הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת ב"ל 8824-12-18

לפני:

כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס

התובע
פאיז סעד
ע"י ב"כ עו"ד עיסא פראג'
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד מחמד גאנם

פסק דין

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית מיום 4.11.2018 (להלן: "הוועדה") אשר קיבלה ערר אשר הגיש המשיב, כנגד החלטת ועדה מדרג ראשון ו אשר קבעה כי למערער לא נותרה נכות צמיתה.

2. המערער, יליד 1 5.6.1973, נפגע, ביום 19.10.2017, בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה. הפגיעה אשר הוכרה היתה: "חבלה בברך שמאל". בהחלטת הוועדה מדרג ראשון מיום 14.9.2018 נקבעו למערער, מעבר לתקופת אי הכושר, נכוות זמנית של 20% מיום 1.1.2018 ועד ליום 31.3.2018.
כן נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 1.4.2018 בגין נזק למיניסקוס בצורה קלה לפי סעיף 48 (2)(ז)(I) מותאם.
על החלטה זו הגיש המשיב ערר ביום 2.10.2018.
הוועדה אשר דנה בערר, ביום 12.11.2018, קבעה כי יש לקבל את הערר וכנגד החלטה זו הוגש הערעור אשר לפניי.

3. בתאריך 3.7.2019 התקיים דיון בפני כבוד הרשמת מירב ניר שלו, במהלכו השמיעו הצדדים טענותיהם ובסיומו ניתנה החלטה במסגרתה נקבע כי התיק יועבר לשופט למתן פסק דין.

4. להלן טענות ב"כ המערער הרלוונטיות להכרעה:
א. קביעתה של הוועדה מדרג ראשון הסתמכה בין היתר על בדיקת MRI, מיום 17.6.2018 , של ברך שמא ל, אשר הראתה קרע חלקי של MCL.
ב. ממצאי בדיקת ה- MRI תואמים את בדיקת מיפוי העצמות מיום 9.11.17 שאף היא הונחה לפני שתי הוועדות, כאשר הממצאים הראו כי קיים נזק חבלתי דיפוזי לברך השמאלית עם חשד לשברי תלישה ונזק מניסיקאלי מדיאלי.
ג. נכות בשיעור 10% נקבעה על ידי הוועדה מדרג ראשון בגין הנזק למיניסקוס כפי שעולה מבדיקת ה- MRI. בהתאם לאותה תקנה, אין צורך כי יהיה ביטוי קליני לנזק ומספיק שקיים נזק - דבר שמודה בו ה משיב בעררו, כדי לקבוע נכות.
ד. הגיעה העת לשנות הלכות שניתנו לפני שנים רבות בנושא זה.
ה. הוועדה לא התמודדה עם קביעת הוועדה מדרג ראשון אשר היתה מודעת לתקינות הבדיקה הקלינית ולכך שהנכות אשר ניתנה היתה בגין הנזק למיניסקוס ותו לא.
ו. בבדיקת הוועדה מדרג ראשון עלו ממצאים תפקודים - פער בהיקף הירכיים וכאבים בלחץ על פרק הברך הפנימי ומכאן ש ערר המשיב אשר התבסס על כך שלא היו ממצאים תפקודיים בבדיקת הוועדה מדרג ראשון, מלכתחילה היה שגוי.
ז. הוועדה התעלמה בהחלטתה משני הממצאים התפקודיים אשר נמצאו בבדיקת הוועדה מדרג ראשון.
ח. הוועדה עשתה יד אחת עם המשיב כאשר בדקה את היקף הירכיים בגובה 15 ס"מ מהקוטב העליון של הפיקה כאשר הוועדה מדרג ראשון מצאה הבדל בהיקף, במיקום שונה (4 אצבעות מהפיקה).
ט. בבדיקת ה- MRI מיום 17.6.18 נקבע באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים כי קיים קרע חלקי ב- MCL בדרגת חומרה קלה . בניגוד לכך, קובעת הוועדה בסעיף 6 לפרוטוקול, ובשונה גם מממצאי ה - MRI, כי יתכן קרע חלקי של ה- MCL . המילה "יתכן" אינה נכונה והיא מטעה, שכן הוכח קיומו של נזק.
י. ככל שהוועדה סברה כי הקרע לא בא לידי ביטוי בבדיקה הקלינית מן הראוי היה להפנות את המערער לבדיקה MRI נוספת מטעם הו ועדה ובטרם מתן החלטתה.
יא. בעניין יציבות הברך, סעיף אחר בתקנות עוסק בפרק זה, כאשר הוועדה מדרג ראשון קבעה את הנכות בשיעור 10% בגין נזק מיניסקוס, שקיומו אינו במחלוקת.
יב. בשים לב לממצאי הוועדה מדרג ראשון יכול בית הדין לקבוע כי המערער עונה על תנאי סעיף אותה נכות אשר נגזלה ממנו על ידי הוועדה.
יג. בכל מקרה, יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה.

