הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בנצרת ב"ל 18673-03-19

לפני:

כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס

המערער
דניאל בוזגלו
ע"י ב"כ עו"ד חניתה רון-עייש
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד פיראס גבאלי

פסק דין

1. ביום 5.2.2017 אירעה למערער תאונה אשר הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה.

2. על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, אשר קבעה כי למערער נכות צמיתה בשיעור של 5%, הגיש המערער ערר.
הוועדה הרפואית לעררים החליטה ביום 21.2.2018, כי למערער נכות צמיתה בשיעור 5%, לפי סעיף ליקוי 44(1) [מפנה ל-43(4)(ב)] (להלן: " ועדת הערר הראשונה").
על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה, אשר נדון במסגרת תיק ב"ל 19544-04-18 (להלן: "הערעור הראשון").

3. ביום 3.10.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיהן: "... עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, בכדי שתפעל כדלקמן:
1. הוועדה תעיין שוב בסעיף 14 לפרוטוקול ותבהיר מדוע קבעה למערער 5% בלבד וזאת לאור קביעתה כי המערער סובל מקשיון לא נוח וגם הפנתה לסעיף הליקוי 43(4)(ב) אשר קובע 8% נכות ולא 5%.
ככל שמדובר בטעות הוועדה נדרשת לתקן וככל שלא תנמק למי שאינו רופא את קביעתה.
2. הוועדה תנמק בצורה מפורטת מדוע ממצאיה כפי שצוינו בפרוטוקול בעניין 'השתלת עור' ו- 'תחושת יתר בקצה האצבע' אינם מזכים את המערער בנכות נוספת כלשהי (נוירולוגית / פלסטית).
3. הוועדה תשקול במנומק את הפעלת תקנה 15.
4. הוועדה תזמן את המערער באמצעות בא כוחו ותאפשר להם לטעון בעניין..." (להלן: "פסק הדין המחזיר ").

4. הוועדה הרפואית לעררים, אשר התכנסה ביום 2.1.2019 (להלן:" הוועדה"), החליטה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 8% החל מיום 1.12.2017, לפי סעיף ליקוי 44(1) [מפנה ל-43(4)(ב)].
כנגד החלטה זו הוגש הערעור אשר לפניי.

5. לאחר הגשת נימוקי הערעור ונימוקי התשובה בכתב, התקיים ביום 16.7.2019, דיון בפני כב ' הרשם אביעד אברגיל, במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה.

6. להלן טענות באת כח המערער הרלוונטיות להכרעה:
א. טעתה הוועדה עת לא העניקה למערער נכות בשיעור 5% בהתאם לתקנה 75(1)א-ב מותאם, בגין רגישות היתר, הצלקת וחוסר הרקמה הרכה לאחר כריתת האצבע וזאת למרות שהוא הפנה אותה לסעיף ליקוי 75(ה).
ב. באשר לקישיון - קבעה הוועדה כי ההגבלה בתנועה מתאימה למצב של קשיון נוח, וזאת למרות שבוועדת הערר הראשונה הוסכם כי ה מערער סובל מקשיון לא נוח.
המערער העלה בהקשר זה תהייה - הכיצד הוועדה שינתה את עמדתה מבלי שבדקה אותו.
ג. המערער מסכים עם החלטת ועדת הערר הראשונה לפיה הוא סובל מקישיון לא נוח, אולם הוא חולק על החלטת הוועדה לפיה אין להעניק לו נכות בגין רגישות היתר והצלקת בקצה האצבע. המערער הפנה בעניין זה לפסיקה של בית הדין הארצי לפיה כאשר מדובר בפגימות מרובות של אצבעות הידיים, ייקבעו אחוזי הנכות לאחר סיכום אחוזי הנכות לכל פגימה ופגימה בהתאם לסעיפים 43,44,45 (עב"ל 10482-12-11 המוסד לביטוח לאומי נ' קומורובסקי (11.2.2015) ).
ד. משמצאה הוועדה כי המערער סובל מצלקת, תחושת יתר ורגישות, היה עליה ליישם את פריט הליקוי 75(1)א-ב מותאם וכן להעניק לו נכות מצטברת בגין כל פגימה, ומשהוועדה לא עשתה כן - הרי שנפלה בעבודתה טעות משפטית.
בהקשר זה הדגיש המערער, כי הוועדה לא נימקה את החלטתה מדוע שלא להעניק נכות בגין הפגימות כאמור.
ה. נראה כי הוועדה נעולה על עמדתה לפיה אין להעניק למערער נכות בגין רגישות היתר באצבע.
ו. לאור כל האמור, יש להחזיר את עניינו, של המערער, לוועדה בהרכב חדש, אשר תקבע מהו גובה הנכות בגין הצלקת, תחושת היתר והרגישות באצבע, ותצרף נכות זו לנכות שנקבעה בגין קשיון לא נוח. כמו כן, מבקש המערער כי הוועדה להתייחס לשאלת הנכות התפקודית שנגרמה ל ו כתוצאה מהתאונה.
עוד טוען המערער בהקשר זה, כי הוועדה דנה פעמיים בעניינו של המערער, ופעמיים קבעה כי הוא סובל מקשיון לא נוח. משכך, אין לדון בכך פעם שלישית, ולפיכך מבוקש ליתן הוראות כי הוועדה בהרכב חדש לא תדון בסוגיה זו.

