הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 2775-08

ת14 יוני 2017

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק כהן

התובעת
נורית אזולאי ת.ז. XXXXXX631
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים

  1. מ"י-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-משטרת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמדה התובעת בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובעת טוענת כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיה ונימוקיה.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.
אבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינה של התובעת
ביום 5.11.01 הגישה התובעת לגף בקשתה להערכת תואר למתן אישור שקילות לצרכי שכר ודירוג בלבד בגין תואר במנהל עסקים מטעם אוניברסיטת לטביה (נספח ח'1 לסיכומי המדינה).
ביום 10.01.05, בעקבות בג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובעת ראיון אישי שמטרתו הייתה בחינת מתן אישור השקילות לתובעת והליך תקינות לימודיה של התובעת באוניברסיטה (תמליל הראיון צורף לסיכומי המדינה וסומן ח'4).
בהתאם להליך- נערך בעניינה של התובעת סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 21.02.05, נשלחה אל התובעת החלטת הגף שלא להכיר בתואר שלמדה לשם קבלת אישור שקילות וזאת מפני ש-
נמצאה עבודה אחרת הזהה, או הדומה במידה רבה מאוד, לעבודה שהגישה התובעת והוגשה בתאריך מוקדם לעבודתה.
התובעת לא הראתה ולו היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טענה שלמדה ואשר על יסודם ניתן התואר.
(נספח ח'7 לסיכומי המדינה)

ביום 26.11.06 שלחה התובעת מכתב במסגרתו ביקשה מהגף לשקול החלטתו מחדש.
ביום 23.01.07 השיב הגף לב"כ התובעת מדוע לא אושר תוארה לצרכי שקילות וכי החלטתו נותרה בעינה.
התובעת לא קיבלה את רוע הגזרה והוסיפה להתכתב עם הגף בעניין זה, התכתבות שאין באמור בה כדי להוסיף לשלמות התמונה שבפנינו ולכן לא נפרטה.
התובעת לא זומנה לראיון חוזר.

טענות התובעת
פגיעה בזכויות דיוניות: התובעת טוענת כי מעולם לא נתנה הסכמה כי עניינה יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובעת- נפגעה פגיעה אנושה זכותה הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתה- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובעת גם טוענת ומדגימה כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלינה התובעת במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובעת טוענת כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידה) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובעת לא זכרה פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
אי הוכחת העתקה בעניינה של התובעת. נטען כי אין די בטענת המדינה כי ישנה עבודה נוספת אשר חלקים ממנה זהים לעבודתה של התובעת ולא די בכך כדי להוות הוכחה המצדיקה שלילת זכויות מהתובעת.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקה של התובעת: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובעת לא למדה לימודים לצורך עיסוקה וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמה היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובעת לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובעת עברה הליך לימודים תקין: לטענת התובעת היא גילתה בקיאות מרשימה בהליכי הרישום, מועדי המפגשים ומיקומם, שיטת הלימוד- הרצאות והגשת עבודות, שמות המרצים והמנחים וכן ידעה לפרט לגבי המקורות לאיסוף החומר לעבודות השונות.
התובעת מוסיפה כי מעיון בתמליל הראיון עולה כי היא הציגה בקיאות בקורסים ומושגי היסוד אשר נלמדו על ידה במהלך התואר, והכל בהתחשב בחלוף הזמן ממועד תחילת לימודיה ועד לקיום הראיון.
לטענת התובעת- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינה משעה שלמדה והרחיבה את אופקיה. הטבות השכר, לדידה, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכשה אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לה לימודים אקדמיים.
התובעת טוענת כי בסירוב להעניק לה אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלה ובשמה הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידה ותחום עיסוקה אל מול החשד שדבק בה.
לטענת התובעת- יש להחיל על עניינה את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתה לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובעת, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובעת עמדה בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינה- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלה. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
פגיעה בזכות התובעת לקיום ראיון חוזר. נטען כי סירובו של הנתבע לערוך לתובעת ראיון חוזר/נוסף עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"צ בעניין מוסטקי השני ובן שמעון. התובעת מוסיפה וטוענת כי קיים פער מהותי בין "סיכום הראיון" בעניינה לבין תמלול הראיון, כאשר ל"סיכום הראיון" חשיבות יתרה וכי עסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניינה של התובעת בהליך קבלת ההחלטה בעניין אישור שקילות התואר.
התובעת טוענת כי ההחלטה המנהלית בעניינה הנה בלתי סבירה. לטענתה, קיימם "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידה גם אינה מידתית. בין היתר עורכת התובעת השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתה גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינה של התובעת בו הדברים לא הוכחו. לטענתה אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקה של התובעת עולה על התועלת.
התובעת אף טוענת כי נגרמה פגיעה לשמה הטוב.
התובעת גורסת כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל היא זכאית לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינה של התובעת בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעברה התובעת או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובעת לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינה של התובעת חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובעת לא נשאלה שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הראיון שנערך לתובעת ושל עבודת הגמר שלה ומסקנתה היא שהתובעת לא למדה את תוארה בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובעת בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובעת היתה מיוצגת גם בהליכים אלו וחזקה עליה כי שקלה את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכימה להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתה של התובעת כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובעת לא פנתה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצלה זכות זו שהוקנתה לה. ממילא חזקה עליה כי סברה שהדרך העדיפה מבחינתה תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובעת לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובעת לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינה הפרטני של התובעת ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובעת להוכיח את צדקתה בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובעת בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:

