הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1315-09

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק כהן

התובע
גלאל דהאר ת.ז. XXXXXX687
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-

הנתבעים

  1. מ"י-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-משטרת ישראל

ע"י פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.

סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"ץ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נה(1) 316 (1999). שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה, אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה- הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865 (2004); להלן- בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחת אוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"ץ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"ץ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך התרבות והספורט הגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל (27.5.2007) (להלן- בג"ץ מוסטקי השני) וכן בבג"ץ 973/08 בן שמעון נ' משרד החינוך (15.9.2009) (להלן- עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.

בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
לאחר בחינה זו, קבע בית המשפט העליון כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. עוד נפסק כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי שלוחת אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המינהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון- המאוחר לבג"ץ מוסטקי השני- נטען על ידי העותרים כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד- ולפיכך ייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית- אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים, ולא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון חזר על קביעותיו בעניין בג"ץ מוסטקי השני, והוסיף, בין היתר, כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים בדרך כלל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע שם כי קיום ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים מהווה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר), ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות שנתן בג"ץ בעניינים לעיל, ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לשלוחת אוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל המ"ד (ארצי) 41664-10-11 מדינת ישראל - ביטון (19.1.2012)).
במסגרת בר"ע (ארצי) 44860-09-11 רון - מדינת ישראל - משרד החינוך (24.1.2012) הגיעו הצדדים להסכמה דיונית- אשר קיבלה תוקף של החלטה- לפיה כל התביעות ידונו בדרך של סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר- בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת (להלן- עניין רון הראשון).
נבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע בית הדין, ככלל, מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
התובע, שוטר משמר הגבול, למד בשלוחת אוניברסיטת "לטביה" בטבריה לימודים לתואר ראשון במנהל עסקים.
ביום 16.8.01 הגיש התובע לנתבע 1 בקשה לאישור שקילות התואר בעניינו. (בקשת השקילות של התובע צורפה כנספח ב1 לסיכומי הנתבעים).
לאור השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, הבהיר הנתבע 1 לתובע, במכתבו מיום 2.9.01, כי בשלב זה, עקב בדיקות שנערכו לשלוחות אוניברסיטת "לטביה" בישראל, אין אפשרות להעריך את התואר שקיבל (העתק המכתב צורף כנספח ב2 לסיכומי הנתבעים).
במסגרת בדיקת הנתבע 1 את פעילות שלוחות אוניברסיטת "לטביה" בישראל נדרשו כלל הסטודנטים, לרבות התובע, להעביר לנתבע 1 תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים ששלחו במסגרת בקשתם להערכת התואר, כמו גם התבקשו למלא שאלון בקשר לתואר. התובע חתם על התצהיר, אולם לא מילא את השאלון שצורף לו. (העתק תצהיר התובע מיום 25.11.04 צורף כנספח ב3 לסיכומי הנתבעים).
