הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת סע"ש 18110-03-16

25 אפריל 2018
לפני: כב' השופט מוסטפא קאסם

התובעת:
רונית משה
ע"י ב"כ עו"ד רועי שעיה ואח'

-
הנתבעים:
1. מועצה אזורית מגידו
ע"י ב"כ עו"ד אריאל פישר

2. שלמה גרנוב
ע"י ב"כ עו"ד שמואל קזס ואח'

החלטה

1. לפני בקשת הנתבע, מר שלמה גרנוב (להלן: "הנתבע"), לקביעת קיומה של חסינות לפי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – (להלן: "פקודת הנזיקין").

הבקשה דנן הוגשה במסגרת ההליך שפתחה התובעת, הגב' רונית משה (להלן: "התובעת") כנגד הנתבע, קרי במסגרת תיק סע"ש 48956-05-16.

תביעות הצדדים

2. התובעת בהליך זה, המשמשת בתפקיד רכזת רישוי עסקים במועצה האזורית מגידו (להלן: "המועצה"), הגישה תביעה כנגד מנהלה הישיר דאז בתחום רישוי עסקים, בתקופה הרלוונטית, הוא הנתבע.

3. עוד בטרם הוגשה התביעה לבית הדין, הגיש הנתבע תביעה כנגד התובעת בעילה של לשון הרע וכן בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל פעולות שבוצעו, לכאורה, על ידי התובעת ( טענות הצדדים מתבררות במסגרת סע"ש 18110-03-16).

4. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 14.11.16 – הדיון בשני התיקים אוחד.

הרקע לבקשה

5. על מנת שלא להרחיב את היריעה, אין לי אלא להפנות להשתלשלות העניינים כמפור בהחלטת בית הדין מיום 19.10.17, אשר בעקבותיה, התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע - בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בנוסף, התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסך של 140,000 ₪ בגין העסקה פוגענית, התעמרות בעבודה ופגיעה בכבודה של התובעת.

6. במקביל להגשת כתב ההגנה המקורי בתיק, הנתבע הגיש בקשה להכרה בחסינותו כעובד ציבור על פי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין . בהמשך ולאחר תיקון כתב התביעה, ביקש הנתבע להגיש "בקשת חסינות מתוקנת". בפועל, הנתבע חזר על האמור בבקשה המקורית תוך שהדגיש מספר טיעונים.

7. בעקבות בקשתו של הנתבע, הגישה התובעת תגובה מפורטת בה ביקשה לדחות את הבקשה. המועצה הגישה אף היא את עמדתה בבקשת החסינות, ולפיה יש לדחות את הבקשה באשר לנתבע לא עומדת החסינות הנטענת.
לאחר הגשת תגובתן של התובעת והמועצה, הגיש הנתבע תשובה לתגובה במסגרתה חזר על עמדתו ולפיה יש לקבל את הבקשה.

ביום 25.5.17, התקיים דיון בבקשה להכרה בחסינות הנתבע כעובד ציבור, אך תוך כדי הדיון העלה הנתבע טענות נוספות אשר לדידו יש בהן כדי להצדיק דחיית התביעה. מנגד, עמדה התובעת על האמור בכתב התביעה וביקשה לדחות את הבקשה לדחיית התביעה ואת בקשת הנתבע להכרה בחסינותו כעובד ציבור.

להשלמת התמונה אשוב ואציין, בזיקה להחלטת בית הדין מיום 19.10.17, כי הצדדים הגישו, כל אחד מטעמו, השלמת טיעון ביחס לבקשת החסינות, וזאת לאחר תיקון כתבי הטענות.

תמצית טענות הנתבע

8. לטענת הנתבע, אשר שימש במועדים הרלוונטיים לתובענה מנהל שח"ם (שיפור חזות מרחב) במועצה האזורית מגידו וכמנהלה של התובעת, כל מעשיו והחלטותיו ביחס לתובעת נעשו במסגרת תפקידו השלטוני כעובד ציבור, ולפיכך בכל מקרה הרי שיש תחילה לדון בחסינותו מכוח סעיף 7א' ל פקודת הנזיקין.

יתרה מכך, מוסיף וטוען הנתבע, כי הטענות שהועלו בכתב התביעה אינן מלמדות על כוונת זדון או על שימוש בסמכותו ובאישיות המשפטית של המועצה על מנת לגרום נזק לתובעת , וכי מעשיו נעשו תוך כדי מילוי תפקידו בתום לב.

