הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1457-09

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק

התובע
נואל טלקר ת.ז. XXXXXX329
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים

  1. מ"י-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-שירות בתי הסוהר

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.

סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"ץ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נה(1) 316 (1999). שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה, אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה- הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865 (2004); להלן- בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחת אוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"ץ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"ץ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך התרבות והספורט הגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל (27.5.2007) (להלן- בג"ץ מוסטקי השני) וכן בבג"ץ 973/08 בן שמעון נ' משרד החינוך (15.9.2009) (להלן- עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.

בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
לאחר בחינה זו, קבע בית המשפט העליון כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. עוד נפסק כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי שלוחת אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון- המאוחר לבג"ץ מוסטקי השני- נטען על ידי העותרים כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד- ולפיכך ייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית- אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים, ולא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון חזר על קביעותיו בעניין בג"ץ מוסטקי השני, והוסיף, בין היתר, כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים בדרך כלל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע שם כי קיום ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים מהווה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר), ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.

לאחר מתן ההחלטות שנתן בג"ץ בעניינים לעיל, ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל המ"ד (ארצי) 41664-10-11 מדינת ישראל - ביטון (19.1.2012)).
במסגרת בר"ע (ארצי) 44860-09-11 רון - מדינת ישראל - משרד החינוך (24.1.2012) הגיעו הצדדים להסכמה דיונית- אשר קיבלה תוקף של החלטה- לפיה כל התביעות ידונו בדרך של סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר- בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת (להלן- עניין רון הראשון).
נבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע בית הדין, ככלל, מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
ביום 5.3.02 הגיש התובע , סוהר בבית הסוהר "אפק", לגף בקשה לאישור שקילות התואר בעניינו. בתחילה סירבה המדינה לתת לתובע אישור שקילות ובעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע הליך של בחינה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
במסגרת בדיקת הגף את פעילות שלוחות אוניברסיטת "לטביה" בישראל נדרשו כלל הסטודנטים, לרבות התובע, להעביר לגף תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים ששלחו במסגרת בקשתם להערכת התואר, כמו גם התבקשו למלא שאלון בקשר לתואר. התובע חתם על התצהיר, אולם מילא את מסמך התשובות לשאלון באופן חלקי, כך לטענת המדינה בסיכומיה.
ביום 11.01.05 נערך לתובע ראיון שמטרתו הייתה בחינת הבקשה למתן אישור השקילות לתובע ותקינות הליך לימודיו .

ביום 1.3.05 נשלחה לתובע החלטת הגף, שלא להכיר בתוארו לצורך קבלת אישור שקילות, וזאת ממספר טעמים –
קיים חשד כי עבודת הגמר שהגיש התובע במסגרת התואר, לכאורה לא הוכנה על ידו. זאת, משום ש נמצאה עבודה אחרת הזהה לעבודתו, או הדומה לה במידה רבה מאוד, ואשר הוגשה בתאריך מוקדם לעבודתו.
בנוסף, עלה כי התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר: כאשר נשאל, במסגרת הראיון, על המחקר של עבודת הגמר ואופן ביצועו, לא הראה התובע ולא התמצאות בסיסית בנקודות מהותיות בדרך ביצוע המחקר, אף שטען כי ביצע אותו בעצמו.
התובע לא הראה ולו היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טען שלמד.

ביום 21.10.05 שלח התובע מכתב אל הנתבע 1, אשר התקבל ביום 1.11.05, במסגרתו טען, בין היתר, כי הוא הכין את עבודת הגמר בעצמו, וכן ביקש שיועבר לרשותו תמלול הראיון והעתק העבודה הזהה לשלו שאותרה. (העתק מכתב התובע מיום 21.10.05 צורף כנספח ה7 לסיכומי הנתבעים)

