הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 2708-09

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק כהן

התובעת
חלימה נחמה ת.ז. XXXXXX269
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים

  1. מ"י -משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-משטרת ישראל

ע"י פרקליטות מחוזר ירושלים (אזרחי)

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצורכי שכר. התובעת טוע נת כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמי ה ונימוקי ה.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצורכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –"בג"ץ מוסטקי הראשון"). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – " בג"צ מוסטקי השני") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – " עניין בן שמעון").
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.
נבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינה של התובע ת
ביום 28.01.02 הגישה התובעת, שוטרת במשטרת ישראל, לגף בקשה למתן אישור שקילות לתואר, בגין תואר ראשון במנהל עסקים אותו למדה באוניברסיטת לטביה, אותו סיי מה ללמוד בשנת 2001. בעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי ה ראשון, נערך לתובעת הליך של בדיקה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
כך, הועבר לתובעת שאלון והיא התבקשה למלא תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים שמסרה לגף במסגרת בקשתה לאישור התואר כאמור. לטענת המדינה בסיכומיה בחרה התובעת להגיש שאלון אשר מולא באופן חלקי.
ביום 03.01.05 נערך לתובעת ראיון אישי, ראשון, שמטרתו הייתה בחינת מתן אישור השקילות לתובעת והליך תקינות לימודיה.
בהתאם להליך- נערך בעניינה של התובעת סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 28.02.05 נשלחה אל התובעת החלטת הגף שלא להכיר בתוארה לשם קבלת אישור שקילות בגין התואר אותו למדה (להלן: "החלטת הגף הראשונה"), וזאת ממספר טעמים:
התובעת לא סיפקה לגף את המידע הנחוץ לצורך הליך שקילות התואר, שכן, התובעת בחרה שלא להשיב על שאלות רבות הנוגעות ללימודיה.
התובעת לא מילאה את הפרטים הרלוונטיים בשאלון אותו התבקשה להשיב באופן מלא.
עוד צוין כי תוכנית הלימודים שנלמדה באוניברסיטת לטביה לא תאמה את תכנית הלימודים שנלמדה בארץ. לענין זה נעיר כי בעקבות בג"ץ מוסטקי השני, השיקול האמור לא היווה עוד עילה בפני עצמה לדחית הבקשות, ככלל.
(נספח ג'7 לסיכומי המדינה).

התובעת, אשר בחרה לערער על החלטת הגף הראשונה, פנתה במכתב אשר התקבל בנתבע 1 ביום 09.11.05 תוך, שבין היתר, ובשים לב לחלוף הזמן מסיום לימודיה לראיון, הלינה על כך שהמראיינים לא הציגו בפניה את הכשרתם וכמו כן, ציינה כי השיבה לשאלות למיטב זיכרונה ובהתאם לעצת עורכי דינה. (מכתב התובעת – נספח ג' 8 לסיכומי המדינה)
ביום 3.09.07, בעקבות בג"צ מוסטקי השני נערך לתובעת ראיון חוזר, שני, לעניין שקילות התואר.
ביום 9.12.07 נדחתה בקשת התובעת לאישור שקילות (להלן:"החלטת הגף השניה") שכן -
התובעת לא ענתה תשובות מספקות בנוגע למושגי היסוד העומדים בבסיס לימודי תואר האקדמי כאשר לא עלה בידיה להרחיב אודותם ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
התובעת לא ידעה להרחיב לעניין קורסים מרכזיים שנלמדו במהלך התואר ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
לגבי עבודת הגמר – במהלך הריאיון לא עלה בידי התובעת לספק הסבר המניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה באופן שעולה בקנה אחד עם אדם שעמל על עבודתו ובין היתר לא ידע להרחיב על השערת המחקר, אופן ביצוע המחקר לרבות אוכלוסיית המחקר, ממצאים ומסקנות המחקר ולא ידעה להסביר גרף מרכזי עליו נשאלה.
בעבודת הגמר נתגלו פגמים המעלים חשד שעבודת הגמר שהתובעת הגישה לא הוכנה על ידה, כאשר לא מסרה הסבר המניח את הדעת לעניין שימוש בלשון רבים, תרשים וכותרת חסרת תוכן.
(נספח ג'12 לסיכומי המדינה).

