הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 3038-08

20 יוני 2017

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור מר נתי ביאלסטוק כהן

התובע
אלון יצחק ישמח ת.ז. XXXXXX999
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-

הנתבעים

  1. מ"י-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-משטרת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיה ונימוקיה.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחת אוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי שלוחת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לשלוחת אוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.
אבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
ביום 20.02.02 הגיש התובע, שוטר במשטרת ישראל, לגף בקשתו להערכת תואר למתן אישור שקילות לצרכי שכר ודירוג בלבד בגין תואר במנהל עסקים מטעם אוניברסיטת לטביה (נספח ז'1 לסיכומי המדינה).
ביום 19.08.02 נשלח לתובע מכתב מנתבעת 1 בו הודע לו, כי בדיקות שנערכות לשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל לא מאפשרות כרגע לגף להעריך תארים שהתקבלו משלוחת האוניברסיטה בישראל.
בעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע הליך של בדיקה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
ביום 23.01.05, נערך לתובע ראיון אישי שמטרתו הייתה בחינת מתן אישור השקילות לתובע והליך תקינות לימודיו של התובע בשלוחה.
בהתאם להליך- נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 6.3.05, נשלחה אל התובע החלטת הגף שלא להכיר בתואר שלמד לשם קבלת אישור שקילות וזאת מפני ש-
עלה חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע לא הוכנה על ידו. מעיון בעבודה ומתשובות התובע בראיון עולה כ התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר. התובע לא הראה ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא עבודת הגמר ובנקודות מהותיות בדרך ביצועו.
ב. התובע לא הראה ולו היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טען שלמד.
ביום 15.01.06 התקבל במשרדי הגף השגה מטעם ב"כ התובע ובה ביקש לשנות את ההחלטה שכן לשיטתו היה על הגף לאשר את שקילות התואר, זאת נוכח תשובות התובע בראיון המלמדות כי התובע עבר הליך לימודים תקין.
ביום 27.2.06 השיב הגף לתובע במכתב במסגרתו נכתב כי מחמת ספק הטענה בדבר חוסר התמצאות התובע במחקר נשוא עבודת הגמר ואופן ביצוע המחקר מבוטלת. יחד עם זאת הבהיר הגף כי אין באמור כדי לשנות ממסקנתו בדבר חוסר התמצאות בקורסים שלכאורה למד והחלטת הגף נותרה בעינה.
התובע לא קיבל את רוע הגזרה והמשיך להתכתב עם הגף, התכתבות שאין באמור בה כדי להוסיף לענייננו ועל כן לא נפרטה.
טענות התובע

29. פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא ביקש כי עניינו יידון בדרך של הליך מנהלי מאחר ואין לכך הצדקה בסדר-דין אזרחי. בכך לטענת התובע- נפגעה פגיעה אנושה בזכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינו. גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא - עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן. עוד, לטענת התובע, על אף שמדובר בהחלטה שיפוטית, תוואי ניהול ההליך בכתב בלבד, פוגע קשות בזכות הדיונית של התובע וזאת בשל ריבוי התובעים נגד הנתבעים בלבד וללא שום הצדקה לכך.
30. עילת התביעה לא התיישנה: התובע טוען כי התביעה לא התיישנה, מאחר ועילת התביעה בעניין דנן קמה רק לאחר מועד קבלת מכתב דחיית בקשת התובע (מיום 6.3.07), לאישור שקילות.
31. חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי למרות החלטת בג"ץ במסגרת הליך מוסטקי השני, כי הליכי הבדיקה בהם נקטה המדינה "מתנהלים באופן ראוי", התעלמות מחלוף הזמן הרב אשר עבר ממועד תקופת הלימודים בראיון הכביד עליו באופן בלתי סביר. עוד טוען התובע, כי חלוף הזמן הרב, מחייב את הרשות המנהלית לתת משקל מתאים לראיות ובמקרה דנן לא בוצע איזון ראוי וניתן משקל רב לכך שהתובע לא זכר את שמות הקורסים וכל זאת אך ורק מאחר וחלף המון זמן ממועד סיום הלימודים.
32. התואר הנו לצורכי דירוג שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע : התובע טוען כי, במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומ-יומי. בנסיבות אלו לא ניתן ולא סביר לצפות מהתובע לזכור הגדרות ומונחים מקצועיים כאשר התובע לא עושה בהם כלל שימוש בתחום עיסוקו. עוד טוען התובע, כי בכך שאינו זוכר את שמות הקורסים ו/או מונחים מקצועיים אין מספיק כדי להוות תשתית ראייתית מספקת אשר מצדיקה שלילת התואר בעניינו.
33. התובע הרים את נטל ההוכחה באשר להליך לימודים תקין: התובע טוען, כי משזנחה המדינה את הטענה לפיה עבודת הגמר לא הוכנה על ידי התובע, נותרה המדינה אך עם הטענה לפיה התובע לא ענה על מושגים בסיסיים בקורסים, דבר המעיד על בטלות ההחלטה ועל חוסר סבירותה.
התובע טוען כי נשאל שאלות הזויות תוך הערות מזלזלות מצד המראיין ואף על פי כן, ניתן לאי ידיעותיו משקל רב מדי. התובע מוסיף כי המראיינים לא אפשרו לתובע לעיין בגיליון הציונים על מנת לרענן את הזכירון אלא הקריאו לו מבעד לדף. בנוסף, המראיינים חזרו על אותן שאלות במהלך הראיון כמעין חקירה.
ביחס לעבודת הגמר התובע פירט ארוכות והמראיינם בסיכום הראיון בחרו לפרט רק בגין החלקים בחר התובע להשיב כי אינו זוכר.
אשר להיכרות עם הקורסים, טוען התובע כי שאין ליתן ל"מבחן הזיכרון" בעניין שמות הקורסים ומושגים, משקל רב, אם בכלל.
34. הגשמת תכלית ה"אקדמיזציה": התובע שיפר את כישוריו האקדמיים, שיפר
כושר התבטאות והשפה בה הוא משתמש בעקבות חשיפה למאמרים ותכנים אקדמיים. כמו כן, התובע קיבל בטחון עקב היותו בעל תואר אקדמי, שיפר יכולת כתיבה וחשיבה ביקורתית ובכך התובע עבר תהליך למידה והתהליך הותיר עליו את הרושם הנדרש. אין בכך שהתובע לא זכר את הקורסים אשר למד כדי לומר כי הלימודים לא הותירו עליו רושם נדרש.
35. פגיעה בזכות השימוע: התובע טוען כי זכותו לשימוע נפגעה בכך שהריאיון אשר נעשה לו לא נעשה ב"לב פתוח ובנפש חפצה" מאחר ועבודת הגמר לא הוצגה לו טרם הריאיון.
36. פגיעה בזכות הקניין: לטענת התובע, הנתבעים פגעו בזכויותיו הקנייניות ובפרט פגיעה כספית ופגיעה בשמו הטוב. בהחלטת הנתבעים לשלול את שקילות התואר האקדמי של התובע, נפגע האחרון בכך שבשכרו בוטל דירוג מח"ר וגמול השתלמות ב'. יתרה מכך, החלטה זו פוגעת גם בשכר הפנסיה והפיצויים של התובע בעת פרישתו משירות המדינה. החלטה מנהלית זו (שלילת שקילות תואר), מטילה על התובע אשם כבד, והתובע נאלץ להתמודד עם אשמת שווא זו מול מקום עבודתו, מול משפחתו ומול חבריו לעבודה. התובע טוען כי החלטת הנתבעים התקבלה ללא תשתית ראייתית נדרשת ולא כדין.
37. פגיעה בעקרון ההסתמכות: יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו - מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
38. פגיעה בזכות התובע לקיום ראיון חוזר. התובע טוען, כי מכתביו נענו באופן לקוני, תוך התעלמות מהפגמים הרבים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה בעניינו. סירובם של הנתבעים לערוך לתובע ריאיון חוזר עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"צ בעניין מוסטקי השני ובן שמעון.