ביום 20.8.07 העביר ב"כ התובע (דאז) לגף מכתב, אשר התקבל ביום 27.8.07, החולק על החלטתו ביחס לתובע, ומבקש לשנותה.
ביום 10.10.07 השיב הגף, ובין היתר, נטען כי עניינו של התובע נבדק, תוך התייחסות לטענות שהועלו, וכי בדיקה חוזרת, עניינית ומקיפה של כל החומר הרלבנטי מעלה כי תשובות התובע במהלך הראיון מעידות על חוסר התמצאות בסיסית בכל הנוגע להיכרות כללית עם הקורסים שלטענתו למד. בין היתר לא ידע להשיב אודות שמות קורסים, נושאים מרכזיים שנלמדו בהם, נושאי עבודות שנדרש להגיש במהלך התואר ומושגי יסוד שמצופה כי בוגר בלימודי תואר ראשון במינהל עסקים ידע להשיב עליהם.
באשר לעבודת הגמר, נטען כי תשובותיו של התובע העידו על חוסר התמצאות בפרטים בסיסיים הנוגעים לנושא העבודה ואופן הכנתה. כך לדוגמה, לא ידע התובע להרחיב אודות מטרת העבודה, ממצאיה, אופן איסוף החומר ומקורותיו. בנוסף, נטען כי קיים חשד ממשי כי עבודה זו לא הוכנה על ידי התובע, וזאת משום שנמצאה עבודה הדומה לה במידה רבה, בעלת חלקים זהים אשר הוגשה במועד מוקדם יותר, ובמהלך הראיון נשאל התובע על כך, אך לא הזים את החשד הנ"ל שהועלה בפניו. לאור כל אלה, נכתב כי אין מקום לשנות את החלטת הנתבע 1 באשר לדחיית בקשת השקילות, או לזמנו לראיון נוסף. (העתק מכתב הנתבע 1 מיום 10.10.07 צורף כנספח ה9 לסיכומי הנתבעים)

התובע לא קיבל את רוע הגזרה והוסיף להתכתב עם הגף בעניין זה, התכתבות שאין באמור בה כדי להוסיף לשלמות התמונה שבפנינו ולכן לא נפרטה.
התובע לא זומן לראין חוזר/שני.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובע- נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתו- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידה) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
נטען כי התובע זומן לראיון בשיחה טלפונית זמן קצר לפני מועד קיום הראיון, ובשל כך לא היה בידיו די זמן להיערך לראיון כנדרש. בנוסף נטען כי בזימון לראיון, לא היתה הנחיה לרענן את החומר הלימודי.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא עבר הליך לימודים תקין וכי הוא זה אשר כתב את עבודת הגמר אשר הוגשה בשמו. כך, לפי התובע, הוא לא שיתף פעולה עם המראיינים- בעצת באי כוחו דאז- בכל הנוגע לתוכן הלימודים, אולם שיתף פעולה באופן מלא בכל הנוגע לשאלות כלליות- מועדי המפגשים ומיקומם, שמות המרצים וכן הלאה. התובע מציין כי בניגוד לאמור במכתב מטעם משרד החינוך, מקריאת תמלול הראיון שנערך לו עולה כי הוא ענה על השאלות שמתייחסות לעבודת הגמר, וגילה התמצאות בנושאים בהם לא עסק זמן רב, מאז סיים את לימודיו. התובע הסביר, לשאלת המראיינים, כיצד בחר את נושא העבודה, אולם הסביר כי לאור חלוף הזמן, הוא אינו יכול לזכור פרטים נוספים. יחד עם זאת, התובע השיב בהרחבה על שאלות הנוגעות לעבודת הגמר והליך ה"הגנה" עליה.
לטענתו אין ל"מבחן הזיכרון" בעניין שמות הקורסים ומושגים נוספים משקל רב, אם בכלל, בענייננו. לטענתו, כאמור, הוא אף נמנע מלהשיב על שאלות המראיינים בכל הנוגע לתוכן חומר הלימודים, בעצת עורכי דינו.
לפי התובע, בעניינו לא הוכחה העתקה. לגישתו, לא די בטענות המדינה בעניין זה על מנת להוות הוכחה המצדיקה שלילת זכויותיו. לגישתו, על הרשות להוכיח כי בידיה תשתית ראייתית אשר מובילה לקביעה זו באופן מוכח וממשי- אולם אין זה המצב בעניינו. התובע עוד מוסיף כי הציג הוא מסמכים המאששים את טענתו כי מעולם לא העתיק את העבודה, וכי היא פרי עטו.
לטענת התובע- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע- יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
פגיעה בזכות התובע לקיום ראיון חוזר. נטען כי סירובו של הנתבע לערוך לתובע ראיון חוזר/נוסף עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"צ בעניין מוסטקי השני ובן שמעון. התובע מוסיף וטוען כי קיים פער מהותי בין "סיכום הראיון" בעניינו לבין תמלול הראיון, כאשר ל"סיכום הראיון" חשיבות יתרה וכי עסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניינו של התובע בהליך קבלת ההחלטה בעניין אישור שקילות התואר.
התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו הנה בלתי סבירה. לטענתו, קיימים "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידי גם אינה מידתית. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזק של התובע עולה על התועלת.
התובע אף טוען כי נגרמה פגיעה לשמו הטוב.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל הוא זכאי לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.