טענות התובעת
פגיעה בזכויות דיוניות: התובעת טוענת כי מעולם לא נתנה הסכמתה כי עניינה יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובעת - נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתה - גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובעת גם טוענת ומדגימה כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלינה התובעת, במסגרת זו, על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובעת טוענת כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידה) בין מועד הלימודים למועד הריאיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובעת לא זכרה פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקה של התובעת: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובעת לא למדה לימודים לצורך עיסוקה וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמה היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובעת לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובעת עברה הליך לימודים תקין: לטענת התובעת היא עברה הליך לימודים תקין וכי היא זו אשר כתבה את עבודת הגמר אשר הוגשה על ידה.
התובעת טענה כי אותם "פגמים" שלכאורה נמצאו בעבודתה אין בהם להעיד על הליך פסול, שכן, למשל, טענת המדינה כי התובעת השתמשה בלשון רבים אין בה ממש מן הטעם שהתובעת סברה כי כך המקובל הוא להשתמש בלשון רבים בעבודות אקדמיות. זאת ועוד, התובעת שיתפה פעולה עם המראיינים וידעה לספר אודות עבודת הגמר שהכינה.
עוד טוענת התובעת כי חרף הקושי בו נתקלה להשיב על השאלון שנשלח אליה, הלכה למעשה, היא סיפקה למראיינים מידע רב על לימודיה ואף ידעה להרחיב אודות מושגים וקורסים שלמדה.

לטענת התובעת- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינה משעה שלמדה והרחיבה את אופקיה. הטבות השכר, לדידה, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכשה אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לה לימודים אקדמיים.
התובעת טוענת כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלה ובשמה הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידה ותחום עיסוקה אל מול החשד שדבק בה.
לטענת התובעת - יש להחיל על עניינה את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתה לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובעת, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובעת עמדה בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינה - מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלה. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
התובעת טוענת כי ההחלטה המנהלית בעניינה הנה בלתי סבירה. לטענתה, קיימים "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידה גם אינה מידתית. בין היתר, עורכת התובעת השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתה גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינה של התובעת בו הדברים לא הוכחו. לטענתה, אפוא, אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזק של התובעת עולה על התועלת. התובעת הוסיפה כי קיימי פערים מהותיים בין "סיכום הראיון" לתמלול הראיון. לסיכום הראיון חשיבות יתרה הואיל ועסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניין אישור שקילות התואר.
התובעת אף טוענת כי לא ניתנה לה זכות השימוע משהריאיון לא התקיים ב"לב פתוח ונפש חפצה" ונגרמה פגיעה לשמה הטוב.
התובעת גורסת כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל היא זכאית לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינה של התובעת בו לא ניתן אישור שקילות מלכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעברה התובעת או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצורכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובעת לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינה של התובעת חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת, הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובעת לא נשאלה שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, תמליל הריאיון וכד'. המדינה הוסיפה כבר בראיון הראשון לא עלה בידי התובעת לספק תשובות המניחות את הדעת לגבי קורסים ועבודת הגמר כנדרש מבוגר תואר ראשון וכך גם בראיון החוזר – השני, שנערך לתובעת, לא ידעה התובעת להשיב על שאלות הנוגעות למושגי היסוד ולשאלות אודות קורסים שלמדה. כך, גם בנוגע לעבודת הגמר, התובעת לא השכילה לתת תשובות המניחות את הדעת וגילתה חוסר בקיאות.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובעת ושל החומר שהוגש על ידה ומסקנתה היא שהתובעת לא למדה את תוארה בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובעת בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובעת היתה מיוצגת גם בהליכים אלו וחזקה עליה כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכימה להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתה של התובעת כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובעת לא פנתה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצלה זכות זו שהוקנתה ל ה. ממילא חזקה עליה כי סברה שהדרך העדיפה מבחינתה תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה נעיר כי לא מצאנו תימוכין לטענת התובעת לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובעת לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינה הפרטני של התובעת ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובעת להוכיח את צדקתה בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובעת בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה"

