הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת סע"ש 29445-12-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס
נציגת ציבור (עובדים) : גב' נגה בוטנסקי
נציג ציבור (מעסיקים):מר יעקב בר אל

התובעים:

  1. משהור זועבי
  2. אימאן זועבי
  3. אוסאמה זועבי (נמחק)
  4. סג'א זועבי (נמחקה)
  5. מועתז זועבי (נמחק)
  6. דימא זועבי (נמחקה)

התובעים 1 ו- 2 יורשיי המנוח מוחמד זועבי ז"ל
ע"י ב"כ ע ו"ד יזיד ח'ליפה ואח'
-
הנתבעת:
דורקס לעבודות אלומיניום בע"מ
ח.פ. 512644345
ע"י ב"כ עו"ד נאיף זועבי

פסק דין

1. התובעים 1 ו- 2 , הוריו ויורשיו על פי דין של המנוח זועבי מוחמד ז"ל (להלן: " המנוח") שעבד בחייו בשירותי הנתבעת, הגישו תביעה לתשלום זכויותיו הסוציאליות השונות בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת ו בגין סיומה של תקופה זו ובכלל זה תבעו תשלום בגין הנזק שנגרם להם, לטענתם, עקב אי עריכת ביטוח פנסיוני ל מנוח.

2. מהלך הדיון-
תחילתם של ההליכים בתביעה שהוגשה במקור על ידי המנוח לתשלום הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצויים בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, אי מתן הודעה על תנאי עבודה והפרת חוק הגנת השכר (להלן: "התביעה המקורית").
למרבה הצער, לאחר הגשת התביעה, בתאריך 20.05.17, ובטרם התקיים דיון מוקדם ראשון בתביעה , מצא המנוח את מותו, עת היה מעורב בתאונת דרכים כשרכב על אופנועו.
בדיון המוקדם הראשון שהתקיים בתאריך 22.06.17 לפני כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ר. טרנר (להלן: "הרשמת"), הודיע, ב"כ התובעים, לבית הדין על פטירת המנוח ובשל ההשלכות של הדבר על מהלך ואופן ניהול התביעה ביקש כי בית הדין יורה לנתבעת להמציא לידיו רשימת מסמכים ספציפיים וכן עתר לאפשר לו לתקן את כתב התביעה כך שיופיעו הגורמים הנכנסים בנעליו של המנוח וכן על מנת שיוכל ל צרף חוות דעת לעניין ההפסד, שלטענת התובעים נגרם להם, עקב אי עריכת ביטוח פנסיוני עבור המנוח.
בנסיבות הענין ו בהתחשב בהסכמת הנתבעת, נעתר בית הדין לבקשת התובעים.
בתאריך 22.10.17 הוגש לתיק בית הדין כתב תביעה מתוקן כאשר בכותרת הופיעו כתובעים: יורשי המנוח על פי צו הירושה- התובעים 1-2, וכן אחיו ואחיותיו של המנוח - התובעים 3-6, בהיותם , על פי הנטען, תלויים במנוח. כתב התביעה המתוקן כלל את אותם הרכיבים שנתבעו בכתב התביעה המקורי ו כן רכיב נוסף שלא כומת בגין הנזק הנגרם לשאריו של המנוח עקב אי ביטוחו בקרן פנסיה.
בתאריך 10.12.17 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן מטעמה. ובתאריך 05.03.18 התקיים, דיון מוקדם נוסף בפני כבוד הרשמת, במהלכו השמיעו הצדדים את טענותיהם וחדדו את עילות התביעה והסעדים הנתבעים, התייחסו זה לטענותיו של רעהו וענו לשאלות ביה"ד. בסיו ם הדיון, ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית.
בהתאם להחלטת בית הדין הגישו התובעים ראיותיהם; תצהיר עדותו הראשית של התובע 1, מר זועבי משהור (להלן: "התובע"), כן צורפה חוות דעת אקטוארית להוכחת שיעור הנזק הנטען מאי הפקדה לקרן הפנסיה ודוחות איכון של הטלפון הנייד שהיה בשימוש ו של המנוח על מנת להוכיח מקום שהייתו (להלן: "דו"חות האיכון").
בעקבות אלו הגישה הנתבעת "בקשה למחיקת סעיפים מתצהיר העדות הראשית מטעמה של התובעים" בטענה כי בתצהיר התובע הועלו טענות נוספות וחדשות אשר לא בא זכרן בתביעה ו כתוצאה מהן סכום התביעה הוגדל ב- 5 פעמים. בית הדין לאחר שקיבל תגובת התובעים לבקשה ו את תשובת הנתבעת לתגובה הורה בהחלטתו מיום 25.06.18, כך "מעיון בכתבי הטענות ובתצהיר התובעים, הרי שעולה כי התובעים כוללים בתצהירם סעד שלא כומת במסגרת כתב התביעה המתוקן. אומנם, התובעים ציינו בכתב התביעה המתוקן כי הם מבקשים פיצוי בגין ההפסדים שנגרמו לטענתם בשל העובדה כי הנתבעת לא ביטחה את המנוח בביטוח פנסיוני, אולם התובעים לא כימתו סעד זה ולא הציגו חישוב כלשהו המלמד על הפיצוי הנדרש על ידם. על כן, אין מנוס אלא לתקן את כתב התביעה פעם נוספת וזאת על מנת לכלול מלוא הסעדים הכספיים בהתאם לחוות הדעת שצירפו התובעים לתצהיר, וזאת כדי לאפשר לנתבעת להתגונן בפני טענות התובעים בהקשר זה. על כן, על מנת לייעל את ההליכים, יפעלו הצדדים כדלקמן: התובעים יגישו כתב תביעה מתוקן התואם את הרכיבים והסכומים המופיעים בתצהיר, וזאת תוך...הנתבעת תגיש תוך ... ככל שתטען הנתבעת טענות עובדתיות או משפטיות חדשות בכתב ההגנה המתוקן (השני) ובתצהיריה, יהיו רשאים התובעים להשלים את התייחסותם במסגרת החקירה הראשית או במסגרת תצהיר משלים.
הוצאות התיקון הנוסף של כתבי הטענות תילקחנה בחשבון במועד סיום ההליכים בתיק".
בזיקה להחלטה הנ"ל הגישו התובעים בתאריך 27.06.18 כתב תביעה מתוקן שני (להלן: "כתב התביעה המתוקן"), ואילו הנתבעת הגישה את כתב ההגנה המתוקן מטעמה ואת ראיותיה שהסתכמו בתצהיר עדותו הראשית של מנהלה מר עאוני זועבי (להלן: " מנהל הנתבעת") בתאריך 03.10.18.
ומשאלו הוגשו נקבע התיק לשמיעת הראיות.
בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות זאת ומאחר ונבצר ממנהל הנתבעת להתייצב לישיבה הראשונה בשל ניתוח שעבר: הישיבה הראשונה התקיימה בתאריך 04.04.19, במסגרתה נחקר התובע על תצהירו, האקטואר- מר אליאור ויסברג על חוות דעתו (להלן ולשם הקיצור יקראו בהתאמה : "האקטואר וחווה"ד") וכן מר פיני אלבז -מנהל תחום הונאה במחלקת הביטחון בחברת סילקום (להלן: "מר פיני ו/או נציג סלקום") על דו"חות האיכון.
בסיומה של ישיבה זו ביקש ב"כ התובעים למחוק את התובעים 3-6 מכתב התביעה מהסיבה כי "... היורשים הם רק ההורים ולכן אפשר לוותר על תובעים 3 עד 6" משכך, ובשים לב להסכמת ב"כ הנתבעת, הורה בית הדין על מחיקת התובעים 3-6 מהתביעה כמבוקש (עמ' 31 שורות 23-28 לפרוטוקול ועמ' 32 שורות 1-10 שם). בישיבה השניה, שהתקיימה בתאריך 18.06.19 נחקר מנהל הנתבעת בלבד.
לאחר שנחקרו כל המצהירים על תצהיריהם, קצב ביה"ד, לצדדים בהתאם לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ומשאלו הוגשו (סיכומי התובעים ביום 10.09.19 וסיכומי הנתבעת ביום 01.12.19), הגיעה העת להכריע בתביעה.
3. ואלה העובדות הרלוונטיות:
א. הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בעבודות אלומיניום
ב. המנוח עבד בשירותי הנתבעת החל מיום 01.5.14 עד ליום 10.11.16.
ג. יחסי העבודה באו לידי סיום בעקבות התפטרותו של המנוח.
ד. בין המנוח לנתבעת לא נחתם הסכם עבודה וכן לא נמסרה למנוח הודעה על תנאי העסקתו.
ה. המנוח לא היה מבוטח בביטוח פנסיה. והחל מחודש ספטמבר 2016 הנתבעת ביטחה אותו בביטוח מנהלים (נספח ה' לתצהיר התובע).
ו. בינואר 2017 החל המנוח לעבוד אצל מעסיק אחר. (נספח י' לתצהיר מנהל הנתבעת).

4. ואלה השאלות השנויות במחלוקת-
א. האם צו ההרחבה בענף הבנייה חל על יחסי העבודה שבין המנוח לבין הנתבעת?
ב. מה היה גובה שכרו של המנוח והאם תלושי השכר משקפים את השכר שקיבל בפועל?
ג. האם התובעים זכאים לתשלום פדיון ימי חופשה שנצברו לטובת המנוח או שיש לקזז סכומים אלו מול כספי ם שהמנוח היה חייב לנתבעת?
ד. האם התובעים זכאים לתשלום דמי הבראה?
ה. האם התובעים זכאים לפיצויי בגין הנזק שנגרם להם עקב אי עריכת ביטוח פנסיוני למנוח בהיותם שאיריו? במידה והתשובה לשאלה זו שלילית; האם יהיו זכאים לפיצויי חלף אי הפקדה לקרן פנסיה?
ו. האם התובעים זכאיים לפיצויי חלף אי הפקדה לפיצויים?
ז. האם התובעים זכאיים לתשלום דמי חגים?
ח. האם התובעים זכאיים לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה למנוח?
ט. האם התובעים זכאיים לתשלום בעבור שעות נוספות שביצע המנוח?
י. האם יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין הפרת סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר")?
מנגד יש להכריע גם בשאלה -
יא. האם הנתבעת זכאית לקיזוז , מכל סכום שייפסק לתובעים במידה ויפסק, דמי הודעה מוקדמת ו כספים בגין נזקים , שעל פי הנטען, גרם המנוח לרכביה ?

להלן נדון בשאלות כסדרן;

5. האם צו ההרחבה בענף הבנייה חל על יחסי העבודה שבין המנוח לנתבעת?
התובעים טענו, כי
חל בעניינו צו ההרחבה בענף הבניה ולחילופין צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה.
הנתבעת טענה כי היא חברה לעבודות אלומיניום ושמה אף מעיד על כך וכי התובע עבד אצלה בעבודות ייצור והתקנת אלומיניום ולכן ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניה אינם חלים על תחום עיסוקה.
בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה את הטענות הבאות:
א. התובעים לא הגישו העתק מההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה עליו הם מסתמכים והסתפקו בהעלאת טענות כלליות.
ב. התובעים אף לא טרחו לציין איזה הסכם קיבוצי בענף הבניה חל עליהם למרות שיש כמה הסכמים קיבוציים בענף זה.
ג. התובעים לא טרחו לפרט מתי נחתם ההסכם הקיבוצי ואם הוא עדיין בתוקף וכן לא פירטו לגבי צווי ההרחבה.

דיון והכרעה-
בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק ההסכמים הקיבוציים, הינה שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק (ראו דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158 (1993).
המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל, מיום 09.07.00).
כן נקבע בפסיקה כי סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (דב"ע נו/272-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - מואסי מוחמד עבד - אלעזיז, מיום 14.12.96). כמו כן, הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו, ובענייננו - מוטל נטל זה על התובע ים (דב"ע תשן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כ"ג(1) 45 (1991)).
כך, בהתאם לאמור ומצוטט לעיל, הרי ועל מנת לבחון חלותו של צו ההרחבה יש לבחון את עיקר עיסוקה של הנתבעת ולא את תפקידו של העובד (ע"ע 18/99 יפה אפרימי- לילה עבד לעיל, מיום 09.07.00).

תחילה נתייחס לטענת הנתבעת בעניין אי צירוף ההסכם ו/או צו ההרחבה עליו התובעים סומכים טענותיהם; צווי ההרחבה כידוע לכל, הם בבחינת "ידיעת דיינים" ומפורסמים ברשומות ועל כן לא היתה מוטלת חובה על התובעים לצרף העתקו של צו ההרחבה וההסכמים הקיבוציים ו/או דברי חקיקה נוספים לכתב התביעה.
לגופו של עניין, ואשר לתחולת צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים משנת 2010 ומשנת 2015 (להלן: "צווי ההרחבה בענף הבני ה"), אלו הצווים הרלוונטיים לתקופת העסקתו של התובע, מגדירים "מעסיק" באופן הבא: "כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 41-43, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011, אשר פרסמה הלשכה הראשית לסטטיסטיקה".
"עובד" מוגדר כך - " כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".
"אתר בנייה" - "מקום אשר מתבצעת בו עבודת בינוי ו/או תשתיות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או עבודה מסוג אחר כמפורט בהגדרת מעסיק לעיל".
יצויין, כי ההגדרות מתייחסות הן לצו ההרחבה משנת 2010 והן לצו ההרחבה משנת 2015, כאשר סעיפים 41-43 לסיווג האחיד לשנת 2011 החליפו את סעיפים 45 ו-46 לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה (1993).

