הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1145-09

08 יוני 2017
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור מר נתי ביאלסטוק כהן

התובע
אטיאס משה ת.ז. XXXXXX352
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעות

  1. מ"י-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-משטרת ישראל

ע"י פרקליטות מחוזר ירושלים (אזרחי)
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים בשלוחה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי השלוחה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לשלוחה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.

אבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
ביום 02.01.02, הגיש התובע, שוטר במשטרת ישראל, לגף בקשה למתן אישור שקילות לתואר, בגין תואר במנהל עסקים אותו למד בשלוחה. בתחילה סירבה המדינה לתת לתובע אישור שקילות ובעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע הליך של בדיקה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
כך, הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים שמסר לגף במסגרת בקשתו לאישור התואר כאמור. המסמכים הוגשו על ידי התובע.
ביום 05.01.05, נערך לתובע ראיון אישי שמטרתו הייתה בדיקת אמיתות לימודי התובע ותקינות הליך לימודיו של התובע בשלוחה.
בהתאם להליך- נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 21.02.05, נשלחה אל התובע החלטת הגף שלא להכיר בתוארו לשם קבלת אישור שקילות, וזאת מפני ש-
קיים חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע במסגרת התואר, לכאורה לא הוכנה על ידו. מעיון בעבודה ומתשובות התובע בראיון, עולה כי התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר. כאשר נשאל התובע במסגרת הראיון, על המחקר של עבודת הגמר ואופן ביצועו, לא הראה התובע ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא עבודת הגמר, אף שטען כי ביצע אותו בעצמו. בנוסף, לא הראה התובע ולו היכרות בסיסית עם החומר שביסוד העבודה, לרבות מושגים בסיסיים מתוכה, עליהם נשאל. (נספח ז4 לסיכומי המדינה)
התובע לא זומן לראיון שני.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובע- נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתו- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידו) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
נטען כי התובע זומן לראיון בשיחה טלפונית זמן קצר לפני מועד קיום הראיון, ובשל כך לא היה בידיו די זמן להיערך לראיון כנדרש, וכי לא היתה הנחיה לרענן את החומר הלימודי. עוד נטען כי התובע השיב במסגרת הראיון לשאלות המראיינים כי אינו זוכר בהתאם לעצת עורך דינו ואף התבקש על ידי עורך דינו לא לציין זאת במפורש אלא לומר כי אינו זוכר, ובכך לא לשתף פעולה עם המראיינים.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא עבר הליך לימודים תקין וכי הוא זה אשר כתב את עבודת הגמר אשר הוגשה בשמו.
מעיון בסיכום הראיון עולה כי התובע השיב לכל השאלות אשר יש בהם כדי להוגיח כי התובע גילה בקיאות בכל הליך הלימודים, וכן בכל שלבי הכנת העבודה, למעט השאלות של תוכן כמו מושגים, על מה היה המחקר וכדומה.
זאת ועוד, כפי שעולה מסיכום הראיון, התובע שיתף פעולה עם המראיינים וגילה נכונות לענות לרוב השאלות שנשאל, גילה התמצאות כללית בהליכי הרישום, לרבות תנאי קבלה, שכ"ל, סיפר כיצד הגיע ללימודים בשלוחה, ידע לספר על מהלך הלימודים, כמה קורסים למד, באילו מטלות נדרש לעמוד, כיצד נעזר בהשגת חומרי לימוד ועוד פרטים חשובים ומהותיים הן ביחס ללימודים בכלל והן באופן ספציפי לעבודת הגמר.
לטענת התובע- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע- יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
פגיעה בזכות התובע לקיום ראיון חוזר. נטען כי סירובו של הנתבע לערוך לתובע ראיון חוזר/נוסף עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"צ בעניין מוסטקי השני ובן שמעון. התובע מוסיף וטוען כי קיים פער מהותי בין "סיכום הראיון" בעניינו לבין תמלול הראיון, כאשר ל"סיכום הראיון" חשיבות יתרה וכי עסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניינו של התובע בהליך קבלת ההחלטה בעניין אישור שקילות התואר.
התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו הנה בלתי סבירה. לטענתו, קיימים "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידי גם אינה מידתית. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזק של התובע עולה על התועלת.
התובע אף טוען כי נגרמה פגיעה לשמו הטוב.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל הוא זכאי לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הראיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
אשר לטענת התובע כי היה מקום לערוך לו ראיון נוסף, טוענת המדינה כי עיון בראיון מלמד כי התובע לא ידע להשיב על השאלות הבסיסיות ביותר בנוגע לקורסים ומושגי יסוד שנלמדו וכי התובע הראה חוסר התמצאות בסיסי המצופה ממי שלמד תואר. המדינה מדגישה כי התובע שיתף פעולה בראיון שנערך לו והשיב כמיטב יכולתו וזיכרונו על השאלות עליהן נשאל במהלך הראיון, והשיב פעם אחר פעם כי אינו זוכר.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה"

