הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1647-09

25 דצמבר 2017

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאליסטוק כהן
התובע
יוחנן מליינקר ת.ז. XXXXXX346
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעות

  1. מדינת ישראל - משרד החינוך
  2. מדינת ישראל - משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר

ע"י ב"כ: עו"ד משה וילינגר, ענבל וילנר, שני רוזנבליט-שמעונוביץ, שני ינאי, הילה כפיר, מיכל שלם

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.

כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה-הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי.

רקע כללי

המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל הוקמה הוועדה להערכת תארים.

סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה -ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.

תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת הפסיקה. שם הודגש כי תפקיד הוועדה להפעיל מבחני שקילות שמטרתם, בין היתר, להבטיח שוויון כלפי מקבלי תואר בישראל. הוועדה מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים – כך למשל אין מתפקידה של הוועדה להתערב במובן כלשהו בשיקולים אקדמיים של המוסד שמעניק את התואר.

שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר - למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.

השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.

נוכח האמור, החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק במה שנכנה בג"צ מוסטקי הראשון. בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.

בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ במה שנכנה בג"צ מוסטקי השני ובעניין בן שמעון.

במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד. בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו - זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו - ככל שאלו אותרו.

בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.

במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות". בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה - נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.

לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה.

ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות - תוך שינמקו זאת.

נבהיר כי מסגרת דיונית זו -כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע

ביום 3.12.2001, הגיש התובע, עובד שירות בתי הסוהר, לגף בקשה למתן אישור שקילות לתואר, בגין תואר ראשון למנהל עסקים אותו למד בשלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ, בשנים 1999-2001. בעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע הליך של בחינה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.

כך, הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים שמסר לגף במסגרת בקשתו לאישור התואר כאמור.

ביום 14.01.2005, נערך לתובע ראיון אישי שמטרתו הייתה בחינת מתן אישור השקילות לתובע והליך תקינות לימודיו (תמליל הריאיון צורף כנספח ב'2 לסיכומי המדינה).

בהתאם להליך - נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים (נספח ב'3 לסיכומי המדינה).

ביום 23.2.2005, נשלחה אל התובע החלטת הגף שלא להכיר בתוארו לשם קבלת אישור שקילות בגין התואר אותו למד וזאת בהתבסס בין היתר על התשובות שסיפק בשאלון ובראיון שנערך עמו. בהחלטת הגף צוין כי התובע לא מילא את הפרטים הרלוונטיים לקורסים שלמד ובראיון שנערך לו לא ענה על שאלות רבות הנוגעות ללימודים בטענה כי אינו זוכר דבר (נספח ב'5 לסיכומי המדינה).

ביום 13.11.2007, נערך לתובע ראיון חוזר לעניין שקילות התואר (התמליל צורף כנספח ב'8 לסיכומי המדינה). סיכום ההליך שנערך לאחר הריאיון השני מצורף כנספח ב'9 לסיכומי המדינה.

ביום 10.12.2007 נדחתה בקשת התובע לאישור שקילות, מן הנימוקים שלהלן:

התובע לא ידע להשיב כנדרש על מושגי יסוד עליהן נשאל במסגרת הריאיון;
התובע לא ידע לפרט ולהרחיב בנוגע לקורסים שנלמדו במסגרת התואר;
התובע לא ידע להשיב כנדרש על שאלות עליהן נשאל בנוגע לעבודת הגמר שהוגשה על ידו במהלך לימודי התואר ובפרט לא ידע להשיב על תהליך הכנת העבודה, איסוף החומר, מטרת המחקר, אופן ביצועו וכיו"ב';

טענות התובע בקצרה
פגיעה בזכויות דיוניות - ההחלטה על איחוד התיקים והדיון בהם כהליך מנהלי, פגעה בזכותם הדיונית של התובעים לקיים דיון הוכחות. התובע הוסיף, כי כתב ההגנה שהגישה המדינה הוא כללי וכוללני והתייחס רק לחלק מהתובעים ולא לכולם. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא - עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.