בעקבות בג"ץ מוסטקי הראשון, נערך לתובע ראיון ראשון, אשר התקיים ביום 2.1.05, שמטרתו הייתה בחינת הבקשה למתן אישור השקילות. לטענת התובע, הזימון לראיון אצל הנתבע 1 נעשה בסמוך למועד הריאיון, ובשל כך, הוא לא נערך לו כראוי.
ביום 28.2.05 נשלחה אל התובע החלטת הגף שלא להכיר בתוארו לשם קבלת אישור שקילות, וזאת מפני ש-
בשאלון שנשלח לתובע לא מילא את הפרטים הרלוונטיים לקורסים שלמד באוניברסיטת לטביה, ובראיון שנערך לו לא ענה על שאלות רבות הנוגעות ללימודים בטענה כי אינו זוכר דבר.
קיים חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע במסגרת התואר, לא הוכנה על ידו. זאת, משום שבעבודה נתגלו פגמים המעידים על כך שלכאורה הוכנה על ידי אדם אחר, כגון: בגוף העבודה מצוין שנושא המחקר הוא חברת החשמל בעוד שהעבודה לכאורה עוסקת במשביר מרכזי בע"מ.
התובע לא קיבל את רוע הגזרה והוסיף להתכתב עם הגף בעניין זה, התכתבות שאין באמור בה כדי להוסיף לשלמות התמונה שבפנינו ולכן לא נפרטה.
התובע לא זומן לראיון חוזר.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בגך לטענת התובע- נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטלי בעניינו. לטענתו- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרבו בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
עילת התביעה לא התיישנה: לפי התובע, ברי כי תביעתו לא התיישנה, מאחר ועילת התביעה כנגד המדינה קמה רק לאחר מועד קבלת מכתב הדחייה של התובע לאישור שקילות, מכתב אשר נשלח לתובע ב- 23.2.2005, והתובע הגיש תביעתו בטרם חלפו שבע השנים ממועד קבלת המכתב הנ"ל. התובע טוען כי היה בפעולה זו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. התובע עותר כי במידה ותתקבל תביעת התובע, יש לחייב את המדינה לשפות אותו בגין מלוא זכויותיו למן העת בה סיים את לימודי התואר.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה- במסגרת החלטתה לדחות את בקשתו לאישור שקילות התואר- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידו) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה נטען כי אין פלא שהתובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
נסיבות הזימון לראיון לא איפשרו לתובע להיערך אליו כראוי: נטען כי התובע זומן לראיון בשיחה טלפונית או במכתב שלדי לאקוני, זמן קצר לפני מועד קיום הריאיון בעניינו, ולא צוין כי עליו לרענן את זכרונו באשר לחומר הלימודי.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו, וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא עבר הליך לימודים תקין וכי הוא זה אשר כתב את עבודת הגמר אשר הוגשה בשמו. כך, לפי התובע, הוא ידע להשיב על שאלות כגון מספר הקורסים שלמד, מועדי המפגשים ומיקומם, שמות המנחים והסטודנטים שלמדו אתו, וסוג המטלות בקורסים השונים. כן ידע לפרט בהרחבה את נושא העבודה ואופן הכנתה- ובתוך כך הסביר כיצד השיג את החומר- כמו גם הסביר כי נפגש עם המנחה מספר פעמים לאורך תקופת כתיבת העבודה. התובע עוד מוסיף כי ניכר כי דווקא המראיינים לא קראו את עבודתו לעומקה.
התובע הוסיף כי למד את כל הקורסים, עמד במטלות של כל קורס וקורס, וקיבל ציון בגין כל קורס וקורס (בהתאם לגיליון הציונים שהגיש), היינו- עמד במטלות הקורס וקיבל ציון על כך (בין אם עבר בחינה, הגיש מטלה או עבודה).
לפי התובע, הוא מסר פרטים רבים בנוגע לאופן ההרשמה ללימודים, וכן הסביר כי בטרם נרשם פנה לכל הגורמים הרלוונטיים- ובכלל זה למשרד החינוך- על מנת לקבל אישור כי התואר הנ"ל מוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה  התובע הסביר באילו שלוחות למד, ומה היו ההשלכות של המעבר משלוחת ירושלים לשלוחת טבריה. לטענת התובע, העובדה כי התובע היה מוכן להתחיל וללמוד את התואר שלו מחדש מוכיחה את רצינותו בלימודיו .
לטענתו אין ל"מבחן הזיכרון" בעניין שמות הקורסים ומושגים נוספים משקל רב, אם בכלל, בענייננו. לטענתו, הוא אף נמנע מלהשיב על שאלות המראיינים בכל הנוגע לתוכן חומר הלימודים, בעצת עורכי דינו. בנוסף, לפי התובע, הוא נשאל במהלך הריאיון על קורסים שונים אותם למד, מבלי שהתבקש לרענן את החומר הלימודי קודם למועד הריאיון, כאמור לעיל. לטענתו, לא הוסבר לו כי אי מתן מענה לשאלות מסוימות עלול להיזקף לחובתו.
