הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת ב"ל 38131-04-17

לפני:

כב' הנשיא מירון שוורץ

התובעת
אילנה מעלם
ע"י ב"כ: עו"ד יריב ברוקמן ואח'

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אורנית פיכמן

החלטה

1. ביום 5.12.16, דחה הנתבע את תביעת התובעת להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה. כנגד החלטה זו, הוגשה התביעה שלפנינו.

2. עסקינן בתובעת אשר עבדה במפעל תפירה עד לשנת 2013. בשנת 2014 הגישה התובעת את תביעתה הראשונה למוסד לביטוח לאומי. ביום 24.9.2015 נדחתה תביעתה על ידי הנתבע. להלן החלטת הנתבע (להלן: ההחלטה הראשונה):

"על פי סעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי תנאי להכרה בירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש, כפגיעה בעבודה, הוא שכושר השמיעה בתדירויות הדיבור פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.
תדירויות הדיבור הן – 500, 1000, 2000 הרץ לשנייה.
תנאי זה אינו מתקיים בתביעתך, ועל כן, לצערנו עלינו לדחות את תביעתך".

3. השגתה של התובעת על החלטת פקיד התביעות התבררה במסגרת הליך ב"ל 25021-05-16. בהסמכת הנתבע, הוחזר עניינה של התובעת למוסד לביטוח לאומי לבחינה מחודשת של תביעתה, לאור העובדה כי בדיקות חדשות לא היו בפני פקיד התביעות, כאשר החליט לדחות את תביעתה. תביעתה של התובעת נמחקה בהתאם.

4. עניינה של התובעת נבחן בשנית ע"י פקיד תביעות. במכתב מיום 5.12.2016 נמסר לתובעת כי אין שינוי בהחלטת פקיד התביעות מיום 24.9.2015. כך נקבע:

"הריני להודיעך כי אין שינוי בהחלטינו (צ"ל -בהחלטתנו) מיום 14.9.15
כל שינוי בליקוי השמיעה שנמצא בבדיקה מיום 21.8.15 ביחס לבדיקה מיום 12.5.15 אינו תוצאה של חשיפה לרעש עד שנת 2013".
(להלן: ההחלטה)

בעקבות ההחלטה כאמור, הגישה התובעת את תביעתה הנדונה.

5. לטענת הנתבע, כמפורט בכתב ההגנה מטעמו, לא מתקיימים אצל התובעת התנאים הנדרשים בסעיף 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] – התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) על מנת להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה: שמיעתה של התובעת לא פחתה בשיעור של 20 דציבל בממוצע בכל אחת מהאוזניים בתדירויות של הדיבור ואין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה הנטען לבין החשיפה לרעש כדרישת המחוקק.

ההליך הנדון

6. לאחר שהוגשו כתבי טענות מטעם הצדדים, התקבלה ביום 28.5.2017 הודעה מטעם הנתבע לפיה הוא מסכים לעריכת בדיקת שמיעה מלאה במכון השמיעה באוניברסיטת חיפה לאחריה יבחן הנתבע את עמדתו. ביום 4.6.17 הודיעה התובעת כי היא מסכימה לבדיקה כאמור. הבדיקה בוצעה ביום 23.7.2017.

7. ביום 20.8.2017, הודיע הנתבע על תוצאות בדיקת השמיעה שנערכה לתובעת במכון השמיעה באוניברסיטת חיפה. להלן תוצאות בדיקת השמיעה:

"שמיעה דו צדדית בתחום הנורמה אך תגובות לא עקביות. מומלץ בירא סף. הספים לקליטת דיבור SRT התקבלו כ – BHL d 10 באוזן ימין, ו - BHL d 10 – 15 באוזן שמאל. הבנת הדיבור – הדסקרימנציה למילים תקינה בשתי האוזניים.
***יש לציין התאמה בין האודיוגרמה לבין ההדים הכוכליאריים. לאור חוסר העקביות מומלץ ווידוי בבדיקת BERA."

