הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 2820-09

לפני:
כב' השופט אייל אברהמי, נשיא
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאליסטוק כהן

התובע
אפרים דיקרמן, ת.ז. XXXXXX230
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים

  1. מדינת ישראל - משרד החינוך
  2. מדינת ישראל - משטרת ישראל

ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
עו"ד אבי זיידנברג, עו"ד ענבל וילנר, עו"ד משה וילינגר
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות תביעות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל - "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה - הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי.
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל - הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה, ככלל, היא לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים - כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר - למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הינו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה פ"ד נח(3) 865; להלן: "בג"צ מוסטקי הראשון "). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן: "בג"צ מוסטקי השני ") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן: "עניין בן שמעון ").
במסגרת בג"צ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו - זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו - ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון , המאוחר לבג"צ מוסטקי השני - נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון , חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה - נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים לעבודה ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים - כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות - תוך שינמקו זאת.
אבהיר כי מסגרת דיונית זו - כפי שהוסכמה על הצדדים - מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע:
התובע השלים את לימודיו לתואר במנהל עסקים במסגרת שלוחת אשקלון של אוניברסיטת לטביה ביום 28.2.01. ביום 8.7.01 הגיש התובע בקשה למתן אישור שקילות לתואר. בתחילה סירבה המדינה לתת לתובע אישור שקילות ובעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון , נערך לתובע הליך של בחינה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני .
כך, הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר. לטענת המדינה בסיכומיה בחר התובע שלא למלא שאלון והגיש תצהיר חתום אודות אמיתות הפרטים שנמסרו. ביום 21.12.2004 נערך לתובע ראיון אישי למטרת בחינת תקינות הליך לימודיו. התובע טען כי מדובר בהליך שימוע בו הוא זכאי להיות מיוצג ע"י עו"ד אך עם זאת שיתף פעולה, בסך הכול, עם הריאיון (אף שטען כי אינו מוכן להתייחס לשאלות הנוגעות לחומר הלימודים עצמו).
בהתאם להליך - נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש ככל הנראה כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הראיון.
ביום 24.2.05 נשלח אל התובע מכתב מאת הגף להערכת תארים. בתמצית, מסקנת הגף הייתה כי קיים חשד שעבודת הגמר אשר הוגשה בשמו של התובע – לכאורה לא הוכנה על ידו. בין היתר נאמר כי התובע לא הפגין התמצאות בסיסית בנקודות ביצוע המחקר. כמו כן נאמר כי התובע לא הראה היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טען שלמד. עוד נטען כי הייתה אי התאמה בין הדרישות של מוסד האם ובין תכנית הלימודים שנהגה בשלוחה בישראל. לאור הדברים נדחתה בקשת התובע לקבלת אישור שקילות.
ביום 23.10.05 הגיש התובע "ערעור" על ההחלטה לדחות את בקשתו לאישור שקילות. התובע ציין בין היתר כי לא הוצג לפניו חומר והוא שב וטען כי הפגין התמצאות במחקר וכי עבודת הגמר שלו הוכנה על ידו. עוד טען התובע כי את היעדר ההתמצאות שהפגין לטענת המדינה – יש לתלות בחלוף הזמן. בהתאם לכך ביקש התובע לאפשר לו "להשלים התייחסות" לאחר שיקבל לידו את מלוא החומר.
ביום 5.12.05 התקבל מכתב נוסף מאת הגף. נאמר לתובע כי עניינו נבחן שוב בהתאם לטענות שהעלה במכתביו וכי נמצא שאין מקום לשנות מן ההחלטה המקורית. מכתב זה התאפיין בפירוט יחסי רב יותר מהראשון וניתנו בו דוגמאות להיעדר ההתמצאות בחומר הלימודים ובעבודת הגמר - אשר הקים את חשד המראיינים האמור. כן נאמר כי הריאיון לא התיימר להיות בחינה אלא להראות כי התובע עבר "הליך לימודים תקין" במסגרת לימודיו.
ביום 26.3.08 נשלח מכתבו של ב"כ התובע דאז ובו בקשה לאישור שקילות. נטען בין היתר, כי התובע לא היה מצויד מראש בידע הדרוש לו וכי הריאיון כלל גם שאלות "תוכן" מעבר לשאלות "פרוצדורה" ובשל חלוף הזמן והיעדר ההכנה המתאימה לא עלה בידי התובע להשיב להן כראוי. נטען כי התובע הכין את עבודת הגמר שלו בעצמה ואף הוצגו במסגרת הפנייה תרשומות בכתב ידו של המנחה הנוגעות לעבודה זו.
כן נטען כי בניגוד למקרים אחרים - בעניינו של התובע לא הוצגה כל ראיה לכך שהעבודה הועתקה או שהוצגה עבודה הזהה לעבודה שהגיש. לאור זאת נטען כי הטענה לפיה מתעורר חשד לכך שהתובע לא הכין את עבודת הגמר שלו - אינה מבוססת ואינה עומדת במבחן הראיה המנהלית.
אשר לטענה לפיה התובע לא הפגין היכרות בסיסית עם הקורסים שלמד - נטען כי מדובר בעניינים הרחוקים מעיסוקו הרגיל וכי מדובר באדם שאינו רגיל בלמידה אקדמית. עוד נטען כי למעשה הופגנה בקיאות מספקת.
טענות אלו של ב"כ התובע נדחו במכתב הגף מיום 22.9.16.

