הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1161-09

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק כהן

התובע
יהודה ניסים ת.ז. XXXXXX536
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים
1. מ"י-משרד החינוך – הגף להערכת תארים אקדמיים
ודיפלומות מחו"ל
2. מ"י-משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוזר ירושלים (אזרחי)

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי השלוחה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"ץ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לשלוחת אוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.
אבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
ביום 12.12.2001 הגיש התובע, סייר במשטרת ישראל, לגף בקשה למתן אישור שקילות לצרכי דירוג ושכר, בגין תואר במנהל עסקים אותו למד בשלוחה בשנים 1999-2001.
בעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע הליך של ב דיקה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
כך, הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים שמסר לגף במסגרת בקשתו לאישור התואר כאמור .
ביום 09.01.2005 , נערך לתובע ראיון אישי שמטרתו הייתה בדיקת אמיתות לימודי התובע ותקינות הליך לימודיו של התובע בשלוחה.
בהתאם להליך- נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 24.02.2005, נשלחה אל התובע החלטת הגף שלא להכיר בתוארו לשם קבלת אישור שקילות, וזאת מפני שקיים חשד כי עבודת הגמר שהגיש התובע ואשר מהווה אחד התנאים לזכאות בתואר, לא הוכנה על ידו. בהחלטה צוין כי מעיון בעבודה ובתשובות התובע בריאיו ן, עולה חשד כי לא הוא שהכין את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר ולא הראה ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא עבודת הגמר. כמו כן, כאשר נשאל התובע במסגרת הריאיון על קורסים שונים שאותם טען שלמד במהלך התואר, לא הראה התובע ולו היכרות בסיסית עם הקורסים (נספח ז'7 לסיכומי המדינה).
התובע לא זומן לראיון חוזר.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובע- נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינו. לטענתו- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
עילת התביעה לא התיישנה: התובע גורס כי תביעתו לא התיישנה, מאחר ולטענתו, עילת תביעתו כנגד הנתבעת קמה למעשה רק לאחר מועד קבלת מכתב דחיית בקשת התובע לאישור שקילות, אשר נשלח לתובע ביום 24.02.2005.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב בין מועד הלימודים למועד הריאיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
נטען כי התובע זומן לראיון בשיחה טלפונית, זמן קצר לפני מועד קיום הראיון, ובשל כך לא היה בידיו די זמן להיערך לראיון כנדרש. בנוסף נטען כי בזימון לראיון, לא היתה הנחיה לרענן את החומר הלימודי.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא הרים את הנטל כי השלים את לימודיו בעצמו, בהליך לימודי תקין. וכן כי הוא זה אשר כתב את עבודת הגמר אשר הוגשה בשמו. לטענתו, בריאיו ן הסביר למראיינים למה הוא בחר לעשות את עבודת הגמר בנושא חברת " אשרות", השיב תשובות נכונות לשאלות המראיינים, לרבות מיקום משרדיה הראשיים של החברה נשוא עבודת הגמר וזאת למר ות שהעבודה לא הייתה נמצאת בפניו.

התובע הוסיף וטען כי המראיינים היו חסרי סבלנות, קטעו אותו במהלך תשובותיו ושאלו אותו שאלות הנוגעות לפרטים שוליים בעבודה, כגון, מקום מושבה של אחת העובדות בחברה ששמה עלה בעבודה. עוד נטען כי, בתואר נשוא הליך זה, היה למנחה של התובע חשיבות, שכן המנחה היה הגורם הדומיננטי ביותר, על פי הנחיותיו פעל התובע במסירות ובאדיקות. התובע היה מתייעץ במנחה בעניינים מקצועיים ובענייני איסוף החומר , באופן שוטף שולח לעיונו ולבדיקת טיוטות של עבודותי ו ומתקן את אשר כתב – בהתאם להערות המנחה.

כמו כן, טען התובע כי בעצת עורך דינו דאז, לא ענה התובע במהלך הריאיון על שאלות הקשורות לידע ולכן לא ענה על פירושים למושגים. אולם לטענתו, אין חולק כי הוא למד את כל הקורסים ועמד במטלות שלהם.
לטענת התובע- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.

התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע- יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
התובע הוסיף כי קיימים פערים מהותיים בין "סיכום הריאיון" לתמלול הריאיון. לסיכום הריאיון חשיבות יתרה הואיל ועסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניין אישור שקילות התואר.
פגיעה בזכות התובע לקיום ראיון חוזר. נטען כי סירובו של הנתבע לערוך לתובע ראיון חוזר/נוסף עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"צ בעניין מוסטקי השני ובן שמעון.
התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו הנה בלתי סבירה. לטענתו, קיימים "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידו גם אינה מידתית. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזק של התובע עולה על התועלת.
התובע אף טוען כי ,לא ניתנה לו זכות השימוע משהריאיון לא התקיים ב"לב פתוח ונפש חפצה" וטען כי נגרמה פגיעה לשמו הטוב.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובע חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הראיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.
לטענת המדינה לא הצליח התובע לתת תשובות מספקות בעניין עבודת הגמר וכן לא הראה יכולת לענות על שאלות בסיסיות שנדרש לענות עליהן. כן לא עלה בידו לתת תשובות המניחות את הדעת באשר לקורסים שלטענתו למד.
באשר לטענת התובע כי לא קיבל הנחיות לרענן את החומר הלימודי, טוענת המדינה כי השאלות שהופנו אליו בראיון היו שאלות בסיסיות הבודקות את רמת ידיעתו האקדמיות ולא שאלות ברמה גבוהה המצריכות ידע וניסיון רב בתחום העסקי.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:

"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה"

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעה מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו כמה נימוקים:
חשד לפיו עבודת הגמר של התובע לא הוכנה על ידו –מעיון בעבודה ובתשובות התובע בראיון עולה כי התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר.
בנוגע לקורסים, התובע לא ענה לשאלות שנשאל. לא עלה בידי התובע להשיב מה נלמד בקורס תקשורת בין אישית, קורס שהוא עצמו בחר כאחד האהובים עליו, ולא ידע להשיב על מושגי יסוד אשר עמדו בבסיסו של התואר.

יודגש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא תמלול הראיון והתשובות שניתנו על ידי התובע, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי לא עבר התובע הליך לימודים תקין , לרבות המסקנה שעבודת הגמר לא הוכנה על ידו.
לתובע נערך ראיון יחיד ביום 09.01.2005. התובע שיתף פעולה עם המראיינות, אך חלק גדול מתשובותיו היו "לא זוכר" או תשובות חלקיות שלא מניחות את הדעת.
מעיון בתמליל הריאיון (נספח ז4 לסיכומי המדינה ) – עולה כי התובע ידע להשיב על השאלות אשר נגעו בחלק הטכני של לימודי התואר באופן חלקי בלבד. כך ידע לומר היכן היה מקום הלימודים, שכר הלימוד, שם המנחה ומספר הקורסים שלמד. אך לא ידע לציין את היום שבו למד, כמה קורסים נלמדו בכל מפגש לימודי, כמה זמן נמשך כל קורס ( עמ' 4-5 לתמלול).
כשנשאל התובע ע"י המראיינות מה ההבדל בין מטלה לעבודה- לא ידע התובע להשיב ונתן תשובות שאינן מניחות את הדעת, בניגוד למצופה מבוגר תואר ראשון. כך כשנשאל התובע מה ההבדל בין מטלה לעבודה השיב: "איך?", "מה ההבדל. מטלה, היו נותנים לנו מטלות, היינו עושים אותם בבית. עבודה היינו עושים ביחד" וכשנשאל על ידי המראיינים מה זה "ביחד" השיב תחילה:"..היינו עושים בבית, עושים" ולאחר מכן הוסיף: "לא ביחד, לבד הכוונה". חרף ניסינות המראיינים לקבל תשובה מניחה את הדעת בדבר ההבדל בין מטלה לעבודה לא ידע התובע להשיב על השאלה עד שבסוף אמר "אני לא זוכר" (עמ' 5-6 לתמליל הראיון).
זאת ועוד, כשנשאל התובע לגבי הקורסים שלמד במהלך התואר לא ידע להשיב באופן המניח את הדעת כמצופה מבוגר תואר ראשון וטען כי אינו זוכר.
כך למשל, כשנשאל התובע אם הוא זוכר אחד מהקורסים שלמד ואשר אהב במיוחד. ציין התובע כי הוא אהב שלושה קורסים " סוגיות עולם עכשוויות", "תקשורת בין אישית" ו "תרבות מערב".
אך, כשהתבקש התובע לפרט אודות הקורס " תקשורת בין אישית", נמנע מלענות לשאלה ולא זכר לתת בפרטים ולו באופן כללי והשיב: " אני לא זוכר בדיוק מה, עמה שאהבתי אז אני זורק לך אותם ככה כי אני לא זכור לי זה היה לפני חמש שנים ואני גם לא באתי למבחן". גם כשנתבקש על ידי המראיינים לספר להם באופן כללי על הקורס וכלשונם "סתם לקבל מושג" השיב התו בע: "אני לא זכור לי, לא זכור לי, כי זה היה המון, אני זרקתי לך ככה, כי אני לא באתי למבחן" (עמ' 7-8 לתמליל הראיון).