5. להלן טענות ב"כ המשיב הרלוונטיות להכרעה:
א. הוועדה שמעה את המערער ואת בא כוחו, עיינה בבדיקות הדימות, ביצעה בדיקה קלינית וציינה את ממצאיה כמפורט בפרוטוקול, אשר היו תקינים.
ב. הוועדה היתה ערה לנזק הקיים בבדיקות הדימות והיא ציינה מפורשות כי ממצאים אלו אינם באים לידי ביטוי קליני.
ג. אין לקבל את טענת המערער כי לשם הענקת נכות בגין נזק למיניסקוס לא נדרשת פגיעה תפקודית או קלינית. ההלכה הפסוקה הינה כי בהעדר ממצאים תפקודיים אין לקבוע נכות בגין הברך לפי תקנה 48 לספר הליקויים, לדוגמה, בבר"ע (ארצי) 12391-07-13 יעקב חזק - המוסד לביטוח לאומי . הלכה זו אושרה לאחרונה בעניינו של מחמוד עלי.
ד. ערר המשיב הוגש בשים לב לחוסר ההתאמה בין ממצאיה התקינים של הוועדה מדרג ראשון אשר אינם מצדיקים הענקת נכות ובין מסקנות אותה ועדה.
ה. הוועדה אינה מוגבלת לנימוקי הערר וסמכויותיה הן כשל הוועדה מדרג ראשון וזאת בהתאם לתקנה 30.
ו. אופי והיקף הבדיקה הקלינית הם עניין שברפואה לרבות בדיקת היקף השרירים ולכן יש לדחות את טענת המערער כי הוועדה מבקשת למצוא מיקום שהוא נח לה בבדיקה זו , שכן מדובר בוועדה שיפוטית מקצועית והיא אינה אורגן של המשיב.

6. דיון
המערער הופיע לפני הוועדה ומסר את הדברים הבאים:
"כאבים בברך שמאל, קושי בנהיגה, הגבלה בתנועות, קושי בעלית מדרגות או ירידה ממדרגות, מתחיל להרגיש לחץ על ברך ימין, קושי בהרמת משא כבד".

ב"כ המערער הוסיף את בדברים הבאים:
"מבקשים להשאיר את החלטת הועדה מדרג I, הועדה בדקה אותו והסתמכה על האחוזי וקבעה אחוזי נכות, מבקש לדחות את ערר המוסד".

הועדה התייחסה לממצאי הבדיקות ולצילומים:
"MRI מתאריך 17.6.18 ברך שמאל: שינויים ציסטים סופקונדראלים באיזור נושא משקל של MFC, במדור הפטלופמולארי נראו שינויים ניוונים סופקונדראלים עם מוקדם של נזק סכוסי ובצקת סופקונדראלית. הרצועות הצולבות קדמית ואחורית תקינות, יתכן קרע חלקי של ה MCL.
ה - LCL תקין. המיניסקוסים שמורים ".

ואלו הממצאים שרשמה הוועדה:
היקף ירך כפי שנמדד 15 ס"מ מהקוטב העליון של הפיקה - 55 ס"מ דו צדדים.
מתהלך ללא צליעה, עולה לספת הבדיקה בכוחות עצמו, פושט מכנסיו בקלות, יישור ברכיים 0 מעלות דו צדדים, כפיפה 140 מעלות דו צדדי, מבחן קדמי ואחורי שלילי, מבחני יציבות צידית תקינים. אין נוזל תוך מפרקי".