באשר לעמדת המועצה, הנתבע טען כי לא צורף להן תצהיר וזאת בניגוד לתקנה 10 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006 (להלן: "תקנות הנזיקין"). כמו כן, המועצה כשלה בניסוח תגובתה כאשר בחרה "שלא לבחון דבר" אך להתנגד להכרה בחסינות. לפיכך, ולאור הכשלים שנפלו בעמדת המועצה, הרי שאין להידרש לעמדה זו כלל.

תמצית טענות התובעת

9. התובעת הפנתה לסעיף 7א' (א) לפקודת הנזיקין וטענה כי הנתבע אינו עומד בשני התנאים שנקבעו בסעיף, קרי, שהמעשים המיוחסים לו קשורים ונעשו תוך מילוי תפקידו השלטוני וכן שכל המיוחס לו נעשה בתום לב וללא כוונת זדון לפגוע בכבודה ובשמה הטוב של התובעת בקרב עמיתיה לעבודה.

כך גם, התובעת הצטרפה לעמדת המועצה לפיה יש לדחות את בקשת החסינות. התובעת הוסיפה, בניגוד לעמדת הנתבע, כי כלל לא היה צורך להיזקק לתצהיר בעמדת המועצה.

לחילופין, טענה התובעת כי שאלת חסינותו של הנתבע הינה שאלה עובדתית ולא ניתן להכריע בה בשלב מקדמי זה. כנגד הנתבע עולות בכתב התביעה טענות הנוגעות למעשיו ו למחדליו ביחס למילוי תפקידו בכל הנוגע לתובעת – עניינים אשר דרושים בירור עובדתי.

תמצית עמדת המועצה

10. המעשים המיוחסים לנתבע אינם קשורים למילוי תפקידו כך שאין כל קשר בין התבטאויות של הנתבע (ככל שנעשו) ו/או התנהלות גסה ומשפילה (ככל שנעשתה) למילוי תפקידו.

מסגרת תפקידו של הנתבע ופעולותיו אינם כוללים התבטאויות אשר יכולות להוות לשון הרע ו/או התנהגות גסה ומשפילה ומשכך אין לנתבע הקניית חסינות בגין פעולות אלו (ככל שנעשו).

המועצה הוסיפה והדגישה כי אין לה שליטה על התבטאויות כאלה ואחרות הנאמרות מפיו של עובד כזה או אחר או התנהלות פוגענית כלשהיא, וכן אין לה שליטה על היחסים במישור האישי בין עובדים. ככל שעובד התבטא באופן החוסה תחת הגדרת "לשון הרע", הוא אינו יכול להטיל אחריות זו על המועצה ולטעון כי הדבר "נדרש במסגרת מילוי תפקידו", שהרי המועצה אינה דורשת מאף עובד (ואף תפקיד גם אינו דורש זאת) להתבטא בביטויים הכוללים "לשון הרע" ו/או להתנהג באופן מזלזל. המדובר בהחלטות על רקע סכסוך אישי ואלה אינם נדרשים ו/או נעשים במסגרת "מילוי התפקיד".

המועצה אף התייחסה לשתי תכתובות דוא"ל שצירפה התובעת לכתב התביעה המתוקן, וטענה כי אלו אינן קשורות לביצוע תפקידו של הנתבע ואינן דרושות למסגרת עבודתו. באשר לתכתובת הדוא"ל מיום 17.8.15 הרי שמדובר בתכתובת מתאריך שבו התובעת הייתה כפופה לגזברית המועצה ולא לנתבע.

לפיכך, עמדת המועצה היא כי לנתבע לא עומדת חסינות בתיק זה ועל כן יש לדחות את הבקשה.

התשתית הנורמטיבית לגבי טענת החסינות

11. סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, שעניינו "חסינות עובד הציבור", קובע כדלקמן:

"(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

12. סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין, הדן ב"תובענה נגד עובד רשות ציבורית", קובע כדלקמן:

"(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.
(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.
(ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר."

13. ההליכים לביצוע הוראות סעיפים 7א' – 7ג' לפקודת הנזיקין, הוסדרו בתקנות הנזיקין , שהותקנו מכוח סעיף 7(ה) לפקודה.

