הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת סע"ש 27640-10-17

26 ינואר 2020
לפני:
כב' השופט מוסטפא קאסם

התובע:
מחמוד יאסין
ע"י ב"כ עו"ד חוסאם מועד

-
הנתבעת:
רשת עמל 1 בע"מ (חל"צ)
ע"י ב"כ עו"ד יעל סגל מקליס

החלטה

1. בתיק זה, ניתן פסק דין ביום 22.10.19 , אשר בגדרו התקבלה תביעת התובע בחלקה (להלן: "פסק הדין"). כעת, מונחת לפני בקשת הנתבעת לפסיקתה (להלן: "הבקשה").

הבקשה ונימוקיה

2. ביום 8.1.20 הגישה הנתבעת בקשה לאישור פסיקתה – ולמען הזהיררות בלבד – עתרה באותה בקשה גם לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה למתן פיסקתה.

3. הנתבעת טענה שבסעיף 34 לפסק הדין נקבע, כי בקרן מבטחים נצבר עבור התובע סך של 82,293 ₪, ועל פי טופס 161 שהוצג לבית הדין, סך נוסף של 19, 647 ₪ נצבר עבורו בקרן הילה (המנוהלת על ידי מנורה מבטחים). לגבי הכספים שנצברו על ידי התובע בהילה, בית הדין קבע בפסק הדין כי התובע לא התייחס כלל לכספים שהופקדו בקרן הילה, לא פעל למשוך אותם ולא הסביר מדוע אין להתייחס אליהם.

על יסוד כך נקבע בסעיף 35 לפסק הדין, כך:

"לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך של 19,647 ₪ בגין פיצויי פיטורים – בניכוי כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקרן הילה".

בהתאם, בחלק האופרטיבי של פסק הדין, בסעיף 91(א) לפסק הדין, נקבע כי בית הדין מחייב את הנתבעת לשלם לתובע:

"סך של 19,647 ₪ בגין פיצויי פיטורים – בניכוי כספי הפיצויים שנצברו לזכות התובע בקרן הילה (קרן דפנה – הלה, בנק מסד), ככל שנצברו".

משמעות קביעה זו היא ברורה: אם נצברו בקופת הילה סך של 19,647 ₪ (כפי שהוכח) או יותר מכך, התובע אינו זכאי לשקל אחד נוסף ברכיב זה. אם נצבר סך נמוך מכך, על הנתבעת לפצות את התובע בגובה הפער בין הסכום שנצבר לסכום של 19,647 ₪.

4. בנוסף לאמור, בית הדין קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנה חלקיים בסך של 3,000 ₪, וכי על התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪. כלומר, אם התובע לא זכאי לתוספת תשלום כלשהי בגין כספי הפיצויים, תוצאות פסק הדין הן שעליו לשלם לנתבעת סך של 1,000 ₪.

5. על פי דו"חות קופת הילה, המעודכנים ליום 27.12.17, בתום העסקתו של התובע בנתבעת, בשני חשבונות בקופת הילה, נצבר לתובע סך של 19,647 ₪, בהלימה מלאה לטופס 161 שהוצג לבית הדין ושהאמור בו לא זכה לכל התייחסות מטעם התובע, ובוודאי שלא נסתר (ראו סעיף 34 לפסק הדין).

6. בדיעבד, בעקבות זאת שהתובע פתח כנגד הנתבעת תיק בהוצאה לפועל, הסתבר לנתבעת, כי לאחר הגשת הסיכומים בתיק זה, התובע מיהר למשוך את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הילה, והעביר אותם לקופת גמל "כלל תמר". ברור מאליו כי משיכה זו אינה משפיעה על החיוב בפסק הדין, אשר יש לחשבו לפי הסכום שנצבר בקופה עד למועד סיום העסקתו של התובע בשירות הנתבעת.

כך, בהודעת דואר אלקטרוני מיום 30.12.19, בתשובה לפניית הנתבעת, הודיעה מבטחים המנהלת את קופת גמל הילה כי: "העמית ביצע ניוד כספים ביום 8/5/2019 לקופת גמל כלל תמר". להודעת הדואר האלקטרוני של מבטחים צורפו שני קבצי דו"ח תנועות (אחד לכל חשבון), המפרטים את כל התנועות בחשבונות, לרבות הפקדות העובד והמעסיק, וכן העברות. כפי שניתן לראות, ביום 8.5.19 התובע "רוקן" את שני החשבונות בקופת הילה, לרבות רכיב הפיצויים.