בתביעתו המקורית טען המנוח, בסעיף 5 , כי "...עיקר עיסוק הנתבעת הינו בתחום עבודות האלומיניום בהתקנת מוצרי אלומיניום באתרי הבניה לרבות קניונים ומרכזים מסחריים". גם התובע בתצהיר שהגיש לתמיכה בתביעת בנו המנוח, סעיף 5, שב על הטענה באופן דומה, כי הנתבעת: "... הינה חברה לעבודות אלומיניום אשר מבצעת עבודות בהיקף רחב ומקבלת הזמנות ו/או מבצעת עבודות בקניונים ומרכזים מסחריים ..." .
מנהל הנתבעת בתצהירו הצהיר, בסעיף 3, כי "הנתבעת הינה חברה לעבודות אלומיניום ושמה אף מעיד על כך וכי המנוח עבד אצלה בעבודות ייצור והתקנת אלומיניום.." מעבר לכך הוא לא הרחיב. בעדותו התבקש להסביר ולפרט ביתר אודות עבודתה של הנתבעת, וכך העיד:
"ש. הפרויקט בגליל מערבי, תסביר לביה"ד מה זה הפרויקט הזה? קיבלת פרויקט ענק שהוא שלד? או שאתה שיפצת אותו?
ת. חלונות וזכוכית, קיבלתי שלד של עמודים וגג ועטפתי אותו בזכוכית ואלומיניום.
ש. תסביר עוד פעם, הפרויקט בראש העין מה היה?
ת. תיקון של 4 ימים, תיקון של ויטרינות וזכוכית.
ש. ומודיעין?
ת. גם זכוכית.
ש. תיקון גדול או קטן?
ת. זה פרויקט גדול, אני עובד עד עכשיו במודיעין.
ש. מה הפרויקט שקיבלת? שלד? גמור?
ת. הוא לא היה מאוכלס, הוא היה עדיין בבנייה, גם בתקופה שעבד המנוח זה היה ריק, עדיין שלד ואנחנו התקנו את הזכוכית והאלומיניום.
ש. ביצעתם עוד פרוייקטים בזמן העבודה של המנוח באתרים אחרים?
ת. כן אבל אני לא זוכר, זה היה בקריית שמונה, מודיעין.
ש. מה שאני מבין שאתם מבצעים עבודה בבניינים חדשים שלד?
ת. זה לא בנייה, שלד נקי. אנחנו עובדים בבניינים שכל העבודה השחורה כבר סיימו ואנחנו באים לעבוד שאין כבר סכנה בגלל שהאלומיניום הוא רגיש מאוד ולכן אנחנו אחרונים בכדי לא לפגוע ולא להיפגע.
ש. מה שאני מבין שבעצם אתם נכנסים לבניין שנבנה וזה עבודת גמר?
ת. לא, בייעוץ שקיבלתי בעניין הפנסיה אני חושב שאני נחשב לאלקטרוניקה, כלומר לא חייב אם יש עובד שהוא פחות מגיל 21, לעשות לו פנסיה.
...
ש. בעצם אתם מתקינים חלונות? רשתות?
ת. לא בהכרח, היום יש בניינים שהם לא מבטון אלא ממתכת ואנחנו מצפים." (ההדגשות אינן במקור- א"י) (עמ' 50 שורות 1-28 שם).

למעשה, מעדותו של מנהל הנתבעת ניתן להבין כי מרבית ו/או עיקר עבודתה של הנתבעת מבוצע לצורך ובמסגרת אתרי בנייה ולהשלמת בנייה.

עיון בסעיפים 41-43 לספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2011 (לעיל ולהלן - "ספר הסיווג"), תחת הענף בינוי (סדר F), ותחת הסעיף 43, אשר כותרתו "עבודות בנייה מיוחדות", מצוין בסעיף 433, שכותרתו "השלמת הבנייה וגימורה", כי "ענף משנה זה כולל עבודות להשלמת הבנייה ולגימורה, כגון נגרות בניין עבודות בנייה כולל נגרות בניין, מסגרות ברזל, התקנת עבודות אלומיניום, התקנת מטבחים ציבוריים, עבודות טיח..." .
בתת ענף 4331 "מסגרות ברזל, התקנת עבודות אלומיניום" צוין:
"כולל:
התקנה של מוצרי ברזל ומתכת:...
- התקנה של חלונות, מסגרות, דלתות, תריסים ורשתות מאלומיניום בפתחי מבנים לסגירה מלאה או חלקית; הרכבת מקלחונים
אינו כולל:
...".
יוצא איפוא, כי מהעדויות הוכח כי עיקר העיסוק של הנתבעת הינו בהתקנת מוצרי אלומיניום באתרי בניה במבנים בשלבי בניה, כך שצו ההרחבה בענף הבנייה חל על המקרה שלפנינו.

6. מה היה גובה שכרו של המנוח והאם תלושי השכר משקפים את השכר שקיבל בפועל?
התובעים טענו, כי
א. הנתבעת לא נהגה למסור למנוח תלושי שכר והיו ברשותו אך ורק שלושה תלושי שכר, שגם הם תלושים פיקטיביים.
ב. רק לאחר הדיון המוקדם הראשון שהתקיים לפני הרשמת בתאריך 22.06.17 הואילה הנתבעת בטובה למסור לידי בא כוחה העתק מכל תלושי השכר של המנוח, העתק מהשקים שמסרה לו וכן יומן עבודה מודפס ולא חתום.
ג. תלושי השכר שהנתבעת הוציאה למנוח היו פיקטיביים ולא שיקפו את המציאות לא מבחינת גובה השכר, לא מבחינת שעות וימי העבודה ולא מבחינת ניצול ו/או תשלום דמי חופשה ו/או תשלום זכויות אחרות.
ד. המשכורת המופיעה בתלוש השכר הינה פיקטיבית ולא שיקפה נאמנה את המשכורת האמיתית שקיבל המנוח ואשר היתה 8,000 ₪ נטו בחודש.

הנתבעת הכחישה מצדה את טענות התובעים, וטענה כי
א. היא מסרה למנוח כל תלושי המשכורת שלו כל חודש בחודשו.
ב. התלושים שהוציאה למנוח משקפים את המציאות ואת הסכומים ששולמו לו בפועל.
ג. טענות התובעים בהקשר זה הינן סתמיות כלליות והם אינם מפרטים למה התלושים פיקטיביים.
ד. המנוח היה עובד שעתי והוא קיבל שכר בהתאם לשעות עבודתו כאשר מעולם לא קיבל ממנה שכר בגובה של 8,000 ₪.

דיון והכרעה-
אין חולק כי המנוח לא הוחתם על הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה אך לטענת הנתבעת, היא מסרה לנו, מידי חודש בחודשו, תלושי שכר אשר שיקפו את המציאות ואת הסכומים ששולמו לו בפועל. לאישוש טענתה הנתבעת צרפ ה העתק מכל תלושי השכר שהוציאה למנוח וגיבתה אותם בהעתק צילומים של השיקים באמצעותם שילמה השכר (נספחים ה' ו- ו' בהתאמה לתצהיר מנהל הנתבע ת).
לכתב התביעה המקורי צירף המנוח שלושה תלושי שכר, אלו בלבד, כך הוא טען ובאופן דומה גם התובעים, נמסרו לו. אלא ש מעדות של התובע בעניין זה הסקנו אחרת; וכך הוא נשאל והשיב:
"ש. אז המנוח מסר לך, בזמנו - ממתי התחיל להתלונן שלא מקבל תלושי שכר?"
ת. מההתחלה, זה אחרי כמה חודשים, לא יודע כמה אחרי, הוא אמר שלא מקבל תלושי שכר ואני אמרתי שמקום שלא נותן תלושי שכר זה מקום לא נקי, מסתיר משהו
ש. מתי קיבל תלושי שכר?
ת. רק לאחרונה. עוה"ד קיבל את התלושים. ככה אני חושב
ש. ולא היתה לו בעיה עם זה?
ת. תמיד רימו אותו אבל הבטיחו לו שיהיה בסדר
ש. אז מההתחלה ידע שהתלוש פיקטיבי? מתי ידע
ת. אנחנו ידענו. היה מקבל תלוש ומביא כסף מזומן
ש. מתי?
ת. כל התקופה. היה מביא מזומן בין 3 ל4.5 בחודש" (ההדגשות אינן במקור- א"י) (עמ' 25 שורות 22-28 לפרוטוקול ועמ' 26 שורות 1-5 שם).

כך יוצא שמעדותו של התובע 1 עלה, כי המנוח קיבל תלושי שכר מההתחלה וכל התקופה. יצויין, כי תלושי השכר שצורפו לתביעה המקורית התייחסו לחודשים האחרונים לעסקתו של המנוח, 8,9,10/2016, כך שלא יכול כי התובע כשטען שמההתחלה ידע שהתלושים פיקטיביים התכוון אליהם.

וכעת נעבור לבחון האם התלושים שמסרה הנתבעת למנוח משקפים את התמורה שקיבל (כטענתה) או שמא שולמה למנוח תמורה גבוהה מהרשום בהם (כטענת התובעים)?