14. ההסדר לעניין חסינותם של עובדי ציבור, נוסף לפקודת הנזיקין במסגרת תיקון 10 לפקודה שנכנס לתוקפו בשנת 2006. על הרציונל מאחורי הסדר זה ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק (ראו דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), תשס"ג-2002, ה"ח הממשלה תשס"ג, 134):

"...מוצע להרחיב את חסינותם של עובדי הציבור מנימוקים אלה: מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי הציבור מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת כושר הפיצוי המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד הציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע...
עם זאת לא ניתן להסתפק רק בהקניית חסינות לעובדי הציבור ויש להשלים את ההסדר משני היבטים: הראשון, דאגה לכך שהנפגע מפעולת עובד הציבור יזכה לפיצוי, והשני, מניעת אדישות של עובד הציבור לדרך פעולתו, לאחר שהוסר החשש מפני תביעה אישית בנזיקין."

15. מלשון הוראות הדין עולה, כי החסינות הינה הגנה שניתנת לעובד ציבור מפני תביעות, אולם המדובר בהגנה יחסית. מחד, ביקש המחוקק להעניק לעובדי הציבור הגנה דיונית (חסינות), אולם מאידך חסינות זו אינה מתקיימת במקרה שבו עובד הציבור היה אדיש לדרך פעולתו, או במקרה שהעובד התרשל באופן חמור (" בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור" – סעיף 7ו לפקודה). כמו כן, בהתאם להוראות החוק, לא תעמוד לאותו עובד החסינות, אם יוכח כי פעל מתוך "כוונה לגרום לנזק", או מתוך "שוויון נפש'', כלומר, מתוך אטימות או אדישות, גם אם המעשה נעשה תוך כדי מילוי תפקידו.

16. מלשון סעיף 7א' לפקודת הנזיקין עולה גם, כי חסינות עובדי ציבור חלה ביחס לתובענות בגין " מעשה המקים אחריות בנזיקין". גם הסביבה החקיקתית של הסעיפים הנוגעים לחסינות עובדי ציבור מצביעה על כך שיש להחילם רק שעה שבפני הערכאה המשפטית מונחת תובענה שיסודה בעוולה נזיקית.

17. האמור לעיל נתמך בשני טעמים מרכזיים – ראשית, הסעיפים מצויים בפקודת הנזיקין, שכשמה כן היא – עוסקת בנזיקין; ושנית, הסעיפים העוסקים בחסינות עובדי ציבור מצויים בפרק ב' לפקודה, שכותרתו "זכויות וחבויות בנזיקין", וכאשר סעיף 3 שבו, שכותרת השוליים שלו היא "עוולה והזכות לתרופה", קובע כדלקמן:

"הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה – כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה."

18. לכאורה איפוא, חסינות זו חלה אך ורק על מעשה של עובד ציבור המקים אחריות נזיקית – ולא על סעד הנובע מחוזה העבודה, או הפרתו. לכן היא יכולה להיות תקפה אך ורק בנוגע לרכיבי התביעה המתייחסים להפרת חוק איסור לשון הרע, שבסמכותו של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 24 (א) (1ד) ל חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אשר קובע כי בית הדין מוסמך לדון ב:

"בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".

19. בבר"ע 30147-09-13 עיריית לוד – בן בשט, (ניתן ביום 11.11.2013 ), התייחס בית הדין הארצי לשאלת תחולתה של החסינות על פי סעיף 7 א' לפקודת הנזיקין, בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה, וכך נקבע:

"ככלל, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, פרט לעילות הנזיקיות שבסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודה, כמפורט בסעיף 24( א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. ככל שבאה עילת תביעה נזיקית, כגון בגין הפרת חובה חקוקה, בגדר סמכותו של בית הדין כאמור והתביעה מופנית גם נגד עובד הציבור, יש מקום לבחון את שאלת חסינותו על-פי סעיף 7 לפקודה. כל זאת, ככל שהבקשה ונסיבות הענין עונות על דרישות הדין, ובכפוף לכך שכתב התביעה מלכתחילה מגלה עילת תביעה נזיקית נגד עובד הציבור מושא בקשת החסינות. לגבי עילות תביעה שאינן נזיקיות, המקימות חבות אישית, בין מכוח הוראת דין מפורשת ובין מכוח פסיקה, במקרים אלו אין תחולה ישירה לסעיף 7 לפקודת הנזיקין לענין חסינות עובד ציבור".