7. להלן טענות ב"כ המשיב הרלוונטיות להכרעה:
א. כאשר מוחזר עניינו של מבוטח לדיון מחדש בפני הוועדה מכוח פסק דין מחזיר, על הוועדה להתייחס אך ורק להוראות שניתנו לה בפסק הדין. במקרה כזה, הביקורת השיפוטית תוגבל לבחינת השאלה, האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין המחזיר.
ב. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר ואין כל הצדקה להתערבות שיפוטית בהחלטתה.
ג. הוועדה הסבירה כי היא קבעה מפורשות בבדיקתה הקודמת כי "לא נמצאה הגבלה בתנועות התואמות מצב של קשיון מוחלט באף אחד מהמפרקים, כלומר מדובר למעשה בהגבלה ולא בקשיון." עוד קבעה הוועדה, כי סעיף 44(1) בו עשתה שימוש, אינו תואם את ממצאי הבדיקה, ולמעשה היה מקום לקבוע נכות פחותה. אולם, בשל מכלול הפגימות קבעה הוועדה כי מצב האצבע תואם למעשה מצב הדומה לקשיון לא נוח.
ד. הוועדה הבהירה בהקשר זה, כי אם הייתה קובעת נכויות נפרדות לכל פגימה ופגימה, סך כל הנכות הייתה פחותה מהנכות שנקבעה בפועל.
ה. הוועדה קבעה כי הצלקת כשלעצמה אינה מזכה בנכות; כי ההגבלה הנפרדת בתנועות מדמה מצב של קשיון נוח וכי והרגישות בקצה האצבע אינה עולה כדי נכות לפי סעיף ספציפי.
ו. הלכה פסוקה היא כי שעה שיש מספר פגימות באותו איבר, לא ניתן להעניק יותר מסעיף ליקוי אחד שכן הדבר מהווה "כפל פיצוי" כאשר בהקשר זה סעיף ליקוי 75(ה) קובע כי כאשר הצלקות מחוברות לרקמות או אברים, אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם להגבלת התנועות או הפגיעות באברים אליהם מחוברות הצלקות.
ז. החלטת הוועדה מנומקת ומשכך יש לדחות את הערעור.
ח. ככל שבית הדין יסבור כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, הרי שיש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש אשר תדון בעררו מראשיתו ומבלי שיועברו אליה הנחיות או הוראות ספציפיות.

8. המסגרת הנורמטיבית
בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי ( נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה ( ראו בין היתר עב"ל ( ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן ( עב"ל ( ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.2006).