לטענת המדינה- בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הראיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת עניין רון הראשון. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו, וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלבנטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה נעיר כי לא מצאנו תימוכין לטענת התובע, לפיה אפשרות זו בוטלה במסגרת החלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי- הוא עניין רון השני.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מינהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מינהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו...." (פסקה 13 לפסק הדין).
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המינהלי עצמו. אכן, כטענת הנתבעים מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון (פסקה 12 לפסק הדין):

"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי 'ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי' וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים' (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה..."

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המינהלי כפי שהתנהל הן חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המינהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המינהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הינן "... ראיות שאדם סביר – ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק..." לביסוס התשתית העובדתית של ההחלטה המבוקשת בנסיבות המקרה (בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד נח(1)919, פסקה 9 לפסק הדין (2003) (להלן- עניין מקסימוב)).
מקובלת עלינו ההבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה בדיעבד. הבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המינהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים, עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (כתוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317, פסקה 3 לפסק דינו (1981):

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף.".
(וראה גם בעניין מקסימוב לעיל)
עם זאת מובן כי "... גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב'תחושות בטן' בלתי מבוססות או ב'ספקות' גר[י]דא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו." (עניין מקסימוב לעיל, פסקה 10 לפסק הדין).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מינהלי ראוי ושל החלטה מינהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מינהלית טובה והחלטה מינהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות, או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מינהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמו את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.

נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה בסיכומיה, לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלבנטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו מספר נימוקים-

קיים חשד כי עבודת הגמר שהגיש התובע במסגרת התואר, לכאורה לא הוכנה על ידו. זאת, משום ש נמצאה עבודה אחרת הזהה לעבודתו, או הדומה לה במידה רבה מאוד, ואשר הוגשה בתאריך מוקדם לעבודתו.
בנוסף, עלה כי התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר: כאשר נשאל, במסגרת הראיון, על המחקר של עבודת הגמר ואופן ביצועו, לא הראה התובע ולא התמצאות בסיסית בנקודות מהותיות בדרך ביצוע המחקר, אף שטען כי ביצע אותו בעצמו.
התובע לא הראה ולו היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טען שלמד.

