הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 2711-09

לפני:
כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק כהן

התובעת
כחלון אילנית ת.ז. XXXXXX113
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים
1.מ"י-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
2. מ"י-משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמדה התובעת בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובעת טוענת כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיה ונימוקיה.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי.
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.
אבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינה של התובעת

ביום 08.11.01 הגישה התובעת לגף בקשה למתן אישור שקילות לתואר, בגין תואר במנהל עסקים אותו למדה באוניברסיטת לטביה. בתחילה סירבה המדינה לתת לתובעת אישור שקילות ובעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובעת הליך של בחינה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
כך, הועבר לתובעת שאלון והיא התבקשה למלא תצהיר. לטענת המדינה בסיכומיה לא הגישה התובעת שאלון ממולא, ולמרות הערת המראיינים כי השאלון לא נתקבל, בחרה התובעת לא לשלוח אותו בשנית.
ביום 03.01.04, נערך לתובעת ראיון אישי שמטרתו הייתה בחינת מתן אישור השקילות לתובעת.
בהתאם להליך- נערך בעניינה של התובעת סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 28.02.05, נשלחה אל התובעת החלטת הגף שלא להכיר בתוארה לשם קבלת אישור שקילות בגין התואר אותו למדה, שכן-
התעורר חשד שעבודת הגמר שהוגשה בשם התובעת, לא הוכנה על ידה, בין היתר, בשל אי מתן מענה שיש בו כדי להעיר על ביצוע המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר ובשל העדר התמצאות ולו בסיסית במחקר נושא עבודת הגמר.
התובעת לא הראתה התמצאות בקורסים, שנטען כי למדה.
ביום 22.11.07, בעקבות בג"צ מוסטקי השני, נערך לתובעת ראיון חוזר לעניין שקילות התואר.
ביום 10.02.08 נדחתה בקשת התובעת לאישור שקילות וזאת מן הנימוק שהתובעת לא ידעה להרחיב, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון, אודות מושגי יסוד העומדים ביסודם של לימודי התואר האקדמי. בנוסף, לא ידעה התובעת לענות על אופן הכנת עבודת הגמר ומהותה, השערת ומטרת עבודת הגמר וממצאי ומסקנות המחקר, באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על הכנת עבודת גמר. בנוסף, לא ידעה התובעת לספק הסבר מניח את הדעת כיצד העבודה רשומה כסקירה שנעשית על ידי החברה עצמה ומה תפקידה של התובעת בהכנת העבודה.

טענות התובעת
פגיעה בזכויות דיוניות: התובעת טוענת כי מעולם לא נתנה הסכמה כי עניינה יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובעת- נפגעה פגיעה אנושה זכותה הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתה- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובעת גם טוענת ומדגימה כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלינה התובעת במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובעת טוענת כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידה) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובעת לא זכרה פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
נטען כי התובעת לא הונחתה ומכאן שלא פעלה לרענן את חומר הלימודים קודם לראיון. בכך, לטענתה נפגעה זכותה אל מול בוגרים אחרים אשר רעננו מראש את החומר והיו בקיאים בו.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקה של התובעת: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובעת לא למדה לימודים לצורך עיסוקה וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמה היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובעת לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובעת עברה הליך לימודים תקין: לטענת התובעת היא עברה הליך לימודים תקין וכי היא זאת אשר כתבה את עבודת הגמר אשר הוגשה בשמה. במסגרת הראיון ידעה התובעת לספר בהרחבה אודות השערת/מטרת המחקר, מסקנות והמלצות המחקר. אשר לעובדה כי העבודה רשומה כסקירה שנעשית על ידי החברה עצמה, התובעת הסבירה למראיינים כי החברה היא זו אשר סיפקה את הנתונים ואף ביצעה את הסקר, אולם התובע היא זו אשר חיברה את הסקר מהסיבה שפרטי הלקוחות חסויים.
