דרכים עיקריות - פיטורים או התפטרות. דרכים אלה דומות בכך שנדרש בהן "ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע שם/ 3-116שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע יב 375 (1981)).
כאשר ההבחנה ביניהן תיעשה על בסיס השאלה מי מבין שני הצדדים לחוזה העבודה הביא בפועל לסיום חוזה העבודה, היינו "האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד" (דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ - אתא חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב' 41 (1970); ע"ע 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת - דוד יוסף, מיום 08.06.06)".
כאשר בפיטורים עסקינן מוטל הנטל לפתחו של התובע להוכיח כך.

בנקודה זו נקדים ונאמר, כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, המסכת הראייתית והתרשמותנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, ובמיוחד עדותו של התובע 1 שלא עשתה עלינו רושם מהימן, הגענו לכלל מסקנה, כי התובעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם וכי גרסתה של הנתבעת שלפיה התובעים הודיעו כי אינם מעוניינים לשוב לעבודה עדיפה עלינו;
מטיעוני הצדדים בכתבי הטענות ובתצהירים מטעמם, עולה כי בעצם אין מחלוקת כי בתאריך 27.10.15 התגלע ויכוח בין התובע 1 לבין מר סאלח שקשור לעבודה ולנהלי העבודה.
אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שלאחר הוויכוח נקרא התובע 1 ו/או התובעים (דבר השנוי במחלוקת) למשרדו של מר עבד אלחלים ולאחר חילופי דברים התובעים עזבו את מקום העבודה ולא חזרו.
הצדדים טענו רבות לגבי סיבת הוויכוח וצדקתו והקדישו חלק ניכר מטיעוניהם וחקירות הצדדים לכך, אך, לדידנו, לא שם העיקר אלא במה שהיה אחרי, והאם התובעים נשלחו לביתם מפוטרים בבושת פנים כטענתם, או, כטענת הנתבעת, לשבוע חופש בתשלום על מנת לשקול המשך עבודתו ומשביקשו מהם לשוב לעבודה סירבו לכך?
על כך ניתן ללמד מתמליל שתי שיחות שצורפו לראיותיה של הנתבעת בהם תועדה שיחות שנערכו בין התובע 1 ומנהל הנתבעת מר עבד אלחלים והוקלטו על ידי האחרון, הראשונה מחזיקה 4 עמודים (להלן: "התמליל הראשון") והשניה מחזיקה 6 עמודים (להלן: "התמליל השני"), שהתקיימה באותו מועד ובהמשך לשיחה הראשונה שהתנתקה. שיחה, שהתובעים ניסו, בכל דרך להימנע מהגשתה ולפגוע בקבילותה ובאמינותה, ולא בכדי , שכן היא מציגה תמונה שונה בתכלית מזו לה הם טענו ובעצם ממוטטת את גרסתם סביב נסיבות סיום עבודתם;
[יוער בתמליל השיחה מופיע השם אבו מחמד כאשר הכוונה הינה למר עבד אלחלים ואילו אבו פראס הינו התובע 1].
השיחה נפתחה בכך שמר עבד אלחלים אומר לתובע 1: "אני בקשתי ממך לקחת שבוע חופש ותבוא לדבר. ואתה לא באת, אני רוצה לדעת מה יש..." והתובע בתשובה לא מכחיש את האמירה או מביע תמיהה בעניין, כמצופה ממי שטוען כי מעולם לא נאמר כי הוא מושעה לשבוע, אלא משיב: " אהה, עכשיו אני עסוק בזיתים, אחרי שאני מסיים נשב ונדבר" (עמ' 1 לתמליל שורות 8-10). עצם פתיחת השיחה במילים אלה ותשובתו של התובע 1, משתלבת ומחזקת את גרסת הנתבעת ומשמיטה את הקרקע מתחת לתירוץ בו בחר התובע 1 והופך את הסברו כי אמר את אשר אמר כי נמאס לו להתווכח עם מר עבד אלחלים ו"זרם" איתו כדי לסיים את השיחה (סעיף 80 לסיכומים), לבלתי אמין לחלוטין.
מהמשך השיחה ותוכן חילופי הדברים בין השניים עולה באופן חד משמעי וברור כי מר עבד אלחלים אמר לתובע "ללכת הביתה ולשבת שבוע" ולאחר מכן לחזור אך הוא זה אשר סירב :
"אבו מחמד: מה זאת אומרת?, אני רוצה לדעת אם להביא עובדים אחרים או לא להביא עובדים אחרים, אני רוצה לדעת.
אבו פראס: מה?
אבו מחמד: אני רוצה לדעת אם להביא עובד אחר..
אבו פראס: אתה חופשי אבו מוחמד, תעשה מה שאתה רוצה.
אבו מחמד: לא חופשי!
אבו פראס: מה?
אבו מחמד: אני לא יודע על מה אתה חושב.
אבו פראס: אתה אמרת לי לך הביתה...
אבו מחמד: לא, אני אמרתי לך ללכת הביתה ולחזור בעוד שבוע בכדי שנדבר..
אבו פראס: חלאס, אין על מה לדבר, אני לא ילד קטן בכדי לעשות לי מעשים כאלה.
אבו מחמד: איזה מעשים?
אבו פראס: להגיד ללכת הביתה ולשבת שבוע...
אבו מחמד: בכדי לחשוב, אולי חשבת על משהו השבוע הזה..
אבו פראס: על מה לחשוב יעני?
אבו מחמד: לחשוב על עצמך..
אבו פראס: (צוחק) " (עמ' 1 שורות 11-23 לתמליל השיחה ועמ' 2 שורות 1-6 שם) (ההדגשה אינה במקור- א"י)
חרף דבריו הברורים של התובע 1 בשיחה שהוקלטה, הוא מצהיר בסעיף 13 לתצהירו כי "מעולם לא נאמר לנו שאנחנו מושעים מהעבודה לשבוע וכי אנו מתבקשים לשוב לעבודתנו לאחר שבוע או כי אנום מוצאים לחופשה בתשלום לתקופה של שבוע... הודרכתי לטעון כי מדובר בפיטורים..." התובע 1 בחקירתו נשאל לגבי פשר דבריו, אלא שלא מצאנו את הסבריו משכנעים:
"ש. מקריא לך את כל סעיף 13 לתצהירך: "מעולם לא נאמר לנו שאנחנו מושעים...הודרכתי לטעון כי מדובר בפיטורים" למה התכוונת במילים "מבלי שהדבר יהווה הודאה.." ?
"ת. אחרי שבוע ימים הרים טלפון ואמר למה אתם לא חוזרים אמרתי שאנחנו לא ילדים קטנים. וגם אמרתי שלא שמעתי שאמר שאחרי שבוע אחזור
ש. אז הציע לך לחזור אחרי שבוע למה לא חזרת?
ת. כי אמר לי שהוא לא רוצה לתת לך את המשכורת לך
ש. אבל אם היית חוזר היית מקבל משכורת רגיל, אז למה לא חזרת?
ת. כי אני לא ילך קטן
ש. אז נפגעת ממנו
ת. כן
ש. והבן שלך
ת. גם נפגע מכל הסיפורים שלו שהוא צעק עלינו ליד כל העובדים. רק בגלל זה לא חזרנו לעבוד
ש. למרות שאחרי שבוע אמר לכם לחזור?
ת. אבל זה היה אחרי שבוע ולא באותו יום
ש. אז למה כי היה לך כבר קטיף זיתים?
ת. אמרתי לו שאנחנו היום קוטפים זיתים, ושאם הוא רוצה אני אגיע אליו ביום ראשון שנשב ביחד אבל הוא סירב.
ש. לדבר או לחזור לעבוד?
ת. לדבר
ש. על מה לדבר?
ת. הוא לא רצה שאני אגיע אליו
ש. הרגע אמרת שהוא אמר לך לחזור לעבודה?
ת. גמרתי את השיחה שאמרתי לו שאבוא אליו ביום ראשון ונדבר
ש. אז על מה לדבר אם הוא אמר לך שתחזור לעבוד?
ת. אני ככה אמרתי לו." (עמ' 30 שורות 16-29 לפרוטוקול ועמ' 31 שורות 1-10 שם) (ההדגשה אינה במקור- א"י).
חילופי הדברים וכלל נסיבות העניין, כפי שעלו מתמליל השיחה הראשון, מדברים בעד עצמם ויש בהם כדי לחזק ולבסס את גרסתה של הנתבעת, כי התובעים הם אלו שהודיעו כי אינם מעוניינים לחזור, כאשר התרשמנו כי ה"תירוצים" שנתן התובע 1 למילותיו הברורות לא באו לידי ביטוי בתמליל ואינם, בעצם, אלא ניסיון לעשות מקצה שיפורים ולשפר את עמדתו בצד העובדתי ולהצדיק התנהגותו.