גם כאשר התבקש התובע לציין בצורה כללית מה זכור לו מהלימודים השיב : "תראי, אם תראי, את שאלת אותי איזה מקצועות היו? אני עניתי לך. אני לא זוכר, את נכנסת איתי לפרטי פרטים ואני לא באתי לבחינה ...".( עמ' 8 ש' 9-11).
בהמשך, כשנשאל התובע אם הוא למד את המושגים " היצע וביקוש" ו " ריבית אפקטיבית" השיב התובע כי "אינו זוכר". ועת התבקש להשיב באם הוא למד "שוק ההון" ציין כי אכן למד אך נמנע מלענות מה בדיוק למד וציין כי " לא זכור לי, לא באתי למבחן". ( ע' 8 ש' 16-23).
לעניין עבודת הגמר - התובע הגיש עבודת גמר מקיפה המשתרעת על פני 83 עמודים בנושא " ניתוח עסקי ושיווקי של קבוצת " אשרות" ". אנו סבורים כי לצורך השאלה האם התובע ערך וכתב את עבודת הגמר בעצמו, הרי שדי היה בשאלות בסיסיות מהן ניתן להתרשם. בקיאותו בעבודת הגמר עצמה לא היה בה בהכרח כדי להכריע את הכף במסקנת המראיינות לגבי התרשמותן בנוגע לשאלה האם התובע ערך וכתב בעצמו את עבודת הגמר.
מעיון בתמלול הריאיון, עולה כי לא הצליח התובע לתת תשובות המניחות את הדעת ומספקות על שאלות בסיסיות שנשאל בנוגע לעבודת הגמר - כך למשל כשנשאל התובע מהיכן אסף את החומר אשר נוגע לחברת " אשרות". השיב התובע "...היא מפורסמת, היא חברה שמונפקת בבורסה, מתעסקת עם היי טק" וזאת בניגוד לרשום בעבודת הגמר שמדובר בחברה פרטית ( עמ' 31-34 לעבודה).
בנוסף – לא ידע התובע לציין אם הוא נפגש עם אנשים מהחברה אשר סייעו בקבלת חומר על החברה, אם נסע לאחד מסניפי החברה כדי לאסוף חומר לעבודה ואם בכלל ביקר בחברה. זאת בניגוד למצופה לבוגר תואר ראשון ששקד על הכנת עבודת הגמר.
"ש.... האם יש מישהו ספציפי, שעזר לך מתוך החברה?
ת. לא זכור לי.
ש. זכור לך? לא זכור לך שהיה דבר כזב או לא זכור לך...
ת. לא זכור לי, לא זכור לי. תראי את שואלת אותי שאלות לפני חמש שנים, ארבע שנים?
ש. אתה נסעת פיזית לחברה?
ת. לא זכור לי, לא זוכר פשוט, לא זוכר. אני נעזרתי בכל חומר אפשרי כדי לקיים פה את הגמר שלי.
ש. היית בקשר עם מישהו מתוך החברה?
ת. לא זכור , סתם, לא זוכר.".
(עמ' 9 לתמלול ש' 31-32 ועמ' 10 ש' 1-8).
יתירה מזו, התובע לא זכר את שמה של " גב' ברכה" אשר שמה צוין בגוף העבודה בעמוד התודות. עמוד בו הודה התובע בין היתר לגב' ברכה מנהלת הסניף המרכזי בחיפה. ( עמ' 4 לעבודה). רק בהמשך כשהוסבר לתובע על ידי המראיינות למה הוא נשאל אודות גב' ברכה- ציין העובד כי " אני מודה להרבה האנשים"( עמ' 10 ש'29-30) ובהמשך ציין כי " היתה איזה בחורה שהתעסקה עם חברת, אני חושב שהיא יושבת בחיפה, אני לא זוכר".( עמ' 11 ש' 11-13).
בנוסף, כאשר התובע נתבקש לענות על מושג מרכזי מעבודת הגמר כגון "מיצוב" לא ידע לתת כל תשובה המניחה את הדעת וציין כי אינו זוכר. ( עמ' 12 ש' 3-11 וש' 27-31 לתמלול). בהמשך הריאיון כשנשאל התובע על מודל "סווט" בו נעשה שימוש בעבודת הגמר. כל מה שידע התובע לציין הוא כי עבודת הגמר שלו מורכבת משלושה מודלים אך נמנע מלפרט אודותיהם וטען כי אינו זוכר "פורטר, סווט ו... אבל אני לא אפרט לך, כי אני לא זוכר ובקושי את השלושה אלה אני זוכר"( עמ' 13 ש' 1-5).