20. באשר להיקף הביקורת השיפוטית בבקשות חסינות כבענייננו, ובשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה, קבע בית המשפט העליון ברע"א 775/11 פלקסר נ' משטרת ישראל (11.8.14 – להלן: "פרשת פלקסר"), כי אכן קיים הבדל מסוים בין האופן שבו תוכרז חסינות של "עובד מדינה" לעומת זה של "עובד ציבור", אולם אין הבדל משמעותי ביחס לשאלת שמיעת הראיות כאשר המדובר בהודעת חסינות, וביחס לכך, נקבעו הדברים הבאים:

"... קיימים הבדלים מסוימים במנגנון ובסדרי הדין שנקבעו לצורך הכרה בחסינותם של עובדי המדינה לעומת אלה שנקבעו לגבי עובדי רשות ציבורית. "רשות ציבורית" הוגדרה בס' 7 לפקודה כ"רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת", וההבדל המרכזי בענייננו בין עובדי רשות ציבורית לעובדי המדינה הוא בכך שההכרה בחסינותו של עובד רשות ציבורית מצריכה החלטה של בית המשפט במסגרת בקשה שאותה רשאים להגיש הרשות הציבורית או העובד (סעיף 7ג(א)-7ג(ב) לפקודה). לעומת זאת ההחלטה להכיר או לא להכיר בחסינותו של עובד מדינה נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה, שהודעה עליה הוגשה לבית המשפט. משמע - ככל שאין מי המבקש להשיג על החלטה בדבר הכרה בחסינותו של עובד המדינה, על בית המשפט ליישמה כלשונה ובמקרים שבהם העובד או התובע מבקשים להשיג עליה, יידרש בית המשפט להחלטה ויבחן אותה על-פי כללי המשפט המנהלי. לעומת זאת וככל שמדובר בחסינותם של עובדי רשויות ציבוריות ההחלטה בדבר הכרה בחסינות מתקבלת על-ידי בית המשפט, לבקשת הרשות או העובד".

עוד נקבע בפרשת פלקסר , כי למרות שמבקש החסינות הוא הרשות הציבורית או עובד הציבור, על התובע להראות מדוע אין להכיר בכך שנתקיימו תנאי החסינות.

דיון והכרעה

20. כבר בפתח הדברים אציין כי לאחר שבחנתי את מכלול החומר שהונח לפניי – הנני סבור שיש לדחות את בקשת החסינות. ואסביר.

21. על מנת להימנע מהרחבת היריעה שלא לצורך, אביא להלן שתי הודעות דואר אלקטרוני, עליהם התבססה התובעת בכתב התביעה המתוקן וצורפו לה, וטענה כי אלה מקימות לה, עילת תביעה בגין לשון הרע.

בהודעה מיום 3.10.13 כתב הנתבע למנכ"ל המועצה בהאי לישנא (להלן: "ההודעה הראשונה"):

"אברהם שלום!
כידוע לך, אינני קוסם ואינני יודע על בעיות מבלי שמדווחים לי.
בשיחה עם יובל, עידכן כי יש בעיה עם תיק הבטיחות שנשלח (ללא ידיעתי) ובהנחייתך לירושלים ע"י רפי דוד. עידכן כי נשלח אליך מייל מפורט עם כל הבעיות (לא קיבלתי העתק ממיל זה).
במקביל הנחה גזבר המועצה את רכזת רישוי העסקים לטפל בנושא ללא עדכון שלי.
אשמח לטפל בנושא במידה ויוגדר באופן חד משמעי, שכל נושא רישוי העסקים באחריותי המלאה ולא מועבר דווח כלשהו למנכ"ל, לגזבר ולראש המועצה שלא באמצעותי כפי שעדכנתי מספר פעמים בעבר.
אינני לוקח שום סיכון נוסף בעבודה הקשורה לרונית משה. אינני מוכן להיות חשוף לתביעות ואמירות נוספות מצידה.
לא נראה לי שאוכל לסייע היום בפתרון בעיה זו".

בהודעה מיום 17.8.15 כתב הנתבע לראש המועצה כך:

"איציק שלום!
למרות שביקשתי מספר פעמים שלא להיות שותף באותה ישיבה עם רונית משה, אינכם מכבדים לצערי את בקשתי.
אינני מתכוון להיות נוכח עם רונית משה בפגישה משותפת".

עוד באותו יום ובתגובה להתכתבות זו השיב ראש המועצה לנתבע ושאל:

"מצטער שלומי.
איזה פתרון אתה מציע?"