בנוסף, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה ( דב"ע שם/01-X318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

עוד יודגש, כי כאשר עניינו של מבוטח מוחזר בפסק דין אל הוועדה הרפואית לעררים, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין [דב"ע נא / 01-29 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע כד 160 (1992); עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008); בר"ע (ארצי) 59174-11-10 מברוכה – המוסד לביטוח לאומי (22.12.10)].

9. דיון והכרעה
המערער הופיע לפני הוועדה ביום 2.1.2019.
המסמכים שעמדו לפני הוועדה, היו: פסק הדין המחזיר; פרוטוקול ועדת הערר הראשונה מיום 21.2.2018; והודעת הערר.
באת כח המערער טענה לפני הוועדה כדלקמן: "חוזרת על נימוקי הערר בבית הדין ועל ההודעה המוסכמת מטעם בצדדי 1-4. הוועדה קבעה בזמנו שיש קישון לא נוח שמדובר על 8 אחוז והוועדה קבעה 5 אחוז. סובל מרגישות וצלקת בבסיס האצבע."
המערער לא נבדק בבדיקה קלינית על ידי הוועדה.
הוועדה סיכמה את מסקנותיה וקבעה כדלקמן:
"הוועדה עינה בפס"ד מתאריך 3.10.18.
הוועדה עיינה בדוח מיום 7.2.18, הוועדה קבעה מפורשות כי בבדיקה לא נמצאה הגבלה בתנועות התואמת מצב של קישון מוחלט באף אחד מהמפרקים כלומר שלמעשה מדובר בהגבלה ולא בקישון. זאת ועוד סעיף 44(1) בו השתמשה הוועדה קובע כי יש לעשות שימוש בו במקרה של קישון של אחד או יותר במפרקי האצבעות אשר אינו מאפשר תפיסה או פתיחה של היד ומפריע לפעולת האצבעות הסמוכות.
כפי שעולה ממצאי הבדיקה הממצאים החריגים אינם תואמים את דרישת הסעיף ולמעשה היה מקום לקבוע נכות פחותה.
אולם בשל מכלול הפגימות קבעה הוועדה כי מצב האצבע תואם למעשה מצב הגומה לקישון לא נוח.
אילו היתה הוועדה קובעת נכויות נפרדות לכול פגימה ופגימה הרי שסה"כ הנכות היתה פחותה מהנקוע שנקבעת לצד קישון לא נוח.
שכן הצלקת שלעצמה אינה מזכה בנכות ההגבלה הנפרדת בתנועות היא לכול היותר מצב הדומה לקישון נוח והרגישות בקצה האצבע אינה מעלה לכדי נכות על פי סעיף ספציפי.
הוועדה למעשה עשתה חסד עם העורר בקביעתה נכות לפי סעיף 41(1).
חלה טעות סופר בדוח הוועדה, סעיף 44(1) מפנה לסעיף 43(4)(ב) המקנה 8 אחוז נכות ולא 5 אחוז כפי שצויין בטעות בדוח.
העורר דיווח כי הוא אינו עובד בשל היותו תלמיד ישיבה, המגבלות הקימות בזרת אינן משפיעות על כושר עבודתו כפי שהיתה בזמן האירוע ולפי כך אין מקום להפעיל תקנה 15."
הועדה קבעה למערער נכות יציבה, כאמור בסעיף 4 לעיל.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת כלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי נפל פגם בפעולת הוועדה וכי דין הערעור להתקבל בחלקו , כפי שיפורט להלן.

על מנת לבחון את החלטת הוועדה, יצויינו ממצאי הבדיקה של ועדת הערר הראשונה מיום 21.2.2018, כפי שאלה פורטו בפרוטוקול: "בבדיקה פלסטית: בקצה הזרת צלקת סביב השתלת עור שטוחה בצבע עור ברוחב של 1 מ"מ אין סימני דלקת, ויש תחושת יתר בקצה האצבע.
בבדיקה אורטופדית: אצבע בעמדת כפיפה ב PAP ו- DAP גם פסיבית לא ניתן ליישר את האצבע בעת ביצע קמיצת אגרוף קצה האצבע מגיע לכף היד קיימת רגישות מסויימת בכרית האצבע."