לאחרונה, ב - ע"ע 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי- שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ, מיום 07.02.19 (להלן: "עניין אוקראינסקי"), נדונה באופן נרחב טענתו של עובד ביחס לתלושי שכר פיקטיביים. שם נקבע, בין היתר, כי "... בחינת טענה בדבר תלושים פיקטיביים - היינו כי האמור בתלושים אינו משקף את הסכמתם העובדתית של הצדדים – הינה טענה עובדתית, שיש לבוחנה בראי החקיקה המסדירה את בהירותם וודאותם של תנאי ההעסקה." בעיקר בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיום וקבלה לעבודה), התשס"ב- 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") וחוק הגנת השכר.
עוד נקבעה בעניין אוקראינסקי, כי הדרך הראויה, מבחינת הנטלים המוטלים על הצדדים, במצבים רבים ושונים ובשים לב לחובות המוטלות על המעסיק מכוח חוק הודעה לעובד וחוק הגנת השכר, הינה כזו:
"המצב הראשון, כאשר בית הדין מתרשם כי המעסיק יצא ידי חובת חוק הודעה לעובד וכי האמור בהודעה משתקף בצורה נאותה בתלוש השכר (או שהמדובר בשינוי שאינו טעון על פי דין הודעה נפרדת). במצב כזה אזי קמה ההנחה כי התשלום בהתאם להודעה לעובד והפירוט בתלוש השכר מבטא את הסכמת הצדדים ...
המצב השני, כאשר לא קוימה החובה על פי חוק הודעה לעובד לרבות מצב שבו נמסרה הודעה לעובד אך תוכנה אינו בא לידי ביטוי בתלוש השכר. במצב דברים זה יש לנסות להתחקות אחר הסכמת הצדדים, ובמסגרת התחקות זו במקרים המתאימים עשוי להינתן משקל ראייתי, בין היתר, למבנה התלוש. מה הדין כאשר בתלוש השכר מופיעות שורות נפרדות המייצגות תשלומים בגין זכויות סוציאליות? לטעמי, משקלן של שורות אלה אינו קבוע, אלא תלוי בנסיבותיו של הענין ולכן אין לקבוע מסמרות מראש. כך למשל, קבענו כי כאשר תשלום בגין "דמי הבראה" מצוין כשורה נפרדת בתלוש ללא היגיון סדור בנוגע לשיעורו המשתנה לסירוגין - אזי עשוי העדר סדירות זה ללמד על היות הרכיב שכר חרף כינויו (ראו: ע"ע (ארצי) 44196-10-14‏ ‏ עקילה חסון - חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ (7.12.17, פיסקה 74). ואילו כאשר ניתן למצוא היגיון בשיעור הנקוב בתלוש בשורה נפרדת, כגון שהמדובר בתשלום ששיעורו השנתי קבוע וניתן לפרסו על פי דין, ופריסתו בתלושי השכר נעשתה על פי היגיון סדור - אזי סדירות זו עשויה ללמד על היות התשלום מבטא את כינויו בתלוש ואינו בגדר שכר מוסווה (ראו ע"ע (ארצי) 55490-06-14 אנג'לה לואיז גודפרי -התנועה הישראלית הריסת בתים (7.8.18, פיסקה 12) (להלן: ענין גודפרי). בין לבין עשויה להימצא קשת של מצבים, ולכן הבחינה הנדרשת היא פרטנית ובשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והמארג הראייתי הנפרס. מכל מקום, אם וככל שבתום תהליך ההתחקות אחר תוכן הסכמת הצדדים נותרות כפות המאזניים מעויינות בנוגע לתוכנה של ההסכמה החוזית אזי יהא מקום לבחון את חלוקת נטלי ההוכחה, ובהתאם לאלה לקבוע לחובת מי יפעל הספק. בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד במקרה בו לא קוימה החובה מכוחו שאלת חלוקת נטלי השכנוע תלויה בשאלה אם מסר העובד את גרסתו בעדות לרבות תצהיר. ככל שמסר העובד גרסתו בעדות או בתצהיר יפעל הספק לחובת המעסיק, אשר אליו עבר נטל השכנוע מכוח סעיף 5א לחוק ההודעה לעובד. ככל שלא העמיד העובד גרסה כאמור כי אז הספק יפעל לחובתו כיוון שנטל השכנוע נותר רובץ לפתחו ואין הוא מועבר למעסיק מכוח סעיף 5א לחוק. בין כך ובין כך, שמורה לעובד האפשרות לטעון טענות במישור הנורמטיבי בהינתן תוכן ההסכמה החוזית.
המצב השלישי, כאשר לא מסר המעסיק לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים המפורטים בחוק הגנת השכר. במקרה כזה קובע סעיף 26ב(ג) כי חזקה שהשכר החודשי ששולם לעובד הינו שכר רגיל והרכיבים שפירוטם נדרש בתלוש אינם כלולים בו. החזקה ניתנת לסתירה, ואולם הדעת נותנת כי על מנת לסתור את החזקה ולשכנע בקיומה של הסכמה אחרת (כגון, היות השכר כולל תשלום גם בגין דמי הבראה) נדרש המעסיק לשכנע בראיות ברורות ומשכנעות לכך. קביעה שכזו בהודעה לעובד, העונה על דרישות החוק, עשויה להוות ראיה ברורה שכזו. במקרה כזה על העובד הטוען אחרת לבסס את טענתו. בהעדר הודעה העונה לדרישות החוק כאמור יש לבחון את המארג הראייתי וספק יפעל לחובת המעסיק כאמור בסעיף 5א לחוק ההודעה לעובד.
...
לאור סעיף 5א לחוק ההודעה לעובד הנטל להוכיח את גובה השכר מוטל על שכם המעסיק. לטעמי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, על מבנה תלוש השכר קשה להשתית מסקנות ראייתיות, ... נסיבות העניין הכוללות מקימות ספק בנוגע לאפשרות בידולם של רכיבים אלה ממבנה התלוש הכולל וראוי שהספק יפעל לחובת המעסיק. זאת, כיוון שהמעסיק לא יצא ידי חובתו במתן הודעה לעובד בכל הנוגע לגובה השכר (והמחלוקת על גובה השכר משליכה על אותנטיות התשלומים ברכיבים השונים) - מזה, ותלוש השכר על פי הודאת המעסיק לא היה מדויק, והדבר בא לידי ביטוי בולט ברכיב גמול השעות הנוספות - מזה. לטעמי, תוצאה זו משתלבת במדיניות ראויה, במובן זה שהיא מעניקה הקלה ראייתית למעסיק העומד בנטלים הנדרשים לשם הגברת ודאות תנאי ההעסקה ושקיפותם (היינו, חובת מסירת ההודעה לעובד המשתקפת כהלכה בתלוש השכר) - מזה, ומעניק הקלה ראייתית לעובד מקום בו המעסיק לא עמד בחובות אלה - מזה. במקרה דנן נהנה העובד מההקלה הראייתית, ומבחינת המעסיק הסיכון הטמון בהכרעה על סמך נטלי הוכחה התממש, שאין למעסיק להלין אלא על עצמו, משלא עמד בחובות מכוח חוק ההודעה לעובד וחוק הגנת השכר. "

לענייננו- אין חולק כי למנוח לא נמסרה הודעה על תנאי העסקה או חוזה עבודה. הנתבעת מטעמה הציגה תלושי השכר והעתק ספחי השיקים וצורפו גם רישומי נוכחות (נספח ד' לתצהיר מנהל הנתבעת) שלטענתה אלו משקפים את תנאי העסקתו של המנוח ומקיימים את דרישות החוק.
התוספת לחוק הגנת השכר קובעת רשימה של פרטים שאותם מחוייב המעסיק לכלול בתלושי השכר ובכלל זה בסיס השכר, שעות העבודה, דמי הבראה, חופשה, מחלה ועוד.
מהתלושים שצורפו עולה כי התלוש מורכב, לרוב, משורת המשכורת בלבד שהינה מכפלת כמות השעות אותן כביכול עבד המנוח בשכר השעתי שנרשם מעבר לכך לא נרשמו בהם שורות ורכיבים נוספים (למעט תלושים בודדים שנרשם בהם רכיב נוסף של חגים , מחלה או חופשה) כן נרשמו בתלושים מועד תחילת העבודה צבירת ותק, שעות וימי עבודה שונים, שכר העבודה השעתי, נוהל בהם חשבון חופשה ורישומים של ניצול וזקיפת חופשה, ונראים, על פניו, כתקינים.
מנהל הנתבעת, בחקירתו הנגדית, עומת עם פגמים נטענים שנפלו בתלושים, ועם נתונים מסוימים שנרשמו בתלוש והשונים מאלו שנרשמו בדו "חות הנוכחות. אולם הוא לא סיפק הסברים המניחים את הדעת;
כך למשל העיד עת נשאל על השוני שבתיעוד ימי העבודה שצוינו בתלוש אל מול אלו שבדו"חות הנוכחות :
"ש. כל מה שרשום בתלושים הוא נכון?
ת. כן.
ש. אני מפנה אותך לנספח ה' לתצהירך, תלוש חודש 05/14, אני נותן לך לעיין וגם לביה"ד העתק.
ת. זה מהחודש הראשון שהוא עבד.
ש. מה שרשום בתלוש זה נכון?
ת. כן.
ש. תסביר לביה"ד, למה רשום בתלוש השכר שהוא עבד 23 ימי עבודה וביומן עבודה שאתה צירפת מופיע שהוא עבד 21 יום?
ת. לגבי ה-23 יום, אני נשאלתי על זה, זה התוכנה עושה אני סך הכל עובד לפי שעה. ביומן 180 שעות ביום יום לפי 25 ₪, בתלוש גם רואים את אותם 180 שעות לפי 25 ₪ אבל בתלוש יש גם את ה-23 ימים שזה התוכנה עושה, אני ממילא נותן לו משכורת לפי שעה, גם אם היה מופיע בתלוש 30 ימי עבודה הוא לא היה מקבל 30 ימי עבודה אלא לפי שעות.
ש. מה שאני מבין שהתלוש בעצם הוא לא נכון?
ת. למה?
ש. בגלל הרישום של הימים למשל
ת. את זה צריך להפנות לאיש שעשה את התוכנה אני את שלי עשיתי, התוכנה מאוד פופולארית והיא בשימוש כל רואי החשבון ובטוח יש הסבר." (עמ' 39 שורות 4-22 לפרוטוקול) .
ובהמשך:
"ש. תעיין בכרטיס נוכחות של חודש 05/16 כמה רשמת?
ת. הצחקת אותי, יש חופש שנתי שהוספתי לו למשכורת, זה 8 ימים.
ש. 8 ימים ועוד 13 יום כמה זה? זה לא 14.
ת. זה 14 ועוד 8, הוא צריך לחבר את הימים שהוא עבד ומה שאני נתתי לו.
ש. אני מזמין את ביה"ד שיספור את הימים שהוא עבד בפועל
ת. יצא 15, כמו שהסברתי בהתחלה יש הסבר לימים בתלוש זה קשור לתוכנה, ומה שמופיע אצלו, יצא פה 15 יום, הוא טוען שבכלל לא. " (עמ' 46 שורות 16- 24 לפרוטוקול).

עוד ובהמשך נשאל המנהל לגבי אי התאמות שנתגלו בין הסכומים הנקובים בהעתקי השיקים לבין אלו המופיעים בתלושי השכר וכך העיד:
"ש. חודש 07/15 מה המשכורת של המנוח? מציג לך את התלוש
ת. 4,960 ₪ לפי התלוש.
ש. אם אני אומר לך שהמשכורת שרשמת בשיק הייתה יותר ממה שרשמת בתלוש? מראה לביה"ד, הוא רושם בתלוש 4,960 ₪, והוא נתן לו 2 שיקים, אחד על סך 4,960 ₪ ועוד שיק אחד 5,760 ₪ ( שיקים שצורפו לתצהיר של העד). אם תרצה שאני אראה לך את השיק אני אראה לך, זה נמצא בתיק ביה"ד, אתם המצאתם לי את המסמך הזה.
ת. יש שיק שמכסה את התלוש 4,960 ₪, השיק השני באותו התאריך אחר כך רק עליו אני צריך הסבר וזה באמת מוזר לי, כי למה שבאותו היום הוא לקח 2 שיקים.
ש. אני אומר לך ש-1 בהתאם לתלוש והשני הוא בשחור?
ת. כמו שעו"ד שלי אמר לי, אחד השיקים לא חתום.
ש. דווקא השיק שאתה טוען שהוא לא חתום הוא מתאים לתלוש?
ת. אמרתי שזה באמת מתאים לתלוש ודווקא השני לא ברור לי ואני צריך לבדוק זאת." (עמ' 46 שורות 25-28 ועמ' 47 שורות 1-15 שם).
ועוד באותו עניין:
"ש. אני מפנה אותך לחודש 01/15, בהתאם לתלוש אתה רושם 5,520 ₪ נכון? זאת המשכורת שלו?
ת. (מעיין), כן זה מה שכתוב בשכר נטו.
ש. אני מציג לך שיק שנתת לו 6,000 ₪ משכורת עבור 01/15?
ת. נכון, הוא בא אליי וביקש 500 ₪ נוספים דחוף, זה מופיע בכרטסת שעוברת מחודש לחודש.
ש. כמה נתת לו מפרעה באותו חודש?
ת. ההפרש בין השכר לבין השיק, הוא אמר שהוא הבטיח לבנק, משכורת של 6,000 ₪.
ש. אני מחזיק בד"וח נוכחות מפרעות 01/15, תציג לביה"ד את ה-480 ₪ שציינת אותם במפרעה?
ת. הוא חייב לי עוד 480 ₪." (עמ' 48 שורות 8-19 לפרוטוקול).
ובהמשך:
ש. מפנה לתלוש 09/16, רשום משכורת נטו של 5,190 ₪, בשיק רשום 5,205 ₪ איך אתה מסביר את ההפרש?
ת. אנחנו עורכים אצלנו דו"ח אקסל של שעות, ושולחים לרואה החשבון, רואה החשבון עד ה-10 לחודש צריך להחזיר לנו תלושים, לפעמים הם לא מגיעים ב-10 לחודש ואז מי שלוחץ ויש לו בעיה אני רושם לו שיק. זה יצא 5,200 כי כל יום יוצאים חוקים בארץ להוריד אחוז או חצי אחוז כלומר מה שאני משלם אחרי זה מתברר שיש הפרש. יכול להיות שמגיע לו 5,200 אבל רואה החשבון משלם לפי התזוזה במס הכנסה.
ש. מה שאתה מספר אפילו בסרט הוליוודי לא התקבל?
ת. אז איך אני יכול לדעת, זה הבדל של המיסים. אני שולח לו שעות עבודה ושכר שעתי, יצאה 5,198.5, זה התוכנה עשתה את זה אם יש הורדת מיסים ושינוים." (עמ' 48 שורות 26-27 לפרוטוקול ועמ' 49 שורות 1-10 שם).

ועוד הופנה מנהל הנתבעת, בחקירתו, לאי דיוקים שונים שנפלו בתלושי השכר אל מול אלו שבדו"חות הנוכחות, ואי ההיגיון ברישום שעות העבודה בדו"חות הנוכחות (רישום שנתייחס אליו ולהשלכות שלו בהרחבה בהמשך בפרק הדן בשעות הנוספות) והיה באלו ו /או בהצטברותם יחדיו כדי להטות את הכף לזכות התובעים ולקבלת גרסתם באשר לפיקטיביות תלושי השכר ולגובה השכר לו הם טוענים אלמלא אישר התובע בעדותו עצם קבלת השיקים שהוציאה הנתבעת וכך נשאל התובע וכך השיב;
"ש. המנוח במהלך עבודתו התקדם בעבודה, או כמו שהוא התחיל סיים?
ת. יש חברה טורקית שרדפו אחריו כי רצו אותו. בטח שהתקדם אצל הנתבעת הוא היה מאוד מוכשר. לשאלתך - כל הזמן השכר הבסיסי שלו היה 8,000 ₪ .
ש. מאז התחיל היה השכר הזה?
ת. לא יודע, זה רשום אצלכם. חושב שכן, מאז שהתחיל היה 8,000 ₪
ש. התקדם אצל הנתבעת והשכר שלא לא עלה?
ת. זה לפי ..כן. היה 8,000 ₪, היה מקבל שיק, מפקיד את זה ואת המזומן מביא הביתה. לפעמים היה עובר את ה – 8,000 ₪, אבל תמיד היה ויכוחים איתם שעות נוספות
ש. איך אתה יודע שזה 8,000 ₪
ת. כי היה מפקיד בבנק שיק והיו מוסיפים לו מוזמן. אני יודע את הסכום כי ראיתי את השיק
ש. שם היה רשום 8,000 ₪
ת. לא. אמרתי גם שיק וגם מזומן. היו מוסיפים לו לשיק, מזומן ויחד זה יה 8,000 ₪.
ש. כמה היה נותן לך כל חודש?
ת. בין 3,000 ₪ לבין 4,000 ₪. את השיק היה מפקיד לחשבון שלו כל חודש" (ההדגשות אינן במקור- א"י) (עמ' 28 שורות 26-28 לפרוטוקול ועמ' 29 שורות 1-14 שם).