טענות התובע:
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך, לטענת התובע, נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינו. לטענתו גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה, במסגרת ההחלטה, לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידו) בין מועד הלימודים למועד הריאיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא גילה התמצאות בנושאים שנלמדו וידע לספר על מסקנות המחקר, על אופן עריכתו ועל ההיבטים הטכניים השונים הכרוכים בהגשת העבודה. לטענתו המנחה היה גורם דומיננטי בתואר והיה מעורב באופן שוטף בייעוץ והכוונה. כראייה מצורפות לסיכומיו טיוטות שונות של העבודה לרבות הערות ותיקונים של המנחה.
עוד טוען התובע כי בעניינו לא הוכחה העתקה של עבודת הגמר.
התובע טוען כי גילה היכרות מספקת עם הקורסים שנלמדו- כדוגמאות לכך הוא מביא את בקיאותו בצדדים טכניים של הרישום, המועדים והמיקומים של הלימודים ועוד. לטענתו אין ל"מבחן הזיכרון" בעניין שמות הקורסים ומושגים נוספים משקל רב בענייננו.
לטענת התובע תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו של האיש אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע - יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו אינה סבירה. ראשית לטענתו אין התאמה בין טופס סיכום הריאיון ובין תמליל הריאיון עצמו. לטענתו קיימים "בקעים" מהותיים בתשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידו גם אינה מידתית. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקו של התובע עולה על התועלת.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל הוא זכאי לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה:
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן לא אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים - אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען כי עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה - צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בביתה דין הארצי על אופי הדיון - לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה - בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בענין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"צ מוסטקי הראשון .
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובע חשד בפלילים או לפגוע בשמו הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר - בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר - תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים בדבר מה.
הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של הבוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הריאיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שהתביעה התיישנה 7 שנים למפרע מיום הגשתה.