נדגיש כי הכלי המינהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הריאיון והתשובות שניתנו על ידי התובע. עיון בתשובות אלה מביא אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע במהלך לימודיו, ובכלל זה בקורסים שלמד ובעבודת הגמר שהגיש, הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת. התובע לא היה בקיא בפרטי לימודיו, והראה חוסר התמצאות בסיסית בקורסים שלמד ובנושאיהם, במטלות שניתנו ובמושגי היסוד שנלמדו במהלך התואר, וכן הפגין חוסר התמצאות בעבודת הגמר אף שלכאורה עמל עליה רבות. עוד, נראה כי התובע לא הצליח להפריך את החשדות בעניין הגשת עבודה הזהה לשלו על ידי סטודנט אחר, במועד מוקדם יותר.
לתובע נערך ראיון יחיד ביום 11.1.05.
בפתח הראיון הובהר לתובע כי מדובר בשלב בהערכת שקילות התואר שקיבל מאוניברסיטת לטביה, ומטרתו לברר את מהלך לימודיו. התובע לא ציין, בשלב זה, כי הוא ממאן להשיב על שאלות כלשהן, לאור הנחיות שקיבל מבא כוחו.
מעיון בתמליל הראיון עולה כי התובע אמנם זכר לענות על שאלות המראיינים בפן הטכני, כך הסביר כיצד שמע על הלימודים, מדוע החליט להירשם, מה היה גובה שכר הלימוד, באילו ימים נערכו המפגשים, ובאיזו מתכונת נערכו. (עמ' 1-3 ו-8 לתמליל).
יחד עם זאת, התובע לא ידע להשיב על שאלות מהותיות, הנוגעות לקורסים שלמד. כך, לא זכר את מספר הקורסים שלמד, כמו גם את שמותיהם- הגם שהוצגה לו רשימת הקורסים המלאה. כמו כן, לא עלה בידו להסביר מדוע לא צרף רשימה הכוללת את פרטי הקורסים, המנחים ומספר המפגשים עבור כל קורס לשאלון ששלח לגף, בטענה שבכל מקרה לא היה זוכר פרטים אלה. התובע עוד לא ידע לספק מידע אפילו על קורס אחד מרשימת הקורסים שלמד כמו גם על מושגים שנזכרו במהלך התואר- אף כאלה המופיעים במסגרת עבודת הגמר שהגיש, ומה היו דרכי ההערכה לקורסים שונים (עמ' 3-5 לתמליל).
כאשר נשאל התובע על סמך מה קיבל ציונים בקורסם שלמד- מבחן, עבודה או מטלה לא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת והשיב כי אינו יודע וכי: "אני הגשתי קיבלתי ציון, זה מה ש..." התובע לא זכר אם הגיש משהו בכל הקורסים, עבודה, מטלה או משהו אחר (עמ' 4 ועמ' 8 בתמליל הראיון). בהמשך הראיון (עמ' 4-5 לתמליל) כאשר נתבקש התובע לספר אודות תכני קורסים ומושגי יסוד שנלמדו בתואר, לא הייתה כל תשובה בפיו. גם כאשר המראיינים ביקשו ממנו לעיין ברשימת הקורסים ולבחור קורס איד ולספר עליו השיב אינו יודע וכי אין לו מושג.
מתשובות התובע במהלך הראיון עולה כי התובע לא לקח חלק בהליך לימודים תקין. הדבר התבטא בחוסר היכרות בסיסית עם שמות של קורסים שלמד- הגם, שכאמור, רשימת הקורסים הונחה לפניו. עוד לא ידע התובע להסביר מונחים הרלבנטיים לקורסים אותם טען שלמד, כפי שבואר לעיל. השאלות היו הוגנות, ועסקו בנושאים אשר לא סביר כי לא היה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. ניכר כי המראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לו את הדרך הנוחה לה להסביר ולזכור. התובע לא ידע לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון. נוסיף, כי כעולה מתמליל הראיון, חלק מהשאלות אשר הועלו בראיון, נזכרו בשאלון שנשלח לתובע למלא. משכך, אין לטעון כי התובע לא יכול היה לשער מהן הסוגיות אליהן יתבקש להתייחס בראיון. לגישתנו, התובע חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המינהלית סבירה.
אשר לעבודת הגמר- התובע הגיש עבודת גמר בנושא: " אינטל' ענק המיקרו-מעבדים" (העתקה צורף כנספח ה2 לסיכומי הנתבעים).
התובע אמנם ידע להסביר כיצד בחר נושא העבודה, אולם לא ידע לספק מענה על שאלות טכניות ומהותיות הנוגעות לעבודה. כך למשל, לא ידע מי היה המנחה שלו בעבודה, כמה זמן ארכה כתיבת העבודה, ולא ידע לומר מה היו מסקנות והמלצות המחקר (עמ' 6-7 לתמליל)
כשנשאל התובע כיצד אסף את החומר לצורך הכנת העבודה השיב: "דרך האינטרנט" וכך בלבד. התובע ענה בשלילה כאשר נשאל אם פנה לספריות לצורך איסוף חומר או האם ביקר בחברה או ראיין עובדי החברה בטענה כי המנחה אמר לו ש"אין צורך". (עמ' 5-6 לתמליל הראיון). יחד עם זאת, מעיון בפרק הביבליוגרפיה בעבודה עולה כי נעשה שימוש בעבודה במקורות ספרותיים רבים ומגוונים וזאת בנוסף לחומרי עזר מהאינטרנט. עוד צוין במסגרת הביבליוגרפיה, כי כותב העבודה נעזר לצורך כתיבת העבודה בחומר עזר שקיבל ממחלקת שיווק של אינטל, דבר שהתובע לא ידע לציין ולומר בראיון שנערך לו.
עוד נציין כי תשובותיו של התובע לחלק מהשאלות לא תאמו את המידע העולה מהעבודה. כך, למשל, בעוד שהשיב באשר לנושא העבודה באופן מאוד כללי ורחב- שהיא "על אינטל... על החברה, איך היא התפתחה." (עמ' 5 לתמליל), ניכר מהעבודה כי היא מקיפה יותר, ומתמקדת בסוגיות רבות, כגון חלקה של אינטל בשוק החומרה והתוכנה, מהם המוצרים שהיא מציעה ומיהם מתחריה, כמו גם כיצד פועלת האסטרטגיה השיווקית שלה. כך, בניגוד לטענת התובע כי כל החומר העיוני לעבודה נלקח מהאינטרנט, וכי לא ביקר בספריות או בחברת "אינטל" עצמה (עמ' 5-6לתמליל), עולה מהעבודה כי היא מתבססת על סקירה ביבליוגרפית מקיפה ונרחבת- העומדת על שני עמודים וכוללת ספרים רבים- כמו גם מסתמכת על חומר שהתקבל ממחלק השיווק ב"אינטל".
עיון בתשובותיו של התובע לשאלות שעסקו בעבודת הגמר מביא, לטעמנו, למסקנה הברורה כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שעמל על עבודת גמר. העבודה עצמה כוללת ניתוח מעמיק ומפורט של חומר עיוני ומושגים כלליים שהועברו במסגרת לימודי התואר, וכן מידע מקיף אודות החברה הנסקרת במסגרתה, סיכום ומסקנות וביבליוגרפיה ענפה.
לא סביר כי סטודנט שעמל על עבודת גמר באופן מקיף לא יזכור ממנה דבר וחצי דבר גם בחלוף הזמן. לא מקובל עלינו כי עבודה כזו, אשר מי שמתיימר להיות זה שכתב אותה מפגין היעדר בקיאות בסיסי בה, יכולה לשקף הליך לימודים תקין. נציין כי ניכר שהמראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לתובע את הדרך הנוחה לו להסביר ולזכור, והפנו אליו שאלות פתוחות וסגורות, ברמות בקיאות שונות, אולם התובע עדיין לא צלח ליתן מענה הולם וראוי. נבהיר כי לטעמנו נימוק זה בלבד די בו כדי להביא לדחיית התביעה.