משכך ומשאישר התובע קבלת השיקים, שסביר ואף הגיוני להניח כי הם אלו שהציגה הנתבעת, הרי שהתובעים היו צריכים להוכיח טענתם כי המנוח קיבל בנוסף לשיק מזומן "בין 3,000 לבין 4,000 ₪" בשחור . אלא וכבר עתה נציין, כי בנטל זה הם לא עמדו משלא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענתם זו;
התובע נשאל בחקירתו "איך ידעת שהכסף הזה הוא משכורת ולא כסף ממקור אחר, או מהחברה אבל עבור רכיב אחר?" השיב: "כי לאחרונה שהוא עזב את העבודה, אבל עוד לפני שנפטר וגם עוד לפני שהגשנו תביעה, קראתי לבן של מנהל הנתבעת והוא אמר לי שבחודש האחרון, או באחד החודשים הוא קיבל 9,000 ומשהו ₪ אולי 9,800 ₪, משהו כזה." משלא היה בדבריו אלו של התובע מענה לשאלה חזר ב"כ הנתבעת ושאל: "איך ידעת שהסכום הזה עבור משכורת?" והתובע השיב בשנית באופן מפוזר ולא ברור: " הוא הבן אדם שהלך אלי אחרי ההליך המשפטי, לא התייחסו ואז שלחו אלי אנשים. אני אמרתי שלפי עדות אנשים הוא עבד שם. הוא היה עושה עבודה פי שלוש מצוותים אחרים, כסף שבחיים לא קיבלו. לא היה להם עובד כמו הבן המנוח שלי . אני יודע שזה לא היה כסף על רכיבים אחרים כי תמיד היו ויכוחים על התנאים האחרים" משכך נשאל "ממתי התחילו הוויכוחים?" ועל כך השיב: " הרציניים התחילו אחרי שהוא החליט שנמאס לו כי לפחות 3 פעמים או 5, ניסה לעזוב את העבודה ובאו ושכנעו אותו, נוסיף, לך ניתן ביטוח לאומי אבל זה היה סרק. זה סטנדרט אצלם. אפשר להביא עוד עדים" משכך התבקשה השאלה: "למה לא הזמנת אותם" והשיב: "יכול להיות שלא יסכימו זה משפחה. הבן שלי היה קורבן, לא קיבל עבור כל מה שעבד. תחזרו לחשבוניות של הנתבעת באתרים שהבן שלי עבד, תראה -הוא עבד ביום 25 מ', אחרים אפילו לא 7. הוא היה מוכשר מאוד ". (עמ' 29 שורות 20-26 לפרוטוקול ועמ' 30 שורות 1-7 שם).
מעבר לכך שהתובעים לא הביא עדים לעניין האופן בו נהגה הנתבעת לשלם לעובדיה, הם גם לא הביאו כלשהן אשר היה בהן לתמוך בגרסתם - עובדה הפועלת, כידוע, לחובתם; כך למשל סיפר התובע בחקירתו כשנשאל למה המנוח לא הפקיד את הכסף המזומן שקיבל לבנק: "כי אנחנו צריכים את הכסף הזה. או שהיה משלם את השוטף לבית- חשמל וכאלה או שמביא לנו את הבית. אנחנו הרכב של 8 נפשות בבית, אספר איך היה - אני נחבלתי בשנת 2012 ועד היום לא חזרתי לעבודה. עברתי ניתוח ואני צריך לעבור עוד אחד. היינו תלויים בו. 2 הורים ושישה ילדים. המנוח היה הרביעי, הגדול עובד ולומד ובקושי מכסה את עצמו ושתי בנות אחת שסיימה לימודים לפני הרבה זמן ואחת שעדיין לומדת. הכסף שלו היה מציל אותנו מהמצוקה בה אנחנו נמצאים אבל זה לא היה מספיק. הוא היה לוקח כסף ומפקיד או שאני הייתי מפקיד לבת שלומדת. יש לי חוץ מזה רק קצבת נכות מעבודה של 3,000 ₪. אפשר בקלות לברר את זה" בעקבות כך, נשאל:
ש. הוא היה משלם עבור אוניברסיטה?
ת. את שכר הלימוד, את הדיור, הוצאות, חשמל. לפני שהוא נפטר, במספר ימים הביא לי 4,000 ₪ לחשמל. התאסף חשמל וזה היה הסכום
ש. למה לא צירפת אישור על תשלום שכר לימוד?
ת. הייתי אצל עוה"ד, תשאל אותו. הוא יודע, דיברנו על זה פעמים רבות" (עמ' 26 שורות 6-20 לפרוטוקול).
מכאן שהתובעים יכלו להביא ראיות על הפקדת הכספים לחשבונה של "הבת שלומדת" ו/או להביא אותה כעדה על מנת שביה"ד יתרשם מ עדותה, לחילופין יכלו התובעים להביא מי מילדיהם שיעיד ויתמוך בגרסת התובע אך הם ומטעמיהם, בחרו שלא להביא בדל ראיה גם בעניין זה והימנעות זו , גם היא פועלת לחובתם.
משכך, ומשלא הציגו התובעים כל אסמכתא או ראיה בדבר התשלום נוסף במזומן מעבר לנקוב בשיק, מלבד העלאת הטענה בעלמא, הרי שאיננו יכולים לקבוע כי הוכח לפנינו שהמנוח השתכר מעבר למשכורתו המדווחת ו/או בכמה השתכר מעבר למשכורת זו .
לפיכך, בנסיבות העניין, ובשים לב למבנה התלוש הכולל שורת משכורת בלבד, וחרף אי הדיוקים בנתונים בחלק מהתלושים, ומכיוון שהתובעים לא יצאו ידי חובתם להוכיח קבלת כספים מעבר למצוין בתלושי השכר והשיקים, לא נותר לנו אלא לקבוע ששכרו של המנוח היה בהתאם לרשום בתלושי השכר.
יודגש כי למרות אי ההתאמה (של עשרות שקלים), עליה הצביעו התובעים בין הסכום הנקוב במספר שיקים המתייחסים לארבעה תלושי שכר, לא מצאנו כי יש בה כדי להוכיח טענתם לשכר קובע של 8,000 ₪.

7. האם התובעים זכאים לתשלום פדיון ימי החופשה שנצברו לטובת המנוח או שיש לקזז סכומים אלו מול כספים שהמנוח היה חייב לנתבעת ?
התובעים טענו, כי בהתחשב בתקופת עבודתו ובהתאם לצו ההרחבה, יש לחייב את הנתבעת לשלם להם בגין פדיונם של 30 ימי חופשה לפי שכר לפי שכר יומי של 320 ₪ , ובסך הכול לסכום של 9600 ₪ נטו.
הנתבעת מצדה טענה, כי המנוח קיבל מלוא פדיון החופשה שמגיע לו ו/או בעבור חלק מימי החופשה השנתית המגיעים לו ולחילופין הוסיפה ו טענה, כי היא נתנה למנוח הלוואות בסכום של 10,600 ₪ בכל פעם שדרש ממנה וכן טענה כי הוא ביקש ממנה לא לקזז סכומי ההלוואות משכר עבודתו בשל מצוקה כלכלית שעבר בזמנו וכי לאחר שסכום ההלוואות הגיע לסכומים גדולים הגיעו הצדדים לידי הסכם לפיו חלק מסכום ההלוואות יוחזר בקיזוז פדיון ימי החופשה השנתית כך יוצא, שהמנוח קיבל כל הסכומים המגיעים לו כפדיון חופשה שנתית ואף נותר חייב לה והתובעים מתבקשים להחזיר את ההפרשים.

דיון והכרעה-
התובעים טענו במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים בתאריך 05.03.18 כי "התובע ז"ל לא ניצל בכלל חופשה" (עמ' 8 שורה 16), טענה שלא ניתן לקבלה נוכח טענת מנוח, ב כתב התביעה המקורי, ממנה משתמע כי היו מצבים בהם הוא נעדר מהעבודה, אז טען: "כי היה מקבל משכורת נטו סך של 8,000 ₪ בחודש, וכשהיה נעדר מהעבודה הנתבעת הייתה מפחיתה מהמשכורת שלו", טענה עליה חזרו התובעים בכתב תביעתם המתוקן (סעיף 9 לכתב התביעה המקורי והמתוקן). לכך נוסיף ש מ- " תעודת בירור פרטים על נוסע" שהגישה הנתבעת (נספח ז' לתצהירו של מנהל הנתבעת) עולה כי המנוח יצא מהארץ בתאריכים שבין 07.07.16 וחזר ב- 11.07.16 וכן בתאריך 19.07.15 וחזר בתאריך 26.07.15- מועדים הנופלים בתקופת עבודתו אצל הנתבעת.
משכך, ומשעולה כי בתלושי השכר ניהלה הנתבעת מאזן צבירה וניצול של ימי חופשה ולפיו, במועד סיום יחסי העבודה למנוח עמדו 23 ימי חופשה, בהם מודה הנתבעת (עמ' 8 שורות 9-10 לפרוטוקול) נכונות הרישומים לא נסתרה על ידי התובעים הרי שהם אינם זכאים לפדיונם של ימים אלו.
לפיכך והואיל ובחודש נובמבר 2016, שכרו השעתי של המנוח עמד על 40 ₪ לשעה ושכרו היומי עמד על 320 ₪ הרי שהתובעים זכאיים רק לסכום של 7,360 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

אשר לטענת הנתבעת לקיזוז סכומי הלוואות שנתנו למנוח ולא נפרעו על ידו; בהתאם להלכה הפסוקה, טענת קיזוז היא טענת הגנה מהותית וככזו יש להעלותה במפורש ובמפורט בכתב ההגנה, כשהנטל להוכיחה מוטל על הטוען לה (עע 14039-07-11 סולטני - מדינת ישראל, משרד החינוך, מיום 20.12.13).
בין המנוח לנתבעת לא נחתם הסכם הלוואה (דברי מנהל הנתבעת בדיון המוקדם מיום 05.03.18 עמ' 7 שורה 11) , בנוסף, הנתבעת לא הציגה כל רישום במסמכיה ביחס להלוואות הנטענות או כל תיעוד אחר שממנו ניתן ללמוד על סכום הלוואות וההסכמות בנוגע אליהן לרבות ההסכמה לה טענה בדבר החזר ההלוואה באמצעות פדיון ימי החופשה. משכך, אין לקבל טענות הנתבעת ביחס להלוואות ולקיזוזן ואלו נדחות.

8. האם התובעים זכאים לתשלום דמי הבראה?
התובעים טענו, כי בהתאם לצו ההרחבה החל על הנתבעת המנוח היה זכאי, בגין תקופת עבודתו לקבלת 12 ימי הבראה לפי תעריף של 378 ₪ בסך של 4,536 ₪.
הנתבעת טענה, כי
א. היא שילמה למנוח דמי הבראה באמצעות מימון של נופש.
ב. חישובי התובעים מופרזים ואין להם ביסוס עובדתי ו/או משפטי.
דיון והכרעה-
בפסק דין שניתן בתב"ע נד/3-1691 אריאלה מילר - תוריקו נסיעות ותיירות בע"מ, מיום 06.09.16, קבע בית הדין האזורי לעבודה בת"א כי ישנה אפשרות לשלם את דמי ההבראה לעובדים באמצעות מימון של נופש. מדובר במקרה שבו המעסיק בוחר לממן נופש לעובדים במקום לשלם להם דמי הבראה. נקבע שם כי כדי שמימון הנופש ייחשב כתשלום דמי הבראה יש לעמוד בשני תנאים: הודעה מוקדמת - המעביד מחויב להודיע לעובד מראש ובצורה מפורשת כי היציאה לנופש היא על חשבון דמי ההבראה שלו (ולא לצורך מטרה אחרת, כגון גיבוש חברתי).הסכמת העובד - על העובד להסכים לכך שדמי ההבראה ישולמו בדרך של יציאה לנופש. הסכמת העובד יכולה להיות מפורשת או באמצעות התנהגות (כלומר, עצם היציאה לנופש בפועל על-ידי העובד פירושה שהוא מסכים לכך). במקרה שערך הנופש הינו נמוך מגובה דמי ההבראה המגיעים לעובד - על המעביד לשלם לעובד את ההפרש.