התובע עוד טוען כי לתשובותיו וידיעותיו בתחום הלימודים לא ניתן משקל בסיכום הריאיון, אשר לא היה מייצג כלל, ולכל הפחות ניתן לאלה משקל מועט. כך, הבקיאות שהפגין ביחס לעבודת הגמר שלו לא מצאה דרכה לסיכום הריאיון, שם נרשם כי התובע אינו מתמצא כלל בעבודת הגמר. עוד לא ניתן משקל לכך שהתובע הסביר למראייניו כי חלוף הזמן וגילו משפיעים על זכרונו.
לפי התובע, הטענה כי הפגין חוסר בקיאות ביחס למושגי יסוד רלוונטיים לתואר, שגויה. התובע מסביר כי נשאל במהלך הריאיון אודות מושגי יסוד שהיה אמור, לכאורה, להכיר לאור לימודיו, אולם כלל לא הוכח כי מושגים אלו אכן נלמדו בכלל על ידי התובע. התובע עוד טוען כי הוכח כבר בעבר כי המושגים אותם בוחרים המראיינים הינם שרירותיים, ולא התברר האם בכלל נלמדו במהלך התואר . לפיכך, העובדה שלא זכר במדויק הגדרות ומושגים אינה מהווה חיזוק לקביעה השרירותית לדחות את בקשתו לאישור השקילות, בייחוד בשים לב לעובדה כי אין הוא נדרש לידע זה באופן שוטף.
הגשמת תכלית ה"אקדמיזציה" בעניינו של התובע: לטענת התובע, תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
ריקון זכות השימוע מתוכנה בעניינו של התובע: התובע טוען כי זכות השימוע לא ניתנה לו ב"לב פתוח ונפש חפצה", בין היתר משלא הוצגו בפניו ראיות שונות עליהם נשאל, כדוגמת עבודת הגמר שלו.
פגיעה בזכות הקניין של התובע: התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו, שכן לא יקבל דירוג מח"ר וגמול השתלמות ב', ובמקביל ייפגעו שיעור השכר הקובע לפנסיה והפיצויים להם יהיה זכאי עם פרישתו משירות המדינה.
פגיעה בשמו הטוב של התובע: התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בשמו הטוב, וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו אל מול החשד שדבק בו.
פגיעה בעקרון ההסתמכות של התובע: לטענת התובע, יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. לפי התובע, נוצר בעניינו מצג לפיו במידה ויעמוד בתנאים הנקובים לעיל- ולגישתו אין עוררין כי עמד בהם- יזכה באישור השקילות. לפיכך, לפי התובע, אי הענקת אישור השקילות בעניינו מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניין פועלן של שלוחות אוניברסיטת לטביה.
פגיעה בזכות התובע לקיום ראיון חוזר: נטען כי סירובו של הנתבע 1 לערוך לתובע ראיון חוזר/נוסף עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"ץ בעניין מוסטקי השני ובעניין בן שמעון. זאת, לאור טענתו כי עניינו לא טופל בדרך נאותה. לפי התובע, הנתבעים התעלמו מכתבי ההשגה ששלח, והמענה שניתן להם היה לאקוני, תוך התעלמות מהפגמים הרבים שנפלו בהלך קבלת ההחלטה בעניינו, וכי טענות התובע, בעניין זה, לא נבחנו לגופן. התובע מוסיף כי לא אחת הוחלט לקיים ראיון חוזר לעותרים שונים, ולא ברור מדוע בעניינו של התובע חלופה כזו נשללה מכל וכל.
פערים מהותיים בין "סיכום הריאיון" לתמלול הריאיון של התובע : התובע טוען כי קיים פער מהותי בין "סיכום הריאיון" בעניינו לבין תמלול הריאיון, כאשר ל"סיכום הריאיון" חשיבות יתרה וכי עסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניינו של התובע בהליך קבלת ההחלטה בעניין אישור שקילות התואר.
בחינת חוסר סבירות ההחלטה המנהלית על ידי בית הדין בעניינו של התובע : לפי התובע, על בית הדין להתערב בהחלטה מנהלית כאשר זו אינה סבירה ומידתית, כאשר לא ניתן משקל  מספיק לשיקולים רלבנטיים- עד כדי שההחלטה חורגת ממתחם הסבירות- או ככל שבית הדין סבור כי התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני הרשות המנהלית הייתה לוקה בחסר מהותי.
התובע טוען כי בחינת עניינו מעלה כי ישנה חוסר מידתיות וחוסר סבירות בהחלטה המנהלית. כך, טוען התובע כי החלטת הנתבעים חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות, את הרשות לא פעלה כנדרש ממנה,  ושקלה שיקולים שאינם רלבנטיים. לטענתו, קיימים "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידו גם אינה מידתית, כאמור. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר- קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו במידה הנדרשת במסגרת אמות המידה שנקבעו במשפט המנהלי. לטענתו, אפוא, אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקו של התובע עולה על התועלת.