התובעת טוענת כי "אין חולק" שהשיבה נכונה ביחס לחלק מהמושגים עליהם נשאלה. כך למשל, השיבה התובעת למראייניה אודות המושגים: מאזן וריבית ריאלית. לטענתה אין ל"מבחן הזיכרון" בעניין שמות הקורסים ומושגים נוספים משקל רב בענייננו.
לטענת התובעת- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינה משעה שלמדה והרחיבה את אופקיה. הטבות השכר, לדידה, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכשה אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לה לימודים אקדמיים.
התובעת טוענת כי בסירוב להעניק לה אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלה ובשמה הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידה ותחום עיסוקה אל מול החשד שדבק בה.
לטענת התובעת- יש להחיל על עניינה את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתה לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובעת, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובעת עמדה בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינה- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלה. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
התובעת טוענת כי ההחלטה המנהלית בעניינה הנה בלתי סבירה. לטענתה, קיימם "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידה גם אינה מידתית. בין היתר עורכת התובעת השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתה גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינה של התובעת בו הדברים לא הוכחו. לטענתה אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקה של התובעת עולה על התועלת.
התובעת אף טוענת כי נגרמה פגיעה לשמה הטוב.
התובעת גורסת כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל היא זכאית לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינה של התובעת בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעברה התובעת או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינה של התובעת חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובעת לא נשאלה שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הראיון שנערך לתובעת ושל עבודת הגמר שלה ומסקנתה היא שהתובעת לא למדה את תוארה בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובעת בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובעת היתה מיוצגת גם בהליכים אלו וחזקה עליה כי שקלה את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכימה להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתה של התובעת כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובעת לא פנתה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצלה זכות זו שהוקנתה לה. ממילא חזקה עליה כי סברה שהדרך העדיפה מבחינתה תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובעת לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובעת לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינה הפרטני של התובעת ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובעת להוכיח את צדקתה בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובעת בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה"

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובעת כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובעת או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנן " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).

עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל)
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות פוגעת בזכויותיה פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובעת עברה הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובעת עברה עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותה יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובעת. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובעת ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות עמדו מספר נימוקים וביניהם: התובעת לא ידעה להרחיב, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון, אודות מושגים העומדים ביסודם של לימודי תואר במנהל עסקים, התובעת לא ידעה לענות על אופן הכנת עבודת הגמר ומהותה, השערת ומטרת עבודת הגמר, ממצאי ומסקנות המחקר, באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על הכנת עבודת הגמר. בנוסף, התובע לא נתנה הסבר מניח את הדעת לעובדה כי העבודה רשומה כסקירה שנעשית על ידי החברה עצמה.
אדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הראיון (שניים) והתשובות שניתנו על ידי התובעת, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותה של התובעת בהליך הלימודים ובעבודת הגמר הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת.
לתובעת נערכו שני ראיונות. אחד ביום 03.01.04 והשני ביום 22.11.07.
מעיון בתמליל הראיון הראשון (נספח ז4 לסיכומי המדינה) עולה כי התובעת לא הפגינה היכרות בסיסית עם הליך הלימודים שלטענתה עברה וטענה כי אי זוכרת מפאת חלוף השנים והן בשל ייעוץ משפטי שקיבלה. התובע אף לא זכרה את הפרטים הטכניים ו/או הפרוצדורליים לתואר, כך לא זכרה את מועד תחילת הלימודים (עמ' 3 לתמליל הראיון), לא זכרה פרטי מרצים ומנחים ולמעט שם מרצה אחד (עוז צורף) היא לא הצליחה לזכור איזה קורס הוא לימד. בראיון השני התברר כי אותו מרצה היה המנחה שלה בעבודת הגמר. לא ברור כיצד התובעת לא זכרה כי אותו מרצה היה בעצם המנחה שלה בעבודת הגמר ואשר ליווה אותה, במשך חודשים, וסייע לה בביצוע עבודת הגמר. כיצד ייתכן כי התובעת לא תזכור פרט מהותי זה בחלוף פחות משנתיים מתום הלימודים (עמ'4 לתמליל הראיון הראשון) .