המשך חילופי הדברים מבהיר ומלמד על מה שהיה באותה השיחה שבין התובע 1 למר עבד אלחלים ומידת מעורבותו, או ליתר דיוק, אי מעורבותו של התובע 2:
"אבו פראס: בסדר, יבוא יום ונשב ביחד ונדבר.
אבו מחמד: לא יבוא יום, תגיד לי מה אתה רוצה לעשות? אני צריך לדעת... אתה צריך להביא לי הודעה מוקדמת של חודש ימים, אתה עובד חודש ולאחר מכן אז... גם אתה וגם הבן שלך, אני לא יודע למה לקחת אותו הביתה, אני לא יודע למה ביקשת ממנו ללכת הביתה...
אבו פראס: הוא הלך הביתה כי הוא לא יודע...
אבו מחמד: מה? מה הוא לא יודע? אלו... אלו..." (עמ'4 שורות 11-18 לתמליל הראשון) (ההדגשה אינה במקור- א"י).

ועוד בהמשך, בשיחה השניה, ובאותו עניין:
"אבו מוחמד: למה הבן שלך הלך הביתה...
אבו פראס: אני אגיד לך מה קרה
אבו מוחמד: כי אתה הלכת הביתה...
אבו פראס: תקשיב לי קצת..
אבו מוחמד: ... ואתה אמרת לו ללכת הביתה, אתה אמרת אם אני הולך הביתה אז גם הבן שלי הולך הביתה...
אבו פראס: הוא היה רוצה ללכת הביתה מההתחלה, אני לא אמרתי לוו ללכת הביתה, גם ככה הוא היה רוצה ללכת הביתה.
אבו מוחמד: אתה אמרת לו ללכת הביתה, עשרים פועלים שמעו אותך אומר לו את זה, ... אתה אמרת לו ללכת הביתה..
אבו פראס: לא אמרתי לו.." (עמ' 1 שורות 10-20 לתמליל השני) (ההדגשה אינה במקור- א"י).

עוד ובמהלך השיחה בין השניים התבהרה התמונה העובדתית; סיבות הויכוח הרקע ומי זה שהביא לסיום יחסי העבודה ולמה:
"אבו מוחמד: אני אמרתי לך בנסיבות כאלה.. אתה אמרת שאתה לא רוצה שדימה ייכנס אצלך למחלקה אני אמרתי לך שאין דבר כזה, ואתה מתעקש שלא, אז אני אמרתי לך קח חופש שבוע ימים ואז תחזור ונדבר, זה בדיוק מה שאני אמרתי לך, זה מה שהיה בדיוק..
אבו פראס: אתה נתת לי שבוע. אני רוצה לעבוד עוד חמש עשרה ימים ואז גמרנו וזהו ואתה נותן לי מכתב פיטורים
אבו מוחמד: לא
אבו פראס: למה לא?
אבו מוחמד: ... אני צריך להביא לך מכתב?
אבו פראס: כן, אתה צריך להביא לי מכתב בכדי לסיים העסקתי, סיימנו.
אבו מוחמד: אני אמור לסיים את העסקתך? אני מבחינתי לא רוצה שאתה תסיים לעבוד...
אבו פראס: מה?
אבו מוחמד: אני אמרתי לך סדר את העבודה שיש לנו...
אבו פראס: בסדר, יום ראשון אני אחשוב על זה...
אבו מוחמד: גם לגבי הבן שלך, לקחת אותו מהעבודה אם הוא רוצה לסיים את העסקתו תגיד לי שהוא מסיים...
אבו פראס: בסדר, נשב על זה ביום ראשון ונראה מה יהיה..
אבו מוחמד: אין על מה לדבר..
אבו פראס: נראה..
אבו מוחמד: בסדר, מה אתה רוצה אבו פארס..
אבו פארס: ... רק תדאג שדימה יסדר לך את העבודה...
אבו מוחמד: תקשיב, הוא עושה את העבודה שלו ואם אתה רוצה לחזור לעבודה אז אתה צריך לעשות את העבודה שלך, אין משהו אחר..
אבו פראס: אני רק רוצה שדימה לא ייכנס לבדוק אחריי וזהו...
אבו מוחמד: אין דבר כזה...
אבו פראס: אז אנחנו סיימנו לעבוד וזהו.
אבו מוחמד: סיימת לעבוד?
אבו פראס: כן
אבו מוחמד: בסדר, תכתוב לי מכתב שאתה מתפטר..
אבו פראס: איך?
אבו מוחמד: תכתוב לי מכתב שאתה מתפטר..
אבו פראס: אנחנו.. בסדר נדבר ונראה מה יהיה.
אבו מוחמד: על מה אתה רוצה שנדבר? תכתוב את המכתב ותשלח אותו." (עמ' 4-6 לתמליל השני) (ההדגשות אינן במקור- א"י).

נדמה כי הדברים אינם צריכים פרשנות נוספת; גרסתם של התובעים כי ביום 27.10.15 סולקו מעבודתם בצורה מעליבה ומשפילה והיה ברור וחד משמעי כי פוטרו ,לא היתה אמינה בעיננו כלל ואף אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפנינו, מהם עולה כי התובע 1 התפטר, בשמו ובשם התובע 2, בשיחה שהתקיימה בינו לבין מנכ"ל הנתבעת, מר עבד אלחלים, כשבוע לאחר ה- 27.10.15 שיחה שהוקלטה ותומללה, וממנה גם הבנו, כי נתבעת אף לא רצתה בהמשך העסקתם של התובעת וכלל לא היתה מעוניינת לפטרם.
יצויין למען שלימות התמונה, כי נוכח המסקנות אליהן הגענו, ביחס לנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה אין מקום לדון בטענתם החילופית כי בנסיבות אלו אין לדרוש מהם להמשיך או לשוב לעבודתם.
לפיכך, משהתובעים 1 ו- 2 התפטרו מרצונם מהעבודה מבלי ליתן הודעה מוקדמת לנתבעת הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים, ובנסיבות מתקבלת טענת הנתבעת לקזז תמורת הודעה מוקדמת, בגובה שכר אחד, מהסכומים המגיעים לתובעים.
באשר לטענת החילופית של התובעים לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגובה ההפקדות שהיה עליה להפריש לזכותו בכל תקופת העבודה, קרי 8.33% ממלוא שכרו בכל תקופת העסקתו.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעים עזבו בנסיבות שאינן מזכות אותם בפיצויי פיטורים וכי התפטרותם מזכה אותם לקבל את הכספים הצבורים להם בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (הלן: "חוק פיצויי פיטורים") ואלו הופרשו במלואם כדין.
מעיון בדו"ח היזון חוזר מוצג נ/9 עולה כי הנתבעת הפרישה עבור התובעים לפיצויים הפרשות בשיעור של 6% והחל מחודש 03/2012 הפרישה בשיעור של 8.33% כן וכעולה מהדו"ח הנתבעת הפרישה רק משכר היסוד ולא כללה רכיבים המהווים תחליף שכר כגון מחלה, חופש חג וימי אבל.
משכך, עליה להשלים הפרשות לפיצויים בגין רכיבים אלו בסכום של 2,228.44 ₪ עבור התובע 1 ובסכום של 1,378.64 ₪ עבור התובע 2.