כאמור, נימוק נוסף ומובחן מטעם הנתבע 1 לדחיית בקשת התובע היה החשד שעלה בדבר קיומה של עבודה אחרת, בעלת דמיון רב לעבודת הגמר של התובע, ואשר הוגשה במועד מוקדם יותר (העתק העבודה הנ"ל צורף כנספח ה6 לסיכומי הנתבעים) (להלן- העבודה הנוספת). במהלך הראיון, הציגו המראיינים לתובע את העבודה הרלבנטית, וניתנה לו האפשרות להתייחס לטענות הללו. התובע, אולם, לא ידע לספק מענה הולם לכך. כך, לדוגמה, הוא ענה (עמ' 7 לתמליל):
ש.: "את ..., אתה מכיר?"
ת.: "אין לי מושג."
ש.: " יש לי פשוט את העבודה שלה, צילום של העבודה שלה. אם אני פותחת את זה, נסתכל פה עמוד אחד שלך עמוד אחד שלה, אותו דבר. ממשיכה, עמוד הבא."
ת.: " מה את אומרת? שאני לקחתי ממנה?"
ש.: " אני לא אומרת כלום. אני שואלת מה יש לך להגיד?"
ת.: " אין לי מה להגיד. אני בנאדם שהגשתי את העבודה. אני לא יודע. אין לי מושג. ברגע זה מגיע למודול שמה, אני לא יודע מה קורה."
ש.: "ואתה אומר שעשית את העבודה לבד?"
ת.: "כן."
ש.: "לא נעזרת באיזה עבודה של מישהו?"
ת.: לא."