במהלך הראיון הראשון אשר נערך כשנתיים וחצי ממועד סיום לימודי התובעת, לא זכרה התובעת פרטי אף עבודה שהגישה מתוך רשימה של כ- 37 קורסים שהיא למדה. התובעת ענתה: "לא זוכרת, אין לי אין לי, לא אשקר לך, לא יודעת", "אתה לא תצליח להכניס לי מילים שאני לא יכולה להתחייב אליהם, ממש לא יכולה להתחייב אליהם" (עמ' 5 לתמליל הראיון הראשון). התובעת אף לא זכרה אופן הלימודים וכמה פעמים נפגשו בשבוע במהלך הלימודים (עמ'4 לתמליל הראיון הראשון).
בשלב מאוחר יותר בראיון, התובעת התבקשה על ידי המראיינים לפרט אודות קורס אחד כלשהו הזכור לה, תוך שהם מניחים בפניה רשימת הקורסים בכדי לרענן את זיכרונה, התובעת חזרה והשיבה כי היו קורסים נחמדים לה ואלו הנחמדים לה פחות. פרטים, מעבר ל"נחמדות" של הקורסים, לא ידעה התובעת לספר אף ניסיון המראיינים לדלות מהתובעת מידע כלשהי הזכור לה, התובעת חזרה וציינה פסיכולוגיה אולם לא ידעה להרחיב אודות הקורס מעבר לעובדה כי המרצה "צחק כל הזמן" (עמ' 15 לתמליל הראיון הראשון).
לגבי עבודת הגמר- התובעת הגישה עבודת גמרו תחת כותרת נושא: "חברת אינדור". מעיון במבוא העבודה ובפרק הממצאים והמסקנות עולה, כי הרעיון העומד בבסיס העבודה הוא ס קירה כללית בדבר משרד החקירות- חברת אינדור, תחומי עיסוק, היקף פעילות וכיו"ב. בסוף העבודה לאחר פרק המקורות נמצא דף תחת הכותרת "לקוחות יקרים" ובו פניה אישית של החברה ללקוחותיה בה היא מסבירה להם כי השאלון "מיועד אליכם" כשמטרת הסקר הינה לבחון את עמדות הלקוחות באשר לאיכות השירות שקיבלו מחברת אינדור.
יחד עם זאת, לא ידעה התובעת לענות ולו תשובה אחת עניינית המניחה את הדעת ושיש בה כדי להעיד על התמצאותה בעבודת הגמר או במחקר שבוצע בעת הכנתה. כך לא ידעה התובעת/זכרה נושא עבודת הגמר והשיבה כי נושא העבודה הוא "חברת אינדור". ניסיון המראיינים לקבל ממנה תשובה עניינית ביחס לנושא העבודה לא הניב פרי. התובע לא ידעה פרטים אודות דרישות והליך הכנת העבודה וכשנשאלה אם היה לה מנחה ואם היו ל פגישות עם המנחה השיבה: "בוודאי, אני לא זוכרת, בוודאי, כן היתה לי מנחה כן כן". ו"שהיא הנחתה אותי איך לעשות את העבודה", אולם לא ידעה התובעת לתת פרטים מהותיים כלשהם בדבר ההנחיות ו/או הדרישות לביצוע עבודת הגמר ונתנה תשובות מתחמקות לא מניחות את הדעת (עמ' 10 לתמליל הראיון הראשון). יתירה מזו, התובע לא ידעה כמה דפים היתה אמורה להגיש בעבודת הגמר, איזה סוג עבודה הגישה ואף לא ידעה לומר האם העותק שהונח בפניה על ידי המראיינים היה תקציר העבודה או עבודת הגמר השלמה.
כשנשאלה התובעת כיצד הכינה את העבודה השיבה:
"מראיין: איך מכינים, בוחרים נושא ואיך מתחילים כזה דבר?
תובעת: אמרנו שיש מנחה, שהסביר לי לעשות את התוכן את השער ואז לקחתי חומר מהאינטרנט שיש להם תא מסוים והם הפעילו את הקבצים זאת אומרת את הסקר שאלות שהם שלחו בקרב איזה מאתיים איש, יש תוצאות אם תראה את הגרפים שכל תשובה מהי.