"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה"

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובעת כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובעת או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל)
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל)
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות פוגעת בזכויותיה פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובעת עברה הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובעת עברה עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותה יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובעת. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובעת ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות עמדו שלושה נימוקים. על נימוק אי ההתאמה, הודיעה המדינה בבג"ץ כי לא תעמוד. נבחן אפוא את שני הנימוקים האחרים:
הראשון הנו- חשד לפיו עבודת הגמר של התובעת לא הוכנה על ידה, אלא שהועתקה. התובעת הראתה התמצאות בהליך הטכני וגילתה התמצאות חלקית בתכני העבודה (מסכום הראיון – ח'5 לסיכומי המדינה)
השני: כשנשאלה על קורסים שונים אותם טענה שלמדה במסגרת התואר, לא הראתה התובעת ולו היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טענה שלמדה.
נדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הריאיון והתשובות שניתנו על ידי התובעת, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותה של התובעת בעבודת הגמר ואף בכלל הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת וזאת בניגוד לתמונה שהתובעת ניסתה לצייר בסיכומיה.
לתובעת נערך ראיון יחיד ביום 10.01.05. התובעת שיתפה פעולה עם המראיינים, אך חלק גדול מתשובותיה היו "לא זוכרת" או תשובות חלקיות שלא מניחות את הדעת.
התובעת ידעה להשיב על השאלות אשר נגעו בחלק הטכני של לימודי התואר. כך ידעה לומר מהו המועד שבו נרשמה ללימודים, היכן מקום הלימודים, שיטת הלימודים (הרצאות/עבודות ומבחנים), שכר הלימוד ומספר הקורסים שלמדה, 37 קורסים. יחד עם זאת, מעיון בתשובותיה של התובעת במהלך הריאיון עולה כי התובעת לא היתה בקיאה בפרטי לימודיה, והראתה חוסר התמצאות בסיסית בקורסים ובנושאיהם, למרות שלמדה 37 קורסים, במטלות שניתנו ובמושגי היסוד שנלמדו במהלך התואר, וכן הפגינה חוסר התמצאות בסיסית בעבודת הגמר אף שלכאורה עמלה עליה רבות.