טענות המדינה
39. המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
40. המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
41. עוד נטען כי יש לדחות את הטענו שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
42. לטענת המדינה- בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
43. המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
44. לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובע חשד בפלילים או לפגוע בשמו הטוב.
45. המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
46. הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
47. המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הריאיון וכד'.
48. לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמתיים.
49. המדינה מדגישה כי בענייננו חלפו 4 שנים מהמועד בו סיים התובע את לימודיו ועד לקיומו של הראיון. התובע לא זכר, כלל ועיקר, אלמנטים מרכזיים שנלמדו במהלך התואר, לרבות מושגי יסוד ותוכן הנלמד בקורסים, האמור מקבל משנה תוקף שכן המראיינים נתנו לתובע מספר רב של הזדמנויות ואף אפשרו לו לבחור באופן חופשי שם קורס אחד מתן התואר, אך גם בכך כשל התובע ולא הפגין שליטה בחומר הנלמד.
50. המדינה מציינת כי אומנם, במכתב שנשלח לתובע ע"י הגף ביום 27.02.06 החליטה המדינה כי יש לבטל את האמור במכתב אשר נשלח לתובע על ידי הגף ביום 06.03.06 בדבר כך שהתובע לא הראה התמצאות במחקר נשוא עבודת הגמר, אולם אין הדבר מעלה או מוריד מההחלטה לדחות את בקשת התובע לקבלת אישור שקילות. כפי שצוין בהחלטת הגף מיום 27.02.06 (נספח ז8 לסיכומי המדינה), דחיית בקשתו של התובע נבעה עקב חוסר התמצאותו של התובע בקורסים שנלמדו, במושגי היסוד, בהליך הלימודים עצמו וכן לא הראה התמצאות בעבודת הגמר כפי שניתן להתרשם בתמלול.

דיון והכרעה
51. נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
52. בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות.
המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה.
יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
53. לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
54. יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לה. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
55. נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
56. אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות. שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
57. עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה".

58. מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
59. כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.

60. תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
61. כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
62. בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
63. מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
64. היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).
65. עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
66. בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
67. כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
68. על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמו את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
69. נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
70. בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו שני נימוקים-
א. חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע לא הוכנה על ידו. מעיון
בעבדה ומתשובות התובע בראיון עולה כ התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר. התובע לא הראה ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא עבודת הגמר ובנקודות מהותיות בדרך ביצועו.
ב. התובע לא הראה ולו היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טען שלמד.
אשר לנימוק בדבר חוסר התמצאות התובע במחקר נשוא עבודת הגמר ובאופן ביצועו, חזרה בה המדינה במכתבה מיום 27.02.06. כך שלמעשה, דחיית בקשתו של התובע נבעה עקב חוסר התמצאותו של התובע בקורסים שנלמדו, במושגי היסוד, בהליך הלימודים עצמו וכן לא הראה התמצאות בעבודת הגמר.
אדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הריאיון והתשובות שניתנו על ידי התובע, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע בקורסים שעבר, בהליך הלימודים עצמו ובעבודת הגמר הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת.
לתובע נערך ראיון יחיד ביום 23.01.05 . התובע שיתף פעולה עם המראיינים, אך חלק גדול מתשובותיו היו "לא זוכר".
מעיון בתשובותיו של התובע במהלך הריאיון עולה כי התובע לא היה בקיא בפרטי לימודיו, והראה חוסר התמצאות בסיסית בקורסים שלמד ובנושאיהם, במטלות שניתנו ובמושגי היסוד שנלמדו במהלך התואר, וכן הפגין חוסר התמצאות בסיסית בעבודת הגמר אף שלכאורה עמל עליה רבות. במסגרת הראיון, התובע לא השיב על רוב השאלות שנשאל על ידי המראיינים וטען כי אינו זוכר לענות על השאלות מפאת חלוף השנים. תשובה דומה השיב גם כאשר נשאלת התובע אודות הליכי הלימוד הפרוצדורליים לתואר, לרבות עבודות שהכין, מבחנים בהן נבחן ואופן לימוד הקורסים שנלמדו לתואר (עמ'3-4 בתמלול הראיון).
כך, לא זכר התובע כמה קורסים למד במהלך לימודי התואר. כשנשאל על ידי המראיינים כמה קורסים למד התובע במהלך הלימודים (עמ' 3 לתמלול הריאיון), ענה "בערך 30 קורסים...זה כולל עבודות ומבחנים, אני לא יכול להסביר לך כמה עבודות וכמה מבחנים".
בנוסף, לשאלת המראיינים אודות קורסים שלמד (עמ' 3-4 לתמלול הריאיון), ענה התובע כי אינו זוכרו. כמו כן לא זכר התובע איזו שפה זרה למד במהלך התואר ואיזה נושאים למד בקורס מתמטיקה.
לשאלת המראיינים – האם התובע זוכר את שמות המנחים מהקורסים אשר למד (37 קורסים), התובע זכר רק מנחה אחד אשר ליווה אותו במהלך הלימודים (עמ' 7 לתמלול הריאיון).
במהלך הריאיון, התובע נשאל אודות קורסים אשר למד, לרבות קורסים בהם קיבל ציונים גבוהים במיוחד, לא סיפק התובע תשובות לשאלות בסיסיות המצופות מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
לגבי עבודת הגמר, התובע הגיש עבודת גמר בנושא "בחינת פוטנציאל שיווקי בהחדרת Virtual Reality" (נספח ז לסיכומי המדינה).
במהלך הריאיון, התובע התבקש להרחיב אודות מודלים ומושגים אשר אוזכרו בעבודת הגמר. לשאלה זו התובע לא הצליח להשיב ולו באופן בסיס ביותר, (עמ' 14 לתמלול הריאיון).
התובע לא הפגין בקיאות באופן הכנת העבודה, שיטת המחקר בה השתמש ותהליך איסוף החומרים. כאשר נשאל התובע על-ידי המראיינים אודות קבוצת מיקוד לה העביר שאלונים במהלך הכנת העבודה ושיטת ניתוח הנתונים, התובע לא סיפק תשובות מניחות את הדעת (עמ' 16-17 לתמלול הריאיון).
מעיון בתמליל הראיון ובתשובות התובע עולה, כי התובע הפגין חוסר התמצאות בקורסים שנלמדו, במושגי יסוד, בהליך הלימודים עצמו וכן לא הראה התמצאות בעבודת הגמר כפי שניתן להתרשם מתמלול הראיון. כך לדוגמא נשאל התובע באשר להליך הלימודים באופן כללי כמו, האם הקורסים שנלמדו היו באופן מקביל או עוקב. ותשובת התובע היתה- כי אינו זוכר.
כמו כן, נשאל התובע האם זוכר קורסים שונים שלמד (כמו: איזה מתמטיקה למד, האם מתמטיקה כלכלית או מתמטיקה בסיסית והאם למד אינטגרלים ונגזרות). ותשובתו של התובע שוב היתה- כי אינו זוכר. זאת ועוד נשאל התובע האם ישנו קורס אשר זכור לו לטובה? קורס שהתובע זוכר מה למד בו? קורס שהתובע אהב? תשובת התובע היתה: "לא".
התובע ניסה לאורך כל הראיון להסביר את חוסר התמצאותו בהליך הלימודים או העובדה שאינו זוכר פרטים מהלימודים בעובדה כי חלפו כ- 4 שנים מתום הלימודים ובהיותו בן 40. אין לקבל הסבר זה של התובע. לטעמינו, תקופה בת 4 שנים מתום הלימודים אין בה כדי לאיין את זיכרונותיו של התובע מתקופת הלימודים ובוודאי באופן טוטאלי עד כדי מצב בו הסטודנט ובמקרה זה התובע אינו זוכר פרטים בסיסיים מהליך הלימודים, על אחת כמה וכמה כאשר התובע הוא רק בן 40.