חלוף הזמן בין לימודי התובע לראיונות –הנתבע לא נתן משקל מתאים לכך שחלף זמן רב בין לימודיו לראיונות ולכך שהוא לא התבקש להתכונן על החומר ולרענן את זיכרונו.

התואר הוא לצרכי דירוג שכר בלבד – התובע לא עשה שימוש במושגים המקצועיים אותם למד שכן הם אינם בתחום עיסוקו ועל כן, ואין בעובדה כי לא ידע להשיב על הגדרה מקצועית כזו או אחרת כדי להעיד על כך הלימודים לא הותירו בו את הרושם הנדרש.

הורם נטל ההוכחה כי התובע השלים את לימודיו בהליך לימודים תקין – בניגוד לטענות הנתבע, התובע סיפק מידע כמיטב זכרונו, שיש בו כדי להעיד כי השתתף בקורסי הלימוד. התובע עמד במטלות הקורסים השונים בשלמות ותכלית ה"אקדמיזציה" הוגשמה בעננינו, שכן הוא הרחיב את אופקיו, שיפר את כישוריו האקדמיים וכיו"ב.
ביחס לעבודת הגמר – התובע השיב לשאלות שנשאל אודות תכני העבודה באופן שניכר כי הוא שהכין את העבודה.

ריקון זכות השימוע מתכנה - השימוע לא התקיים ב"לב פתוח ובנפש חפצה", לתובע לא הוצגה עבודת הגמר די זמן לפני קיום הראיון והמראיינים לא הכירו את עבודת הגמר.

פגיעה בזכות הקניין ובזכות לשם טוב –בהחלטת הנתבע יש כדי לפגוע בשכרו החודשי של התובע, בשכרו הפנסיוני ובפיצויים בעת הפרישה לגמלאות. ביחס לפגיעה בשמו הטוב הטעים, כי מכח תפקידו ותחום עיסוקו – שמו הטוב הינו ערך חשוב ויש בהחלטה המנהלית כדי להטיל בו דופי.

פגיעה בעיקרון ההסתמכות – התובע הסתמך על המצג שנוצר על בסיס המדיניות של הנתבע לפיו התנאים המצטברים לצורך מתן שקילות הינם היות המוסד בו למד מוכר על ידי המדינה ועמידה בדרישותיו של המוסד. התובע השקיע ממיטב כספו, מרצו וזמנו מתוך ציפייה לקבל את התואר האקדמי אשר יזכה אותו בהטבות שכר.

אי התיישנות התביעה – עילת התביעה התגבשה במועד בו נדחתה בקשתו של התובע לקבלת אישור שקילות לתואר ועל כן, תביעתו לא התיישנה ויש לדון בה.

התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו הנה בלתי סבירה ואינה מידתית. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזק של התובע עולה על התועלת.

בשל כל הנימוקים לעיל, עתר התובע לביטול החלטתה של הנתבעת שלא להעניק לו שקילות בגין התואר וכן להורות לנתבעת לשלם לתובע את הטבות השכר מכח אישור השקילות, לרבות תשלום רטרואקטיבי.

טענות המדינה

בפתח כתב ההגנה טענו הנתבעים, כי יש להבחין בין עניינו של התובע בו לא ניתן מעולם אישור שקילות ולתובע לא הייתה זכות מוקנית כלשהי לזכות כספית זו או אחרת, למקרים שבהם נשלל אישור השקילות למפרע תוך פגיעה בזכות מוגדרת. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.

ביחס לטענות השונות שהעלה התובע שעניינן אופיו של ההליך וההחלטה כי הוא ינוהל על דרך של סיכומי תובע בכתב, הרי שהמדובר בטענות אשר הוכרעו בערכאות השונות, בפסקי דין שפורטו לעיל ועל כן אין לשוב ודון בטענות הללו ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים שהוכרעו.