מנהל הנתבעת הצהיר, בסעיף 18, כי "הנתבעת שילמה למנוח מלוא דמי ההבראה המגיעים לו באמצעות מימון נופש כל שנה שאני בעצמי ארגנתי ..." ו לתמיכה בטענתו צירף מסמך שכותרתו " Leonardo club dead sea" (נספח ח' לתצהירו) בו רשימה של 20 אנשים אשר ביחס אליהם נטען כי שהו במלון לאונרדו ים המלח מ- 16.05.16 עד 19.05.16.
התובע אכן אישר בעדותו כי בנו המנוח נסע פעם אחת לים המלח, וכך השיב:
"ש. נכון שהמנוח היה נוסע כל שנה לים המלח עם העבודה?
ת. אני זוכר שפעם אחת הוא נסע, לא זוכר יותר. אני לא זוכר בדיוק. מה הם עשו שם בים במלח, עבודה?
ש. אבל אתה זוכר שהוא נסע עם העבודה?
ת. אני לא יודע. מה הם נסעו לעשות שם עבודה? אם נאמר נופש אז אני אומר שיכול להיות. בדרך כלל לא היו נותנים להם נופש מי יודע מה, לי לא זכור. אבל עבודה יודע שהם עבדו בהרבה מקומות בארץ, בצפון, דרום, חיפה, מרכז." (עמ' 31 שורות 1-16 לפרוטוקול).

אך לא די בכך כדי להוכיח כי הנתבעת שילמה את דמי ההבראה המתחייבים ממנה כנדרש שכן לא הוכח לפנינו כי מנהל הנתבעת הודיע לעובדים מראש כי יציאתם לטיול היא על חשבון דמי הבראה להם הם זכאים, וכי העובדים הסכימו לכך, ואף אם נניח כי עצם יציאתם לחופשה מהווה הסכמה בדרך התנהגות הרי שלא הוכח גם מה היתה עלותה של החופשה ואם היה די בה כדי לכסות גובה דמי ההבראה להם המנוח היה זכאי.
משכך, טענת הנתבעת לפיה שילמה, כביכול, לתובע את דמי ההבראה באמצעות מימון טיול בו השתתף המנוח, בלא שהוכיחה מהי עלות הטיול, מתן זכות הבחירה לעובד והסכמתו לוותר על תשלום דמי ההבראה - דינה להידחות.
לפיכך, ובהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, בהתחשב בוויתקו של המנוח וב תקופת ההתיישנות, הרינו קובעים כי המנוח היה זכאי, לדמי הבראה בגין 12 ימים, לפי ערך יום הבראה כנקבע בשירות הציבורי (בשנים 2014-2016 תעריף יום ההבראה נע בין 427-421 ₪), כך שהמנוח היה זכאי לסך של 5,515 ₪. התובעים העמידו רכיב זה על סך של 4,536 ₪ וזה הסכום ייפסק להם הואיל ובית הדין אינו פוסק מעבר לנתבע.

9. האם התובעים זכאיים לפיצויי בגין הנזק שנגרם להם עקב אי עריכת ביטוח פנסיוני למנוח בהיותם שאיריו? במידה והתשובה לשאלה זו שלילית; האם יהיו זכאים לפיצויי חלף אי הפקדה לקרן פנסיה?
התובעים טענו, כי
א. הנתבעת הפרה חובתה בהתאם להסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנייה, לבטח את המנוח בקופת פנסיה מקיפה.
ב. כתוצאה ממחדל זה של הנתבעת, נמנע מהם, הוריו של המנוח התלויים בו, לקבל קצבת פנסיית שאירים שהיתה אמורה להיות משולמת להם עקב פטירתו של המנוח.
לכתב התביעה צורפה חוות דעת האקטואר בעניין הפסדי פנסיית השאירים שנגרמו לתובעים. על פיה הנזק שנגרם להם נאמד בסכום 766,489 ₪.

לחילופין טענו התובעים, כי הנתבעת לא הפרישה כספים עבור קרן פנסיה כמתחייב ממנה ועל כן עליה לשלם להם חלף הפקדות לפנסיה בגין חלק העובד והמעביד היות והמנוח קיבל שכר נטו.
הנתבעת הכחישה זכאותם של התובעים לקצבת שאירים וטענה, כי
א. התובעים אינם תלויים של המנוח וטענותיהם בעניין זה לאקוניות וחסרות כל בסיס ונטענו בעלמא.
ב. התובעים לא הצביעו על מקור משפטי מכוחו יש להכיר בהם כתלויים של המנוח.
ג. התובעים אינם עומדים בתנאי מתנאי "הורה" בהתאם לתקנון.
ד. לא מגיע ליורשים ולתלויים פנסיית שאירים מחברת הביטוח מאחר והמנוח עזב את העבודה אצלה ששה חודשים ו- 11 ימים, לפני פטירתו,ועבר לעבור אצל מעסיק אחר.
ה. המנוח לא דאג להיות מבוטח בביטוח פנסיה במקום העבודה שעבד בו לאחר שעזב את עבודתו אצלה ולא דאג לשמור על זכויותיו.
אשר לטענתם החלופית של התובעים לעניין הפקדות לקרן פנסיה הנתבעת טענה , כי התובעים לא הצביעו על המקור המשפטי המחייב אותה להפריש לפנסיה בגין חלקו של העובד והמעביד, זאת במיוחד שהמנוח סירב להפריש חלקו לקרן פנסיה וביקש ממנה לקבל את הכסף.

דיון והכרעה-
מאחר שקבענו שצו ההרחבה בענף הבניה חל על יחסי הצדדים, הרי, ובהתאם לסעיף 24 לצו, היה על הנתבעת לבטח את המנוח בביטוח פנסיוני " מיום תחילת עבודתו".
ובהתאם לסעיף 26 (ב) לצו הרי המנוח היה אמור להיות מבוטח בביטוח פנסיוני, בקרן פנסיה מקיפה חדשה משזו ברירת המחדל. ולפיכך מערכת הזכויות והחובות בין הקרן לעמיתיה תקבע בהתאם לתקנון הקרן המהווה חוזה לכל דבר.
על פי הוראות תקנון קרן הפנסיה מבטחים החדשה (שצורף כנספח יא' לתצהיר התובע) (להלן: "התקנון"). אחת הפנסיות בהן מבוטחים עמיתי הקרן היא "פנסית שאירים" המוגדרת בתקנון כ"פנסית שתשולם לשאיריו של עמית או לשאיריו של פנסיונר שהיה עמית, כל עוד הם שאיריו לפי תקנון זה".
בסעיף ההגדרות אשר בפרק א' לתקנון מוגדר המונח "שאיר" כ:"אלמנת עמית, אלמנת פנסיונר, יתום והורה;" (ההדגשה אינה במקור- א"י).
בעוד שהמונח "הורה" מוגדר בתקנון כ:
" הורה של עמית שנפטר, שמתקיימים בו כל אלה:
(1) הוא היה תלוי בעמית לפרנסתו;
(2) במועד הפטירה הוא היה סמוך על שולחנו של העמית;
(3) הוא אינו מסוגל לכלכל את עצמו מעבודה;
(4) הוא מקבל גמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980;"

והשאלה - האם מתקיימים בתובעים כל התנאים הקבועים בהגדרת הורה לפי התקנון על מנת שהם יהיו זכאים לפנסיית שאירים; היינו האם הוכיחו התובעים כי היו תלויים במנוח בפרנסתו וכי היו סמוכים על שולחנו ואין להם מקור הכנסה אחר?
ההיגיון העומד מאחורי תשלום קצבת שאירים לשאיריו של עמית שנפטר הוא להמשיך את קיומם הכלכלי של התלויים בפרנסתו של המנוח (דב"ע נז/2-6 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות - צילה כוכבי, עבודה ארצי, כרך ל(5), 230).
בבית הדין הארצי, בבש"א 430/05 יפה אבוחצירא- נתיבות פנסיה בע"מ, מיום 25.12.05, נדונה השאלה מהי הפרשנות שיש ליתן למושג "תלויים בו בפרנסתו" ולמושג "סמוכים על שולחנו" וכך נקבע:
"העקרון בדבר התניית הזכאות לזכויות סוציאליות שונות בתלות כלכלית של התובע במנוח אינו זר למשפט. כך, למשל, קובע סעיף 4(א)(4) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 כי שאירו של עובד מדינה הזכאי לגמלה מהמדינה הוא, בין היתר, "הורהו שאינו עומד ברשות עצמו ושכל פרנסתו עליו". הסדר דומה מצוי בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 הקובע כי : "נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו. 'שאירים' לענין זה - בן-זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן-זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גימלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ובאין בן-זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר" (ההדגשות הוספו - ע.ר).
בית דין זה בבואו לפרש את הוראתו של סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים קבע את הדברים הבאים :
"מהוראות אלה, כשהן לעצמן ובהצטברותן, חוזר ועולה מבחן תלות דווקני ומחמיר של ה'ילד' או ה'נכד' במבוטח או בנפטר, עליו היו 'כל פרנסתו' או 'עיקר פרנסתו'. על מבחן הכולות עמד בית דין זה כבר בראשית ימיו, בפסק הדין בעניין כדורי, שם נאמר כך: 'בסעיף 74(א) לחוק פיצויי פיטורים (הוא מקבילו של סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי - נ.א.), מדובר באדם ש'כל פרנסתו' על הנפטר, ובאדם ש'עיקר פרנסתו על הנפטר', מדובר ב'תלות מלאה' וב'תלות חלקית'. משבאים לפרש את המילה 'עיקר' יש להביא בחשבון את התוצאות של הפירוש. התוצאה של קביעה כי במקרה פלוני 'עיקר' פרנסתו היתה על הנפטר היא שהתלות היתה תלות מלאה ונכון על כן לפרש את הדיבור 'עיקר' כקרוב יותר ל'כל', כך שאין זה די ב'מרבית', אם כי אין חייבים להגיע למצב שכל הפרנסה היתה על הנפטר" (דב"ע ל/7-0 יוסף וצביחה כדורי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע א' 109, 112). לא למותר לציין, כי אך לאחרונה דחה בית דין זה את ערעורם של הורי המנוח בעניין קוקה (עע 1460/02 עזרא קוקה ואח' - מדינת ישראל רשות השידור (טרם פורסם) ניתן ביום 19.1.2003), תוך שנקבע על ידי הנשיא סטיב אדלר, כי תכליתו של סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים היא למנוע פגיעה בהכנסתם של הורי המנוח 'כאשר עיקר פרנסתם היה על העובד' (עע 1273/01 יעקב צבאן ואח' - המועצה הדתית נתיבות, עבודה ארצי כרך לג(39),37 וראו לעניין זה גם : ע"ע 1308/02 מיכאל קרקובסקי - מדינת ישראל' פד"ע לט, 263).
סבורים אנו, כי הפרשנות שיש ליתן למונחים "תלוי בו בפרנסתו" ו"סמוך על שולחנו" צריכה להיות דומה, בעיקרו של דבר, לפרשנות שניתנה למונחים המקבילים בחוק פיצויי פיטורים, היינו על המערערת להוכיח כי המנוח נשא בעיקר פרנסתה. תימוכין בפירוש זה הוא המונח "תלוי בו בפרנסתו" המצביע על תלות בפרנסה באחר שמבלעדיה אין או כמעט אין פרנסה לתלוי. עוד מן הראוי לציין בהקשר זה, כי ההגדרה המילונאית של המונח "סמוך על שולחנו" היא "אוכל ממזונותיו של פלוני בקביעות [ובהשאלה] הוא חי על חשבונו של פלוני" (א' אבן שושן המלון העברי המרכז (ירושלים, תשמ"ח) עמ' 719) ובמילון המלא של אבן שושן (ירושלים, תשכ"ח) מוגדר "סמוך על שולחן פלוני" מקבל את כלכלתו וסיפוק כל צרכיו חינם (בבא מציעא, י"ב, ב). הגדרות אלה אינן מתאימות לנסיבות המקרה בו אנו דנים, והן תואמות את דרך הפרשנות שאנו נוקטים בפסק דין זה."