לצורך קביעת הסכום שזכאית הנתבעת לקזז וכן בטרם נמשיך לנדון בתביעות התובע לגופן, יש לקבוע מה היה שכר הקובע:
התובע 1 טען, כי שכרו הקובע לצורך חישוב זכויותיו עומד על סכום של 7,440 ₪ ואילו התובע 2 טען, כי עבד משרה מלאה ושכרו הקובע הינו 5,952 ₪.
הנתבעת מצדה טענה, כי התובעים היו עובדים שעתיים, כך שבהתאם לחוק יש לחשב שכרם בהתאם לתלושי השכר, לשעות עבודתם בפועל, ובהתחשב בכמות ההיעדרויות המרובות שלם.
דיון והכרעה-
כאמור אין חולק, שהתובעים היו עובדים שעתיים וכי שכרו השעתי האחרון של התובע 1, עמד על 40 ₪ ברוטו ושל התובע 2 עמד על 32 ₪ ברוטו.
בית הדין הארצי קבע בעניין ע"ע (ארצי) 14238-10-14 עיד רוג'ה נדר- המוביל ז'ק יולזרי רמלה בע"מ, מיום 27.12.17) כי במקרה של עובד שעתי המקבל את שכרו על בסיס מספר שעות עבודה ואשר היקף שעות עבודתו משתנה מחודש לחודש הדרך הנכונה לחשב את שכרו האחרון היא לפי חלקיות המשרה של העובד, לכל אורך תקופת העבודה.
חרף טענותיה של הנתבעת לעניין היקף עבודתם של התובעים, היעדרותם מרובות ואיחורים, היא לא הציגה, ולו ראשית ראיה, שיש בה כדי להעיד על היקפי המשרה לה היא טוענת ולא ציינה בצורה ברורה מה השכר הקובע לו היא טוענת. אך הואיל והיא עתרה במסגרת סיכומיה, סעיף 96, לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסכום של 7,440 ₪ מהתובע 1 ובסכום של 5,952 ₪ מהתובע 2 ₪ יש בכך משום הודאה מטעמה, לעניין היקף המשרה ולגובה השכר הקובע לו טוענים התובעים.
לפיכך, ולפי שיעור שכרם השעתי המוסכם של התובעים יוצא כי:
שכרו הקובע של התובע 1 הינו בסכום של 7,440 ₪ (186 שעות *40 ₪) ושל התובע 2 הינו 5,952 ₪ (32 ₪ * 186 שעות).
ומכאן, הרינו קובעים כי הנתבעת תהיה רשאית לקזז מסכומים שיזקפו לחובתה, ככל שיזקפו כאלה, סכום של 7,440 ₪ מהתובע 1 וסכום של 5,952 ₪ מהתובע 2.

7. האם זכאים התובעים להשלמת שכר בגין חודש עבודתם האחרון?
התובעים טענו, כי לא קיבלו שכר עבור חודש עבודתם האחרון- חודש אוקטובר 2015, על כן עתרו לתשלום שכר בהתאם לתלושי השכר שהנפיקה עבורם הנתבעת.
הנתבעת מצדה טענה, כי שכרם האחרון של התובעים קוזז כנגד ההודעה המוקדמת שהיה עליהם לתת.
דיון והכרעה-
הנתבעת טענה, בסיכומיה, כי "לתובעים נעשה גמר חשבון, והובהר להם כי עליהם להגיש הודעת התפטרות כדין תוך מתן הודעה מוקדמת על פי חוק שאם לא כן, תקוזז משכורתם האחרונה בהתאם לחוק וכך נעשה" (סעיף 97 לסיכומיה).
המעביד רשאי לנכות משכרו האחרון של העובד סכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא נתן הודעה מוקדמת. סכום זה מהווה סכום קצוב הניתן לניכוי על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר, ע"ע 33791-11-10 גובכוב מיכאל - ר.צ. פלס בע"מ , מיום 24.50.12).
לפיכך משהתפטרו התובעים ולא נתן הודעה מוקדמת כדין היתה זכאית הנתבעת לנכות משכרם האחרון דמי הודעה מוקדמת אלא שהנתבעת לא הוכיחה כי עשתה גמר חשבון לתובעים, משכך, ומשקבענו לעיל, זכות התובעת לקיזוז, הרי בשלב זה, הרינו קובעים כי התובעים זכאים לשכר עבודה בגין חודש עבודתם האחרון, בהתאם לתלושי השכר שלהם, כפי שתבעו, כך שהתובע 1 זכאי לסכום של 4,747 ₪ נטו והתובע 2 זכאי לסכום של 4,980 ₪ נטו.

באשר לפיצויי הלנת שכר- לא מצאנו מקום לפסוק פיצויי הלנת שכר, שכן מן הראיות עלה כי היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים ביחס לזכאותם של התובעים לשכר בשל הנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה.

8. האם זכאים התובעים לתשלום בגין הפרשי פדיון ימי חופשה?
התובעים טענו, כי הנתבעת נותרה חייבת להם בגין פדיון ימי חופשה; כך שביחס לתובע 1 היא שילמה תמורת 49 ימי חופשה בעוד שבהתאם לותקו, הוא היה זכאי בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתו ל- 61.83 ימים כך שהיא נותרה חיבת לו סכום של 4,106 ₪ בעבור 12.83 הימים שנותרו. ואילו ביחס לתובע 2 היא שילמה תמורת 46 ימים בעוד הוא היה זכאי בתקופה הרלוונטית ל- 47.83 ימים, כך שהוא זכאי בגין יתרת ימי החופשה לסכום של 468 ₪.
לטענת הנתבעת היא שילמה מלוא הסכומים המתחייבים ולא נותר לה חוב.
דיון והכרעה-
בהתאם לקביעתו לעיל, ביחס לתקופת העסקתו של התובע 1 אצל הנתבעת ורציפותה ובהתאם לצו ההרחבה, פרק 11, התובע 1 היה זכאי בעד שלוש שנות עבודתו האחרונות בצירוף השנה השוטפת ל- 41.5 ימי חופשה. במהלך תקופה זו, שמחודש 8/12 עד לחודש 10/15 , ניצל התובע, לפי תלושי השכר, 43 ימי חופשה , כך שהנתבעת שילמה לתובע ימי חופשה ביתר.
באשר לתובע 2, הוא היה זכאי בעד שלוש השנים האחרונות בצירוף השנה השוטפת ל- 48.91 ימי חופשה כאשר במהלך תקופה זו ניצל 46 ימי חופשה, כך שהתובע 2 היה זכאי, במועד סיום העסקתו, לפדיונם של 2.91 ימי חופשה בסכום של 744.96 ₪ (לפי שכרו היומי במועד סיום העסקתו שעמד על 256 ₪ ), משאין בית הדין פוסק מעבר לנתבע על ידי התובע בכתב התביעה, הרינו מחייבים את הנתבעת בסכום של 468 ₪ בגין רכיב זה.

9. האם זכאים התובעים לתשלום בגין הפרשי דמי הבראה?
התובעים טענו כי הנתבעת שילמה להם דמי הבראה בחוסר;
התובע 1 טען, כי בהתחשב בותקו ובתקופת העסקתו אצל הנתבעת שמחודש 8/11 ואילך, הוא היה זכאי ל- 30.31 ימי הבראה, הנתבעת שילמה לו במהלך תקופה זו תמורת 27 ימי הבראה כך שהיא נותרת חייבת לו בעד 30.31 ימים - סכום של 1,251 ₪. ואילו התובע 2 טען, כי הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה בעבור החודשיים האחרונים להעסקתו, כך שבגין תקופה זו נותרה חייבת בעד 1.16 ימים בשווי 441 ₪.
הנתבעת טענה, כי שילמה לתובעים מלוא הסכומים המתחייבים על פי החוק; באשר לתובע 1 הוסיפה וציינה, כי הוא מסתמך על תקופת עבודה שגויה שכן בפועל עבד אצלה 4 שנים ושלושה חודשים, כך שהיה זכאי ל- 27 ימי הבראה והוא קיבל אותם.