מעיון בתשובותיו של התובע במהלך הראיון וההתרשמות הכללית עולה, כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט ש למד 37 קורסים ועמל על עבודת גמר. לא סביר כי סטודנט שלמד 37 קורסים, עבר מבחנים והשתתף בהרצאות, ועמל על עבודת הגמר, לא יזכור לספר על קורס אחד לפחות שלמד. היה מצופה מבוגר תואר ראשון לזכור, ולו באופן בסיסי, קורסים שלמד, למרות חלוף הזמן, כטענתו. כן לא הראה התובע במהלך הריאיון שום התמצאות ולו בסיסית בהכנת העבודה ואופן הכנתה
אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובע הפגין בקיאות דלה מאוד בענייני לימודיו בשלוחה . התובע נשאל הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות אולם לא ידע להשיב באופן המניח את הדעת ואשר היה בו די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית אינה סבירה – כפי שהתובע מנסה לטעון .
ונדגיש, כי לא נעלמה מעיננו העובדה כי התובע אכן סיפק תשובות לחלק מהשאלות שנשאל אך לא שוכנענו כי התשובות לשאלות שסיפק התובע, יש בהן כדי ללמד על פגם במסקנות המדינה – פגם היורד לשורשו של ענין וכזה שיש בו כדי לפסוק לתובע את הסעד המבוקש ולהכנס בנעלי הרשות המנהלית.
התובע טוען כי עבודת הגמר לא הונחה בפניו וכפי שעמדנו על כך לעיל, הרי שעיקר השאלות שנשאל התובע היו שאלות בסיסיות- ונבהיר כי החלטת הגף אינה נסמכה רק על תשובותיו של התובע הנוגעות לעבודת הגמר אלא שבפני הוועדה עמדו שיקולים נוספים לדחיית בקשת התובע.
לא מצאנו טעם בטענות התובע לפיה זומן לראיון טלפונית זמן קצר לפני מועד הראיון ובשל כך לא התאפשר לו להתכונן לראיון וכי לא היתה הנחיה לריענון החומר הלימודי. ראשית, אדם סביר היה עובר על החומר לפני הראיון ממילא. שנית, הראיון נועד לעמת את התובע עם החשד שלא עבר הליך לימודים תקין. הכנה מוקדמת מדוקדקת ייתכן שהיה בה כדי לסכל אפשרות זו ומכל מקום בוגר שהתכונן היטב צפוי היה מן הסתם ובצדק, לשאלות ברף גבוה בהרבה. בענייננו כאמור נראה כי אין מדובר בשאלות שעניינם חורג מעבר לבסיס שאמור היה להיות זכור לתובע גם מבלי רענון. נוסיף כי - אין די שהתובע הגיש עבודות אלו ואחרות או ביצע מטלות כדי להראות שעבר הליך לימודים תקין. במבחן המציאות כאמור לא ידע התובע ולו בקווים כלליים לפרט אודות עבודות אלו.
הכלי המנהלי הראשון במעלה שבידנו הוא תמליל הראיון וכאמור הוא מעיד כמאה עדים על מידת היכרותו של התובע עם התואר שלמד.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובע והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובע ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובע אינו מסביר מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמו. במהלך הריאיון ברי כי התובע שיתף פעולה כמיטב יכולתו. בשונה מטענת התובע בעניין זה, המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בעניין מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן-
"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת".
למעלה מכך, לא הובאה בפנינו כל ראיה שהתובע הגיש בקשה לראיון נוסף. להפך, ב"כ התובע, בפנייתו אל הגף מיום 9.8.2007 דרש מהגף להכיר בתוארו של התובע ללא כל בחינה ובדיקה נוספת (נספח ז10 לסיכומי המדינה).
התביעה נדחית אפוא.
התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.
ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)