טענות הנתבעים
הנתבעים מדגישים כי ההחלטה לדחות את בקשת אישור השקילות של התובע התקבלה לאחר בחינת תיקו, לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הריאיון וכד'. לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו, ומסקנת הנתבע 1 הייתה כי התובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמתיים.
זכויותיו הדיוניות של התובע לא נפגעו: הנתבעים גורסים כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לגישת הנתבעים, לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי, על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
לפי הנתבעים, התובעים הסכימו למתווה שהוצע בבית הדין הארצי, ואף ניתנה להם האפשרות לבקש לקיים דיון במתווה רגיל של שמיעת ראיות בתיקים פרטניים. הנתבעים מוסיפים כי הטענה לפיה התבטלה אפשרות זאת במסגרת עניין רון השני, שגויה, ולנתבעים לא מוכרת כל החלטה המבטלת את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית הדין הארצי.
התיישנות ושיהוי: הנתבעים עוד מציינים כי בעניינו של התובע חלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה, והדבר ברור ואין חולק עליו.
לפי הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף מטעמי שיהוי, גם אם לא חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. זאת לאור העובדה כי התבררה לתובע ההחלטה בעניינו באופן חד משמעי, ופניות חוזרות ונשנות מצידו- בעצמו או באמצעות באי כוחו, תוך חזרה על אותן טענות, אינן עוצרות את תקופת השיהוי.
חלוף הזמן בין מועד לימודי התובע לראיון שנערך לו: הנתבעים אף עותרים לדחיית טענות התובע בדבר קשייו לספק מענה לשאלות המראיינים לאור הזמן הרב שחלף מאז תום לימודיו למועד הראיון. זאת, משסבורים הנתבעים כי לימודים לתואר אקדמי הינם לימודים מתקדמים, אשר אמורים להשאיר חותם אצל הלומד- מטען של ידע שלא נמוג כלא היה, אף אם אין הוא עוסק בפועל בתחום הלימודים.
אין לקבל את טענת התובע לפיה התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: לפי הנתבעים, אין נפקא מינה מה היו מניעיו של התובע ללכת וללמוד תואר אקדמי. נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים בעבודתו היומיומית אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות. זאת, בשים לב לעובדה שהמדינה מוציאה מכספי הציבור ומשלמת בגין כך. לפי הנתבעים, הניסיון לשוות לתואר זה שנלמד תואר "מדומה" שאין לדוש בו ולבחון אותו ברצינות, אין לו מקום.
התובע לא עבר הליך לימודים תקין, והפגין חוסר בקיאות באשר לתכני הלימוד: לפי הנתבעים, עיון בתמליל הריאיון מעלה כי התובע לא למד את תוארו בהליך לימודים תקין, ולא היו אלה לימודים אמתיים.
הריאיון שנערך לתובע היה תקין : נטען כי הריאיון, בניגוד לטענת התובע, לא נערך במתכונת של בחינה, אלא במתכונת של שיחה אישית, שנועדה לאפשר לתובע לספק הסבר על המהלכים והתכנים שנלמדו במסגרת לימודי התואר הראשון שלו, מתחילתם ועד סופם.
הנתבעים טוענים כי יש לדחות את טענות התובע לפיהן לא ניתן לתובע מידע בנוגע לטיב ואופי הריאיון, והוא לא קיבל הנחיות לרענן את החומר הלימודי לקראתו. ראשית, הובהר כי השאלות שנשאל התובע במהלך הריאיון היו שאלות בסיסיות, הבודקות את רמת ידיעותיו האקדמיות, ולא היו שאלות ברמה גבוהה המצריכות ידע וניסיון רב בתחום הלימודים. בנוסף, לפי הנתבעים, התובע ידע כי הוא עתיד להישאל אודות מהלך לימודיו, לרבות אודות מסמכים שהגיש במסגרת הבקשה לאישור השקילות לתואר, ואף ציין לאורך הריאיון כי קיבל הנחיות מעורך דינו לקראת הריאיון.
לפי הנתבעים, הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראין וכד'.
זכות הקניין של התובע לא נפגעה: לפי הנתבעים, מהתובע לא נשלל דבר ולא ניתן להם דבר מלכתחילה, ומשכך לא ניתן לטעון כי ביטול השקילות יגרום לביטול דירוג מח"ר וביטול גמול השתלמות ב' שמעולם לא ניתן להם, מאחר ומעולם לא אושר להם אישור השקילות.