דיון והכרעה-
באשר לתובע 1- בהתאם לקביעתנו לעיל ביחס לתקופת העסקתו של התובע 1 אצל הנתבעת, הרי, שבהתאם להוראות פרק 12 לצו ההרחבה, הוא זכאי בגין תקופה זו ל- 26 ימי הבראה. התובע מודה כי שולם לו דמי הבראה בעבור 27 ימים, כך יוצא כי התובע 1 איננו זכאי להפרשי דמי הבראה.
באשר לתובע 2- בעד תקופת העסקתו שהחלה ב- 20.11.11, הוא זכאי ל- 21.83 ימי הבראה, התובע 2 קיבל תשלום בעבור 24 ימים, כך שגם הוא אינו זכאי לתשלום בגין הפרשי דמי הבראה.

על כן, תביעת התובעים, ברכיב זה, נדחית.

10. האם זכאים התובעים לתשלום בגין הפרשי דמי חגים?
התובעים טענו כי הנתבעת, ובניגוד לצו ההרחבה, לא שילמה עבור ימי החגים שנפלו בשבת.
לפיכך, ביקש התובע 1 לחייב את הנתבעת בהפרשי תשלום עבור 8 ימי חג שנפלו בשבת בסכום של 2,560 ₪ לפי תעריף של 320 ₪ ליום ואילו התובע 2 ביקש לחייבה בהפרשים עבור 7 ימי חג בסכום של 1,792 ₪ לפי 256 ₪ ליום.
התובעת טענה, כי התובעים לא הפנו לחגים שנפלו בשבת, וטענותיהם נטענות ללא כי בסיס עובדתי וללא כל אסמכתא .

דיון והכרעה-
בהתאם להוראות פרק 10 לצו ההרחבה
"עובד שעבד לפחות שלושה חודשים, יקבל תשלום מלא עבור 10 ימי חג:
ראש השנה 2 ימים
יום הכיפורים 1 יום
סוכות 2 ימים
פסח 2 ימים
שבועות 1 יום
יום העצמאות 1
יום נוסף על פי בחירת העובד
התשלום עבור ימי החג ישולם גם אח החג חל בשבת"

התובע 1 פרט בסעיף 22 לתצהירו חמישה ימי חג שנפלו בשבת במהלך תקופת העסקתו; פירט מהם החגים ובאילו תאריך הם נפלו, ואותם כימת בסכום של 1600 ₪ , גם התובע 2 פרט בסעיף 18 את ארבעת החגים שנפלו בתקופת העסקתו ימי שבת וציין התאריך שלהם ואשר על פי תחשיביו זכאי בגינם לסך של 1,792 ₪.
הנתבעת התייחסה בסיכומיה, התייחסות ספציפית, הן לחגים הספציפיים שהתובעים טוענים שהם זכאים להם, והן לתלושי השכר (חודש חודש) שבהם שולמו להם דמי חגים, כך למשל טענה הנתבעת ביחס ליום הכיפור שנפל בתאריך 8/10/2011: "החודש 10/2011 חלו שני חגים עבריים המזכים בתשלום בהתאם לצו ההרחבה יום כיפור שחל בתאריך 8/10/2011 יום שבת, וחג סוכות שחל בתאריך 13/10/2011 יום חמישי.
בחודש 10/2011 שולמו לתובע 2 ימי חג כנדרש. עבור יום שבת 8/10/2011 בו חל יום הכיפור ועבור יום חמישי- 13/10/2011 בו חל חג הסוכות" וכך התייחסה חודש חודש לכל חג לו טענו התובעים, ובהתאם טענה כי שולמו דמי החגים במלואם.
אלא שבחישוביה של הנתבעת נפלה טעות במספר ימי הזכאות להם זכאים התובעים בגין חג הפסח וחג הסוכות; שכן שבגין חג הסוכות זכאים התובעים, בהתאם לצו ההרחבה, ל- 2 ימי חג , כך שבחודש 10/2011 הנתבעת היתה אמורה לשלם לתובע 3 ימי חג, כך יוצא שבחודש זה שילמה היא בחוסר יום אחד. כך גם ביחס לחודש 4/2012 בו נפל חג הפסח שבגינו זכאי התובע ל- 2 ימי חג ולא אחד כטענת הנתבעת.

משכך, דין התביעה ברכיב זה להתקבל ובהתאם על הנתבעת לשלם לתובע 1 הפרש דמי חגים, בעבור 5 ימי חג, בסכום של 1,504 ₪ (לפי תעריפי יום החגים בהתאם לתלוש), ואילו התובע 2 זכאי להפרשי דמי חגים, בעבור 4 ימי חג, בסכום של 816.64 ₪ (לפי תעריפי יום החגים בהתאם לתלוש).

11. האם זכאים התובעים לפיצויי בגין אי הפקדה לקרן פנסיה?
התובעים טענו, כי
א. בכל תקופת העסקתם הנתבעת ביצעה הפקדות חסרות לקרן פנסיה; כך שבעוד שבהתאם לצו ההרחבה היה עליה להפקיד לפנסיה הפקדות בשיעור של 8.33% היא הפקידה עד לחודש 2/12 בשיעור של 6% בלבד ורק החל מחודש 3/12 הפקידה בשיעור המתחייב.
ב. ההפקדות בוצעו ממרכיב "משכורת בלבד" ולא נלקחו בחשבון יתר מרכיבי השכר שהינם בגדר חלף שכר כגון חופשה, מחלה, חג, ש. הצטיינות ושעות נוספות בתעריף רגיל עד למשרה מלאה בחודשים בהם לא היה לתובע 186 שעות רגילות.
משכך עתרו התובעים לתשלום הפרשי הפקדות לפנסיה בסכום של 8,368 ₪ עבור התובע 1 וסכום של 5,682 ₪ עבור התובע 2.

הנתבעת מצדה טענה, כי בכל הקשור לתובע 1 יש לדחות תביעתו על הסף שכן הוא מסתמך על תקופה שקדמה להעסקתו בשירותיה ובכל הקשור לתובע 2 הרי היא אמנם החלה להפקיד עבורו באיחור קל - החל מחודש 01/2013 - אך כן ביצעה מלוא ההפרשות המתחייבות .

דיון והכרעה-
על פי צו ההרחבה, על המעסיק לבטח את עובדיו בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה של "מבטחים" לפי בחירתם, כשמעסיק המבטח את עובדיו בקרן פנסיית יסוד, מחוייב להפקיד דמי גמולים בשיעור 6% משכר העובד כחלק המעביד (ר' פרק 17 לצו ההרחבה) ובפנסיה מקיפה בתוספת 2.33 (פרק 17ו. לצו ההרחבה). כאשר בחישוב השכר הקובע יש לקחת בחשבון רכיבים קבועים ותחליפי שכר כגון מחלה, חופשה, חגים וימי אבל.
התובעים טענו כי יש לכלול גם שעות נוספות ו- "ש. הצטיינות" אך לא הפנו לבסיס עליו נשענת טענתם, משכך אין לקבלה.
מעיון בדו"ח היזון חוזר ( נ/9) שצורף על ידי הנתבעת, עולה כי בכל הקשור לתובע 1 הנתבעת הפקידה לפנסיה 6% ואכן אלו בוצעו רק מרכיב "משכורת" בלבד ולא נכללו יתר רכיבי השכר המהווים כך גם הדבר ביחס לתובע 2.
משכך יש לדחות טענת הנתבעת כי בוצעו הפקדות מלאות בהתאם להוראות הצו.
יצויין כי אין לקבל חישובי התובעים ברכיב זה אשר אינם מבוססים על נתוני שכר בפועל, כפי שצריך בעובד שעתי, אלא על שכר חודשי קבוע דבר שאינו נכון.
לאור האמור, על הנתבעת, אשר בפועל הפקידה 5% ולא 6%, לשלם לתובע 1 פיצוי חלף השלמת הפקדות לפנסיה בגין רכיבים אלו בסכום של 1,605.12 ₪ (6%*26,752 ₪) ועבור התובע 2 סכום של 993.02 ₪ (16,550.34*6%).