הטענה לפיה התואר נועד לצרכי דירוג ושכר בלבד אינה מאפשרת להכשיר את ההליך כהליך תקין שבגינו המדינה תשקיע מכספי ציבור, כאשר אין הדבר כך. טענת התובע, לפיה הוא עבר הליך לימודים תקין, אשר תרם ליכולותיו ולשיפור כישוריו האקדמיים, אינה מתיישבת עם העובדה לפיה התובע לא יכול היה לנהל שיחה בסיסית בתחום לימודיו.

בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. בהתחשב בחשד שעלה ביחס לתקינות הלימודים ולחשדות למרמה, מובן כי בסמכות הנתבע לקיים הליכים לבחינת כשירותו של התואר מכוחו דורש התובע הטבת שכר.

במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות דבר שיש בו כדי להעיד על סבירותם ותקינותם. עוד נטען, כי הנתבע לא נדרש להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין", כאשר די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה.

הנתבעים פירטו בהרחבה את ההליכים שהתקיימו לבחינת תקינותו של הליך הלימודים, אשר כללו ארבעה שלבים:

השלב הראשון, משלוח שאלונים הנוגעים להליך הלימודים בשלוחה ביחס למועד קיום הלימודים ומקום עריכתם, הקורסים שנלמדו וכן עבודת הגמר שהוגשה כתנאי לקבלת התואר;
השלב השני והשלישי, זימון לריאיון אישי ועריכתו – לכל בוגר נשלח מכתב ובו הוא נתבקש להביא עמו כל חומר המצוי ברשותו והעשוי להיות רלבנטי. מטרת הריאיון הייתה לאפשר התרשמות בלתי אמצעית מכל בוגר, תוך אימות מהלך לימודיו, הכנת המטלות ועבודת הגמר;
השלב הרביעי, קבלת ההחלטה על סמך כלל החומר שבתיקו של כל בוגר – בקשתו לאישור שקילות, שאלון בצירוף תצהיר (במידה וחתם), עבודת הגמר, עבודות נוספות (ככל שהיו בתיק), הקלטת הריאיון והתמלול, סיכום הריאיון וכן כל חומר שהציג המרואיין;

הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות תוכן מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.

מעיון בתמלול הריאיון שנערך לתובע עולה כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין והחלטת הנתבע לדחיית בקשתו לאישור שקילות – בדין יסודה.

דיון והכרעה

בפתח הדברים והואיל ובית הדין בוחן את ההחלטה שהתקבלה בעניינו של התובע בכלים של ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית נציין שככלל, בית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ולא יתערב בהחלטתה, כל עוד היא התקבלה באופן ענייני, בהגינות והיא עומדת בדרישת הסבירות והמידתיות.

החלטת הנתבע, ככל החלטה מנהלית, צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית ראויה המבוססת על איסוף כלל הנתונים הרלוונטיים, הסתמכות על נתונים אמינים שאדם סביר היה סומך עליהם לצורך קבלת ההחלטה הנדונה ותשתית ראיות מוצקה במידה מספקת לצורך קבלת ההחלטה, בהתאם למהותה.

בענייננו, בית הדין אינו נדרש להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הנתבע באשרו או בדחותו בקשה לאישור שקילות שהוגשה אליו, אלא לבחון האם בהחלטתו לדחות את בקשת התובע נפל אחד מהפגמים המנהליים המוכרים, ובכלל זה האם ההחלטה לוקה בשיקולים זרים, חוסר סבירות או חוסר מידתיות.

בעניין בן שמעון, עמד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ על טיב שיקול הדעת המסור בידי הנתבע, וקבע:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט כבעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם קיימת עילה מינהלית להתערבות שכזו".

משאלו הם פני הדברים, נפנה לבחון, האם הצביע התובע בנסיבות המקרה שבנדון, על פגם בהחלטה שיש בו כדי לזכותו בסעדים שנתבעו, כולם או חלקם, תוך התייחסות לטענותיו.