כן, לא ידעה התובעת לענות על שאלות בנושאים אלמנטריים. כשנשאלה על הקורסים ותוכנם לא ידעה התובעת לענות באופן המניח את הדעת. חרף ניסיונות המראיינים לדלות מהתובעת מידע כלשהו או תשובות ענייניות לגבי הקורסים שהתובעת דיווחה כי למדה, לא ידעה התובעת להשיב לשאלות המראיינים ועיקר תשובותיה היו "לא זוכרת" (עמודים 5-6 לתמליל הראיון) וכאשר התבקשה לבחור ולספר על אחד הקורסים שאהבה נמנעה מלענות לגופו של ענין והשיבה: "האמת היא שאני למדתי את זה לצרכי שכר וכל הנושאים, כל הלימודים היו למעשה היו במידה שווה" (עמוד 6 לתמלול שורות 3-4)
לגבי עבודת הגמר, התובעת הגישה עבודת גמר מקיפה בנושא "ניתוח הסביבה העסקית של מלון שרתון". מעיון בתמליל הראיון עולה כי התובעת, אשר הופנתה לכך שחלקים מעבודתה זהים לעבודה אשר הוגשה לפני כן, התכחשה לטענות שהועלו בעניין וטוענת לעניין כותב העבודה הזהה כי "..אולי הוא לקח מאותם ספרים..אין לי מושג" (עמוד 7 לתמלול שורה 10). לגופו של ענין, ידעה להשיב באופן חלקי לשאלות המראיינים, יחד עם זאת, כשנשאלה התובעת לגבי המודלים בהם השתמשה לצורך המחקר ובאיזה קורס הם נלמדו לא ידעה התובעת להשיב (עמוד 9 לתמלול שורה 31). זאת ועוד, כשנשאלה התובעת לגבי ממצאי המחקר שעומד ביסוד עבודת הגמר, לא זכרה התובעת ולא נימקה את תשובותיה באופן המניח את הדעת.
כמו כן לא ידעה התובעת לפרט באשר לשיטת המחקר שננקטה בעבודתה (עמוד 12 לתמלול ולא זכרה לפרט אודות שאלות שנשאלו בהליך ההגנה שעברה ומה היה ציון על העבודה (עמוד 13 לתמלול).
מעיון בתשובותיה של התובעת במהלך הראיון וההתרשמות הכללית, מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובעת הפגינה בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שלמד 37 קורסים ועמל על עבודת גמר. לא סביר כי סטודנטית שלמדה 37 קורסים, עברה מבחנים ולמדה הרצאות, ועמלה על עבודת הגמר, לא תזכור דבר מרשימת הקורסים שלמה או ממצאי המחקר שביצעה בעבודת הגמר וכיצד הגיעה לממצאים שעומדים ביסוד העבודה.
לא מקובל עלינו כי עבודת גמר בתואר, אשר מי שמתיימרת להיות זו שכתבה אותה מפגינה היעדר בקיאות בסיסי בה יכולה לשקף הליך לימודים תקין. נבהיר כי לטעמנו נימוק זה בלבד די בו כדי להביא לדחיית התביעה אולם כחיזוק לו נוסיף כי גם הנימוק השני שהעלתה המדינה מקובל עלינו.
הנימוק השני הנו נעוץ בהעדר היכרות בסיסית של התובעת בקורסים שלמדה במסגרת התואר. להזכיר, התובעת למדה 37 קורסים, אך הפגינה בקיאות מינימאלית אודות הקרוסים שלמדה, דבר אשר מעלה תהיות ביחס לטענה כי עברה הליך לימודים תקין. היה מצופה מבוגרת תואר ראשון לזכור, ולו באופן בסיסי, קורסים שלמדה, למרות שמאז הלימודים חלפו שנים רבות, כטענתה.

גם כאן, מבחינת תמלול הראיון אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובעת הפגינה בקיאות דלה מאוד בעניינים אלה. התובעת נשאלה הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות לגבי הקורסים אולם לא ידעה להשיב כאמור ולו ברמז.
התובעת נשאלה את כל סוגי השאלות וניכר כי המראיין ביקש באמת ובתמים לאפשר לה את הדרך הנוחה לה להסביר ולזכור. המראיין אף אפשר לתובעת לבחור בכל קורס מתוך רשימת הקורסים אך בכל זאת, התובעת לא ידעה לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון.
לטענת התובעת- אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובעת כן ידעה לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובעת נשאלה שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היתה מסוגלת לזכור גם בחלוף הזמן. לו היתה התובעת זוכרת רק חלק מהקורסים או רק בחלק מן הנושאים- אולי היה בכך די אך למעשה הפגינה התובעת חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה. כאמור- נימוק זה הנו רק מצטרף לנימוק הנוגע לעבודת הגמר.
אשר לטענת התובעת לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועה של התובעת והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובעת נשאלה שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונה כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לה הזדמנות פתוחה והוגנת.
לא מצאנו תימוכין לטענת התובעת לפיה אין הלימה בין סיכום הראיון ובין התמלול. סיכום הראיון הוא אכן טופס תמציתי וייתכן שהיה עליו להיות מעט יותר מפורט אולם ככלל- הוא משקף את העולה מן התמלול.
מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובעת טוענת כי תכלית האקדמיזציה בעניינה הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובעת, הביטחון שקיבלה ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרה של התובעת כתוצאה מלימודיה, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובעת למדה לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין (ראו למשל בס"ע (י-ם) 17151-11-11 רונן לוי נ' משטרת ישראל - חוליית דירוג ושכר (10.8.16) כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמה הטוב של התובעת- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיה של התובעת אך ורק בראי האפשרות להעניק לה אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובעת כמי שחשודה בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובעת- שכן כאמור היא לא קיבלה כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיה של התובעת אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעברה- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובעת ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובעת אינה מסבירה מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמה. במהלך הריאיון ברי כי התובעת שיתפה פעולה כמיטב יכולתה. בשונה מטענת התובעת בעניין זה, המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בעניין מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן-

"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת".

התביעה נדחית אפוא.
התובעת תשלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)