12. האם זכאים התובעים לתשלום תוספת ותק?
התובעים טענו, כי הם זכאים, על פי הוראות צו ההרחבה, החל מהשנה השניה להעסקתם לתוספת ותק בשיעור של 1% מהשכר עבור כל שנת ותק, ותוספת זו מעולם לא שולמה להם, על כן עתר התובע 1 לתשלום סכום של 17,273 ₪ בגין תוספת זו והתובע 2 לסכום של 3,650 ₪.
הנתבעת מצדה טענה, כי שולמו לתובעים כל הסכומים להם הם זכאים הוסיפה בקשר לתובע 1, כי הוא מסתמך בחישוביו על תקופה שקדמה להעסקתו אצלה בנוסף ולגופו של עניין שולמו לו בפועל כל תוספות הותק אף מעבר למתחייב, שכן הוא מתעלם מכך ששכרו עלה מ- 34 ₪ לשעה, בתחילת עבודתו, ל- 40 ₪ עם סיום העבודה.

דיון והכרעה-
הנתבעת בסיכומיה, הכירה בזכות התובעים לתוספת ותק בהתאם לצו ההרחבה, אך טענה, כי התובעים השתכרו שכר העולה על זה שננקב בטבלאות השכר בהסכם הקיבוצי. לפי כך ולפי החישוב שערכה בסיכומיה יוצא, כי התובע 1 זכאי בתקופה שמחודש 08/2012 ועד לחודש 03/2013 לתוספת בסכום של 452.88 ₪ ואילו התובע 2 אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה.
מלבד זה שהנתבעת לא העלתה טענה זו בכתב ההגנה מטעמה,אלא העלתה אותה, לראשונה, במהלך עדותו של מר עבד אלחלים עת שנשאל: "אם לפי צו הרחבה בענף המוסכים אנחנו מסכימים שחל על הנתבעת כתוב שמגיע לעובד תוספת וותק ובמסמך הזה כתוב שאין במה שכתוב כאן כדי לגרוע מזכויות שמגיעות לעובד מצו הרחבה, ובכל זאת הנתבעת לא שילמה בסופו של יום לתובע את תוספת הוותק הזו, האם אין בכך סתירה בהודעה הזו לבין מה שאתה אומר לנו כאן שאתה לא חייב לשלם לתובע תוספת וותק?" וענה: "אני לא אמרתי את זה, הסברתי לך מהתחלה, הוא קיבל תוספת בזה שהמשכורת שלו עלתה מ-34 ₪, ל-40 ₪." (עמ' 43 שורות 24-26 לפרוטוקול ועמ' 44 שורות 1-2 שם) הרי הסוגיה של תוספת ותק לעובדי ענף המוסכים נדונה בסע"ש (ת"א) 55755-03-15 נצח -מאיר רעננה מרכז שירות בע"מ, מיום 17.05.17. שם נקבע כי לאור מטרת תשלום תוספת הותק לעובד אין לקבל את טענות הנתבעות לפיהן אין לתובע זכות לתוספת ותק מן הטעם ששכרו ששולם בפועל גבוה מהשכר התעריפי. לאור הניתוח המשפטי באותו פסק דין, אין לנו אלא לאמץ את האמור בו.
לפיכך, התובעים זכאים לתוספת וותק החל מהשנה השניה להעסקתם אצל הנתבעת.
בהתאם לאמור התובע 1 זכאי לתוספת ותק בהתאם למפורט להלן:
החל מהשנה השניה להעסקתו- מחודש 8/2012 - 3/2013 שכרו ברוטו של התובע 1 עמד בממוצע על 6,324 ₪ ברוטו כך שהוא היה זכאי בגין תקופה זו לסך של 63.24 ₪ עבור כל חודש ובסה"כ ל- 505.92 ₪. ומחודש 4/2013 עד 7/2013 שכרו עמד על סך של 7,440 ₪ כך שהוא זכאי 297.6 ₪, כך שבגין השנה השניה היה זכאי לתוספת ותק של 803.52 ₪. בתום שנה זו שכרו המשולב היה אמור להיות 7,514 ₪ מחודש 08/2013 עד לחודש 07/2014 -שכרו המשולב היה 7,514.4 *1%= 75.14 תוספת ותק לשנה השלישית בעבודה *12 חודשים כך שהוא היה זכאי בשנה זו לתוספת ותק בסכום של 901.72 ₪. שכרו המשולב של בתום שנה זו עמד על 7,589.54 ₪.
מחודש 08/2014 עד לחודש 7/2015 - בהתאם לכרו המשולב הוא היה זכאי לתוספת ותק של 75.89 ₪ * 12 = 910.74 ₪.
ובגין שלושת החודשים האחרונים להעסקתו, מחודש 8/2015 עד 10/2015 בהם שכרו המשולב היה בסך 7,665.43 הוא היה זכאי לתוספת ותק של 229.96 ₪.
כך יוצא שבסך הכול בגין תקופת העסקתו, התובע 1 היה זכאי לתוספת ותק בסכום של 2,845.94 ₪.
בהתאם לאותה שיטת חישוב, ובשים לב לשינוי בתעריף השעתי של התובע 2 , לאורך תקופת העסקתו, יוצא כי הוא היה זכאי לתוספת ותק בסכום של 1,835.93 ₪

13. האם זכאי התובע 1 להשבת ניכויי שכר?
התובע 1 טען, כי
א. מדי חודש קוזז משכרו סכומים בגין "דמי חבר" מבלי שהוא הסכים לכך ומבלי שהיה חבר הסתדרות.
ב. התברר לו, לאחרונה, מבדיקה שערך, שכספים אלו כלל לא הועברו להסתדרות, על כן, הנתבעת חייבת להשיב כספים אלו המסתכמים בסכום של 4,386 ₪.
הנתבעת מצדה טענה, כי התובע לא פירט חישוביו ברכיב זה וכיצד הוא מגיע לסכום זה.