7. לאחר מתן פסק הדין, ניגש התובע ללשכת ההוצאה לפועל, הציג בפניהם טופס לפיו יתרת הזכויות שלו בקופת הילה עומדת על 264 ₪, תוך שהוא מסתיר מרשם ההוצאה לפועל את העובדה שיתרה זו היא התוצאה מכך שהתובע משך את הכספים זמן קצר קודם לכן – ופתח תיק הוצאה לפועל על מלוא הסכום של 19,647 ₪, בתוספת הפיצוי בסך של 3,000 ₪ ושכ"ט.

עוד יצויין כי הטופס המטעה שצירף התובע לתיק ההוצאה לפועל, אינו מתייחס כלל וכלל לחשבון מושא פסק הדין אליו הפקידה הנתבעת את מלוא חלקה, אלא הוא מתייחס לחשבון אחר, שבו הייתה תנועה אחת בלבד בשנת 2011. כמו כן מספר החשבון המצוין בטופס המטעה, שונה ממספר החשבון בדו"חות ע ם התנועות.

8. בנסיבות האמורות, ועל מנת שלא תצא שגגה מלפני רשם ההוצאה לפועל, אשר הוטעה לפתוח תיק על סכום גבוה יותר מזה שנקבע בפסק הדין, נוצר הצורך במתן פסיקתה ברורה בעניין זה, כדי שכב' רשם ההוצאה לפועל ידע כיצד ליישם את פסק הדין. בנוסף, ולמען הזהירות בלבד, בית הדין מתבקש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בבקשה זו למתן פסיקתה.

התגובה ונימוקיה

9. ביום 20.1.20 התובע הגיש תגובה לבקשה, שעיקרה התנגדות לקבלת המבוקש בה.

התובע התנגד למתן פסיקתה מאחר והוא קיזז מתיק ההוצאה לפועל שפתח בגין יתרת פיצויי פיטורים והלנת פיצויים, את סכום ההוצאות שנפסק לחובתו בסך של 4,000 ₪.

התובע הוסיף כי היה ער לפסק הדין לפיו יש לקזז את יתרת הפיצויים בקרן הילה ולכן לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל הוא קיבל אישור בכתב ממנורה שמנהלת את קרן הילה ולפיו גובה יתרת הפיצויים בקרן הילה מסתכם ב-260 ₪ (האישור הינו מיום 2.12.19). אישור זה צורף לתיק ההוצאה לפועל ולכן יש בכך כדי להפריך את טענות הנתבעת.

10. לעניין עיכוב ההליכים, התובע טען כי עם מתן פסק הדין בית הדין קם מכסאו והסמכות לדון בבקשת עיכוב הביצוע הינה במסגרת הגשת התנגדות לראש ההוצאה לפועל ו/או במסגרת בקשת עיכוב לבית הדין הארצי לעבודה.

11. לאור האמור, יש לדחות את הבקשה.

המסגרת הנורמטיבית

12. בתקנה 57 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, נקבע כך:

"על סמך פסק הדין תיערך, לבקשת בעל דין, פסיקתה שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ותיאורם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה תיחתם בידי אב בית הדין או הרשם ותאריכה הוא התאריך שבו הושמע פסק הדין."

13. על פי הדין הכללי - תקנה 198 לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984, כפי שפורשה - שעיקריו יפים גם לעניינ ינו, פסיקתה מכילה את תמצית ההכרעה ללא נימוקים, ומשקפת את התוצאה האופרטיבית של החלטה (פסק דין) שכבר ניתנה. תכלית הפסיקתה היא להבטיח שהוראות ההחלטה תהיינה ברורות, כך שלא יהא קושי לבצען. בהתאם, על הפסיקתה לשקף את התוצאה האופרטיבית של ההחלטה ללא שינוי, גריעה או תוספת (ע"א 3808-14 מוחמד חמזה ואח' נ' רשות הפיתוח נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (30.06.14), וראו האסמכתאות שם).