בהתאם לאמור לעיל נבחן האם התובעים הוכיחו כי עיקר פרנסתם היה על המנוח?
התובע, הצהיר בסעיף 30 לתצהירו, כי: " ... מחדלה של הנתבעת הביא להפחתה ניכרת בגמלה שעתיד לקבל התלויים ו/או להימנעות חברת הביטוח בה הופרשו הכספים מלשלם פנסיית שאירים לתלויים. התלויים בתובע הינם ההורים האחים והאחיות, המנוח היה מבציע הפקדות לחשבון אחותו דימה ועוזר לה בלימודים, היה מפריש כארבעת אלפים בחודש להורים ונותן להם בשביל לעזור לאחים, התשלומים היו לצורך תשלום חשמל מים גז, כלכלת הבית, היות וכל משכורתו של זועבי משהור הינה כ- 3500 שהינה קצבת נכות מעבודה עקב תאונה קשה שאירעה לו, סכום זה לא הספיק למשפחה להתקיים במיוחד ושתי אחיות המנוח לומדים באוניברסיטאות ושניים מהאחים שלו לומדים בבית הספר ואמו עקרת בית"
כן הוסיף והצהיר בסעיף 46, כי "אני נשוי אבא לעוד חמישה ילדים חוץ מהמנוח, אשתי היה עקרת בית בכל הזמנים הרלוונטים לזמני עבודת המנוח אצל הנתבעת, אני הייתי מקבל קצבה מאת המוסד לביטוח לאומי של נפגע עבודה בגובה 3007 ₪ ואשתי לא קיבלה כלום בהיותה עקרת בית. אנחנו היינו תלויים המנוח בני מוחמד, הקצבה לא יכלה לספק את הצרכים שלנו..."
לאישוש טענותיו צירף התובע לתצהירו מסמכי מל"ל בדבר נכותו וגובה הגמלה ובעניין אשתו, העתק מחשבוניות עבור הוצאות שוטפות ומסמכי בנק, שלטענתו, רואים בהם שהיה מפקיד מזומנים לחשבון (נספח ז').
אלא שלא די באלו כדי להוכיח תלותם של התובעים במנוח כנדרש בפסיקה;
ראשית; מתצהיר התובע עולה כי עיקר העזרה של המנוח היתה לאחיו ולאחיותיו הלומדים באוניברסיטאות.
שנית; התובעים כאמור צירפו חשבונות חשמל, בזק, מים ועוד אך לא הב יאו כל ראיות המוכיחות כי המנוח הוא זה אשר נשא בהם ו/או כי הוא ששילמם. ואף אם נניח כי המנוח אכן נשא בתשלומים אלו הרי אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להעיד על כך שהתובעים היו תלויים במנוח ובפרנסתו וכי היו סמוכים על שולחנו וכי הוא זה שנשא בכלכלת הבית של התובעים ובהוצאותיו השוטפות.
מה גם שאף אם נניח שהמנוח עזר לתובעים בהוצאות, ב רכישות ובקניות עבור הבית הרי שמהראיות עולה כי גם יתר האחים עזרו שכן חלק מהחשבוניות והרכישות היו על שמם של אחיו ואחיותיו של המנוח : זועבי דימא, זועבי סגא וזועבי מועתז, כך שהתובעים לא היו תלויים במנוח לבד, אלא גם בעזרת יתר הילדים הבגירים.
שלישית; ממסמכי הבנק שצורפו רואים הפקדות מועטות של מזומנים בסכומים שונים אך הדבר לא מוכיח כי המנוח הוא שנתן כספים אלו. לתובעים היו ילדים בגירים נוספים בבית וייתכן שזו הייתה השתכרותם או שלתובע היו הכנסות נוספות שמהותן לא הוברר שכן רואים למשל הפקדת שיק בסכו ם של 10,000 ₪ ב- 24.11.15, שגם ביחס אליו לא הובאה כל ראיה כי מקורו במנוח.
רביעית; התובעים בחרו לא הביאו מי בני המשפחה לתמיכה בגרסתם בדבר תלותם הכלכלית בהכנסתם המנוח - עובדה שגם היא פעלה לחובתם.
לנוכח כל האמור לעיל אין לנו אלא לקבוע כי התובעים לא הוכיחו שהמנוח הוא זה אשר נשא בעיקר פרנסתם וכלכלתם עד כדי היותם תלויים בו וסמוכים על שולחנו כנדרש על פי התקנון ולכן תביעתם ברכיב זה - נדחית.
למעלה מן הצורך נוסיף, כי ספק גדול בעינינו גם עד כמה התובעים הוכיחו התקיימותם של יתר התנאים הדרושים על מנת שהורה יהא זכאי לפנסיה מהקרן, קרי כי הם אינם מסוגל ים לכלכל את עצמ ם מעבודה וכי הם מקבל גמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980, שכן התובעת 2 כלל לא הובאה לעדות ומלבד היותה עקרת בית לא הובא ו ראיות בעניינה המוכיחות כי אינה מסוגלת לעבוד וכי מקבלת גמלת הטחת הכנסה כך גם ביחס לתובע שמקבל קצבת נפגעי עבודה ולא הבטחת הכנסה, כאשר לטענתו הוא זכאי לקבלה אך מטעמיו העדיף לקבל גמלת נכות (סעיף 64 לסיכומים), וגם לא הוכח כי אינו מסוגל לעבוד עם מגבלותיו.
בנקודה זו נציין כי לא נעלמה מעינינו טענת התובעים ועדות התובע כי הם קיבלו מחברת הביטוח, במסגרת ביטוח המנהלים שנערך למנוח בחודש ספטמבר 2016, כספים מסויימים אלא שמהותם של אלו לא הובררה (עמ' 34 לפרוטוקול) ולכן אין בעני ן זה כדי לשנות את קביעתנו לעיל.

אשר לטענתם החלופית של התובעים לפיצויי חלף אי הפקדות לקרן פנסיה-
בעניין זה, ציין ב"כ הנתבעת, בדיון המוקדם שהתקיים בתאריך 05.03.18, כי "לגבי הפנסיה אנו לא מתנגדים, לגבי הפיצויים אנו מתנגדים" (עמ' 12 שורה 4 לפרוטוקול).

בהתאם לסעיף 24 ו- 25 לצו ההרחבה בענף הבניה היה על הנתבעת להפקיד מדי חודש תשלומים בשיעור 6% בגין תגמולים לקרן הפנסיה ולקופת הביטוח, החל מהחודש הראשון לעבודת המנוח.
משכך, זכאים התובעים לפיצויי חלף הפקדות המעסיקה בלבד לקופת פנסיה עבור המנוח בהתאם לשכרו האמיתי כמשתקף מ תלושי השכר כפי שקבענו לעיל ולא כפי שטענו התובעים (גם לא ביחס לערכי נטו) בסכום מצטבר של 180,514.25 ₪ היינו לפיצוי בסך 10,830.85 ₪ ובניכוי הסכומים שהופקדו לביטוח מנהלים בחודשים 9,10,11/2016 , כפי שמשתקפים בתלושי השכר, הרי שהתובעים זכאים לסכום של 10,029.55 ₪.

10. האם התובעים זכאים לפיצויי חלף אי הפקדה לפיצויים?
לטענת התובעים -
א. בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה היה על הנתבעת להפקיד עבור המנוח לקרן פנסיה פיצויי פיטורים בשיעור 6% משכרו.
ב. ההפרשות בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניה הינן הפרשות משוריינות שלא ניתן להחזירם לידי המעסיק, כך שהעובדה שהמנוח הוא זה אשר התפטר אינה רלוונטית.
הנתבעת מצדה טענה, כי המנוח לא היה זכאי להפרשה לקופת פיצויים.
דיון והכרעה-
ס' 31 לצו הרחבה בענף הבניה קובע כך:
"א. בכפוף לאמור בסעיף קטן ג' להלן, ההפקדות ותשלומי המעביד לקופת גמל ו/או לקופת ביטוח (לבות לקרן פנסיה מקיפה, חדשה או ותיקה), עבור רכיב פיצויי הפיטורים בהתאם לפרק זה (6% או 8.33% מהשכר המבוטח, לפי העניין), יבואו בהתאמה במקום 72% או במקום 100% מחובת המעביד לתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן-"חוק פיצויי פיטורים"), בגין השכר, הרכיבים, התקופות והשיעורים בגינם נעשתה ההפרשה בלבד.
...
ג. הפקדות המעביד עבור רכיב פיצויי פיטורים בשיעור של 6% או 8.3% לפי העניין, מהשכר המבוטח, כמפורט בפרק זה לעיל, אינן ניתנות, בכל מקרה, להחזרה למעביד. כספים אלה וכספי התגמולים ישוחררו לבעלות העובד עם סיום עבודתו". (ההדגשה אינה במקור- א"י).
כך שבהתאם להוראות צו ההרחבה היה על הנתבעת להפריש עבור המנוח 6% והפרשות אלה אינן ניתנות בכל מקרה להחזרה למעביד. לפיכך, ובהינתן כי שכרו הכולל של המנוח במשך 30 חודשי עבודתו הינו 180,514.25 ₪ ברוטו , זכאים התובעים לפיצוי חלף אי הפ קדה לפיצויי פיטורים עבור המנוח (חלק המעסיקה, בדומה לקביעתנו לענין פיצוי בגין חלף הפקדה לקרן פנסיה) בסכום של 10,830.85 ₪

11. האם התובעים זכאיים לתשלום דמי חגים?
התובעים טענו, כי
א. המנוח לא קיבל תשלום עבור דמי חגים שחלו בתקופת עבודתו.
ב. עבור 30 חודשי עבודתו הוא היה זכאי לתשלום עבור 30 ימי חג השווים לסך של 9,600 ₪.
הנתבעת הכחישה טענותיהם וחישוביהם של התובעים וטענה, כי שילמה למנוח עבור כל ימי החגים שנפלו בתקופת עבודתו וכן טענה כי נתנה לו מתנות לחג.

דיון והכרעה-
סעיף 40 לצו 2010 (הוראה דומה קבועה גם בסעיף 41 לצו 2015) שכותרתו "חופשת חגים" קובע:
"א. עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצות דתו על חשבון המעביד, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה וכן יום נוסף לבחירה ובסך הכול 10 ימים בתשלום.
ב. עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום חג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור, וכן ליום בחירה.
ג. ימי החג היהודיים לפי צו זה: שני ימי ראש השנה; יום הכיפורים; שני ימי חג הסוכות; שני ימי חג הפסח; חג השבועות; יום העצמאות (אינו תלוי בדת העובד) ונוסף על כך יום בחירה אחד, בסך הכול 10 ימי חג.
ד. עובד ועובד שיפוצים שאינו יהודי יקבל חופשה בתשלום, על פי התנאים לעיל, או בימי החג לפי מצוות דתו או בימי החג היהודיים, ובכל מקרה לא תעלה החופשה בתשלום על תשעה ימי חג בשנה + יום בחירה.
ה. מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים".
כלומר, עובד יומי או שעתי שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה יהיה זכאי לתשלום בעד תשעה ימי חג יהודים או בעד ימי החג לפי דתו, שלא חלו בשלושת חודשי עבודתו הראשונים ולא ביום המנוחה השבועי, ובכל מקרה שבו לא נעדר סמוך ליום החג אלא בהסכמת המעסיק.
התובעים לא פירטו מועדי החגים להם הם טוענים בשנים 2014-2016, כך שלא הוכיחו שאלו לא חלו בימי המנוחה או בחודשים בהם המנוח לא היה זכאי לתשלום וכן לא הוכיחו שהמנוח לא קיבל דמי ח גים בגינם שהרי מתלושי השכר שצורפו עולה כי הנתבעת שילמה לו עבור 13 ימי חג.
יתרה מכך, לגרסת התובע בעדותו המנוח עבד בחגים "עבדו בחגים את זה אני זוכר" (עמ' 32 שורות 10-14 לפרוטוקול), כך שבמידה והדברים נכונים המנוח יהא זכאי לדמי חגים בנוסף לשכר עבודתו ביום החג רק אם יוכיח כי הדבר נעשה מתוך כורח- דבר שלא נטען.
בנסיבות אלה, יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

12. האם התובעים זכאים לפיצוי בגין "אי מסירת הודעה על תנאי עבודה"?
התובעים טענו, כי הנתבעת לא מסרה למנוח, לכל אורך תקופת העסקתו, כל הודעה על תנאי עבודתו וזאת בניגוד לחוק הודעה לעובד ודרשו פיצויי בסכום של 5,000 ₪.
הנתבעת מצדה טענה, כי
א. היא הודיעה למנוח על תנאי עבודתו.
ב. המנוח מעולם לא ביקש הודעה על תנאי עבודתו ו/או חוזה עבודה המפרט את זכויותיו ומעולם לא התלונן על אי מתן הודעה על תנאי עבודה.
ג. תנאי עבודתו של המנוח סוכמו בין הצדדים בעל פה ובהתאם לשביעות רצונו של המנוח.
ד. המנוח ידע כל הזמן מה הם תנאי העסקתו, זכויותיו וחובותיו.
ה. היא לא ידעה ולא היה לה יסוד סביר לדעת כי עליה להודיע בכתב על תנאי עבודה.
ו. לא נגרם נזק כלשהו לתובעים ו/או למנוח.

דיון והכרעה-
סעיף 2(א) לחוק הודעה לעובד מפרט את תוכן ההודעה, קרי, את הנושאים אליהם מחויבת ההודעה להתייחס. בסעיף 2(ד) לחוק מצוין כי "נמסר לעובד הסכם עבודה בכתב שנכללו בו כל העניינים האמורים לפי סעיפים קטנים (א) עד (ג), במועדים האמורים בסעיף 1, יהיה בכך משום מילוי חובתו של המעסיק לפי סעיף 1". סעיף 5(ב)(1)לחוק הודעה לעובד קובע כי "מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק".