ועדת הערר הראשונה סיכמה את מסקנותיה כך: "מכלול הפגימות באצבע תואם מצב של קישיון לא נוח אין מקום להעניק נכות נפרדת בשל הצלקת ההפרעה כלולה בנכות שנקבע לעיל יש לזכור כי למעט הגבלה בתנועות אין מצב של קישיון מוחלט באף אחד מהמפרקים.
הוועדה עיינה בחוו"ד של פרופ' אנגל מסכימה עימו לגבי קביעת נכות לפי קישיון לא נוח אך כאמור לעיל אין לקבוע נכות נוספת בשל הצלקת."

בהתאם לפסק הדין המחזיר, היה על הוועדה לנמק בצורה מפורטת מדוע ממצאיה כפי שצוינו בפרוטוקול מיום 21.2.2018 בעניין "השתלת עור" ו-"תחושת יתר בקצה האצבע", אינם מזכים את המערער בנכות נוספת (נוירולוגית/ פלסטית).

לפיכך, התכנסה הוועדה ביום 2.1.2019 וקבעה כך (החלק הרלוונטי לענייננו): "הוועדה עינה בפס"ד מתאריך 3.10.18.
הוועדה עינה בדוח מיום 7.2.18, הוועדה קבעה מפורשות כי בבדיקה לא נמצאה הגבלה בתנועות התואמת מצב של קישון מוחלט באף אחד מהמפרקים כלומר שלמעשה מדובר בהגבלה ולא בקישון. זאת ועוד סעיף 44(1) בו השתמשה הוועדה קובע כי יש לעשות שימוש בו במקרה של קישון של אחד או יותר במפרקי האצבעות אשר אינו מאפשר תפיסה או פתיחה של היד ומפריע לפעולת האצבעות הסמוכות.
כפי שעולה ממצאי הבדיקה הממצאים החריגים אינם תואמים את דרישת הסעיף ולמעשה היה מקום לקבוע נכות פחותה.
אולם בשל מכלול הפגימות קבעה הוועדה כי מצב האצבע תואם למעשה מצב הדומה לקישון לא נוח.
אילו היתה הוועדה קובעת נכויות נפרדות לכול פגימה ופגימה הרי שסה"כ הנכות היתה פחותה מהנקוע שנקבעת לצד קישון לא נוח.
שכן הצלקת שלעצמה אינה מזכה בנכות ההגבלה הנפרדת בתנועות היא לכול היותר מצב הדומה לקישון נוח והרגישות בקצה האצבע אינה מעלה לכדי נכות על פי סעיף ספציפי.
הוועדה למעשה עשתה חסד עם העורר בקביעתה נכות לפי סעיף 41(1)..."

מעיון בהחלטת הוועדה, לאחר פסק הדין המחזיר , עולה כי הוועדה לא פירטה ולא נימקה מדוע הצלקת או תחושת היתר באצבע אינן מזכות בנכות נוספת – נוירולוגית או פלסטית.