לא הוכחה פגיעה בעקרון ההסתמכות של התובע: הנתבעים עורכים הבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין. עוד נטען, כי הזכאות להטבות מבוססת על כך שהתובע רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מעיד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים- כפי שהוכח בעניינו של התובע- הוא בוודאי אינו מצדיק מתן אישור שקילות וכפועל יוצא מתן הטבות שכר.
לטענת הנתבעים, בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות לצורכי דירוג ושכר, הכל לפי נסיבות העניין ושיקול הדעת המקצועי. לפי הנתבעים, בהתחשב בחשד שעלה בכל הנוגע לתקינות הלימודים בשלוחות אוניברסיטת לטביה ולחשדות למרמה, כמו גם להכרעות בעניין זה בבג"ץ, בוודאי יש לנתבעים סמכות לקיים הליכים שיבחנו את כשירות התואר שבגינו מבקש התובע כספים מן המדינה, והפעולות שננקטו בעניינו הינן סבירות.
לא הוכח כי בעניינו של התובע מתקיימות נסיבות המצדיקות קיומו של ראיון חוזר/ נוסף: הנתבעים טוענים כי יש לדחות את הטענה כי התובע לא קיבל הזדמנות לראיון נוסף למרות התחייבות המדינה במסגרת בג"ץ מוסטקי השני. לפי הנתבעים, לתובע לא עומדת זכות קנויה לקיומו של ראיון חוזר. הנתבעים טוענים כי קריאת תמלול הראיון מעלה כי התובע נשאל שאלות רבות, על היבטים שונים של התואר, וניתנה לו האפשרות להוכיח כי עבר הליך לימודים תקין. המראיינים אף הסבירו לתובע מספר פעמים כי כדאי לו להשיב  לשאלות אם הוא זוכר את התשובות אליהן.
לטענת הנתבעים, אין לומר כי התובע לא שיתף פעולה במסגרת הראיון עם המראיינים, והתובע לא הציג כל תשתית או טעם לעריכת ראיון חוזר בעניינו. כך, התובע לא ביקש בעת הראיון הראשון שלא לקיימו בשל מצב רפואי, או מצב נפשי, והשיב לגופו של עניין, תשובות על השאלות המעטות עליהן ידע להשיב, ותשובות לא מספקות, לרוב בתואנה כי אינם זוכרים, במקומות בהם לא ידע להשיב, או כי הונחה על ידי בא כוחו שלא להשיב.
עוד נטען כי התובע לא פנה בבקשה לקיים ראיון חוזר במועד בו היה עליו לפנות, למרות שהמועד האחרון הרלבנטי בעניינו היה אוקטובר 2007. נטען כי עניינו של התובע נבחן מספר פעמים, ונמצא כי אין כל טעם לערוך לו ראיון נוסף.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקדם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת עניין רון הראשון. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו, וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלבנטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה נעיר כי לא מצאנו תימוכין לטענת התובע, לפיה אפשרות זו בוטלה במסגרת החלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי- הוא עניין רון השני.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם:
"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מינהלית להתערבות כזו...." (פסקה 13 לפסק הדין).
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות. שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המינהלי עצמו. אכן, כטענת הנתבעים מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון (פסקה 12 לפסק הדין):
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי 'ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי' וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים' (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה..."
מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הן חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הינן "... ראיות שאדם סביר – ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק..." לביסוס התשתית העובדתית של ההחלטה המבוקשת בנסיבות המקרה (בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד נח(1)919, פסקה 9 לפסק הדין (2003) (להלן- עניין מקסימוב)).
מקובלת עלינו ההבחנה שעורכ ת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה בדיעבד. הב חנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים, עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (כתוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317, פסקה 3 לפסק דינו (1981):
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף.".
(וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).