הכרעה
נפתח ונאמר כי, לא בלי התלבטות, החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויותיו הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860/09 האמורה. יתירה מכך - מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום - גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות - הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי - קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו שסבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה נעיר כי לא מצאנו תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם:
"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שציין התובע בסיכומיו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"צ מוסטקי השני ובמסגרת עניין בן שמעון . כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון :
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלות העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה."
כהתם כן הכא- מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הן חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואיננו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין - ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך כזה ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו, למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
אכן- במסגרת בג"צ מוסטקי השני ובמסגרת בג"צ בן שמעון נקבע כי ייתכנו מקרים בהם יהיה מוצדק לערוך ראיון נוסף לבוגרים והמדינה אף קיימה מספר רב של ראיונות נוספים- אולם התובע לא ביקש בזמן ההליך עצמו כי ייערך לו ראיון נוסף. ממילא- כפי שנראה להלן- ספק אם ראיון כזה היה מועיל לו.
מכל מקום- התובע שיתף פעולה בראיון שנערך לו וענה על השאלות מכאן שעניינו ממילא לא נמנה אם אלו שנקבע בבג"ץ כי ראוי לערוך להם ראיון חוזר. כך קבעה בעבר חברתי כב' הנשיאה (דאז) פרוז'ינין בעניין זה בתיק זה:
"חלק לא מבוטל מן התובעים בקבוצה הראשונה מבקשים לזמנם לראיון נוסף אף כי שיתפו פעולה במהלך הראיון הראשון. ככל שבקשתם זו מבוססת על הטענות הכלליות הנ"ל יש לדחותה. כאמור לא נמצא כל פגם גורף באופן קיומם של הראיונות, ובכלל זה בעובדה שהתובעים נשאלו שאלות לגבי לימודיהם והעבודות שהגישו. ניתן להעלות טענות פרטניות לגבי הראיון רק על פי הקווים המנחים שהותוו בבג"צ מוסטקי השני"
אכן – המדינה הסכימה גם במסגרת הליך זה לערוך ראיונות חוזרים למספר לא מבוטל של תובעים אשר נמצא בעניינם כי מוצדק לעשות כן. מקובל עלינו כי לא זה מצב הדברים בעניינו של התובע דכאן.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה.
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הן "ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99/ 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (ניתן ביום 10.12.03) להלן: "עניין מקסימוב").
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים, עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף".
(ראו גם בעניין מקסימוב לעיל) .
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרדא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת - הפגיעה הנה כדין.
כאמור, הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה - של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה - עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין - אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה" שמה את התובע ועמו את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו שלושה נימוקים. על נימוק אי ההתאמה, הודיעה המדינה בבג"ץ כי לא תעמוד. נבחן אפוא את שני הנימוקים האחרים:
הראשון הינו- חשד לפיו עבודת הגמר של התובע לא הוכנה על ידו. חשד זה נומק בהיעדר התמצאות בסיסית בדרך ביצוע המחקר. במכתב מיום 5.12.05 הובא פירוט רב יותר וכדוגמה נטען על ידי המדינה כי קיים פער בין תשובת התובע לגבי מטרת העבודה בראיון ובין מטרת המחקר כפי שנכתבה בגוף העבודה. עוד נטען, כי תמוה שהתובע אינו זוכר את מספר השאלונים שחילק.
בטופס סיכום הריאיון עם התובע הופיעו בהקשר זה שלוש הערות: האחת כי התובע טען שכתב את עבודת הגמר במהלך חודש אחד, השנייה כי לא הצליח להסביר את ההבדל בין דיור מוגן לבית אבות והשלישית כי לא זכר פרטים לגבי השאלונים, מספרם ותפוצתם.
הנימוק השני הנו חוסר היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טען התובע שלמד. דוגמאות לכך פורטו במכתב מיום 5.12.05 ועיקרן היעדר יכולת לנקוב בשמו של אף קורס שנלמד; היעדר יכולת לקשר בין מושגי בסיס ובין הקורסים שנלמדו; היעדר יכולת לענות האם היו קורסי בחירה או שתכנית הלימודים הייתה מובנית. הערות ברוח זו מופיעות גם בטופס סיכום הריאיון שמילאו המראיינים.
אשר לעבודת הגמר – בעניין זה אנו סבורים שניתן היה להעמיק מעט יותר במסגרת הריאיון ולשאול מספר שאלות נוספות אשר היו מביאות למסקנה יותר נחרצת.
עם זאת, עיון בעבודה ובתשובות התובע בראיון לגביה מעלה כי מסקנת המדינה לפיה קיים חשד כי העבודה לא הוכנה על ידי התובע- סבירה. להלן נסקור מספר דוגמאות לכך.