14. על רקע זה נפסק, כי במקרה "...בו נתן בית המשפט החלטה, או פסק דין, אשר תוצאותיהם האופרטיביות ברורות, אין הכרח כי לאחר מכן יידרש להוסיף וליתן פסיקתה, שהרי לפסיקתה אין קיום עצמאי ואין מטרתה להוסיף על החלטה או פסק דין שניתנו, או להרחיבם, כל שכן לשנותם". כמו-כן, נקבע כי אין תכלית הפסיקתה לשמש כלי לאכיפת ביצוע הוראותיו האופרטיביות של פסק הדין, במידה ואלו ברורות (ע"א 3808/14, עניין מוחמד חמזה הנ"ל; פ"ה (נצרת) 10720-09-13 וליד אבו עיד נ' מועצה מקומית מג'אר (ניתן ביום 9.2.2017)).

15. עם זאת, בפועל, הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר שיקוף של פסק-הדין גרידא. כפי שנפסק בע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (ניתן ביום 10.8.2010) פסקה 9 לפסק הדין, שם נקבע:

"פסיקתה שנחתמה על-ידי השופט שנתן את פסק-הדין (ולא על-ידי רשם) יכול שתבהיר את פסק-הדין או תפרש נקודה בלתי-ברורה בו (בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עופלה בע"מ, פ"ד מט (1) 532, 537 (1995)). אכן, כאשר הפסיקתה ניתנת על-ידי השופט שישב בדין "יכולה הפסיקתא להוות מכשיר לפירושו של פסק הדין" (ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ - עו"ד רוזנבלום (18.2.2002)). "אם חתם השופט בעצמו על הפסיקתה, יכולה היא לשמש לפירוש פסק הדין שהיה סתום" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995)). עמד על כך בית המשפט העליון בקבעו:
"אכן, דרך המלך כאשר פסק הדין או ההחלטה אינם ברורים בנקודה מסוימת, היא לפעול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל אולם כאשר הפסיקתה נחתמת על-ידי אותו השופט אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה, הרי שבמקרים מסוימים ניתן להשתמש בה לשם הבהרת ההחלטה או פסק דין סתום (רע"א426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים (20.7.2009))."
מדובר אפוא במצבים שבהם הפסיקתה "מפצחת" נקודה עמומה בפסק-הדין המקורי או מכריעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בכל הנוגע לפירושו הנכון של פסק-הדין. נראה כי פסיקתה עשויה במקרים מסוימים אף לשנות את ההכרעה בפסק-הדין המקורי (ראו דברי כבוד השופטת ע' ארבל ברע" 10100/06 צמח נ' עיריית רמת השרון (3.11.2008)). אולם יש לציין כי השימוש בפסיקתה כאמצעי פרשני הוא חריג. מדובר בעיקרו של דבר בכלי פרשני "צר" הנובע מן הצורך "לתרגם" להוראה אופרטיבית-מספרית פסק-דין שיש בו נקודה מטושטשת. בדרך-כלל, תפקידה של הפסיקתה הוא לשקף את פסק-הדין ולא להוות "מקצה שיפורים" לו (כלשונו של כבוד השופט רובינשטיין בעניין מתן י. מערכות תקשורת ו איתור בע"מ הנ"ל, פס' ח להחלטתו)".
(ההדגשה הוספה – מ.ק ).

16. ראוי להוסיף ולציין כי להבדיל מתיקון פסק דין לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שנסב על טעות שהיא בדרך-כלל טעות טכנית-מקרית, והבקשה לתיקון טעות מסוג זה צריך שתוגש בתוך פרק זמן קצר ותחום (21 ימים מיום ההחלטה), הרי שבכל הנוגע למתן פסיקתה – לרבות פסיקתה מבהירה או מתקנת – שונים פני הדברים, שכן התיקון או ההבהרה אינם חייבים להיות טכניים בלבד, והבקשה למתן פסיקתה אינה מוגבלת בזמן. מכאן ברור הצורך להבטיח כי לא תנוצל לרעה האפשרות להגיש בקשה למתן פסיקתה, כדרך מלאכותית להארכה בלתי-מוגבלת בזמן להגשת ערעור על ההחלטה המקורית (כאמור בפסקה 16 לפסק הדין בע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (ניתן ביום 10.8.2010)).

דיון והכרעה:

17. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בעניין שלפניו, נחה דעתי שיש לקבל את הבקשה במלואה, באשר לא מצאתי בטיעוני התובע כל טענה שיש בה כדי להסביר את התנהלותו שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בפסק הדין. עוד אציין כי החלטת בית הדין לקבל את הבקשה נועדה אך כדי להבהיר נקודה שעומעמה תוך ניצול הקביעות הברורות שבפסק הדין. ואסביר בקצרה.