עם זאת מובן כי "... גם במקרה כזה [של הימנעות ממתן הטבה- המותב] נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב'תחושות בטן' בלתי מבוססות או ב'ספקות' גר[י]דא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו ." (עניין מקסימוב לעיל, פסקה 10 לפסק הדין).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
כעולה מהסקירה שהבאנו לעיל, על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות, או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמו את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה בסיכומיה, לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלבנטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו מספר נימוקים. על נימוק אי ההתאמה, הודיעה המדינה בבג"ץ כי לא תעמוד. נימוק אחר ומובחן של המדינה היה כי התובע לא ענה על שאלות רבות הנוגעות ללימודיו, לא הכיר מושגי יסוד מהקורסים בהם השתתף והפגין אף חוסר בקיאות לגבי עבודת הגמר שהגיש.
נדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הריאיון והתשובות שניתנו על ידי התובע. עיון בתשובות אלה מביא אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע במהלך לימודיו, ובכלל זה בקורסים שלמד ובעבודת הגמר שהגיש, הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת. התובע לא היה בקי בפרטי לימודיו, והראה חוסר התמצאות בסיסית בקורסים שלמד ובנושאיהם, במטלות שניתנו ובמושגי היסוד שנלמדו במהלך התואר, וכן הפגין חוסר התמצאות בסיסית בעבודת הגמר אף שלכאורה עמל עליה רבות.
לתובע נערך ראיון יחיד ביום 2.1.05. התובע שיתף פעולה עם המראיינים, אך חלק גדול מתשובותיו היו "לא זוכר" או תשובות מתחמקות. להלן נביא מקצת דוגמאות למסקנתנו הנ"ל.
טרם נעשה זאת, נציין כי לתובע הובהר, כבר בתחילת הראיון כי מדובר בשלב בהערכת שקילות התואר שקיבל מאוניברסיטת לטביה, ומטרתו לברר את מהלך לימודיו. התובע לא ציין, בשלב זה, כי הוא ממאן להשיב על שאלות כלשהן, לאור הנחיות שקיבל מבא כוחו.
התובע אמנם ידע לספק מידע פרוצדורלי אודות לימודיו, כך לדוגמה, הסביר כיצד שמע על הלימודים, מדוע החליט להירשם- לאחר שבדק מול גורמים שונים כי התואר יוכר לצרכי הטבות שכר, מה היה גובה שכר הלימוד ואף התייחס לעובדה כי עם המעבר משלוחת ירושלים לטבריה נדרש לחזור על הקורסים שלמד עד לאותו המועד (עמ' 1-3 לתמליל). יחד עם זאת, התובע לא ידע להשיב על שאלות הנוגעות לקורסים שלמד- הן טכניות והן מהותיות יותר- לא ידע לציין אפילו קורס אחד שזכור לו, מתוך 37 שלמד; לא ידע להתייחס למושגים כלליים שלמד; ואף לא להשיב האם עבר קורס בשפה זרה במהלך הלימודים. אף כשנתבקש התובע להתייחס לאופן ההערכה עבור הקורסים השונים, השיב באופן מתחמק.
התובע לא ידע לספר על קורס אחד שזכור לו במיוחד מתוך רשימה של 37 קורסים והשיב בתשובה: "לא". כשנשאל אם זכור לו מושגי יסוד באיזשהו קורס שקופצים לו לראש השיב: "לא, לא זוכר". גם כשנשאל לגבי קורס ספציפי שלמד כמו מיקרו, מקרו וסטטיסטיקה לא זכר התובע לספר על מוש גים שלמד במסגרת קורסים אלו כגון ביקוש והיצע ושוב השיב: "לא". התובע אפילו לא זכר איזה קורס שפה זרה למד במסגרת הלימודים (עמוד 8 לתמליל הריאיון).
עיון בתשובות התובע מביא אותנו למסקנה כי התובע לא לקח חלק בהליך לימודים תקין. הדבר התבטא בחוסר היכרות בסיסית עם מונחים הרלבנטיים לקורסים אותם טען שלמד, כפי שבואר לעיל. השאלות היו הוגנות, ועסקו בנושאים אשר לא סביר כי בודר תואר ראשון לא יהיה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. ניכר כי המראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לו את הדרך הנוחה לה להסביר ולזכור. התובע לא ידע לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון. לגישתנו, התובע הפגין חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית בעניינו סבירה.
באשר לעבודת הגמר- התובע לא ידע להסביר את הכותרת של העבודה- "אסטרטגיית השיווק של חברת 'המשביר המרכזי בע"מ' כלפי ועדי העובדים", לא ידע להשיב מה הייתה שאלת המחקר שלו; באילו אתרים ביקר לצורך ביצוע המחקר; ומהם הגופים אותם חקר במסגרת עבודתו, ואף לא גילה בקיאות בכל הנוגע להליך המחקר. (העתק העבודה צורף כנספח ב6 לסיכומי הנתבעים).