מראיין: מי עשה את הסקר?
תובעת: הם, החברה עצמה של איזה מאתיים איש, ואוכלוסייה בוגרת כמובן, היעילות שלהם במה הם יכולים להשתפר..."
(עמ' 12 לתמליל הראיון)
וכשנשאלה כיצד ניתחת את העבודה, לא ידעה התובעת לתת תשובה עניינית כיצד עשתה זאת ואף תהתה: "...מה זאת אומרת ניתחתי?" ומאוחר יותר אמרה שזה היה בעלה שעשה את זה.
(עמ' 13 לתמליל הראיון הראשון)

בראיון השני, אמנם התובעת ידעה לתת תשובות חלקיות ביחס למושגי יסוד ו/או קורסים שלמדה במסגרת התואר. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהתמונה הכללית ולפיה לא ידעה התובעת לספק מענה לשאלות מתחומים רבים הנוגעים ללימודיה. כך לא ידעה התובעת להשיב ברמה מניחה את הדעת כפי שמצופה מבוגר תואר ראשון על 6 מתוך 7 מושגי היסוד: מאזן, התפלגות נורמלית, ריבית ריאלית, מנוף פיננסי, מדיניות פיסקאלית וסטגפלציה, וזאת חרף העובדה שהתובעת לקחה "חוברת שלמה של מושגים" וישב ה במשך חודש ימים ו"רק ממלמלת אותם" (עמ' 7 לתמליל הראיון).
לגבי עבודת הגמר, גם בראיון החוזר, כשנשאלה התובעת על עבודת הגמר, לא ידעה התובעת לספק תשובות מניחות את הדעת בדבר עבודת הגמר, תוך כדי שהיא מתבלבלת בין ממצאים ומסקנות. התובעת לא ידעה להרחיב אודות נושא העבודה והשיבה כי הנושא הנו "חברת אינדור", לא ידעה מה השערות המחקר שלה, ובכלל מעיון בעבודת הגמר לא תמצא פירוט של השערות המחקר. כאן המקום לציין כי בפסקה 18 לסיכומי התובעת טענה לכותרת עבודה שונה מזו שמופיעה על גבי העבודה שהגשה בשם התובעת, כך צוין בסיכומים כי נושא העבודה הוא: "ניתוח מתן שירות ללקוחות של חברת INDOR INVESTIGATION COMPANY" לעומת זאת בעמוד הראשון בעבודת הגמר נרשם שם נושא: חברת אינדור.
במהלך הראיון, המראיין נתן לתובעת דוגמא ארוכה על מנת להסביר לה משמעות המושג השערות, אך למרות זאת, לא ידעה התובעת לענות ולהרחיב אודות השערות המחקר שעמדו בבסיס עבודת הגמר, אם בכלל. בנוסף התובעת לא ידעה מה היו ממצאי העבודה ואף בלבלה בינם לבין המסקנות, חרף ניסיונות המראיינים להבהיר ולהסביר לה את ההבדל בין ממצאים לבין מסקנות.
מעיון בתשובותיה מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובעת הפגינה בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שעמל על עבודת גמר במשך כ- חצי שנה. העבודה עצמה ערוכה ומנוסחת בלשון סקירת חברה ולא כעבודת גמר או עבדות מחקר, כמצופה מעבודה אקדמית. התובעת נדרשה לעניין ולא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת לעניין זה.
משעה שזו עבודת הגמר ובהינתן כי לעבודת הגמר ניתן משקל רב מאוד במסגרת ההחלטות המנהליות ובצדק- אין מנוס מלקבוע כי עמדת המדינה בעניין הנה סבירה ואין להתערב בה.
לא מקובל עלינו כי עבודת גמר בתואר, אשר מי שמתיימרת להיות זו שכתבה אותה מפגינה היעדר בקיאות בסיסי בה יכולה לשקף הליך לימודים תקין. נבהיר כי לטעמנו נימוק זה בלבד די בו כדי להביא לדחיית התביעה אולם כחיזוק לו נוסיף כי גם הנימוק השני שהעלתה המדינה מקובל עלינו.