דיון והכרעה-
בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, (להלן: "חוק הגנת השכר") נקבעה רשימה סגורה של מקרים, אשר רק בהתקיימם רשאי מעסיק לנכות סכומים משכרו של עובד:
"25. (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק;
(2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;
(3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל;
(3א) תוספת לדמי החבר שמותר לנכותם על-פי פסקה (3), המיועדת למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת;
...".
כך שכעיקרון ניתן לנכות משכרו של העובד תשלום בגין דמי חבר ולהעבירו לארגון ו/או לועד, כאשר בהתאם לפסיקה , הנטל להוכיח כי ניכויים משכר העובד בוצעו כדין, מוטל על המעסיק [ע"ע 11101-06-13 עמותת תלמוד תורה "אור מלכה" חב"ד - כהן ואח', מיום 01.06.16).
אלא שבמקרה שלפנינו, הנתבעת לא סיפקה אסמכתא המוכיחה כי דמי החבר שנוכו הועברו להסתדרות כטענתה, כאשר גם בחקירתו של מר עבד אלחלים בענין זה לא מצאנו תשובה מספקת. וכך הוא העיד:
ש. התובע מספר 1, צירף לתצהירו את נספח ה' במסגרתו הוא מבקש להראות לנתבעת שהכספים שניכתה משכרו תחת השם "דמי חבר להסתדרות העובדים", מעולם לא הועברו להסתדרות האם ראית את המסמך הזה?
ת. מעיין במסמך, אני ראיתי אותו אבל מה השאלה? אני לא מבין למה הוא שייך. כתוב פה פריד דאהר.
ש. האם ידועה לך טענת התובע מספר 1, שניכית ממנו כספים תחת השם "דמי חבר" ולא העברת את הכספים?
ת. אמת לא הייתי מעביר כספים, מי שהיה מעביר כספים זה מנהלת החשבונות. אני לא יודע. אפילו אם לקחו לו כסף אני לא יודע מזה בכלל.
...
ש. אנחנו מסכימים שהכסף הזה מעולם לא עבר להסתדרות?
ת. אני לא יודע
ש. התובע טען גם בכתב התביעה וגם בתצהירו שהכסף מעולם לא הועבר הסתדרות, וצירף גם ממסמך מההסתדרות שכולל את שמות המעסיקים שדרכם הועברו כספים להסתדרות כולל מעסיק בשם מוסך ז.שביט ואינו כולל את שם הנתבעת ומכך למד התובע שאת הכספים שניכתה הנתבעת משכרו היא לא העבירה להסתדרות?
ת. אני חוזר ואומר. מי שהיה מעביר את הסכומים האלה זה מנהלת החשבונות. לא אני.
ש. האם יצא לך לבדוק עם אותה מנהלת חשבונות את טענת התובע בדבר אי העברת אותם כספים להסתדרות?
ת. לא שאלתי, וגם לא ראיתי את נספח ה' שאתה מראה לי.
ש. אם יתברר שהכספים שניכית משכרו של התובע לא הועברו להסתדרות תהיה לך מניעה להחזיר לו את זה?
ת. אם לא שילמתי אז אשלם.
ש. תסכים איתי שלמרות שהתביעה שבמסגרתה הועלה העניין "דמי החבר של ההסתדרות" עוד באוגוסט 2017, עד היום מרץ 19, לא מצאת זמן לבדוק את הטענה?
ת. אתה חוזר על אותו שאלה, אני לא יודע מה אתה שואל בכלל. אתה שואל שאלה ואני הסברתי לך מה קורה." (עמ' 40 שורות 5-13 לפרוטוקול ועמ' 41 שורות 8-27 שם) ,
משכך ומשלא הוכיחה הנתבעת שדמי החבר שנוכו משכרו של התובע 1 הועברו ליעודם ובהיעדר חישוב נגדי, והואיל ולא מצאנו בהתאם לתלושי השכר כי נפלה טעות בחישובי התובע 1, הרינו מחייבים את הנתבעת להשיב לו ניכויי שכר בסכום של 3,856 ₪ (לפי הסכום שצויין בסעיף 146 לסיכומי התובע) .

14. האם זכאים התובעים לפיצויי בגין אי מסירת מסמכים?
התובעים טענו כי הנתבעת לא מסרה להם טופס הודעה על תנאי עבודה בניגוד לחוק הודעה לעובד חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: " חוק הודעה לעובד"), וכי היא לא מסרה להם את המסמכים הנוגעים לסיום עבודתם לפיכך עתרו לפיצויי בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד.
הנתבעת מנגד טענה, כי התובעים ידעו היטב את תנאי העסקתם ואף חתמו על הודעה בדבר תנאי עבודה עם קבלתם לעבודה.

דיון והכרעה-
הנתבעת צירפה הודעות בדבר תנאי עבודה, שעל פי הנטען, חתומים בידי התובעים.
התובעים הכחישו כי החתימה המופיעה על גבי המסמכים הינה חתימתם (עמ' 4 שורות 4-5 לפרוטוקול).
מנהלי הנתבעת, הן מר שביט והן מר עבד אלחלים, שניהם הצהירו, כי "עם תחילת עבודתם חתמו התובעים על הסכם תנאי עבודה כנדרש על פי חוק והיו מודעים בכל רגע נתון לתנאי העסקתם" (סעיף 24 לתצהירו של מר שביט וסעיף 23 לתצהירו שח מר עבד אלחלים) , אלא שמחקירתם התברר, כי לא הם אלו אשר החתימו את התובעים על טופס הודעה לעובד אלא הפקידה (ראה עמ' 44 שורות 15-18 לפרוטוקול ועמ' 60 שורות 25-29 שם) .
מנגד התובע 1 לא ידע לזהות חתימתו;כך משהתבקש, במהלך עדותו, לזהות דוגמאות חתימה, הוא לא תמיד ידע והתכחש, למשל, לחתימתו על גב תצהיר עדותו ראשית (עמ' 26 שורות 17-29 לפרוטוקול ועמ' 27 שורות 1-5 שם).
במצב זה, הקובע, הינו התרשמות מן העדויות בעניין, ובהתחשב בכך שעדותם של התובעים, ככלל , לא הותירה עלינו רושם אמין ומהימן, וגם בכך, כי המידע המצוי בתלושי השכר שיקף תנאי העסקתם נכונה; שעות עבודתם לרבות השעות הנוספות שעבדו, את שכרם וכו' וגם בהתחשב בכך שהתובעים החלו לעבוד בנתבעת לפני שהסנקציה האזרחית של פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה (סעיף 5 לחוק) הוספה לחוק (ביום 11.12.11) ותחולתה על הודעות שהיה על המעסיק לתת מיום תחילתו של הסעיף ולא במועדים מוקדמים לו, והשינויים היחידים שחלו בתנאי העסקתם של התובעים, לאחר כניסת החוק לתוקף, היו העלאות השכר שניתנו להם ואלו תועדו בתלושי השכר, משכך, לא ראינו לנכון לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים בסכום כלשהו, והתביעה ברכיב זה נדחית.
אשר לאי מסירת אישור העסקה- התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בשל אי המצאת אישור בדבר סיום העסקתם. לפיכך לא קמה להם זכאות לפיצוי כספי בשל כך. יובהר, כי הוראת סעיף 8 לחוק הודעה לעובד עליו מסתמכים התובעים (סעיף 159 לסיכומיהם) עניינו הטלת קנס על מעסיק שאינו עומד בחובתו למסור לעובד בסיום עבודתו אישור בכתב בדבר מועד תחילת וסיום יחסי העבודה, להבדיל מפיצוי כספי לעובד עצמו.

15. האם זכאים התובעים להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות?
התובעים טענו, כי
א. הם עבדו במתכונת של 6 ימי עבודה בשבוע. כאשר בימים א' - ה' עבדו 8 שעות לפחות ולכן בגין העבודה בימי שישי היה על הנתבעת לשלם להם גמול שעות נוספות החל מהשעה הרביעית ולא החל מהשעה החמישית כפי שנהגה לשלם.
ב. לפיכך הם היו זכאיים, בגין השעות הרביעית והחמישית, לעבודתם בימי ו' לשכר בשיעור של 125% ועבור השעה ה- 6 בימי ו' לשיעור שכר של 150% ולא 125% כפי שנהגה הנתבעת לשלם להם.
ג. היות ושכרם של התובעים שולם על בסיס 100% בלבד, זכאים הם להפרש בשיעור 25% בגין השעה הרביעית והחמישית של עבודתם בימי שישי, לפי תעריף השעה האחרון ששולם להם.
לפיכך עתר התובע 1 לתשלום סכום של 10,000 ₪ ברכיב זה כאשר סכום של 5,332 ₪ עבור עבודה ב-266 ימי שישי בתקופת העבודה שמחודש 08/2010 ועד 02/2013 והיתרה בגין התקופה שקדמה לכך ובגינה לא הוצגו תדפיסי נוכחות.
ואילו התובע 2 עתר לתשלום סכום של 7,000 ₪ על פי אותו עיקרון חישובי. כן עתר בסיכומיו, לתשלום נוסף בגין חצי שעת הפסקה שקוזזה לו בימי שישי כאשר מהעדויות התברר כי הוא לא שהה בהפסקה בימי שישי.
הנתבעת מצידה טענה, כי
א. נוכחותם של התובעים במוסך הנתבעת מתועדת בהתאם לכרטיס נוכחות המוחתם באמצעות זיהוי ביומטרי וכל שעות עבודתם מודפסים ומתוגמלים בהתאם לכך בתלוש השכר.
ב. התובעים קיבלו כרטיסי נוכחות עבור רוב תקופת עבודתם ולא הפנו לדוגמא אחת לפיה היתה פגיעה בשכרם.
ג. חישובי התובעים מופרכים ואינם נכונים שכן בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים 1995, שבוע העבודה הינו בן 45 שעות כאשר במוסכים בהם עובדים 6 ימים, יום העבודה הוא בן 8 שעות ואילו ביום שישי הוא בן 5 שעות.
ד. ביחס לתקופה שקדמו לדוחות הממוחשבים הרי שבא כוחם הנוכחי לא ביקש כרטיסי נוכחות לתקופה זו ואילו בא כוחם הקודם של התובעים נדרש לשלם תמורת ההוצאה הנדרשת להעתקת הכרטיסים הידניים הוא לא פנה שוב בעניין זה.