8. לאור תוצאות בדיקת השמיעה, הודיע הנתבע כי הינו עומד על טענותיו ומבקש לדחות את התביעה הנדונה. התובעת, מנגד, הודיעה כי "מצב הדברים הינו מורכב ועדין" וכי מדובר בפער גדול בין בדיקות שונות. התובעת ציינה כי "הסכימה להבדק אצל הנתבע בהנחה פשוטה שתוצאות הבדיקה לא יכולות להיות, וגם לא הגיוני שתהיינה שונות, מבדיקות שהיא ביצעה לאורך השנים ואשר מצביעות בסה"כ על ירידה בשמיעה דומה..." (ראה תגובת התובעת מיום 30.10.17). לפיכך, ביקשה התובעת את עזרת בית הדין והציעה כי ימונה מומחה רפואי בהליך. הנתבע, בתגובתו מיום 27.11.17, הודיע כי הוא מתנגד למינוי מומחה רפואי.

9. ביום 26.6.2018, התקיים דיון בהליך זה, במהלכו קיבלו הצדדים את המלצת בית הדין והסכימו למינוי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין:

"לאור המלצת בית הדין אנו מסכימים, כי ימונה מומחה רפואי מתחום א.א.ג. מטעם בית הדין אשר יחווה דעתו בשאלה האם חלה ירידה בכושר שמיעתה של התובעת בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירי הדיבור במוליכות העצם, בכל אחת מאוזניה. ככל שהתשובה חיובית יקבע המומחה האם הירידה בכושר השמיעה נגרמה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתה.
בדיקות השמיעה יוגשו על ידי ב"כ הצדדים בהודעה נפרדת בתוך 10 ימים מהיום.
כן מוסכם, כי לא תובאנה בחשבון בדיקות שבוצעו לאחר הבדיקה שבוצעה באוניברסיטת חיפה ביום 23.7.17."

הסכמת ב"כ הצדדים, כאמור, קיבלה תוקף של החלטה.

10. ביום 20.12.2018 מונה ד"ר אנגלנדר משה, לשמש מומחה יועץ רפואי (להלן: המומחה) לשם מתן חוו"ד רפואית בשאלות הבאות:

האם חלה ירידה בכושר שמיעתה של התובעת בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירויות הדיבור במוליכות העצם, בכל אחת מאוזניה?

במידה והתשובה לשאלה הנ"ל תהיה חיובית, האם הירידה בכושר השמיעה נגרמה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתה?

11. ביום 10.2.2019 התקבלה חוות דעתו של המומחה לתיק בית הדין. המומחה ציין כי הוא מניח שמדובר בחשיפה לרעש והתייחס לשתי בדיקות שמיעה שהונחו לפניו (מיום 21.8.2015 ומיום 14.10.2016). המומחה קבע כי בהסתמך על בדיקות השמיעה כאמור, לתובעת נכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף 72 (1)3 ד'. כך סיכם את ממצאיו:

"למעשה 2 בדיקת השמיעה זהות. בבדיקה הראשונה משנת 2015 הולכת העצם בשתי האוזניים היא ברמה של 30/35 דציבל בכל אחת מהתדירויות. בבדיקה משנת 2016 הרישום האודיומטרי למעשה זהה כלומר, לא חלה ירידה בשמיעה באף אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
אי לכך בהסתמך על בדיקות השמיעה כאמור מגיעים לה לפי סעיף 72 (1) 3 ד' – 10% נכות."

12. לאחר קבלת חוות דעת המומחה, ביום 24.2.2019 פנה הנתבע בבקשה להעביר אל המומחה מסמכים אשר לא נמסרו לעיונו. בקשת הנתבע התקבלה.

13. ביום 24.3.2019 התקבלה בבית הדין חוות דעתו המשלימה של המומחה. לאחר שבחן את בדיקות השמיעה הנוספות שנשלחו אליו - בדיקות שמיעה מיום 1.9.2014 ומיום 23.7.2017, סיכם כך:

"...אני משער שהכוונה היא להחמרה (במידה ויש) בין הבדיקה הראשונה מתאריך 1.9.14 לבין הבדיקה האחרונה מתאריך 23.7.17 שכן אלו הן הבדיקות הקובעות
תדירויות הדיבור הינן 1000, 500 ו 2000 הרץ. בבדיקת השמיעה בשנת 2014 הולכת העצם בתדירויות הדיבור הללו היא של 20 דציבל וסף שמיעה לדיבור ... היה של 25 דציבל בכל אוזן.
עיון בבדיקת השמיעה משנת 2017 מראה כי לא רק שאין החמרה אלא יש אפילו שיפור וממוצע הולכת עצם בכל אוזן הוא פחות מ 15 דציבל וסף שמיעה לדיבור 10 דציבל.
בכל מקרה הבדיקות גם מבחינת הרישום הגראפי אינן מתאימות לליקוי שמיעה משרה רעש וגם אינני רואה ירידה בשמיעה של למעלה מ 20 דציבל".
(להלן: חוו"ד משלימה)

14. הצדדים לא הגישו בקשה להפנות שאלות הבהרה למומחה. לאור חוות דעת המומחה, הוגשו טיעוני הצדדים.