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובעת כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובעת או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל)
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל)
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות פוגעת בזכויותיה פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובעת עברה הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובעת עברה עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותה יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובעת. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובעת ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס החלטת הגף השניה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות עמדו מספר נימוקים מהותיים:
הראשון והשני משולבים הם ועניינם היעדר היכרות בסיסית של התובעת בנוגע למושגי יסוד וקורסים העומדים ביסודם של לימודי התואר האקדמי, מתשובותיה במהלך הראיון עולה כי לא עלה בידי התובעת להרחיב אודותם, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
השלישי, בנוגע לעבודת הגמר - לא עלה בידי התובעת לספק הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על הכנת עבודת הגמר, ובין היתר לא ידעה להרחיב אודות: השערת המחקר, אופן ביצוע המחקר לרבות אוכלוסיית המחקר, ממצאים ומסקנות המחקר ולא ידעה להסביר גרף מרכזי עליו נשאלה.
והרביעי, הנוגע לחשד שעלה כי עבודת הגמר לא הוכנה על ידי התובעת בשל נתגלו פגמים כגון: שימוש בלשון רבים, תרשים וכותרת חסרת תוכן.

נדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הראיונות והתשובות שניתנו על ידי התובעת, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותה של התובעת בעבודת הגמר הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת.
לתובעת נערכו שני ראיונות. אחד ביום 03.01.05 והשני ביום 03.09.07.
בריאיון הראשון (נספח ג'4 לסיכומי המדינה), התובעת אמנם זכרה פרטים טכניים לגבי לימודיה אך לא ידעה התובעת לספר ולו על קורס אחד שלמדה במהלך התואר ואף שניתנה לה ההזדמנות לבחור קורס כלשהו מ 37 קורסים שלמדה וטע נה בפני המראיינים: "את מדברת איתי על משהו שהיה לפני ארבע שנים אני ממש לא זוכרת" (עמוד 6 לתמלול שורה 5)
כאשר הופנתה התובעת לקורס מסוים מרשימת הקורסים אותם, לכאורה, למדה – קורס "סטטיסטיקה 1" בו קיבלה "ציון 9" לא זכרה לספר על קורס או על המטלות, המבחנים בקורס ולא ידעה להסביר מושגי יסוד כגון "חציון", "שכיח", "התפלגות" , כך גם לא זכרה התובעת לספר על קורס נוסף שהופנתה אליו "מיקרו כלכלה", "מקרו כלכלה" (עמוד 6-7 לתמלול).
ולגבי עבודת הגמר – עבודת הגמר של התובעת היתה בנושא "ניתוח וקביעת אסטרטגיה עסקית לקניון הראל " (נספח ג'6 לסיכומי המדינה). התובעת נשאלה שאלות בסיסיות הנוגעות לעבודת הגמר. התובעת לא ידעה לספר על השערת המחקר (עמוד 9 לתמלול שורות 31-32), לא זכרה ולא ידעה לספר על שיטת המחקר, ולא זכרה לספר על ממצאי המחקר (עמוד 10 לתמלול שורות 9-15) .
בראיון השני, (נספח ג'11 לסיכומי המדינה) גם כאן, התובעת אמנם זכרה פרטים טכניים לגבי לימודיה (מתי נרשמה ללימודים, מקום הלימודים, סיום הלימודים), אולם לא ידעה התובעת לספק מענה לשאלות מתחומים רבים הנוגעים ללימודיה, למשל לא זכרה התובעת שמות קורסים שנבחנה (עמוד 6 לתמלול שורות 24-26 + עמוד 7 לתמלול שורות 1-2) ורק לאחר שהוצג בפניה גיליון הציונים ידעה לספר באילו קורסים נבחנה (עמוד 7 לתמלול).
עוד נשאלה התובעת על מושגי יסוד שנלקחו מהסילבוסים של תוכנית הלימודים כגון: "ריבית", "מונופול", "דו"ח רווח הפסד", "הוצאות קבועות", "סובסידיה", "קרטל" אך התובעת הפגינה בקיאות דלה ביותר, אם בכלל, במושגים אלו (עמודים 9-10 לתמלול ).
לתובעת הוצגו שאלות לגבי קורסים שלמדה (עמוד 10 לתמלול), כגון: "התנהגות צרכן" בו קיבלה "עשר – יוצא מן הכלל" (עמוד 10 לתמלול שורה 22) וקורסים בנושאים "קבלת החלטות", ו"פסיכולוגיה" (עמוד 11 לתמלול שורות 22 ואילך ובעמד 12 לתמלול) והתבקשה לספר עליהם, אך כמו בראיון הראשון, לא ידעה התובעת לתת תשובות ענייניות או לספר על תכנים שנלמדו.
לגבי עבודת הגמר, בראיון השני, התובעת לא ידע לספק הסבר המניח את הדעת לפגמים אשר העלו חשד שעבודת הגמר שהתובעת הגישה לא הוכנה על ידה. התובעת נשאלה לגבי כותרת עבודת הגמר ועונה "קניון הראל" (בעמוד 13 לתמלול שורה 9 - ונזכיר כי הכותרת המופיעה על גבי עבודתה היתה ""ניתוח וקביעת אסטרטגיה עסקית לקניון הראל") ולא סיפקה תשובות ברורות לגבי אופן ביצוע מחקרה. התובעת הופנתה לכך שכפי שעולה מעבודת הגמר, היה למעשה שיתוף פעולה של הנהלת הקניון ובעני ין זה נשאלה כיצד זה התבצע, כיצד השיגה את שיתוף הפעולה? השיבה: "[שתיקה] אז עם אנשים, זה לא, אנשים בדרך כלל לא, אני לא חושבת שהם מסרבים.." ובהמשך מסבירה כי פנתה "בעל פה" אל האנשים (עמוד 15 לתמלול שורות 1-9). תשובתה זו של התובעת מעורפלת. התובעת נשאלה כיצד השיגה ש יתוף פעולה עם הנהלת הקניון והשיבה תשובה שנראה שאינה עונה לשאלה.