מסירת הודעה על תנאי העסקה, מבטיחה כי לעובד יהיה מידע באשר לתנאי העסקתו, באופן שיסייע לו לעמוד על זכויותיו. בנוסף, יש במסירת הודעה בכתב על תנאי העסקה כדי לצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק. סעיף 5(א) לחוק הודעה לעובד מקנה לבית הדין שיקול דעת רחב, בהתאם לנסיבות העניין, לפסוק פיצויים גם בהיעדר נזק ממוני. לחשיבות מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה, אשר מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב (ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ, מיום 03.05.11 וכן בר"ע (ארצי) 31443-03-16 א.מ.י. אוזן בניה בע"מ - אורן אברהם, מיום 04.04.16) .
למנוח לא נמסרה הודעה על תנאי עבודתו והרי אין צורך להכביר מילים על חשיבות מסירת הודעה, במיוחד, כמו במקרה שלפנינו, בו נפטר המנוח, ויש להניח כי אילו היתה הנתבעת מוסרת לו הודעה בהתאם לחוק סביר להניח שהינו יכולים לדעת בוודאות מה היה שכרו והיה מתייתר חלק נכבד מהמחלוקות שבין התובעים לנתבעת. לפיכך הרינו מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצוי במלוא הסכום שתבעו התובעים בגין רכיב זה - 5,000 ₪, כאשר אם היו תובעים יותר סביר שהיינו נעתרים לבקשתם.

13. האם זכאים התובעים לתשלום בעבור שעות נוספות שביצע המנוח?
התובעים העמידו את התביעה ברכיב זה על 60 שעות נוספות בחודש ועתרו לתשלום סך של 72,000 ₪, עבור שעות נוספות שביצע המנוח במהלך תקופת עבודתו, משלטענתם עבד משעה 07:00 ועד השעה 17:00 וכן באופן תדיר עבד עד השעה 20:00 ולפעמים אף יותר מאוחר .
לטענת הנתבעת היא מעולם לא העסיקה את המנוח בשעות נוספות, וכי
א. המנוח היה מתחיל עבודתו בדרך כלל בשעה 08:00 בבוקר או בסמוך לכך ולפעמים הוא היה מתחיל את העבודה אחרי השעה 08:00 והיה עובד בסה"כ 8 שעות משעת תחילת עבודתו.
ב. המנוח אף היה עובד פחות מ- 8 שעות זאת לאור ההפסקות הרבות שהיה נותן לעצמו על חשבונה.
ג. המנוח היה מאחר לעבודה בתדירות גבוהה והיה גורם לעיכוב כל הקבוצה שעבדה איתו ובכך הסב לה נזקים רבים.

דיון והכרעה-
לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר, משהביא עובד ראשית ראיה לשעות עבודתו, עובר הנטל לכתפי המעסיק לסתור טענה זו.
בע"ע 47715-09-14 ריעני - אליאסי שיווק, מיום 29.03.17 (להלן: " עניין ריעני") , סקר בית הדין הארצי את המצבים השונים העומדים בפני בית הדין בבואו לבחון את מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות והיקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הנצבת בפניו, וכך קבע:
"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים - בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח; המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות"; המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות"; המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה - הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה".

המנוח הציג גרסה עובדתית באשר לשעות עבודתו ככלל ושעות עבודתו הנוספות בפרט כך, בכתב תביעתו המקורית (סעיפים 10 ו- 32), טען המנוח כי הוא עבד משעה 07:00 בבוקר וסיים עבודתו בשעה 17:00, כך שבכל יום היה עובד שעתיים נוספות וכן טען כי באופן תדיר היה עובד עד השעה 20:00 ולפעמים יותר מאוחר אולם הוא מעמיד את תביעתו בגין רכיב זה על 60 שעות נוספות בחודש, עבורן לא קיבל כל תשלום. דברים אותם אישר התובע גם בתצהיר מטעמו ובעדותו על דוכן העדים. כמו כן, ולתמיכה בגרסתם, הציגו התובעים העתקים של דו"ח ות האיכון (נספח ד' לתצהיר התובע) מהם עולה כי היו ימים בהם התובע נמצא באתרי העבודה של הנתבעת בשעות מעבר לאלו שצוינו בדו"חות הנוכחות.
מנהל הנתבעת נחקר לגבי כך ותשובותיו בעניין זה היו רחוקות מאשר לשכנע ולהניח את הדעת:
"ש. בחודש 05/14, הוא יצא מהאתר עבודה לפי הכרטיס נוכחות שהוא סיים לעבוד שם בשעה 16:00?
ת. כן.
ש. וגם יתר העובדים סיימו בשעה 16:00? אני מציג לך נספח ד' לתצהיר התובע, איכון טלפוני, תעיין ביום 20/05/14 יש שיחה שביצע המנוח, מכללת הגליל המערבי, לא בשעה 16:00 אלא בשעה 18:55 ולא כפי שאתה טענת שמקסימום הוא עבד עד שעה 17:00 אלא לפחות באותו יום הוא עבד עד שעה 18:55, איך אתה מסביר את זה?
ת. העובדים שהיו מסיימים ב-16:00, הולכים לים, שוחים ויוצאים, זה היה במאי ולא בחורף, הם כל היום בשיא השמש ואז הם רוצים ללכת לים, זה קורה בקיסריה וגם בעכו, ואני לא מתערב בזה." (עמ' 42 שורות 25-27 לפרוטוקול ועמ' 43 שורות 1-8 שם)
עוד ובהמשך:
"ש. בוא נעיין ב-22/05, אתה רושם שהוא סיים לעבוד בשעה 16:00 אבל שיחה יוצאת בשעה 17:47 זאת אומרת שהוא עבד לפחות עוד שעתיים?
ת. זה אותה תשובה כמו קודם, הם גם חיפשו בחורות יש שם מכללה פעילה.
ש. כל העובדים מחפשים בחורות?
ת. לא, יש עוד אחד כמוהו, אתם רוצים את התמונה של הבחור ? זה חשוב לי שתראו מי זה הבחור.
ש. אני מפנה אותך ליום 25/05/14, רשום בכרטסת שלכם שעבד עד שעה 15:00 זאת אומרת 7 שעות
ת. אולי הוא בכלל עבד והלך לתיאוריה.
ש. ואם אני אומר לך שביום 25/05/14 שהמנוח עבד לפחות עד שעה 17:22 מה תגובתך?
ת. לא יכול להיות." (עמ' 43 שורות 16-28 לפרוטוקול).

משהעמידו התובעים גרסה עובדתית בדבר שעות עבודתו של המנוח לרבות העבודה בשעות נוספות וכן הציגו תחשיב לעניין השכר שלא קיבל בעדן. עובר נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח כי המנוח לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה הנוספות השנויות במחלוקת.
הנתבעת מצידה הציגה דו"חות נוכחות, המעידים, לטענתה, על שעות עבודתו של המנוח, לפי דו"חות אלו המנוח היה מתחיל עבודתו כל יום, ללא יוצא מהכלל, בשעה 08:00. בתצהיר עדות הראשית של מנהל הנתבעת, בסעיף 15 לתצהירו, הצהיר דווקא כי "המנוח היה מאחר לעבודה בתדירות גבוה והיה גורם לכך שכל הקבוצה שעובד איתה הייתה מאחרת לעבודה" (ההדגשה והטעות אינן במקור- א"י), דבר שלא בא לידי ביטוי ברישום.
מנהל הנתבעת נשאל לגבי כך בחקירתו הנגדת וטען כי "זה לא משנה" וכך השיב:
"ש. באיזה שעה הצוות היה יוצא מהמפעל להתקנה?
ת. זה תלוי. בד"כ תמיד 7:00 בבוקר המפעל נפתח, המנוח אני לא יכולתי להביא עדים מהעובדים כי כולם קרובי משפחה אחרת הייתי פותר את זה בשנייה, הוא עבד בצוות של כמה אנשים, הוא היה מגיע לא תמיד ב-09:00 בבוקר, לפעמים 08:00, אף פעם הוא לא היה ממושמע. אתם ראיתם תמונה של המנוח?
ש. השאלה שלי מתי יצאו להתקנה בד"כ?
ת. ב-7:30 נאספים ועד 08:00 יוצאים אבל המנוח היה מגיע יותר מאוחר, 08:30 או 09:00.
ש. המנוח היה נוסע לבד או בצוות?
ת. לא, כל הצוות היה מחכה לו וזה היה ההפסד שלי.
ש. אז למה אתה רושם בכרטיס נוכחות שהתחיל לעבוד ב-08:00?
ת. הוא קיבל את ה-9 שעות שלו, זה לא משנה. אני יכול לרשום מאיזה שעה עד איזה שעה." (עמ' 40 שורה 28 לפרוטוקול ועמ' 41 שורות 1-12 שם).

כך שמעדות זו של מנהל הנתבעת עולה כי השעות (להבדיל מהימים) מולאו באופן טכני וכי לא נעשה מעקב ורישום של שעות עבודתו של המנוח, בפועל.
בנוסף, ובעוד מנהל הנתבעת הצהיר בתצהירו בנחרצות, סעיף 13, כי "הנתבעת מעולם לא העסיקה המנוח בשעות נוספות" הרי בעדותו לפנינו אישר כי היו פעמים שנדרשו לעבוד שעה שעתיים נוספות וכך העיד:
"ש. תאשר לי שכל מה שרשום בכרטיס הנוכחות שנערך על ידך, נספח ד', הוא נכון ומשקף את שעות העבודה בפועל?
ת. כן.
ש. תסביר לנו בבקשה איך עבד המנוח? לפי שעה? לפי יומית?
ת. לפי שעה.
ש. וכל שעה שהוא עבד אתה שילמת לו?
ת. כן.
ש. כל שעה שהוא עבד קיבלה ביטוי בכרטיס הנוכחות שצירפת כנספח ד'?
ת. כן.
ש. אני עיינתי בכרטיס הנוכחות שאתה ערכת, אתה אישית ערכת?
ת. המזכירה או אני.
ש. מבחינתי זה חשוב, אתה או המזכירה?
ת. אני לא זוכר, מתי זה היה. מבין שזה משנת 2014-2016 ואומר שאני לא זוכר.
ש. מה שאני רואה בכרטסת שלכם, שהוא לא עבד שעות נוספות המנוח?
ת. הייתה לפעמים שעה נוספת או שעתיים, דרך אגב אני גם לא הורדתי לו עבור אוכל והפסקות, הוא קיבל מלא וזה היה עוד שעה. אני נתתי לו את זה, תגמלתי אותו." (ההדגשה אינה במקור- א"י) (עמ' 39 שורות 23-28 לפרוטוקול ועמ' 40 שורות 1-11 שם).
למותר לציין כי הנתבעת לא הציגה כל תיעוד או אסמכתא בדבר כמות השעות הנוספות אותן ביצע המנוח "לפעמים" וגם בתלושי השכר אין פירוט של שעות נוספות.
אלו לא היו הסתירות היחידות בגרסתה של הנתבעת; בחקירתו של מנהל הנתבעת באשר למועד בו בוצע הרישום השעות הוא מסר שתי גרסאות סותרות וניכר כי תשובותיו הותאמו לצרכיו. כך למשל כשנשאל בפשטות "את כרטיס הנוכחות אתה עורך בסוף היום או בהתחלה?" השיב: " בוודאי שבסוף היום אולי מישהו הולך הביתה?" (עמ' 45 שורות 9-12 לפרוטוקול) אך בהמשך כשנשאל בהקשר אחר :"איך אתה היית רושם את המיקום של כל אחד מהעובדים בדוח הנוכחות?" אז השיב: "הייתי מגיע ב-07:00 בבוקר למשרד או יום קודם, ואז אני מקבל עדכון באיזה שעה הם חזרו הביתה בשביל לרשום להם את השעה, אני גם עושה הצלבה, יש 5 עובדים בצוות יש עובדים שכאילו חזרו ב-22:00 אבל איך זה יכול להיות הרי הם צוות אחד, צירפתי מידע כמה פעמים והתובע היה אחד מאותם עובדים שמסרו. אימא שלו קרובת משפחה שלי ולכן החזקתי אותו, אני מבקש מביה"ד שיראה בפלאפון שיש לי תמונה של המנוח." (עמ' 53 שורות 7-14 לפרוטוקול).