18. בסעיף 34 לפסק הדין, התייחס בית הדין לכספים שנצברו בקופת הילה בהאי לישנא:

"...מכאן, שהתובע זכאי לתשלום נוסף, בסך של 19,647 ₪ ברוטו. כספים אלו, כך עפ"י טופס 161, נצברו בקרן הילה – אולם התובע, לא התייחס לכספים שנצברו בקופה זו בשום מקום, גם לא בסיכומיו, ואף לא פעל על מנת לשחרר את הכספים הצבורים שם מסיבה שאיננה ברורה עד תום, ומכאן הפער הניכר מתחשיבה של הנתבעת".

לפיכך, נקבע בסעיף 35 לפסק הדין כי התובע זכאי לסך של 19,647 ₪ בגין פיצויי פיטורים - בניכוי כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקרן הילה.

בהתאם, נקבע בסעיף 91א' לפסק הדין, הוא החלק האופרטיבי של פסק הדין, שהנתבעת תשלם לתובע סך של 19,647 ₪ בגין פיצויי פיטורים - בניכוי כספי הפיצויים שנצברו לזכות התובע בקרן הילה (קרן דפנה – הלה, בנק מסד), ככל שנצברו.

19. בהתאם לחומר שבתיק עולה כי על פי דו"חות קופת הילה, המעודכנים ליום 27.12.17, בתום העסקתו של התובע בנתבעת, בשני חשבונות בקופת הילה, נצבר בעבור התובע סך של 19,647 ₪, בהלימה מלאה לטופס 161 שהוצג לבית הדין ושהאמור בו לא זכה לכל התייחסות מטעם התובע, ובוודאי שלא נסתר (ראו סעיף 34 לפסק הדין).

20. כפי שעולה מהבקשה, לאחר שהתובע הגיש סיכומים בתיק, הוא משך את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הילה, והעביר אותם לקופת גמל "כלל תמר". בהודעת דואר אלקטרוני מיום 30.12.19, בתשובה לפניית הנתבעת, הודיעה חברת מבטחים המנהלת את קופת הילה כי: "העמית ביצע ניוד כספים ביום 8/5/2019 לקופת גמל כלל תמר". להודעת הדואר האלקטרוני של מבטחים צורפו שני קבצי דו"ח תנועות (אחד לכל חשבון), המפרטים את כל התנועות בחשבונות, לרבות הפקדות העובד והמעסיק, וכן העברות. כפי שניתן לראות, ביום 8.5.19 התובע "משך" את את הצבירה בשני החשבונות מקופת הילה, לרבות רכיב הפיצויים בסך של 17,502.77 ₪".
התובע בחר במסגרת תגובתו לבקשה להתעלם מהדברים שצוינו ונטענו על ידי המבקשת בעניין זה.

צודקת הנתבעת בטיעונה כי משיכה זו אינה משפיעה על החיוב בפסק הדין, אשר יש לחשבו לפי הסכום שנצבר בקופה עד למועד סיום העסקתו של התובע בשירות הנתבעת.

21. לאור האמור, הרי שלתובע שולם סכום הפיצויים שנפסק במסגרת פסק הדין.

22. פיצויי הלנה והוצאות משפט – כאמור, בסעף 91ב' לפסק הדין קבע בית הדין כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,000 ₪ ב גין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ואלו ישולמו לו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין (22.10.19) ועד ליום התשלום בפועל.

עוד נקבע בסעף 93 לפסק הדין כי התובע ישלם לנתבעת סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ מועד מתן פסק הדין (22.10.19) ועד ליום התשלום בפועל.
לאור האמור, ומשעה שמי מהצדדים לא שילם למשנהו את הסכומים שנפסקו ברכיבים אלו, צודקת הנתבעת בטענתה לפיה על התובע לשלם לה סך של 1,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

סיכום

23. לאור האמור לעיל , ולמען הסר ספק, התוצאה של פסק הדין היא שעל התובע לשלם לנתבעת סך של 1,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד מתן פסק הדין (22.10.19) ועד למועד התשלום בפועל.

24. משכך הם פני הדברים, הפסיקתה תינתן בנפרד, ותישלח לצדדים במקביל להחלטה זו.
בנסיבות העניין ומשהבקשה התקבלה כאמור, בית הדין אינ נו נדרש עוד לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (שכאמור, התבקשה למען הזהירות בלבד, עד למתן הכרעה בבקשה לאישור פסיקתה).

ניתנה היום, כ"ט טבת תש"פ, (26 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.