נקדים אחרית לראשית ונציין כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו הגענו לכלל דעה כי דין התביעה להידחות ולהלן נפרט נימוקינו.

בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.

יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי - קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.

נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו".

אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.

עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:

"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה".

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.

כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.

תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין - ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו - למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.

בחינת ההחלטה בעניינו של התובע וסבירותה -

בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הינן "ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת".

מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.

היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק:

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף".

עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו".

בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת - הפגיעה הנה כדין.

כאמור, הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה - של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה - עמדה המדינה.

על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל - אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.

נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.

החלטת הנתבע שלא להכיר בתואר לשם קבלת אישור השקילות התבססה על כך שהתובע לא למד את תוארו בהליך לימודים תקין ולא היו אלו לימודים אמתיים. בכלל זה, קבע הנתבע כי התובע גילה היעדר היכרות בסיסית בנוגע למושגי יסוד וקורסים העומדים ביסודם של לימודי התואר האקדמי ולא עלה בידיו לספק הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה של עבודת הגמר באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על הכנת עבודת הגמר.

אדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הראיונות והתשובות שניתנו על ידי התובע. תשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע במושגי יסוד, בקורסים ובעבודת הגמר הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת.

כאמור לעיל, לתובע נערכו שני ראיונות.

במסגרת הריאיון הראשון, התובע סירב לשתף פעולה עם המראיינות ובחר בעצת בא כוחו שלא להשיב על שאלות עליהן נשאל בכל הנוגע לקורסים אותם למד, מנחים שהנחו אותו במהלך הלימודים, מושגי יסוד, עבודת הגמר וכיוב'.

בראיון השני, התובע גילה חוסר ידע בקורסים שנטען כי למד, ולא ידע לתאר נכונה מושגי יסוד מאותם קורסים. כך למשל, עת נתבקש לתאר מה נלמד במספר קורסים מתוכנית הלימודים, הוא השיב תשובות שטחיות, ולאקוניות
(עמ' 3, שורה 25 עד עמ' 4, שורה 10). זאת ועוד, התובע התקשה לתאר בצורה שלמה מושגי יסוד מקורסי הלימוד עמ' 2, שורה 18 עד עמ' 4, שורה 16). בנוסף, התובע לא ידע להשיב לשאלה אם איזה קורס תרם לו במיוחד להכנת עבודת הגמר (עמ' 4, שורות 17 – 19).

התובע אף לא גילה בקיאות בעבודת הגמר אשר הוגשה על ידו. נושא העבודה: "הבעיות הכלכליות של הממשלה החדשה". מעיון בעבודת הגמר, ניכר כי היא עוסקת בהמלצות כלכליות לממשלת ישראל ה-29 בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, ז"ל אשר הייתה עתידה לקום לאחר כתיבת העבודה במרץ 2001 (ראו לדוגמא עמ' 3, עמ' 22, 23, 57 לעבודת הגמר). עם זאת, כשהתובע נשאל בריאיון לאיזה ממשלה התכוון בעבודה, הוא השיב כי הוא התייחס לממשלת אהוד ברק בשנת 1999 (עמ' 4, שורות 21 – 26, ע' 5, שורות 1 - 8).

בנוסף לאמור, התובע לא ידע להסביר מהי שיטת המחקר בעבודת הגמר, ולא ידע להסביר בצורה מלאה מה היו מסקנות העבודה (עמ' 10 – 13 לתמליל). כמו כן, התובע לא ידע להסביר את המושג "אגף מיועדות" המוזכר בעבודה ולא ידע להסביר גרף המופיע בעבודה (עמ' 13, עמ' 16 בהתאמה).