דיון והכרעה-
בהתאם לצו ההרחבה, פרק 7, שכותרתו "סדרי העבודה " נקבע, כי
"א. שעות עבודה רגילות
(1)שבוע עבודה הינו בן 43 שעות שבועיות.
(א)במוסכים שיעבדו 5 ימים בשבוע...
(ב) במוסכים שיעבדו 6 ימים בשבוע יום עבודה רגיל הוא בן 8 שעות ויום ו' בן 5 שעות.
(2)יום עבודה בערבי חג יהיה בן..."
כך, שלא ברור על מה מבססים התובעים טענתם כי יום העבודה בימי שישי הוא בן ארבע שעות עבודה בלבד.
בנוסף, הנתבעת צירפה דוחות נוכחות חלקיים - לתקופה שמחודש 02/2013 ואילך. בעד התקופה שקדמה לכך כשהיא טוענת שהמדובר בדו"חות נוכחות ידניים וביקשה להשית ההוצאות הכרוכות בצילומם על בא כוח התובעים, שלטענתה, ויתר על דרישתם בשל כך.
לטענת התובע 1, בעניין זה, כי כתוצאה מהתנהלותה זו של הנתבעת לא התאפשר לו לערוך תחשיב מדויק להפרשים שמגיעים לו מחודש 08/2011 ועד 01/2013 (18 חודשים) וביקש לגזור גזירה שווה בין התחשיב הנוגע ל- 33 החודשים לגביהם הומצאו דוחות נוכחות (לפיו הוא זכאי לתשלום בסך של 5,332 ₪ שהם 161.57 ₪ בממוצע לחודש), לבין החודשים בהם לא הומצאו דוחות נוכחות, כך שישולם לו בגין חודשים אלו סכום של 4,668 ₪, היינו סכום של 259.33 ₪ לחודש.

ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר. התיקון לחוק קובע כי בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר - במקום בו המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה - תהא חובת ההוכחה מוטלת על המעסיק להראות כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת. מזה יוצא, שהשלכותיה של אי המצאת הדו"חות הידניים פועלים לחובתה של הנתבעת.

אין חולק כי התובעים העבירו כרטיס בכניסה וביציאה מהעבודה בשעון הנוכחות (עדות התובע 1 עמ' 19 שורה 20-21 לפרוטוקול). כך שניתן לקבוע כי הם עבדו בהתאם לשעות המצוינות בכרטיסי הנוכחות.
מהשוואת דוחות הנוכחות מול תלושי השכר של התובעים הגענו למסקנה כי רישום השעות הנוספות תואם את הנתונים המופיעים בתלושי השכר , כן ומאלו עולה, כי התובעים עבדו לרוב בימים א'- ה' 8 שעות עבודה ובימי ו' לרוב 5 שעות או פחות. ולפיכך, דוחות הנוכחות שצירפה הנתבעת יחד עם תלושי השכר הם הנתונים שעל בסיסם יש לחשב את הסכום המגיע בגין שעות נוספת והפרשי שכר.
משעה שהנתבעת המציאה דוחות נוכחות היה על התובעים, לערוך חישוב מפורט בהתאם לשעות בפועל שביצעו ולא לפי מתכונת מסוימת וגזירה אחידה, זאת ובמיוחד כאשר הוכח לפנינו כי התובעים לא עבדו כל ימי שישי או נהגו לצאת להתפלל , כך למשל העיד התובע 1 באשר לעבודה בימי שישי:
"ש. בתצהירו של אחמד כתוב שזה מצורף כנספח ד'. במוסך החדש במנשיה מה הן שעות העבודה שלך?
ת. רגיל, 6 ימים 8 שעות.
ש. יום שישי פחות?
ת. הולכים מוקדם כל הזמן
ש. כמה שעות בימי שישי?
ת. לא ספרתי כמה שעות, לפעמים הייתי הולך להתפלל, חוזר לעבודה וב-12:30 הייתי מחתים כרטיס והולך הביתה. זה היה בימי שישי
ש. איפה היית מתפלל?
ת. במנשיה זביידה
ש. הייתה לך תקופה שביקשת להתפלל במשהד?
ת. זה היה יום אחד ברמאדן, ולא הלכתי לעבודה זה היה ביום שישי הוא שאל למה לא באתי אז אמרתי "כי הלכתי להתפלל בכפר שלנו".
ש. חוץ מאותו יום שישי תמיד הגעת בימי שישי לעבודה?
ת. כן
ש. תמיד תמיד?
ת. כן
ש. אם אני פותח את הכרטיסי נוכחות שלך, צורף לתצהיר, יש את זה בכרטסת האלקטרונית אני מפנה אותך לחודשים יולי ואוגוסט.
ת. אני לא כל כך מבין בזה
ש. אז אני אומר לך שביולי 2015, נעדרת ארבעה ימי שישי, ובחודש אוגוסט מיד לאחר מכן נעדרת שלוש פעמים רצופות לא היית בימי שישי, זכור לך תקופה של חודשיים שלא היית בימי שישי?
ת. לא זכור לי, אני הייתי בימי שישי כל הזמן, חוץ מאותו יום שישי של הראמדן שסיפרתי עליו.
ש. אם מופיע בכרטסת במשך חודשיים שאתה לא מופיע בימי שישי חוץ מפעם אחת שכן היית ביום שישי, האם זה שקר?
ת. אני לא יודע מה היה מדפיס או לא מדפיס
ש. אתה זוכר את התקופה הזו שהיית מדפיס כרטיס?
ת. אני הייתי מדפיס כרטיס כל יום
ש. לא היה מצב שהיית בא לעבוד ולא החתמת כרטיס?
ת. לפעמים שוכחים, נכנסים ישר לעבודה
ש. יכול להיות מצב שבמשך חודשיים רק בימי שישי שכחת את הכרטיס?
ת. אולי זה היה כשהייתי בחופש.
ש. אתן לך דוגמא 10.07.15
ת. בשנת 2015 הייתי במכה חודש ימים, קיימתי את מצוות החאג'
ש. מראה לך את כרטיס הנוכחות של חודש יולי 2015, כל הימים אתה עובד מראשון עד חמישי
ת. ביולי לא הייתי שם
ש. אבל מופיע שאתה עובד, מקבל משכורת כל יום חוץ מימי שישי שם כתוב היעדרות אפילו לא חופש?
ת. זה לא נכון" (עמ' 18 שורות 21-29 לפרוטוקול, עמ' 19 ועמ' 20 שורות 1-4 שם).
משאלו פני הדברים, ומשהוגשו דוחות נוכחות והתובעים לא הראו כי הנתבעת חישבה באופן שגוי את שכרם ולא חישבה את מלוא השעות המגיעות להם בגין עבודה בימי שישי בהתאם להוראות הצו, ומשחישובי התובעים נערכו לפי יום עבודה של ארבע שעות, דבר שאינו תואם את הוראות צו ההרחבה, הרינו דוחים את תביעתם להפרשי שכר בגין התקופה שמ- 02/2013 עד לסיום העסקתם.
כך גם באשר לתקופה שקדמה ל- 02/2013 ולגביה לא הוצגו דוחות נוכחות, הרי כאמור לעיל, התובעים ערכו חישוב לפי מתכונת העסקה של ארבע שעות עבודה בימי שישי, כאשר לפי הצו יום העבודה בימי שישי הוא בן חמש שעות משכך אין הם זכאים להפרשי שכר.
באשר לדרישת התובע 2 להשבת השכר שקוזז משכרו בימי שיש בגין הפסקה, אותה העלה בסיכומיו בהתאם לראיות שהתבררו בחקירתו הנגדית של מר סאלח לפיהן התובע 2 לא יצא להפסקת אוכל בימי שישי, ולא נהג להתפלל, הרי מלבד זה שמדובר בטענה שלא בא זכרה בכתב הטענות של התובעים ומהווה הרחבת חזית לכל דבר, הרי שמקרא עדותו של מר סאלח במלואה מעלה, כי הוא לא אמר את שטוען התובע 2 ואין להסיק מדבריו כי הראשון לא יצא להפסקה, וכך העיד:
"ש. בימי שישי העובדים קיבלו הפסקת אוכל?
ת. יש כאלה שכן יוצאים לאכול, ויש כאלה שהולכים לתפילה
ש. האם תובע 2, יצא להפסקה ביום שישי?
ת. לא. לא היה אוכל, אבל היה עומד ומחכה לאבא שלו בחוץ.
ש. מחכה לאבא שלו בסוף המשמרת בסוף יום העבודה?
ת. לא, הם היו מדפיסים כרטיס לאחר שתובע 1, היה חוזר מהמסגד.
ש. אחמד לא הלך להתפלל בימי שישי נכון?
ת. לא" (עמ' 71 שורות 20-27 לפרוטוקול) (ההדגשה אינה במקור- א"י).
משכך, ומשעבודתו של התובע 2 כללה הפסקת אוכל של חצי שעה, במהלכה הוא לא עבד, היתה הנתבעת רשאית לנכות חצי שעה משעות העבודה.
לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה ברכיב זה גם.