והאבחנות:
"מ/א חבלה בברך שמאל"

בסעיף ה"סיכום ומסקנות" רשמה הוועדה את הדברים הבאים:
"ממצאי הבדיקה הקלינית מצביעים על בספק על מחלה ניוונית של המדור המדיאלי ומדור הפטלופמוראלי של הברך, בכול מקרה ממצאים אלו אינם קשורים לחבלה הנדונה, הקרע החלקי של ה- MCL אינם באים על ידי ביטוי קליני בבדיקה הפיזקאלית, יציבות הברך נמצאה תקינה. הוועדה מקבלת את הערר המוסד וקובעת כי לתובע לא נותרה נכות בגין התאונה הנדונה".

7. המסגרת הנורמטיבית
בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי ( נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה ( ראו בין היתר עב"ל ( ארצי) 1004/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן ( עב"ל ( ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.06), כשאחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה ( דב"ע שם/01-X318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

8. הכרעה
טענתו עיקרית של המערער, בהודעת הערעור, היתה כי הוועדה טעתה משלא הותירה את הנכות הצמיתה אשר נקבעה על ידי הוועדה מדרג ראשון בגין הקרע החלקי במניסקוס אשר עולה ממצאי הדימות, על אף וללא קשר לכך שממצאי הבדיקה הקלינית היו תקינים.

אין לקבל טענה זו של המערער. הטענה כי די להוכיח נזק ללא מגבלה תפקודית לצורך סעיף 48(2)(ז), נדחתה בין השאר בהחלטה אשר אשר ניתנה, ביום 6/11/18, ב בר"ע (ארצי) 6980-11-18 מחמוד עלי - המוסד לביטוח לאומי , וכך נקבע שם :"כבר נפסק כי ברירת המחדל להכרה בליקוי לצורך קביעת שיעורי הנכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] היא קיומה של הגבלה תפקודית, וכי במקרה שבו לא נדרשת מגבלה תפקודית הדבר נאמר במפורש בחוק:
"בנדון דידן נקבע, כי בחלק המניסקוס שלא הוצא אכן נגרם קרע, אך כי המבקש אינו סובל מבעיה תפקודית, ולא נגרם לו נזק כמשמעו בתקנות. על פניו דומה כי הפרשנות שהציע המשיב הולמת את תכלית חוק הנכים. חוק הנכים, כשמו כן הוא; עסקינן בחוק סוציאלי המבקש להעניק תגמול למי אשר נפגע ואשר נגרמה לו נכות. "נכות", כפי שגם הטעים המשיב, היא "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה" (ראו גם ע"א (תל-אביב-יפו) 1093/02 זיגלמן נ' קצין תגמולים ((השוטפת שטופמן), פסקה ז')...
נראה על פני הדברים כי אין חוק הנכים מבקש לפצות על כל פגימה, אלא על זו שיש בה נזק המשליך על תפקודו של הנכה בחייו (והאמור עולה גם מרוח הדברים בדיוני הכנסת - ראו דברי הכנסת 2 (תש"ט) 1577-1572)."
רע"א 3986/13 הנדרוגר נ' משרד הבטחון - קצין התגמולים, עמוד 5 לפסק הדין (30.10.2013) (הדגשות הוספו - א.ס.).
התכליות העומדות בבסיס תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, זהות לתכליות העומדות בבסיס התקנות הרלוונטיות למבקש. בעניין זה נקבע כך:
"אכן, כטענת המוסד, בית המשפט העליון דן לאחרונה, בעניין הנדרוגר בשאלה דומה, ביחס לפרשנות תקנה 48(2)(ז) לתקנות הנכים, והיא - האם קרע שאינו גורם לבעיה תפקודית מהווה נזק כמשמעו בתקנות הנכים. על שאלה זו, השיב בית המשפט העליון בחיוב, בקובעו כי התקנה כולה עניינה מגבלות תנועה, ועל כן נדרשת מגבלה תפקודית כדי להיכנס לגדריה של תקנה זו...
זאת ועוד, ניתן ללמוד גם מתוכנו של סעיף 48(2)(ז) לתוספת לתקנות, כי מדובר בסעיף הדורש הגבלה תפקודית מכך, שבמקרה שלא נדרשת הגבלה תפקודית הדבר נאמר בו במפורש, כפי שנקבע בסעיף קטן 3 לסעיף 48(2)(ז)-"מצב לאחר ניתוח הוצאת המיניסקוס ללא הפרעות תפקודיות"" (בר"ע (ארצי) 12391-07-13 חזק – המוסד לביטוח לאומי, (05.03.2014)).
משכך, לצורך קביעת דרגת נכות לפי פריט 48(2)(ז), על המבקש להראות מגבלה תפקודית ואין להסתפק בהוכחת נזק לעצם או לרצועות הברך. משעל פי ממצאי הוועדה שפורטו בפרוטוקול אין ביטוי למגבלה תפקודית, הטענה נדחית ". (ההדגשה אינה במקור - א"י ).
מאחר וההחלטה הנ"ל ניתנה ביום 6.11.2018, לא ברורה טענת ב"כ המערער כי הגיע העת לשנות הלכות ישנות.