כל שעשתה הוועדה הוא לחזור על דבריה מיום 21.2.2018 ולהבהיר כי קביעתה הקודמת לפיה המערער סובל מקישיון לא נוח אינה תואמת את מצבו לאשורו, אלא מקפלת בתוכה את "מכלול הפגימות" באצבע, ובכך, כפי הנראה, סבורה הוועדה, כי "ניתנו" למערער אחוזי נכות גם בעבור הצלקת ותחושת היתר.
הסבר הוועדה שצוטט לעיל אינו ברור.
מצד אחד, הוועדה הסבירה כי קבעה שהמערער סובל מקישיון לא נוח וזאת בשל מכלול הפגימות, אף שלדעתה אין כלל מדובר במצב של קישיון לא נוח.
מצד שני, קבעה הוועדה כי הצלקת כשלעצמה אינה מזכה כלל נכות, וכך גם רגישות היתר בקצה האצבע. אם כך, ואם הפגימות הנוספות כאמור אינן אמורות לזכות את המערער בנכות כלשהי , הכיצד ייתכן שפגימות אלו השפיעו בכל זאת על אחוזי הנכות שנקבעו לו, כאמור?
הוועדה לא נימקה כנדרש מדוע אין מקום להעניק למערער נכות נוספת ונפרדת בגין הצלקת ובגין רגישות היתר באצבע (נוירולוגית ו/או פלס טית) - כפי שנדרשה לעשות מכוח פסק הדין המחזיר.
בהקשר זה נזכיר את הוראות סעיף ליקוי 45: "בפגימות מרובות של אצבעות הידיים: קטיעות, קשיון בפרקי האצבעות או פגימות אחרות וכן בשילוב פגימות שונות, ייקבעו אחוזי הנכות לאחר סיכום אחוזי הנכות לכל פגימה ופגימה בהתאם לסעיפים 43, 44, 45."
בפסק הדין עב"ל (ארצי) 10482-12-11 המוסד לביטוח לאומי - ארקדי קומורובסקי (11.2.2015), קבע בית הדין הארצי כי כאשר המדובר בפגימות מרובות של אצבעות הידיים, מצא המחוקק לנכון לקבוע הסדר ייחודי לפיו אין לדלג על אף פגימה ופגימה ויש להביאן כולן בחשבון. לפיכך, קבע בית הדין הארצי, ייקבעו אחוזי הנכות לאחר סיכום אחוזי הנכות לכל פגימה ופגימה.
בית הדין הארצי קבע לעניין זה, כי הוראות תקנה 11(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, העוסקת בהגבלת אחוז הנכות אשר ייקבע בגין פרק, גפה או עין, וקובעת כי זו לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לגבי כל אחד מהם - אינן מצמצמות את הוראות סעיף 45 וכי קביעת אחוזי הנכות בהתאם לסעיף 45 אף אינה מגבילה את צירוף הפגימות שבו רק לנכויות המפורטות בסעיפים 43, 44, 45 לסעיפי הליקוי [ראו בהקשר זה גם: דב"ע 1128/01 אליעזר רוזנפלד - המוס ד לביטוח לאומי, פד"ע י"ג 57; עב"ל 100/10 יצחק לוי נ' המוסד לביטוח לאומי (25.3.2010) ].
אילו הייתה הוועדה פועלת בהתאם לסעיף האמור ובהתאם להלכה הפסוקה , ובוחנת כל פגימה ופגימה באצבעו של המערער ומנמקת לגבי כל פגימה האם מזכה היא באחוזי נכות, אם לאו, ומדוע – כי אז לא הי ה צריך ביה"ד לנסות ולהתחקות אחר הלך מחשבתה ולהסביר את קביעותיה.
גם טענת המשיב לפיה הוועדה פעלה, הלכה למעשה , בכל הנוגע לצלקת המערער בהתאם לסעיף 75(1)(ה) דינה להידחות. ראשית, הוועדה כלל לא הזכירה את סעיף הליקוי המדובר בהחלטתה ובמסקנותיה ומדובר בניסיון של המשיב לפרש את קביעתה של הוועדה בדיעבד . די בניסיון המשיב כאמור כדי לדחות את הטענה וכדי להעיד על כך שהחלטתה של הוועדה אינה מנומקת דיה; ושנית, ככל שהוועדה התכוונה להפעיל סעיף זה (ו כאמור, לא קיימת כל אינדיקציה לכך), הרי שהיה עליה לנמק את החלטתה ולהסביר מדוע צלקתו של המערער נכנסת לגדרו של סעיף 75(1)(ה) - וזאת בוודאי שהוועדה לא עשתה במקרה דנן [ראו והשוו: דיון לב / 46-0 (ארצי) משה מיכלסון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג' 418 (1972)].
לנוכח האמור לעיל, הריני מוצאת כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין ולא נימקה באופן מפורט, כפי שנדרשה בפסק הדין המחזיר , מדוע הצלקת ותחושת היתר באצבע אינן מזכות את המערער בנכות נוספת.