בסיכום הריאיון השני ציינו המראיינים כי התובע לא ידע מושגי יסוד בסיסיים, לא הכיר תכנים של קורסי הלימוד, לא ידע להסביר מושגים הכלולים בעבודת הגמר ולא גילה ידיעות ברמה בסיסית על פרטי העבודה, השערות, מחקר, סוג המחקר, ממצאים, מסקנות והמלצות.

מהאמור שוכנענו כי התובע עבר הליך פרטני ומפורט לבחינת הליך תקינות לימודיו. תשובותיו היו כלליות ושטחיות והוא לא ידע לספק הסבר לשאלות שנשאל ביחס לעבודת הגמר, למושגי יסוד ולקורסים אותם למד.

דעתנו היא כי התובע נשאל שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. התובע הפגין חוסר בקיאות בקורסים ובעבודת הגמר אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה.

אין בידנו לקבל את טענת התובע לפיה הריאיון התקיים במתכונת של בחינה וכי לא ניתנה לו שהות להתכונן. מהתמליל ניכר כי המדובר בשיחה אישית בה התבקש התובע לרענן את זכרונו ביחס ללימודים ונשאל שאלות אשר ניתן היה לצפות שידע להשיב עליהן. התובע הרבה להשיב שאינו זוכר את שנשאל, אף כי המדובר היה בפרטים שאדם סביר אמור היה לזכור, כגון שמות קורסים, עבודה אחת או שתיים מכל התואר וכן אופן ביצוע עבודת הגמר. יוער בהקשר לכך, כי השאלות שנשאלו היו בסיסיות ביותר וניתן היה לצפות כי התובע ידע להשיב עליהן.

בהקשר זה נציין כי יש לדחות את טענת התובע בדבר הגשמת עיקרון האקדמיזציה ופגיעה באינטרס ההסתמכות. לימודים אקדמאיים אשר אינם מותירים כל רושם בזיכרונו של הלומד, באופן שלא ניתן ככל להצביע על הרחבת אופקים או רכישת השכלה, אינם מגשימים את התכלית שבעידוד רכישת השכלה ומתן הטבות שכר בגינה.

אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו ולפיכך לא סביר כביכול לצפות מהאדם הסביר לזכור הגדרות ומונחים מקצועיים - טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.

לעניין זה נוסיף, כי לא מצאנו שנפגמה זכותו של התובע לשימוע כטענתו, שכן ניתנה לו מלוא ההזדמנות להשיב על השאלות שנשאל ולפרוס את המידע העובדתי על בסיסו תתקבל החלטת הנתבע האם לאשר את בקשתו או לדחותה. התובע לא הפגין בקיאות בתכנים שנלמדו בתואר, הן לעניין הקורסים ומושגי היסוד והן לעניין עבודת הגמר שביצע.

לא התרשמנו מטענותיו של התובע לפיהן לכאורה המראיינים לא עיינו בעבודת הגמר. כאמור לעיל, מתשובותיו של התובע, התרשמנו כי ההפך הוא הנכון, התובע הוא שגילה בורות בנושא המחקר.

בשולי הדברים וביחס לטענה בדבר פגיעה בקניין ובשמו הטוב של התובע, יצוין כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה אי מתן אישור על שקילות לתואר בשל אי קיום הליך לימודים תקין. אין המדובר בטענות המקימות חשד לפלילים או בהעמדת התובע בסכנה אפשרית לפגיעה בשכרו או בדרגתו. לפיכך, על אף שיתכן ויש בהחלטה זו משום פגיעה מסוימת בתובע, הרי שאין בכך כדי להצדיק את פסילת ההחלטה בנסיבות שתוארו בהרחבה לעיל.

סוף דבר

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הוכח להנחת דעתנו כי בשים לב לראיות שעמדו בבסיס החלטת הנתבע, ההחלטה שהתקבלה הינה סבירה ומידתית ומצויה היא בתחום שיקול הדעת המקצועי של הנתבע. לפיכך - דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ח, (25 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

מר נתי ביאליסטוק כהן
נציג ציבור (מעסיקים)