15. התובעת בסיכום טענותיה ("תגובת התובעת לבקשה מטעם הנתבעת לדחיית התביעה") העלתה טעמים לפיהם יש לקבל את התביעה, כדלקמן:

א. המומחה נתפס לטעות שכן הוא הבין לאור השאלות שהופנו אליו כי מדובר בשאלה של החמרה ולא כך.
ב. התובעת מפנה לחוו"ד המשלימה שם התייחס המומחה לבדיקת שמיעה משנת 2014 לגביה מצא כי הולכת העצם בתדירויות הללו היא 20 דציבל וסף שמיעה לדיבור היה של 25 דציבל בכל אוזן – ולטענתה, בכך, קביעתו של המומחה עומדת בסתירה להחלטת הנתבע.
ג. עולה בוודאות משתי חוות הדעת שהוגשו ע"י המומחה כי הבדיקות משנת 2014, 2015 ו 2016 מעידות על ירידת שמיעה בשיעור הדציבלים הרלוונטיים לפי החוק – מעל 20 דציבל. לטענתה אילו היינו מתייחסים לחוות הדעת הראשונה בלבד, בה ציין המומחה כי הוא מבין כי מדובר בחשיפה לרעש, אזי לא היה מתעורר כל ספק בעניין.
ד. המומחה בחוו"ד המשלימה התייחס לבדיקה משנת 2017 בהקשר אליה מצא כי אין "החמרה". בהקשר לבדיקה זו טוענת התובעת כי אין לפנינו שאלה של החמרה. מעבר לכך, הבדיקה משנת 2017 נערכה מספר שנים לאחר שהפסיקה התובעת להיחשף לרעש. לא זו אף זו הרי שהשיפור בשמיעתה של התובעת מחזק את העובדה שאכן עבדה ברעש.
ועוד מציינת התובעת בהקשר לבדיקה משנת 2017 כי צוין על גביה הערה של הבודקת לעניין חוסר העקביות והמלצתה לבדיקת BERA.
ה. מדובר בתביעה שהוגשה לראשונה בשנת 2014 עת שהתובעת עבדה ברעש עד שנת 2013.

16. הנתבע, בסיכום טענותיו ("תגובה מטעם הנתבע"), שב וטוען כי דין התביעה להידחות ובין היתר, מהטעמים הבאים:
א. מעבר לכך שכושר שמיעתה של התובעת לא פחת בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניה, הרי שליקוי השמיעה לו טוענת התובעת אינו מחשיפה לרעש.
ב. בדיקת השמיעה שנערכה לתובעת במכון השמיעה – אוניברסיטת חיפה נערכה בהסכמתה וגם לפי בדיקה זו כושר שמיעתה של התובעת לא פחת בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניה.
ג. המומחה נתן את חוות דעתו וללא שהונחו לפניו מלוא הבדיקות הרלוונטיות ולכן אין ללמוד מחוות דעתו הראשונה כי כושר שמיעתה של התובעת פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים ויתרה מכך המומחה כלל לא השיב לשאלת הקשר הסיבתי בחוות דעתו זו.
ד. לאחר שהונחו בפני המומחה בדיקות השמיעה הרלוונטיות הוא קבע בחוו"ד המשלימה באופן ברור כי כושר השמיעה לא פחת בשיעור הנדרש ולא התייחס לשאלת ההחמרה בלבד אלא שקבע כי לא קיים קשר סיבתי.
ה. הנתבע מתנגד לטענת התובעת כי הבדיקה משנת 2017 אינה רלוונטית. לטענתו, התובעת אינה יכולה כעת לחזור בה מהסכמותיה ואינה יכולה לבחור את הבדיקות מהן מבקשת להתעלם.