הנתבע השיב לשאלת ראש המועצה, גם הוא באותו יום, בזו הלשון :

"צריך לקבל החלטה ואני אכבד כל החלטה שלכם בנושא. אני לא אחשוף את עצמי לשביב סיכוי שתוכל לתבוע אותי על הטרדה או דיבור לא מכבד. ברור לי שזה תקלה שנושא רישוי עסקים לא מתנהל כראוי. בכל מקרה, היא לא עובד ראוי להיות מנהל במועצה או לתת שירות לתושבים. יחסי האנוש שלה והפטפטנות שלה פוגעים ומפריעים. לי באופן אישי ולכל עובדי השח"ם, המרחק ממנה ומהקישקושים שלה עושים רק טוב".
(להלן: "ההודעה השניה").
(ההדגשה אינה במקור – מ.ק).

22. התובעת טענה, בין היתר, כי יש בהודעה הראשונה והשניה כדי פרסום לשון הרע.

23. המועצה טענה, בין היתר, בהתייחס להודעות הדואר האלקטרוני האמורות, תוך מתן דגש להודעה השניה, כי אלו אינן קשורות לביצוע תפקידו של הנתבע ואינן דרושות למסגרת עבודתו. כך גם, המדובר בהבעת דעה אישית שאין לה קשר לנהלי עבודה. המועצה הדגישה כי המועד בו נשלח המייל השני (17.8.15) הינו מועד בו התובעת כלל לא הייתה כפופה לנתבע אלא לגזברית המועצה.

24. הנתבע טען, בין היתר, כי משהודעות הדוא"ל הנ"ל מהוות חלק מדיון על הגדרת נהלי העבודה במועצה אשר נערך בין הנתבע, כעובד במועצה אשר שימש בעת שיגורן כמנהל מחלקת רישוי עסקים במועצה, ובין מנהליה הבכירים של המועצה (ראש המועצה והמנכ"ל), ברי, כי הנתבע פעל תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי כאשר שלח אותן כעובד ציבור ובמסגרת עבודתו במועצה, וגם הן עומדות בתנאים הרלוונטיים לעניין ההכרה בחסינות הנתבע.

הנתבע הוסיף כי מעשיו הנטענים נעשו בתום לב ומבלי כוונה לפגוע. כך גם, הנתבע לא עשה את המיוחס לו ביודעין ומתוך כוונה לגרום לתובעת נזק.

25. מכל המקובץ לעיל, ולאחר בחינת ההודעות, הרי שלכאורה ספק, אם ניתן לראות בחלק מ הדברים שנכתבו בהודעה השניה, כחלק מ מילוי תפקידו של הנתבע.
יש לזכור כי המייל השני נשלח לראש המועצה לצורך מתן מענה לתהיותיו, באשר לפתרון המוצע על ידי הנתבע.
תחת זאת, הנתבע בחר, לכאורה, במסגרת המייל לציין דברים נוספים באשר לתובעת באופן אישי, אשר שוב ספק אם ניתן לראות בהם כדברים המהווים חלק ממילוי תפקידו.
גם אם נראה בנתבע כמי שפעל במסגרת תפקידו השלטוני, הרי שפעולתו זו, נראית לכאורה, בשלב זה, בניגוד לדין וכפעולה שאינה נמנית על אלו המצדיקות מתן חסינות.

זאת ועוד, לאחר בחינת תכתובות הדואר האלקטרוני האמורות, ומשהנתבע לא הכחיש את שליחתן לגורמים שציינה התובעת, נראה לכאורה, שלפחות פרסום המייל השני הינו בגדר לשון הרע כנגד התובעת , ואף יש בו לכאורה פגיעה בכבודה.

המועצה הדגישה כאמור, כי במועד שבו נשלח המייל השני התובעת כלל לא הייתה כפופה לנתבע אלא לגזברית המועצה .
לפיכך, תכתובת שקובעת ברחל בתך הקטנה כי התובעת אינה ראויה להיות מנהלת במועצה או לתת שירות לתושבים, וכי יחסי האנוש שלה והפטפטנות שלה פוגעים ומפריעים, כאשר התנהלותה מוגדרת כ"קישקושים" - נראית, לכאורה, ככזו שנועדה לפגוע בתובעת, לבזותה ולהשפילה, תוך הטלת דופי בהתנהגותה, מקצועיותה ומסירותה.
הנני סבור, לכאורה, כי התנהלות זו מהווה לכל הפחות, שוויון נפש לאפשרות גרימת נזק לתובעת, בין היתר, באשר לאפשרויות המשך העסקתה במועצה וכן חוסר תום לב. אוסיף ואומר כי נראה על פניו, בשלב זה , שאין המדובר "באיש ציבור שטעה במסגרת תפקידו", כפי שטען הנתבע.