בעת הדיון בערעור, טען המערער לראשונה כי הוועדה התעלמה משני ממצאים המלמדים על הגבלה תפקודיות אשר עלו בבדיקת הוועדה מדרג ראשון: כאבים בלחץ על פרק הברך הפנימי ופער בהיקף הירך בין רגל ימין ושמאל. אלא שהוועדה אינה מחויבת בקביעת הוועדה מדרג ראשון. בהתאם לתקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, הוועדה "רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". לא מדובר בערכאת ערעור רגילה, אלא בוועדה אשר בודקת מחדש את הנפגע באופן מנותק מממצאים וקביעות שונים. בסמכות הוועדה גם למדוד את היקף השרירים לצורך השוואה בין שתי הרגליים במיקום שהיא מוצאת לנכון והיא אינה כפופה להחלטת הוועדה מדרג ראשון בנושא זה . בנוסף, מהחלטת הוועדה מדרג ראשון ניתן ללמוד כי גם הוועדה לא סברה כי הבדל של 0.5 ס"מ בין רגל שמאל לימין בבדיקתה, מהווה הגבלה תפקודית. מהחלטתה עולה, כפי שגם נטען בהודעת הערעור, כי הנכות הצמיתה הוקנתה בגין הנזק למיניסקוס. בנסיבות אלו ומשבחרה הוועדה לבחון מיקום אחר לצורך מדידת היקף השרירים, בוודאי שלא ניתן לטעון לחוסר אובייקטיביות שלה.
טענה נוספת אשר העלה המערער, עוד בהודעת הערעור , היתה שהוועדה ציינה, בניגוד לממצאי בדיקות הדימות, כי קיים ספק לגבי ממצא של קרע (במילה "יתכן") . אולם, בפרק הסיכום והמסקנות בפרוטוקול הוועדה ניתן לראות כי הוועדה מניחה קרע חלקי של ה MCL, אולם קובעת כי אין לכך ביטוי קליני בבדיקה הפיזיקאלית.
בנסיבות אלו, בוודאי שאין מקום להיענות לבקשת המערער ולקבוע לו נכות צמיתה במסגרת פסק דין זה על בסיס ממצאי הוועדה מדרג ראשון ואף לא להשיב את הדיון בעניינו לוועדה.

9. לסיכום - ל נוכח האמור לעיל והואיל ולא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה או במסקנותיה, הריני מורה על דחיית הערעור.

10. הוצאות משפט
לאחר התלבטות החלטתי שלא להשית על המערער הוצאות, זאת, על אף שהערעור הוגש תחילה בטענה כי היה על הוועדה להותיר את הנכות אשר נקבעה למערער בוועדה מדרג הראשון על בסיס הטענה השגויה משפטית כי ניתן להקנות נכות לפי סעיף 48(2)(ז)(I), בגין נזק למיניסקוס או לרצועה בלבד ללא צורך במגבלה תפקודית. וכן על אף, שטענות המערער נדחו כולן. אולם מצאתי לנכון להתחשב בכך כי הוועדה שללה למערער נכות שכבר נקבעה לו על ידי הוועדה דרג ראשון, גם אם הגעתי למסקנה כי היא היתה רשאית לעשות כן.

11. בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, ניתן להגיש, לבית הדין הארצי לעבודה ירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"א באב תשע"ט , (12 באוגוסט 2019 ), בהעדר הצדדים.

יעקבס אורית,
שופטת בכירה