דיון

17. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם ליקוי השמיעה לו טוענת התובעת, עונה על דרישת סע' 84א(א)(2) לחוק, אשר לשונו כדלקמן:
(א) "אין רואים בליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה:
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר...;
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

18. כלומר, בהתאם להסדר החקיקתי המיוחד הקבוע בסעיף 84א לחוק, לצורך הכרת פקיד התביעות בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, על פקיד התביעות לבדוק, מקדמית, התקיימות של התנאים הבאים: חשיפת המבוטח לרעש מזיק, ירידה בכושר השמיעה של 20 דציבל לפחות בכל אוזן והגשת תביעה במועד. לאחר מכן, על פקיד התביעות לבחון את הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש בעבודה ובין הליקוי האמור.

בהקשר זה, נקבע בפסק הדין שניתן בעב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי - דוד אלון והליכים אחרים (מיום 12.11.2008), כי "מבחן הפחתת השמיעה בשיעור של 20 דציבל בתדירויות הדיבור, הינו מבחן סף טכני פורמאלי שנועד לסנן מבין התביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, את אלו שלקוי השמיעה בהן הינו פחות מ – 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים".

19. לנוכח מחלוקת בין הצדדים ולצורך בחינתה של השאלה העיקרית האמורה, מונה המומחה אשר הגיש חוות דעת שבסיכומן למעשה קובע כי נכון לחודש יולי 2017, בו ביצעה התובעת בדיקת שמיעה אחרונה, חל שיפור בשמיעתה, וממילא, לשיטתו, אין המדובר בליקוי שמיעה שנגרם מרעש מזיק, כפי שהתרשם המומחה מבדיקות השמיעה הנוספות (2014, 2017) שהונחו לפניו.

20. הצדדים חלוקים באשר לנפקות חוות דעתו של המומחה כאשר התובעת טוענת כי דין התביעה להתקבל (תוך שאינה מבקשת להפנות אל המומחה שאלות הבהרה), בעוד הנתבע מבקש לאמץ את מסקנותיו של המומחה ולדחות את התביעה.

21. עיינתי בשתי חוות הדעת שהוגשו לתיק והגעתי לכלל מסקנה כי אלה אינן מעניקות מענה מספיק, על מנת לאפשר הכרעה בהליך על בסיסן, בעניינה של התובעת, כפי שיוסבר להלן:

א. בחוות דעתו הראשונה, נמנע המומחה מלהתייחס במנומק לשאלת הקשר הסיבתי אשר הופנתה אליו בהודעת המינוי. כל שנעשה היה קביעת קיומה של ירידה בשמיעה וכן קביעת נכות (הגם שלא התבקשה) בשיעור 10%. בכך למעשה, ניתן להסיק באופן עקיף, כי המומחה לא מצא קושי בקיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה.

ב. בחוות דעתו המשלימה, נדרש המומחה לסוגיית החמרה (גם זו לא הועלתה ולא התבקשה חוות דעתו בעניין) והוסיף ביחס לבדיקות הנוספות שעמדו בפניו משנת 2014 ומשנת 2017, כי אלה אינן מתאימות מבחינת הרישום הגרפי לליקוי שמיעה משרה רעש. המומחה אינו מסביר כיצד מתיישבת מסקנתו זו, עם מסקנתו בחוות דעתו הראשונה, במסגרתה קבע קשר סיבתי כאמור, בעצם העובדה כי העניק נכות.

המומחה אינו קובע מסקנה ברורה ביחס למכלול הבדיקות, אינו מפרט ומנמק את החלטתו, בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי ולא ניתן להסיק מסקנה חד משמעית מן האמור בחוות הדעת, אשר לדעת בית הדין אינה שלמה.

22. לפיכך, יש להפנות למומחה שאלת הבהרה, אשר במסגרתה יתבקש המומחה לקבוע על יסוד מכלול הבדיקות שעמדו בפניו, האם חלה ירידה בשמיעה בשיעור הנדרש והאם יש קשר סיבתי בין עבודה בחשיפה לרעש מזיק בתקופה הרלוונטית, לבין הליקוי.

23. החלטת בית הדין אודות הפניית שאלת ההבהרה תינתן בנפרד.

ניתנה היום, כ"ז סיוון תשע"ט, (30 יוני 2019), בהעדר הצדדים ותשלח אליהם.

מירון שוורץ, נשיא