נבהיר כי עיינו אנו בעבודת הגמר שנוספת, ואכן- קשה היה שלא להבחין בזהות בין שתי העבודות. הדמיון ניכר לא רק בתכני העבודה, ברשימה הביבליוגרפית, ובגרפים שצורפו, אלא אף קיימת זהות בעניינים טכניים, כגון העיצוב הגרפי, הכולל את הגופן, סגנון הכותרות, התמונות שהוספו וכיוצ"ב. עוד נעיר, כי הגם שלטענת התובע אין הוא יודע מה קורה מרגע ההגשה, העובדה כי העבודה הנוספת הוגשה כבר במהלך חודש 8/00- בעוד שעבודת התובע הוגשה כתשעה חודשים מאוחר יותר, בחודש 5/01- מעלה ספקות נוספים באשר לתשובתו זו.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו, והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל, ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
אנו אף דוחים את טענת התובע, לפיה סיכום הראיון, שעל בסיסו התקבלה ההחלטה בעניינו, אינו משקף את האמור בראיון. זאת, משמכל מקום הבהירו הנתבעים כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. הדבר עולה אף ממכתבי הגף לתובע, שם הודגש כי ההחלטה התקבלה, בין היתר, לאחר שהאזינו לכל הראיון, ובחנו את מלוא המסמכים בעניינו של התובע. אכן- בחינה של כל החומר הרלבנטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המינהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקים הנתבעים בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלבנטיים להכרעה כאן. בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתנו כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין, בס"ע (אזורי י-ם) 50874-07-11 אלקלעי - שב"ס-חוליית דירוג ושכר (17.4.2016) כי:

"... הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי." (פסקה 16 לפסק הדין).

אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש איפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע, אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.

בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובע ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובע אינו מסביר מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמו. במהלך הריאיון ברי כי התובע שיתף פעולה כמיטב יכולתו. בשונה מטענת התובע בעניין זה, המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בבג"ץ מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן:

"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת.". (פסקה 8 לפסק הדין).

עוד נוסיף בעניין זה, כי לא ברור כיצד העובדה שהתובע לא ידע ולא זכר לספק מידע בנוגע ללימודיו בחלוף כארבע שנים מסיום לימודיו מתיישבת עם בקשת התובע לקיים עמו ראיון נוסף עתה, לאחר כ-16 שנה ממועד בו סיים ללמוד. בהקשר זה אנו דוחים את טענת התובע כי הגיע לראיון שנערך לו, כשהוא לא ערוך לו, ומאן להשיב לשאלות שונות בעצת בא כוחו. עיון בתמליל מעלה כי התובע ניסה- ללא הצלחה- להשיב לשאלות ששאל. אף לא נטען כי התובע לא הבין את השאלות שהופנו אליו. בנוסף, סביר בעינינו כי בבואו לראיון, בהיותו מודע לחשיבותו ולאופיו- מסקנה מתבקשת לאור העובדה שהתובע טרח לקבל ייעוץ משפטי עובר לראיון- צריך היה הוא להעריך מה יישאל וכיצד יתמודד עם שאלות אלו. בייחוד, כאמור, לאור העובדה שהתובע קיבל- קודם למועד הראיון- שאלון הכולל שאלות דומות לאלה שנזכרו במהלך הראיון עצמו.

התביעה נדחית אפוא.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ש"ח.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ז, (14 יוני 2017), בהעדר הצדדים.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)