התובע לא ידע לספק מענה אודות הנושא הבסיסי של העבודה, ואף לא ידע להסביר את כותרתה. כשנשאל התובע מה הייתה השאלה המרכזית בעבודה השיב: "לא זוכר". בתוך עבודת הגמר נמצא ו מספר עמודים שיש בהם התייחסות לחברת החשמל. כנשאל התובע כיצד חברת החשמל נכנסת לתמונה השיב: "לא זוכר". כך השיב הוא (עמ' 5 לתמליל הריאיון.
התובע לא ידע להסביר לאילו סניפים פנה לצורך ביצוע המחקר, והאם מדובר בכלל בסניף אחד או מספר סניפים. התובע נשאל לגבי המשביר המרכזי והיכן נמצא בארץ אולם לא ידע לענות איפה המשביר המרכזי נמצא וענה בתשובה לאקונית כי: "יש הרבה משבירים בארץ". כשנשאל התובע לאיזה סניף בארץ הגיע ומסר את השאלונים לא ידע התובע לענות והשיב באופן מתחמק כי: "הלכתי למשבירים ושם עשיתי את זה", "לא, לא. הלכתי לאן שצריך ללכת, בדקתי, שאלתי" וכשנשאל איפה זה היה, השיב" :אני לא זוכר".
התובע אף לא ידע, כאמור, ליתן מענה לאופן ביצוע המחקר. כך, לא ידע התובע לאילו גורמים פנה לצורך חלוקת השאלונים, וכמה נחקרים היו לו (בטווח שבין 10 ל- 100), כמו גם לא ידע להסביר מונחים שנזכרו בעבודתו (עמ' 6-7 ו-8 לתמליל).
עיון בתשובותיו של התובע מביא אותנו למסקנה הברורה כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שעמל על עבודת גמר. העבודה עצמה כוללת ניתוח מעמיק ומפורט של שאלונים- הכולל ניתוח סטטיסטי ודיאגרמות, ביצוע מחקר מקיף, סיכום ומסקנות וביבליוגרפיה ענפה. לא סביר כי סטודנט שעמל עליה לא יזכור ממנה דבר וחצי דבר גם בחלוף הזמן. לא מקובל עלינו כי עבודה כזו, אשר מי שמתיימר להיות זה שכתב אותה מפגין היעדר בקיאות בסיסי בה, יכולה לשקף הליך לימודים תקין. נציין כי ניכר שהמראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לתובע את הדרך הנוחה לו להסביר ולזכור, והפנו אליו שאלות פתוחות וסגורות, ברמות בקיאות שונות, אולם התובע עדיין לא צלח ליתן מענה הולם וראוי. נבהיר כי לטעמנו נימוק זה בלבד די בו כדי להביא לדחיית התביעה.
משעה שזו עבודת הגמר ובהינתן כי לעבודת הגמר ניתן משקל רב מאוד במסגרת ההחלטות המנהליות ובצדק- אין מנוס מלקבוע כי עמדת המדינה בעניין הנה סבירה ואין להתערב בה.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו, והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל, ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
אנו אף דוחים את טענת התובע, לפיה סיכום הריאיון, שעל בסיסו התקבלה ההחלטה בעניינו, אינו משקף את האמור בראיון. זאת, משמכל מקום הבהירו הנתבעים כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הריאיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלבנטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקים הנתבעים בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלבנטיים להכרעה כאן. בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתנו כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין, ב ס"ע (אזורי י-ם) 50874-07-11 אלקלעי - שב"ס-חוליית דירוג ושכר (17.4.2016) כי:

"... הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי." (פסקה 16 לפסק הדין).

אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע, אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובע ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובע אינו מסביר מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמו. במהלך הריאיון ברי כי התובע שיתף פעולה כמיטב יכולתו. בשונה מטענת התובע בעניין זה, המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בבג"ץ מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן:

"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת.". (פסקה 8 לפסק הדין).

עוד נוסיף בעניין זה, כי לא ברור כיצד העובדה שהתובע לא ידע ולא זכר לספק מידע בנוגע ללימודיו בחלוף כארבע שנים מסיום לימודיו מתיישבת עם בקשת התובע לקיים עמו ראיון נוסף עתה, לאחר כ-16 שנה ממועד בו סיים ללמוד. בהקשר זה אנו דוחים את טענת התובע כי הגיע לראיון שנערך לו, כשהוא לא ערוך לו, ומיאן להשיב לשאלות שונות בעצת בא כוחו. עיון בתמליל מעלה כי התובע ניסה- ללא הצלחה- להשיב לשאלות שנשאל. אף לא נטען כי התובע לא הבין את השאלות שהופנו אליו.

התביעה נדחית אפוא.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ש"ח.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-
הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ז, (14 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)