לא למותר לציין, כי לא שוכנעתי כי יש באמור בתכתובות המייל ששלח הנתבע כדי "חלק מדיון על הגדרת נהלי העבודה" , כפי שטען הנתבע. הגדרת נהלי עבודה אמורה להיות באופן ענייני, שאינו משתלח ובתום לב.

חשוב להדגיש, כפי שאף עולה מכתב ההגנה בתיק, כי התנהלותו של הנתבע לא הופיעה בחלל ריק, שעה שהוא טוען שהתובעת פעלה נגדו, לרבות אצל צדדי ג'. לפיכך, נראה לכאורה, כי אותה התנהלות אינה אלא תוצאה ישירה של "עבר לא סימפטי", גם לשיטת הנתבע, בין השניים.

די באמור עד כה ובמסקנה אליה הגענו כדי לדחות, בשלב זה, את הבקשה לחסינות.
ככל שבמסגרת פסק הדין, בית הדין יגיע למסקנה כי אין בסיס לתביעתה של התובעת, או כי עומדות לנתבע ההגנות המפורטות בכתב ההגנה, כי אז הדבר יבוא לידי ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות.

26. בטרם נעילה, אתייחס למספר נקודות שעלו בהליך:

א. הנתבע טען כי המועצה לא בחנה את הבקשה לגופה ולא ערכה כל בירור, כפי שהיא נדרשת לערוך. אין בידי לקבל טענה זו. המועצה התייחסה באופן ענייני וממצה לטענות הנתבע ובפרט לשתי תכתובות הדואר האמורות. ודי בכך.

מכל מקום, הנתבע טען בתשובתו לתגובת התובעת לבקשה ולעמדת המועצה כי בית הדין יוכל להכריע בבקשה גם מבלי שהמועצה קיימה בירור מהותי והתייחסה עניינית לכל הפרמטרים הקבועים בחוק על מנת לקבל החלטה בשאלת החסינות. לפיכך, גם לשיטת הנתבע, ככל שהמועצה לא קיימה בירור מהותי ומרגע שבית הדין עשה זאת – הרי שהפגם הנטען נרפא.

ב. התובע טען כי המועצה הייתה אמורה להגיש את עמדתה לבקשת החסינות באמצעות היועץ המשפטי שלה, בהתבסס על תקנה 8 לתקנות הנזיקין.

תקנה 8 לתקנות הנזיקין קובעת כך:

"בקשת רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לבית המשפט לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית; אישור היועץ המשפטי יצורף לבקשה".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק).
מתקנה 8 , עולה כי אישורו של היועץ המשפטי של הרשות נדרש כאשר עניין לנו בבקשת חסינות שהגישה רשות ציבורית. בענייננו, כאמור, המדובר בבקשה שהגיש הנתבע כאשר המועצה התנגדה לה.
זאת ועוד, באשר לטענת הנתבע בדבר העדר תצהיר התומך בעמדת המועצה, הרי שגם בפרשת פלקסר, למרות שבאותו מקרה, לא הוגש על ידי המדינה תצהיר מטעם הגורם אשר קיבל במקרה שם את ההחלטה להכיר בחסינות, בכל זאת קבע בית המשפט העליון, וביחס לאותם פגמים דיוניים, כי " בפועל לא היה בהם כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות או המהותיות של פלקסר".
עוד נקבע בפרשת פלקסר כי -

"במקרה דנן וככל שהדבר נוגע לתצהיר מדובר במשגה דיוני שלא פגע בזכויותיו של פלקסר, ולגבי משגים מסוג זה מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב להכריע בדבר נפקותו (תק' 526 לתקנות סדר הדין האזרחי; גורן, בעמ' 9; ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345, 352 (1991); בש"א 6171/04 מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 361, 366 (2004))."
הקביעה שלעיל, יפה ונכונה גם למקרה דנן.

ג. הנתבע הוסיף וטען בתשובתו לתגובת התובעת לבקשה, כי מאחר ו התובעת לא הגישה תצהיר היא אינה רשאית לכלול בתגובתה טענות עובדתיות ועל כן יש למחוק את טענותיה העובדתיות מתגובתה לבקשה. אין בידי לקבל טענה זו, וזאת בין היתר, מן הטעם שהתובעת הגישה תצהיר התומך בתשובתה מיום 27.2.18 .

סיכום:

27. לאור כל האמור לעיל , הבקשה נדחית.

הוצאות הבקשה יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בסוף ההליך.

ניתנה היום, י' אייר תשע"ח, (25 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.