יודגש כי המדובר בעבודה מקיפה בת למעלה מתשעים עמודים אשר כללה לכאורה הליך מחקר משמעותי. אף שהעבודה עוסקת בתחום השיווק ומטרתה כפי שהיא מוגדרת (עמ' 2) הנה "לעסוק בעיצוב אסטרטגיה שיווקית", הרי שבמהלך הריאיון (עמ' 4 לתמלול) טען התובע כי "זה לא שיווק בדיוק". כאשר נשאל התובע על מטרות העבודה (עמ' 11 לתמלול. מספרי העמודים יתייחסו לתמלול שהגישה המדינה בסיכומיה) השיב כי מטרת העבדה הייתה שיפור היחס בין הדור הצעיר למבוגר וכי מסקנות העבודה היו שקיים זלזול היום באנשים מבוגרים וההמלצות היו לחזק את ההסברה ואת הקשר ההדוק בין בני נוער ומבוגרים. לטענות ומסקנות אלו אין קשר לעבודה ולממצאיה - העבודה כאמור מתמקדת באסטרטגיות שיווקיות - לרוב של פרויקטים יוקרתיים לדיור של גיל הזהב.
כאשר התובע נשאל איך פתח את העבודה ציין כי הלך לבתי אבות והתרשם מהם וכי קיימים הרבה בתי אבות באשדוד. בין היתר ציין כי שאב חומר ונתונים מבית אבות הממוקם ליד משטרת אשדוד וכי באשדוד בתי אבות רבים. עם זאת- עיון בגוף העבודה מעלה כי נסקרים בה נתונים לגבי 14 פרויקטים לדיור לקשישים אשר רובם באזור גוש דן ואף לא אחד מהם ממוקם באשדוד.
כך - התובע לא ידע להשיב (עמ' 12) לשאלה מה ההבדל בין דיור מוגן ובית אבות וטען שלא התעמק בנושא - אף שבעבודה מופיעות הגדרות מפורטות לסוגי הדיור השונים ולהבדלים בניהם.
עוד יובהר כי התובע גילה היעדר התמצאות מוחלט באופן ביצוע המחקר. כך - התובע לא ידע לענות על שאלות בסיסיות כגון למי נתן למלא את השאלונים, כיצד בנה את השאלון או אף להעריך באופן כללי כמה שאלונים חולקו (עמ' 13-14 לתמלול). עיון בעבודה (עמ' 45) מעלה כי קיימים בה נתונים מובהקים לגבי מספר השאלונים ואופן חלוקתם - נתונים אשר לא סביר שנשכחו מלב התובע גם כעבור ארבע שנים.
כך מציינים עורכי העבודה (אשר מנוסחת, אגב, בלשון רבים) כי חולקו 100 שאלונים בקרב תושבי אזור המרכז (מרכז דרום וצפון) – טענה הסותרת את גרסת התובע לפיה התמקד בעיר אשדוד בלבד. עוד מצוין (עמ' 46) כי עורכי העבודה נעזרו במספר אנשים שיעברו במרכזי קופות חולים ומרכזים קהילתיים וימסרו את השאלונים לתושבים וידריכו אותם כיצד לענות. שוב- לא סביר כי פעולות מעין אלו ובמיוחד ההיעזרות באנשים נוספים- נשכחו מלב התובע.
מאידך- התובע השיב בראיון כי כתב את העבודה בכתב ידו וכי מסר את החומר להדפסה. לסיכומיו צירף מכתב מאת הגב' אואט אילנה לפיה נמסר לה על ידי התובע חומר גלם להדפסה ובו כלולה גם עבודת הגמר. עוד צירף התובע 2 עמודים בכתב ידו המתיימרים להיות טיוטת העבודה המקורית (הכתוב בהם אינו ברור דיו).
דעתי היא שגם ראיות אלה אין בהם די כדי לסתור את המסקנה שההחלטה המנהלית בעניין התקבלה בסבירות. ראשית לא ברור מה טיבם של העמודים שצורפו- האם מדובר בעבודה כולה? בתקציר, בהצעה וכד'. עוד לא הובהר מה נכלל בדיוק באותם "חומרי גלם" אשר נטען שנמסרו להדפסה. בהחלט ייתכן שהתובע ערך בכתב ידו חלקים שונים בעבודה ואף הגיש הצעות וכד' אולם בכך אין די כדי לקבוע באופן חד משמעי כי העבודה, במובנה המהותי, הוכנה על ידו. זאת כאמור, נוכח הראיות המנהליות שהובאו מעלה.
המדובר בעבודה מקיפה בת עשרות עמודים אשר הוקדש לה זמן ומאמץ רב- לרבות הליך של מחקר בשטח. לא סביר בעיני כי לא תותיר כל רושם בזיכרונו של התובע גם בחלוף הזמן.
אשר לנימוק של חוסר היכרות עם הקורסים- גם כאן אנו סבורים שמסקנת המדינה סבירה. התובע לא ידע לנקוב בשמו של אף קורס מתוך 37 אותם למד לכאורה- אף שנכללו בהם קורסים בהם קיבל ציון 10 (עמ' 4-5 לתמלול).
התובע אף נשאל על מושגים בסיסיים אולם אף שלא נדרש להסביר את מהותם אלא לשייכם לקורסים שנלמדו- לא ידע לעשות כן (עמ' 6-7 לתמלול). כמו כן לא עלה בידי התובע לענות על שאלות פשוטות הנוגעות לשאלה אם תכנית הלימודים הוכתבה או שניתן היה לבחור קורסים (עמ' 7), לא ידע לנקוב בשמו של מנחה התואר, לא ידע להעריך את שיעור ההרצאות הפרונטליות לעומת המטלות העצמיות (עמ' 8) ועוד.
לטענת התובע, אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובע כן ידע לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובע נשאל שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. לו היה התובע זוכר רק חלק מהקורסים או רק חלק מן הנושאים - אולי היה בכך די, אך למעשה הפגין התובע חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובע והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפי אין הלימה בין סיכום הריאיון ובין התמלול. סיכום הריאיון הוא אכן טופס תמציתי וייתכן שהיה עליו להיות מעט יותר מפורט, אולם ככלל הוא משקף את העולה מן התמלול.
מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הריאיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שהובאה לעיל- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו של התובע הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבתו הביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך - אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי".
(ראו למשל תע"א 2999/09 בוחבוט - מדינת ישראל (ניתן ביום 16.7.15) פסקה 17)
אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.

סוף דבר
התביעה נדחית אפוא.
התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' נחמה אנג'ל,
נציג ציבור (עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

מר נתי ביאליסטוק כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)