התובעת נשאלה, כמו בראיון הראשון, על השערת המחקר, ושוב, לא ידעה לספק תשובה המניחה את הדעת. תחילה השיבה התובעת כי אינה מבינה את השאלה (עמוד 15 לתמלול שורה 19) ובהמשך, כאשר שוב נשאלת: "מה חשבת שתמצאי?" השיבה: "שאני אמצע בזה חיפשתי לעשות עבודה וזהו" (עמוד 15 לתמלול שורות 24-26).
מכאן, הרי שאין כל ספק שהתובעת עצמה לא היתה בקיאה בהשערת המחקר שכתבה בעצמה וכפי שמצופה מסטודנט לתואר ראשון המכין ועומל בכתיבת עבודת גמר.
כך, לא הבינה התובעת את השאלה שנשאלה בנוגע לשיטת המחקר שנקטה בה (עמוד 16 לתמלול) וכאשר המראיינים מסבירים את כוונתם השיבה התובעת כי בפועל חילקה מספר שאלונים בודדים "לא הרבה, אחד, שניים, לא רציני" (עמוד 16 לפרוטוקול שורה 23) ושוחחה עם "איזה עשרה איש" (עמוד 17 לתמלול שורה 6).
התובעת לא ידעה לספר על "אוכלוסיית המחקר" וענתה כי לא חיפשה "משהו מיוחד" (עמוד 17 לתמלול שורה 18) "כל מי שראיתי, והסכים לשתף איתי פעולה, בכיף" (עמוד 17 לתמלול שורה 20) . כך, התובעת לא ידעה להסביר אודות המלצותיה בסיום המחקר (עמוד 18 לתמלול שורה 18). התובעת לא הניחה הסבר המניח את הדעת לגבי השימוש בלשון רבים שננקט בשאלונים, למשל, כאשר נרשם "נודה לך אם תשתף עמנו פעולה" (עמוד 20 לתמלול שורה 4) – היינו, לכאורה, לתובעת היו שותפים בכתיבת עבודת הגמר. על כך השיבה התובעת: "אולי התבלבלתי או משהו" - כאן נפנה לכך שהתובעת בסיכומים מטעמה טוענת היא נקטה בלשון רבים כי כך סברה שנהוג לעשות במחקר אקדמי – טענה שעומדת בסתירה לגרסת התובעת הראשונית שנתנה במהלך הריאיון.
התובעת מופנית לעמוד 43 לעבודת הגמר שם הכותרת "צרכני הבגדים" ומתחתיה יש ריבוע ריק – בעניין זה התובעת לא ידעה להסביר את מהות הכותרת והריבוע מתחתיו. כך השיבה: "בעצם..דמות או מישהו אבל, ממש" (עמוד 20 לתמלול שורה 15)
נסכם כי לא שוכנעו כי החשד שעלה בקרב המראיינים באשר לעבודת הגמר הופרך. במהלך הריאיון לא עלה בידי התובעת לספק הסבר המניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה באופן שעולה בקנה אחד עם אדם שעמל על עבודתו. התרשמותנו היא כי תשובותיה של התובעת היו מעורפלות ולא נתנו מענה ענייני לשאלות שנשאלה וכפי שהיינו מצפים מסטודנט שהשלים לימודי התואר הראשון.
ונדגיש, כי במהלך הריאיון ניסו המראיינים להעלות שאלות משאלות שונות, במטרה לעורר את זכרונה של התובעת בקשר לפרטים כלשהם הנוגעים לתואר: הן קורסים, הן מושגי יסוד, אופי הלימוד והן אודות עבודת הגמר, נושא העבודה, מטרתה, שיטת המחקר, ממצאי המחקר ומסקנותיו, אולם חרף ניסיונותיהם של המראיינים, התובעת לא סיפקה תשובות ענייניות מהותיות, ולא ידעה להשיב בעניינים אלה כמצופה מבוגר תואר לימודים לתואר אקדמי, אף בחלוף מספר שנים מהלימודים, ואף ברמה כללית בלבד.
מעיון בתשובותיה מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובעת הפגינה בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שעמל על עבודת גמר. העבודה עצמה כוללת ניתוח מעמיק ומפורט, ביצוע מחקר מקיף, סקירה ענפה, סיכום ומסקנות. לא סביר כי סטודנט שעמל עליה לא יזכור ממנה דבר וחצי דבר גם בחלוף הזמן.
משעה שזו עבודת הגמר ובהינתן כי לעבודת הגמר ניתן משקל רב מאוד במסגרת ההחלטות המנהליות ובצדק- אין מנוס מלקבוע כי עמדת המדינה בעניין הנה סבירה ואין להתערב בה.
לא מקובל עלינו כי עבודת גמר בתואר, אשר מי שמתיימרת להיות זו שכתבה אותה, מפגינה היעדר בקיאות בסיסי בה יכולה לשקף הליך לימודים תקין. נימוק זה מתווסף לנימוקים אחרים שהוועדה מנתה בדבר חוסר היכרות בסיסית של התובעת במושגי יסוד וקורסים אותם טענה התובעת שלמדה כפי שבואר לעיל.