הנימוק השני הנו חוסר היכרות בסיסית עם מושגי יסוד וקורסים אותם טענה התובעת שלמדה, כפי שבואר לעיל.
גם כאן, מבחינת תמלולי הראיונות אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובעת הפגינה בקיאות דלה מאוד בעניינים אלה. התובעת נשאלה הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות לגבי הקורסים אולם לא ידעה לתת תשובות מניחות את הדעת כפי שמצופה מבוגר תואר ראשון.
בהקשר זה יש להדגיש כי התובעת לא טענה שמושגים אלו לא נלמדו או לא היו בעלי חשיבות בתואר אלא לא ידעה או שלא זכרה להסבירם. גם אם נקבל את הטענה כי על המדינה להוכיח כי השאלות הסגורות עוסקות אכן במושגים בסיסיים עד כדי כך שברור שהתובעת למדה אותן (וזאת לא עשתה), הרי שעדיין בחינה כוללת של תמליל הראיון מגלה חוסר בקיאות קיצוני. כאמור התובעת נשאלה את כל סוגי השאלות וניכר כי המראיינת ביקשה באמת ובתמים לאפשר לה את הדרך הנוחה לה להסביר ולזכור. המראיין אף אפשר לתובעת לעיין בגיליון הציונים על מנת לרענן את זיכרונה ביחס לקורסים שלמדה (37 קורסים) ואפשר לה לבחור בכל קורס מתוך רשימת הקורסים , אך בכל זאת, התובעת לא ידעה לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון.
לטענת התובעת- אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובעת כן ידע לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובעת נשאלה שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היתה מסוגלת לזכור גם בחלוף הזמן. לו היתה התובעת זוכרת רק חלק מהקורסים או רק בחלק מן הנושאים- אולי היה בכך די אך למעשה הפגינה התובעת חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה. כאמור- נימוק זה הנו רק מצטרף לנימוק הנוגע לעבודת הגמר.
בהקשר זה נוסיף כי לא מצאנו טעם בטענת התובעת לפיה הייתה חובה להורות לה לרענן את החומר טרם הראיון. ראשית, אדם סביר היה עובר על החומר לפני הראיון ממילא. שנית, הראיון נועד לעמת את התובעת עם החשד שלא עברה הליך לימודים תקין. הכנה מוקדמת מדוקדקת ייתכן שהיה בה כדי לסכל אפשרות זו ומכל מקום בוגר שהתכונן היטב צפוי היה מן הסתם ובצדק, לשאלות ברף גבוה בהרבה. בענייננו כאמור נראה כי אין מדובר בשאלות שעניינם חורג מעבר לבסיס שאמור היה להיות זכור לתובעת גם מבלי רענון. נוסיף כי - אין די שהתובעת הגישה עבודות אלו ואחרות או ביצעה מטלות כדי להראות שעברה הליך לימודים תקין. במבחן המציאות כאמור לא ידעה התובעת ולו בקווים כלליים לפרט אודות עבודות אלו.
הכלי המנהלי הראשון במעלה שבידנו הוא תמלילי הראיונות וכאמור הוא מעיד כמאה עדים על מידת היכרותה של התובעת עם התואר שלמדה.
אשר לטענת התובעת לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועה של התובעת והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובעת נשאלה שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונה כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לה הזדמנות פתוחה והוגנת.
מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובעת טוענת כי תכלית האקדמיזציה בעניינה הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובעת, הביטחון שקיבלה ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרה של התובעת כתוצאה מלימודיה, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובעת למדה לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין .....כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמה הטוב של התובעת- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיה של התובעת אך ורק בראי האפשרות להעניק לה אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובעת כמי שחשודה בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובעת- שכן כאמור היא לא קיבלה כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיה של התובעת אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעברה- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
התביעה נדחית אפוא.
התובעת תשלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ז, (14 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)