מעיון בתשובותיו מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות המצופה מסטודנט שעמל על עבודת גמר. העבודה עצמה כוללת ניתוח מעמיק ומפורט של נתונים, ביצוע מחקר מקיף, סקירה ענפה, סיכום ומסקנות וביבליוגרפיה ענפה. לא סביר כי סטודנט שעמל עליה לא יזכור ממנה דבר וחצי דבר גם בחלוף הזמן.
משעה שזו עבודת הגמר ובהינתן כי לעבודת הגמר ניתן משקל רב מאוד במסגרת ההחלטות המנהליות ובצדק- אין מנוס מלקבוע כי עמדת המדינה בעניין הנה סבירה ואין להתערב בה.
לטענת התובע- אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובע כן ידע לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובע נשאל שאלות הוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. לו היה התובע זוכר רק חלק מהקורסים או רק בחלק מן הנושאים- אולי היה בכך די אך למעשה הפגין התובע חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה.
מעיון בתמלול הריאיון עולה כי התובע השיב על כל השאלות בריאיון בתשובות מתחמקות, התובע לא התמצאה בהליכי הרישום, לא זכר אם שילם דמי רישום, לא זכר שמות של קורסים. התובע לא ידע להשיב על מושגי יסוד.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועה של התובע והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כ ב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיה של התובע אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובע ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובע אינו מסביר מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמה. במהלך הריאיון ברי כי התובע שיתף פעולה כמיטב יכולתו. בשונה מטענת התובע בעניין זה, המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בעניין מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן-
"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת".

התביעה נדחית אפוא.
התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ז, (20 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)