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמד הנימוק כי:
קיים חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע במסגרת התואר, לכאורה לא הוכנה על ידו. מעיון בעבודה ומתשובות התובע בראיון, עולה כי התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר. כאשר נשאל התובע במסגרת הראיון, על המחקר של עבודת הגמר ואופן ביצועו, לא הראה התובע ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא עבודת הגמר, אף שטען כי ביצע אותו בעצמו. בנוסף, לא הראה התובע ולו היכרות בסיסית עם החומר שביסוד העבודה, לרבות מושגים בסיסיים מתוכה, עליהם נשאל.
אדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הראיון והתשובות שניתנו על ידי התובע, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע בעבודת הגמר הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת.
לתובע נערך ראיון יחיד ביום 05.01.05 .
מעיון בתמליל הראיון (נספח ז3 לסיכומי המדינה) עולה כי התובע אמנם זכר באופן כללי לענות על שאלות המראיינים בפן הטכני, כך ידע לספר, מתי נרשם ללימודים, המקום שבו נרשם, שכר הלימוד ששילם ומספר הקורסים שלמד, שם המנחה (נוח הלפרין) והליך הלימודים באופן כללי. יחד עם זאת, לא ידע התובע לענות על שאלות המראיינים ביחס למושגי יסוד וקורסים שלמד במסגרת התואר ואף לא ביחס לעבודת הגמר שהוגשה בשמו. ניתן להתרשם מתמליל הראיון כי התובע לא הפגין בקיאות כלשהי ביחס לתוכן הדברים שלמד במסגרת התואר עד כדי כך שהתובע שטען כי ביקר במשרדי החברה מושא עבודת הגמר לא זכר שם מנכ"ל החברה ולא את העובדה, שהוא מציין בגוף העבודה, כי החברה נסחרת בבורסה.
גם כאשר המראיינים ביקשו לקבל מידע כללי אודות מושגים בסיסיים שלמד במסגרת הקורסים, לא ידע התובע לענות באופן מניח את הדעת כפי שמצופה מבוגר תואר ראשון. כך כשנשאל התובע אם הוא זוכר את הנושא הכללי שנלמד במסגרת קורס "תקשורת בינאישית" השיב "ממש לא זוכר", ולא זכר על מה דיבר המרצה באותו קורס. באופן דומה כשנשאל על הקורס בפסיכולוגיה, לא זכר התובע על מה דובר בקורס בנימוק שחלפו מאז כ- 5 שנים. התובע לא ידע לענות על המושגים: היצע וביקוש, אינפלציה, תקציב ולא זכר ולו באופן כללי לספר משהו אודות מודלים שלמד בקורס "שיווק" והשיב ש"ממש אני לא זוכר" (עמוד 10 לתמליל הראיון).