גם כאן, מבחינת תמלולי הראיונות אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובעת הפגינה בקיאות דלה מאוד בעניינים אלה. התובעת נשאל הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות לגבי הקורסים אולם לא ידעה להשיב, כאמור, באופן מניח את הדעת כפי שנדרש/מצופה מבוגר תואר ראשון.
בהקשר זה יש להדגיש כי התובעת לא טענה שמושגים אלו לא נלמדו או לא היו בעלי חשיבות בתואר אלא לא ידעה או שלא זכרה להסבירם. גם אם נקבל את הטענה כי על המדינה להוכיח כי השאלות הסגורות עוסקות אכן במושגים בסיסיים עד כדי כך שברור שהתובעת למדה (וזאת לא עשה), הרי שעדיין בחינה כוללת של תמליל הראיון מגלה חוסר בקיאות קיצוני. כאמור התובעת נשאלה את כל סוגי השאלות וניכר כי המראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לה את הדרך הנוחה לה להסביר ולזכור. המראיינים אף אפשרו לתובעת לעיין בגליון הציונים על מנת לרענן את זיכרונו ביחס לקורסים שלמדה (37 קורסים) ואפשרו לה לבחור בכל קורס מתוך רשימת הקורסים, אך בכל זאת, התובע לא ידע לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון.
לטענת התובעת- אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובעת כן ידעה לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובעת נשאלה שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היתה מסוגלת לזכור גם בחלוף הזמן. לו היה התובעת זוכר רק חלק מהקורסים או רק בחלק מן הנושאים- אולי היה בכך די אך למעשה הפגינה התובעת חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה.
הכלי המנהלי הראשון במעלה שבידנו הוא תמלילי הראיונות וכאמור הוא מעיד כמאה עדים על מידת היכרותו של התובע עם התואר שלמד.
אשר לטענת התובעת לפיה התואר הוא לצורכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובעת, וחלוף הזמן מצדיק את הקושי לזכור פרטים טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור, התובעת, נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונה כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לה הזדמנות פתוחה והוגנת.
מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובעת טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינה הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובעת, הביטחון שקיבלה ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרה של התובעת כתוצאה מלימודיה, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובעת למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.

בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין (ראו למשל בס"ע (י-ם) 17151-11-11 רונן לוי נ' משטרת ישראל - חוליית דירוג ושכר (10.8.16) ) כי:

"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמה הטוב של התובעת- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת, יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיה של התובעת אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובעת כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובעת- שכן כאמור הוא לא קיבלה כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיה של התובעת אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעברה- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
התביעה נדחית אפוא.
התובעת תשלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.
ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)