כעת נשאלת השאלה, האם להעביר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש, ו ככל שהתשובה לכך חיובית - האם להגביל את גדר הדיון בוועדה בהרכבה החדש .
לעניין הרכב הוועדה -
הוועדה קובעת בהחלטה מיום 2.1.2019, כי עשתה עם המערער "חסד" בקביעתה הקודמת מיום 21.2.2018 .
ביחס לכך אדגיש, כי מדובר באמירה שאין לה מקום, שהרי המערער נפגע בעבודתו, וזכאי הוא בדין כי עניינו ייבחן באובייקטיביות על ידי ועדה רפואית מקצועית, וכי נכותו תיקבע בהתאם למצבו הרפואי לאשורו ובהתאם לדין. אין מדובר בחסד כי אם בזכות .
עוד אדגיש כי אמירה זו של הוועדה מצביעה על כך שהיא הייתה נעולה על דעתה, ולא הייתה לה כוונה כנה לבחון בלב פתוח את החלטתה הקודמת או לסטות ממנה במידת הצורך. למעשה, הוועדה הייתה נעולה בדעתה בהחלטתה שלא להעניק למערער נכות נוספת בגין הצלקת ו/או בגין רגישות היתר באצבע.
לפיכך, יש להעביר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש.

לעניין גדר הדיון בוועדה בהרכב חדש -
מקום שבו על פי פסק הדין מועבר עניינו של מבוטח אל ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, הרי שעל הוועדה בהרכבה החדש לדון מחדש בערר שהוגש על החלטת הדרג הראשון ובהעדר הסכמה אחרת - אין מקום להשאיר על כנה חלק מההחלטה של הוועדה הרפואית לעררים בהרכב הקודם.
ככלל, משמעות העברת עניין לוועדה בהרכב חדש היא בחינת העניין מחדש כאילו לא דנו בו ועדות קודמות [ראו: בר"ע 48956-05-13 ודאד בתריס - המוסד לביטוח לאומי (1.7.2013); בר"ע 16877-06-13 יעקב משה – המוסד לביטוח לאומי (4.7.2013); בר"ע 26826-10-13 שלמה דרעי - המוסד לביטוח לאומי (13.2.2014); ב"ל (ת"א) 19557-10-16 נאווה דהן - המוסד לביטוח לאומי (27.7.2017)].
נסיבותיו של המקרה דנן אינן מצדיקות סטייה מכלל זה, ולפיכך עניינו של המערער יועבר אל וועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, בלא להגביל את שיקול דעתה של אותה ועדה ובלא תחימת גדר הדיון בעניינו של המערער על ידה.

11. לסיכום
לנוכח האמור לעיל, עניינו של המערער יועבר אל הוועדה הרפואית לעררים, בהרכב חדש, על מנת שזו תדון בעררו מראשיתו .
12. בפני הוועדה, בהרכבה החדש, לא יונחו הפרוטוקולים של הוועדה הרפואית לעררים אשר התכנסה ביום 21.2.2018 וביום 2.1.2019, וכן לא יונחו בפניה פסק הדין שניתן בתיק ב"ל 19544-04-18 ופסק דין זה (אשר ניתן בתיק ב"ל 18673-03-19 ), למעט סעיף 11 לו.

המערער יוזמן לועדה, באמצעות באת כוחו, שתוכל להעלות את טענות המערער בפני הוועדה בהרכבה החדש.

13. הוצאות משפט
הואיל והערעור התקבל רק בחלקו, שכן החלק של "לתת הוראות לוועדה החדשה", נדחה, הריני קובעת כי סכום הוצאות המשפט שישלם המשיב למערער יהיה 1,800 ₪ בלבד.
הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, אם לא ישולם בתוך 30 יום.

14. בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, ניתן להגיש, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב בתמוז תשע"ט, (25 יולי 2019 ), בהעדר הצדדים.

יעקבס אורית,
שופטת בכירה