16. האם זכאי התובע 2 לתשלום החזר הוצאות נסיעות?
התובע 2 טען, כי הנתבעת החלה לשלם לו נסיעות רק מחודש 11/12 לפי תעריף של 33.6 ₪ ליום ולא שילמה לו בעבור שנת עבודתו הראשונה, למעט חודש בודד אחד, מכאן, שבגין תקופה זו בה עבד 241 יום, הוא זכאי להחזר נסיעות בסכום של 8,097 ₪ (לפי החישוב שלהלן: 241 יום עבודה * 33.6 ₪ ליום).
הנתבעת מנגד טענה, כי בהתאם להסכם בין הצדדים התובע 2 מגיע עם אביו התובע 1 ברכבו והוא זה אשר קיבל החזר נסיעות.

דיון והכרעה-
אין חולק כי בגין השנה הראשונה, מחודש 11/11 עד ל- 10/12 , למעט חודש אחד, לא שולמו לתובע 2 דמי נסיעות, כאשר בסעיף 19 לתצהירו הוא טען כי רק החל מחודש 11/12 החלה הנתבעת לשלם לו לפי תעריף של 33.6 ₪ ליום "וזאת לאחר שפניתי, וטענתי שמגיע לי נסיעות וביקשתי לקבל תשלום נסיעות, ואכן התחילו לשלם לי, למרות שלא השתנה דבר בין התקופה שלפני ואחרי" התובע 2 הוסיף והצהיר " לא היה שום הסכם בינינו ביחס לנסיעות בתקופת השנה הראשונה. הנתבעת פשוט לא שילמה" .
קשה לקבל את גרסתה של הנתבעת; שכן נטענה בעלמא ולא נתמכה בבדל של ראיה והיא אף אינה הגיונית שכן אם קיימת הסכמה כזו שלפיה הנסיעות משולמות לאב (התובע 1) והתובע 2 מגיע יחד איתו, אזי מה השתנה בחודש 11/12 שגרם לנתבעת להתחיל לשלם לו דמי נסיעות ואם כך למה בחודש 04/12 שילמה לו דמי נסיעות.
לאמור נוסיף, כי התובע 2 לא נחקר על הצהרותיו בעניין זה ומשכך אלו לא הופרכו.
די באלו כדי לקבוע כי התובע 2 זכאי לדמי נסיעות בגין התקופה הנתבעת בהתאם ועל פי תעריף דמי הנסיעות שפורט בתלוש בתקופה הרלוונטית, היינו לפי תעריף נסיעה יומי של 33 ₪ (ראה תלוש 4/12 חלק מנספח א' לתצהירו של התובע 2). מתלושי השכר עולה כי התובע 2 עבד בחודשים 11/12 עד 10/12 כולל, ולמעט 4/12, 238 ימי עבודה, לפיכך יוצא, כי התובע 2 זכאי להחזר דמי נסיעות בסכום של 7,854 ₪.

17. לסיכום-
בהתאם למפורט לעיל ומשתביעות התובעים התקבלו רק בחלקן, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים-
לתובע 1:
א. סכום של 2,228.44 ₪ בגין השלמת ההפקדות לפיצויי פיטורים (וזאת מעבר לסכומים שנצברו עבורו בקופה בגין רכיב זה), בנוסף הנתבעת תשחרר לטובת התובע 1 את כל הכספים שנצברו בחשבון הפיצויים בקופה.
ב. סכום של 4,747 ₪ בגין שכר עבודה בעבור חודש אוקטובר 2015.
ג. סכום של 1,605.12 ₪ בגין השלמת הפקדות לקרן פנסיה (וזאת מעבר לסכומים שנצברו עבורו בקופה בגין רכיב זה).
ד. סכום של 1,504 ₪ בגין דמי חגים.
ה. סכום של 2,845.94 ₪ בגין תוספת ותק.
ו. סכום של 3,856 ₪ בגין החזר ניכוי שכר.
לתובע 2:
א. סכום של 1,378.64 ₪ בגין השלמת ההפקדות לפיצויי פיטורים (וזאת מעבר לסכומים שנצברו עבורו בקופה בגין רכיב זה), בנוסף הנתבעת תשחרר לטובת התובע 2 את כל הכספים שנצברו בחשבון הפיצויים בקופה.
ב. סכום של 4,980 ₪ בגין שכר עבודה בעבור חודש אוקטובר 2015.
ג. סכום של 993.02 ₪ בגין השלמת הפקדות לקרן פנסיה (וזאת מעבר לסכומים שנצברו עבורו בקופה בגין רכיב זה).
ד. סכום של 441 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.
ד. סכום של 816.64 ₪ בגין דמי חגים.
ה. סכום של 1,835.93 ₪ בגין תוספת ותק.
ו. סכום של 7,854 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאמצע תקופת העסקתם של התובעים (מחודש 08/2013 ) ועד תשלומם המלא בפועל.

הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים המגיעים לתובע 1 סכום של 7,440 ₪ וסכום של 5,952 ₪ מהתובע 2 וזאת בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

18. הוצאות ושכר טרחת עו"ד -
בהתחשב בתוצאה אליה הגענו, ובפער בין סכום התביעה לסכומים בהם מצאנו לחייב את הנתבעת, וכן בשים לב לבקשות המרובות לתיקון התביעה שהוגשו בתיק וההחלטות שניתנו בהן, החלטנו שלא לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד ו/או הוצאות משפט וכן החלטנו ולא בלי התלבטות, גם לא לחייב את התובעים לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד ו/או הוצאות משפט.

19. זכות ערעור, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז בתמוז תשע"ט, (30 ביולי 2019) , בהעדר הצדדים.

נציג ציבור
(עובדים)

יעקבס אורית,
שופטת בכירה

נציגת ציבור
(מעסיקים)