משכך, הגענו לכלל מסקנה כי התובעים הציגו גרסה עובדתית בנוגע לשעות העבודה באופן שהעביר את נטל השכנוע לפתחה של הנתבעת וזו לא הציגה כל תיעוד ואסמכתא בדבר כמות השעות הנוספות שבצע המנוח, כאשר בדו"חות הנוכחות לא נמצא כל פירוט של השעות הנוספות, כאשר התברר לנו כי דו"חות אלו מולאו בצורה טכנית ותיעדו את ימי עבודה בעיקר ואת השעות העבודה הרגילות, לכל היותר (וגם זאת ל בדקדקנות ו/או בדייקנות) וכאשר שוכנענו כי הסכומים ששולמו במסגרת תלוש י השכר שולמו בגין שעות העבודה הרגילות, כשעדותו של מנהל הנתבעת לא ממש תרמה לביסוס גרסת הנתבעת שטענה שמעולם לא העסיקה את המנוח בשעות נוספות.
לפיכך, יוצא כי הנסיבות בענייננו נכנסות בגדר המצב השני שנקבע בעניין ריעני, היות וניתן לקבוע פוזיטיבית שהתובע עבד בשעות נוספות אולם לא ניתן להוכיח את היקף העבודה בשעות נוספות לכל תקופת העסקתו, מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. לכן, חלה החזקה הקבועה בסעיף 26(ב) לחוק האמור אשר תוצאתה לחייב את הנתבעת "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
בהתאם לכך, משהמנוח עבד שישה ימים בשבוע משמעות של 60 שעות נוספות בחודש הוא 50 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-10 שעות נוספות בשיעור של 150%. זאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 15546-05-11, שמעון בוסקילה - נתיבי מעיין אביב בע"מ, מיום 24.02.15).
לפיכך, על פי תחשיבנו זכאים התובעים לתשלום גמול בעד עבודת המנוח בשעות נוספות בסכום של 93,000 ₪ ={( 40 ₪ שכר אחרון לשעה * 125% * 50 שעות נוספות) + (40 ₪ שכר לשעה * 150% * 10 שעות נוספות)} * 30 חודשים.

התובעים העמידו תביעתם ברכיב זה על סך של 72,000 ₪, והואיל ובית הדין אינו פוסק מעבר לנתבע , תשלם להם הנתבעת סכום זה בגין גמול בעד עבודה בשעות נוספות.

14. האם יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין הפרת סעיף 24 לחוק הגנת השכר?
התובעים טענו, כי תלושי השכר שהונפקו עבור המנוח אינם ממלאים את ההוראות שנקבעו בתיקון 24 לחוק הגנת השכר; הנתבעת ציינה בתלושי השכר נתונים שאינם נכונים ואינם משקפים את אשר שולם למנוח בפועל, לפיכך עתרו לפיצויי בסכום של 10,000 ₪.
הנתבעת מכחישה את טענות התובעים וחזרה על טענותיה לפיה תלושי השכר שהוציאה למנוח משקפים את המציאות ואת מה ששולם לו בפועל וכי אלו ממלאים את הוראות חוק הגנת השכר.
דיון והכרעה-
בסעיף 24 לחוק הגנת השכר נקבע, בין היתר, כי " מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר" וכן כי " הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע".
בהתאם לכך, נקבע בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר כי ככל ש"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק ( להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור".
כאמור בתלושי השכר שהוצגו לפנינו התברר כי אכן שעות עבודתו של המנוח לא מצאו ביטוי מלא בהם כך שאין רישום עבור רכיב שעות עבודה נוספות והרישום בתלוש השכר התייחס ל ימי עבודתו ולשעות עבודתו הרגילות ושכרו של המנוח כשכר בסיס בלבד.
בנסיבות אלו, מצאנו לחייב הנתבעת בתשלום פיצוי לתובע בגין אי עריכת תלושי שכר כדין בסכום של 7,500 ₪ .

15. האם הנתבעת זכאית לקיזוז , מכל סכום שייפסק לתובעים במידה ויפסק, דמי הודעה מוקדמת ו כספים בגין נזקים , שעל פי הנטען, גרם המנוח לרכביה?
לטענת הנתבעת
א. המנוח נטש את עבודתו מבלי להודיע לה על כוונתו לסיים את עבודתו משכך פנתה אליו בכתב בתאריך 07.12.16 וביקשה ממנו לחזור באופן מיידי לעבודה.
ב. בתאריך 07.12.16 היא פנתה למנוח וביקשה ממנו לחזור באופן מיידי לעבודה וכן ביקשה ממנה לפצותה בגין הנזקים שגרם ל שני רכביה, אך המנוח התעלם מפנייתה.
ג. לפיכך יש לקזז מכל סכום שיפסק תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,500 ₪ וכן סכום שמגיע לה עבור הנזקים שגרם המנוח לרכביה.

דיון והכרעה-
מנהל הנתבעת הצהיר, בסעיף 5, לתצהירו כי: "המנוח עבד אצל הנתבעת מחודש 5/204 ועד שעזב את העבודה ביום 09/11/2017 מבלי להודיע לנתבעת על התפטרותו ו/או עזיבתו העבודה, לאחר עזיבתו אני פניתי למנוח, בשם הנתבעת, ביום 7/12/2016 וביקשתי ממנו לחזור באופן מיידי לעבודה, וכן ביקשתי ממנו, בשם הנתבעת, לפצות ת הנתבעת עבור הנזקים שגרם לשני רכביה של הנתבעת, אך המנוח התעלם מפנייה זו כמו שהתעלם מכל פניותיה של הנתבעת" הוסיף והצהיר, בסעיף 7, כי " הנתבעת אינה חייבת מאומה למנוח ולתובעים וכי המנוח הוא מי שחייב לנתבעת עבור הנזקים לשני רכביה ועבור אי הודעה מוקדמת כאמור לעיל".
לאישוש גרסתו צירף מנהל הנתבעת לתצהירו, מכתב פניה למנוח הנושא תאריך 07.12.16, בו נרשם כך:
"בעקבות היעדרותך מהעבודה מיום 9/11/2016, הריני לפנות אליך, כדלקמן:

  1. אתה נעדר מעבודתך כבר מיום 9/11/2016 מבלי להודיע לי ו/או למי מטעמי על היעדרותך ו/או סיבת היעדרותך ו/או מבלי לקבל אישור להיעדרות, ולכן אתה מתבקש בזאת לחזור באופן מיידי לעבודה.
  2. כמו כן, אתה מתבקש לשלם לי בגין הנזקים שגרמת לרכב שלי ולרכב אחר שהיה בשימושי, וזאת בהתאם להתחייבויותיך ו/או הבטחותיך ו/או ההסכם שהיה ביננו.
  3. באם לא ייענו דרישותיי בהתאם למכתב זה או חלק מהן, אני אאלץ לנקוט נגדך בהליכים משפטיים!!!" (נספח א' לתצהיר מנהל הנתבעת)

כן צירף חשבונית עבור תיקון רכב על סך של 36,739 ₪ וצילום מסך הודעת וואטסאפ ואשר לטענתו במסגרתה מודה המנוח בנזק שנגרם לרכבים (נספח ג' לתצהיר) .
וכך היו חילופי הדברים בהודעת הוואטסאפ (בתרגום חופשי מערבית), שעל פי הנטען התנהלה בין "מוחמד משהור" (כך בכותרת הוואטסאפ) למנהל הנתבעת , כאשר ככל הנראה, מהקשרם של הדברים, הראשון הינו המנהל:
-"אני לא רוצה אותם"
"אך זה שאתה עובד לא אומר (...)"
-"לא, אני רוצה להביא לך אותם"
"אני (...) אני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל הוא אמר לי בטלפון תודה תמשיך לישון אל תבוא לעבודה."
"אתה יודע מה תשכח הסיפור עם אדיב לא קרה כלום"
"אני אשלם על הנזק של הרכב"
-"אתה אמרת אתמול שאתה לא רוצה לצאת מוקדם"
"אבל אנחנו הסכמנו ובהתאם כוונתי את השעון המעורר"
"כול העובדים הגיעו מוקדם ומחכים לך ואתה ישן מה צפית ממני" (ההדגשות אינן במקור- א"י).

טענת הנתבעת בכל הנוגע לאופן התפטרותו של המנוח נטענת בלקוניות ובדלות, ללא פירוט ה עובדות והנסיבות שהובילו להתפטרותו וללא ביסוס כלשהו כאשר דוקא הראיות שהיא עצמה הגישה פגע ו בגרסתה, כך למשל , המכתב שעל פי הנטען היא שלחה למנוח בתאריך 07.12.16 בו ביקשה כי הוא יחזור לעבודה באופן מיידי לעבודה ו כן יפצה אותה בדין נזקים, נשלח, לפי אישור המסירה שצורף, כחודש אחרי ב- 02.01.17 (נספח א' לתצהיר מנהל הנתבעת), היינו כעבור חודשים מהמועד בו סיים המנוח עבודתו. בנוסף, למקרא חילופי הדברים בוואטסאפ, שעל פי הנטען היו בין מנהל הנתבעת למנוח, עולים סימני שאלה באשר לאירועים שקדמו והובילו להתפטרותו של המנוח שכן שם נרשם " אני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל הוא אמר לי בטלפון תודה תמשיך לישון אל תבוא לעבודה.". (ההדגשה אינה במקור- א"י).
משכך והיות וגם בהתאם להלכה פסוקה לא די בכך שהנתבעת תוכיח כי העובד התפטר מעבודתו אלא עליה להוכיח כי התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת משמע עליה להוכיח את המועד המדויק של הנטישה ואת כלל הנסיבות הנטענות (ע"ע (ארצי) 4442-01-11 עצאם עותמאן אבו אלרוז - חיים ויצמן, מיום 09.05.12). וכו היות ואין לאפשר למעסיק לקזז שלא ב'זמן אמת' הודעה מוקדמת, שעה שהמעסיק בחר לא לקזזה בעת סיום העסקה ( ע"ע (ארצי) 71801-09-16 חירות גטה - ע.מ.י.ש.ב. שרותים בע"מ, מיום 21.01.19). החלטנו שאין מקום להורות על קיזוז דמי ההודעה המוקדמת מהסכומים שנפסקו לטובת התובעים .
אשר לקיזוז הנזקים הנטענים לרכבי הנתבעת - החשבונית שצירפה הנתבעת הינה מחודש אוגוסט 2016, היינו שלושה חודשים לפי סיום יחסי העבודה. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, משהנתבעת לא קיזזה את התשלום בזמן אמת, אין לאפשר לה את קיזוזו כעת, קרי - בתגובה להגשת תביעה ע"י העובד (ע"ע 33791-11-10 נובכוב מיכאל - ר-צ פלסט בע"מ, מיום 24.05.12; דב"ע (עבודה ארצי) 3-48/ נד אבירם מזרה - ענת ימין , מיום 02.05.94).
בנוסף, גם בעניין זה טענותיה של הנתבעת נטענו בלאקונית ובלי פירוט מינימאלי. היה מצופה מהנתבעת, במיוחד בנסיבות העניין, לפרט את הנסיבות שגרמו לנזקים הנטענים ב רכבים, להביא עדויות וראיות לאשר אירע ומה גרם לנזקים על מנת שניתן יהא לקשר בין הנזק הנטען לחשבונית שצירפה, משכך, בנסיבות אלה ובהעדר ראיות מספקות - טענת הנתבעת לקיזוז בגין הנזקים לרכבים - נדח ית.

16. לפני סיום, ולמען שלימות הדיון, מצאנו להעיר בקצרה בשני עניינים: הראשון; דרישת התובעים בתביעתם לפסיקת פיצויי הלנה שכר דרישה שלא חזרו עליהם בסיכומיהם ונראה כי היא נזנחה ועל כן היא נדחית, כאשר לענין ש"נ לדוגמא, ציינו, במפורש בסעיף 41 לסיכומיהם כי הם מבקשים תוספת של הפרשי הצמדה וריבית ולא פיצוי הלנה. השני; דרישתם להרמת מסך ההתאגדות שהועלתה לראשונה רק בסיכומים (סעיף 74) ואין לה זכר בכתב י התביעה ומשכך גם היא נדחית בהיותה הרחבת חזית אסורה.

17. לסיכום-
לאור כל האמור לעיל, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
א. סכום של 7,360 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.
ב. סכום של 4,536 ₪ בגין דמי הבראה.
ג. סכום של 10,029.55 ₪ בגין חלף הפקדות לפנסיה.
ד. סכום של 10,830.85 ₪ בגין אי הפקדה לפיצויים.
ה. סכום של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.
ו. סכום של 72,000 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות.
ז. סכום של 7,500 ₪ בגין הפרת חוק הגנת השכר.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מתאריך 01.08.15 (אמצע התקופה) ועד ליום תשלומם בפועל.

יתר רכיבי התביעה נדחו במלואם כן נדחות טענות הקיזוז של הנתבעת.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מתאריך 01.08.15 (אמצע התקופה) ועד ליום תשלומם בפועל.

18. הוצאות ושכר טרחת עו"ד-
בהתחשב בתוצאה אליה הגענו ובהתחשב בכך שקבלנו חלק ניכר מרכיבי תביעת התובעים (אך לא את הרכיב הגבוה ביותר) ובהתחשב גם בתיקונים שביצעו התובעים בכתב התביעה שחייב את הנתבעת בהגשת כתבי כתבי הגנה מתוקנים וכן בשים לב לטענות הצדדים לענין "הוצאות לדוגמא" , החלטנו לחייב את הנתבעת גם בסכומים הבאים:
א. סכום של 4,500 ₪ בגין הוצאות משפט.
ב. סכום של 10,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

18. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' בשבט תש"פ , (27 בינואר 2020), בהעדר הצדדים.

גב' נגה בוטנסקי
נציגת ציבור (עובדים)

יעקבס אורית,
שופטת בכירה

מר יעקב בר-אל
נציג ציבור (מעסיקים)