לגבי עבודת הגמר, התובע הגיש עבודת גמר מקיפה, בת 62 עמודים, בנושא "שיפור מערך שיווק בחברת טוטנאוור". אלא מאי, במסגרת הראיון לא ידע התובע להשיב על שאלות בסיסיות הנוגעות לעבודת הגמר. כך למשל לא ידע התובע כי החברה המהווה חלק עיקרי מעבודת הגמר היא חברה ציבורית, על אף שעובדה זו חוזרת שוב ושוב בעבודה. התובע לא ידע כי משפחת טוטנאוור שולטת ברוב מניות החברה, לא זכר למי הודה בעבודה (בנו, בתו, אשתו, אנשי חברת טוטנאוור, המרצה נוח הלפרין ולמנחה חיים מורד), הציג פער ניכר בין המידע שנתן על שיתוף הפעולה עם החברה לבין הכתוב בעבודה, התובע לא ידע מי מנכ"ל החברה, ולא נתן תשובות מספקות בנוגע למחקר הניצב ביסוד העבודה, מושגי יסוד ומודלים שנעשה בהם שימוש בעבודה, ומסקנות העבודה.
כך, כשנשאל התובע אם החברה היא חברה פרטית או ציבורית ונסחרת בורסה, השיב התובע כי החברה היא פרטית אשר אינה נסחרת בבורסה, בעוד שבעבודה נכתב במפורש כי החברה היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה (עמוד 11-12 לתמליל הראיון). מצופה היה מבוגר תואר ראשון אשר עמל על עבודתו במשך חודשים וכתב עבודה מקיפה בעניינה של החברה ואף ביקר במשרדיה, לדידו, לדעת להשיב על שאלה פשוטה בדבר מעמדה של החברה האם היא חברה פרטית או ציבורית אשר נסחרת בבורסה.
גם כאשר נשאל התובע מי מחזיק ברוב המניות של החברה נשוא עבודת הגמר, לא ידע לענות על כך (עמוד 12 לתמליל הראיון) בעוד שבעבודה נכתב במפורש כי "החברה ציבורית אך משפחת טוטנבאוור מחזיקים בסך 77% ממניות החברה ובניהול החברה גם יחד".
זאת ועוד, תמוהה כיצד התובע אשר צירף לעבודת הגמר דף תודות בו הוא מודה לשלוחה, בנו, בתו, אשתו, לאנשי חברת טוטנאוור, למרצה והמנחה שלו, לא זכר בראיון לענות על שאלת המראיינים למי הודה במהלך העבודה (עמוד 12 לתמליל הראיון). התובע לא ידע כלל מיהו מנכ"ל החברה ולמרות שבדף התודות התובע מודה לכל אחד מאנשי חברת טוטנאוור ובלשונו:
"לאנשי חברת טוטנאור אשר תרמו כל אחד לעבודה בדרכי שלו ולא חסכו בעצה ובמילה טובה ובעידוד לאורך כל הדרך" (ההדגשות שלי, הטעויות במקור) ואילו בראיון ענה התובע כי כל החומר שנאסף אודות החברה היה אך ורק מעלוני שיווק של החברה, אשר לא הסכימה כי העובדים ידברו עם התובע וייתנו לו ראיון אישי:
"ביקשתי חומר על החברה. לא, אין, אין להם זמן לדבר איתך ולהביא לך ראיון אישי או משהו כזה, כי זה, זה לקחת אפילו מעובד הכי זה, הכי נמוך שלהם, הם לא נותנים את זה, הם יש להם כל מיני ספרונים על החברה, על השיווק שלהם, על הזה שלהם, על כל מיני דברים שאת רוצה"
(עמוד 11 לתמליל הראיון)
בנוסף, כנשאל התובע אודות המחקר שערך והסקר שביצע, אשר היה חלק מהותי מהעבודה, הפגין התובע חוסר ידע מובהק , ולא נתן תשובה המניחה את הדעת. באופן דומה כשנשאל אודות מושגי יסוד ומודלים (מודל פסט ומודל סווט) שעמדו בבסיס עבודת הגמר אשר הגיש, לא נתן התובע כל תשובה מניחה את הדעת, ואף לא זכר את המסקנה הסופית של העבודה שלו (עמוד 12 לתמליל הראיון).

מעיון בתמליל הראיון עולה כי התובע אשר עמל על עבודת הגמר במשך חודשים לא ידע לספק תשובה עניינית אחת ביחס לפרויקט שהגיש. התובע הפגין חוסר בקיאות מוחלט, וברור מקריאת תשובותיו כי התובע אינו בקיא בנושא עבודת הגמר שלטענתו הכין כפי שהיה מצופה מבוגר תואר ראשון.
ואדגיש, כי במהלך הראיון ניסו המראיינים להעלות שאלות משאלות שונות, במטרה לעורר את זכרונו של התובע בקשר לפרטים כלשהם הנוגעים לתואר: הן קורסים, הן מושגי יסוד, אופי הלימוד והן אודות עבודת הגמר, נושא העבודה, המחקר, ממצאיו ומסקנותיו, אולם חרף ניסיונותיהם של המראיינים, לא סיפק התובע תשובות ענייניות מהותיות כמעט באף אחת מן השאלות, ולא ידע להשיב בעניינים אלה כמצופה מבוגר תואר לימודים לתואר אקדמי, אף בחלוף מספר שנים מהלימודים, ואף ברמה כללית בלבד.
מעיון בתשובותיו מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שעמל על עבודת גמר במשך חודשים. העבודה עצמה כוללת ניתוח מעמיק ומפורט של החברה, ביצוע מחקר מקיף, סקירה ענפה, סיכום ומסקנות וביבליוגרפיה ענפה. לא סביר כי סטודנט שעמל עליה מספר חודשים לא יזכור ממנה דבר וחצי דבר גם בחלוף הזמן.
משעה שזו עבודת הגמר ובהינתן כי לעבודת הגמר ניתן משקל רב מאוד במסגרת ההחלטות המנהליות ובצדק- אין מנוס מלקבוע כי עמדת המדינה בעניין הנה סבירה ואין להתערב בה.
לא מקובל עלינו כי עבודת גמר בתואר, אשר מי שמתיימר להיות זו שכתב אותה מפגין היעדר בקיאות בסיסי בה יכולה לשקף הליך לימודים תקין. נימוק זה מתווסף לנימוקים אחרים שמנינו לעיל בדבר חוסר היכרות בסיסית של התובע במושגי יסוד וקורסים אותם טען התובע שלמד כפי שבואר לעיל.
גם כאן, מבחינת תמלול הראיון אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובע הפגין בקיאות דלה מאוד בעניינים אלה. התובע נשאל הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות לגבי הקורסים אולם לא ידע להשיב כאמור ולו ברמז.
בהקשר זה יש להדגיש כי התובע לא טען שמושגים אלו לא נלמדו או לא היו בעלי חשיבות בתואר אלא לא ידע או שלא זכר להסבירם. גם אם נקבל את הטענה כי על המדינה להוכיח כי השאלות הסגורות עוסקות אכן במושגים בסיסיים עד כדי כך שברור שהתובע למד אותן (וזאת לא עשה), הרי שעדיין בחינה כוללת של תמליל הראיון מגלה חוסר בקיאות קיצוני. כאמור התובע נשאל את כל סוגי השאלות וניכר כי המראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לו את הדרך הנוחה לו להסביר ולזכור. אך בכל זאת, התובע לא ידע לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון.
לטענת התובע- אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובע כן ידע לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובע נשאל שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. לו היה התובע זוכר רק חלק מהקורסים או רק בחלק מן הנושאים- אולי היה בכך די אך למעשה הפגין התובע חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה.
לא מקובלת עלינו טענת התובע כי השיב כפי שהשיב בראיון בעצת עורך דינו, דבר זה לא עולה מהראיון. התובע לא ציין כי הוא מנוע מלהשיב לשאלות המראיינים או כי קיבל ייעוץ משפטי לענות בתשובה "אינו זוכר". מעיון בראיון עולה כי התובע כן שיתף פעולה עם המראיינים וענה היכן שידע לענות והכין שלא ידע, השיב כי אינו זוכר או שלא נתן תשובות מניחות את הדעת. בנוסף, לא מצאנו טעם בטענות התובע לפיה זומן לראיון טלפונית זמן קצר לפני מועד הראיון ובשל כך לא התאפשר לו להתכונן לראיון וכי לא היתה הנחיה לריענון החומר הלימודי ראשית, אדם סביר היה עובר על החומר לפני הראיון ממילא. שנית, מטרת הראיון לבחון האם התובע עבר הליך לימודים ראוי ותקין. הכנה מוקדמת מדוקדקת ייתכן שהיה בה כדי לסכל אפשרות זו ומכל מקום בוגר שהתכונן היטב צפוי היה מן הסתם ובצדק, לשאלות ברף גבוה בהרבה. בענייננו כאמור נראה כי אין מדובר בשאלות שעניינם חורג מעבר לבסיס שאמור היה להיות זכור לתובע גם מבלי רענון. נוסיף כי - אין די שהתובע הגיש עבודות אלו ואחרות או ביצע מטלות כדי להראות שעבר הליך לימודים תקין. במבחן המציאות כאמור לא ידע התובע ולו בקווים כלליים לפרט אודות עבודות אלו.
הכלי המנהלי הראשון במעלה שבידנו הוא תמליל הראיון וכאמור הוא מעיד כמאה עדים על מידת היכרותו של התובע עם התואר שלמד.

אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובע והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
לא מצאנו תימוכין לטענת התובע לפיה אין הלימה בין סיכום הראיון ובין התמלול. סיכום הראיון הוא אכן טופס תמציתי וייתכן שהיה עליו להיות מעט יותר מפורט אולם ככלל- הוא משקף את העולה מן התמלול.
מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כ ב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין כי:

"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובע ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובע אינו מסביר מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמו. במהלך הריאיון ברי כי התובע שיתף פעולה כמיטב יכולתו. בשונה מטענת התובע בעניין זה, המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בעניין מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן-
"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת".
התביעה נדחית אפוא.
התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק ה דין ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום שיומצא לצד המבקש לערער .

ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)