הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1133-09

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאלסטוק כהן

התובע
איתן שובל ת.ז. XXXXXX761
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-

הנתבעים

  1. מדינת ישראל/משרד החינוך- הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מ"י-שירות בתי הסוהר

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –בג"ץ מוסטקי הראשון). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – בג"צ מוסטקי השני) וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – עניין בן שמעון).
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.
אבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
ביום 23.09.01, הגיש התובע, עובד בשירות בתי הסוהר, לגף בקשה למתן אישור שקילות לתואר, בגין תואר ראשון במנהל עסקים אותו למד באוניברסיטת לטביה. בעקבות הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע הליך של בדיק ה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
כך, הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר אודות אמיתות הפרטים והמסמכים שמסר לגף במסגרת בקשתו לאישור התואר כאמור. לטענת המדינה בסיכומיה בחר התובע למלא את השאלון באופן חלקי.
ביום 16.01.05, נערך לתובע ראיון אישי שמטרתו הייתה בדיקת אמיתות לימודי התובע ותקינות הליך לימודיו של התובע בשלוחה.
בהתאם להליך- נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 03.03.05, נשלחה אל התובע החלטת הגף שלא להכיר בתוארו לשם קבלת אישור שקילות בגין התואר אותו למד וזאת מפני שהתובע בחר שלא למלא את הפרטים הרלוונטיים לקורסים שלמד, ובראיון שנערך לו סירב לענות שאלות רבות הנוגעות ללימודי התואר, ובכך לא סיפק לגף את המידע הנחוץ לצורך הליך שקילות התואר (נספח ו6 לסיכומי המדינה).
ביום 09.09.07, בעקבות בג"צ מוסטקי השני, נערך לתובע ראיון חוזר לעניין שקילות התואר.
ביום 21.01.08 נדחתה בקשת התובע לאישור שקילות שכן-
מתשובותיו בנוגע למושגי יסוד העומדים ביסודם של לימודי התואר האקדמי, עולה כי לא עלה בידי התובע להרחיב אודותם, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
כך גם בנוגע לתשובותיו בקשר להיכרות עם קורסים מרכזיים שנלמדו בתואר.
לעניין עבודת הגמר- לא עלה בידי התובע לספק הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על הכנת עבודת הגמר, ובין היתר לא ידע התובע להרחיב אודות: ממצאי המחקר , ולא ידע להסביר גרף מרכזי עליו נשאל.
בנוסף, בעבודת הגמר שהגיש התובע נתגלו פגמים המעלים חשד כי עבודת הגמר שהגיש, לכאורה, לא הוכנה על ידו. בידי הגף נמצאה עבודה נוספת הזהה לעבודת הגמר שהגיש התובע או הדומה לה במידה רבה.
(נספח ו16 לסיכומי המדינה)

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובע- נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינו. לטענתו- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידו) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
עוד נטען כי התובע זומן לראיון בשיחה טלפונית, זמן קצר לפני מועד הראיון, ולא זכה לקבל לידיו את כל המסמכים שלו לצורך הכנה וריענון לקראת הראיון, ובשל כך לא היה בידיו די זמן להיערך לראיון כנדרש.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא עבר הליך לימודים תקין וכי הוא זה אשר כתב את עבודת הגמר אשר הוגשה על ידו. התובע טען כי עלה בידיו להרחיב אודות איסוף החומר הביבליוגרפי שעמד בבסיס עבודת הגמר אותה כין, ידע לפרט אודות מטרת המחקר ואף הקשיים שעמדו בפניו ופירט אודות ממצאי המחקר. התובע ידע לפרט אודות מושגי יסוד אותם למד במסגרת התואר.
התובע הוסיף וטען כי אין ולא די בכך שבידי המדינה עבודה נוספת אשר חלקים ממנה זהים לעבודתו שלו כדי להוות הוכחה המצדיקה שלילת זכויות מהתובע. התובע טען כי דבר קיום העבודה הזהה לא הובא לידיעתו במשך השנים ואף לא הוזכר במהל הראיונות שנערכו לו.
לטענת התובע- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע- יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו הנה בלתי סבירה. לטענתו, קיימים "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידו גם אינה מידתית. בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזק של התובע עולה על התועלת. התובע הוסיף כי קיימים פערים מהותיים בין "סיכום הראיון" לתמלול הראיון. לסיכום הראיון חשיבות יתרה הואיל ועסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניין אישור שקילות התואר.
התובע אף טוען כי נגרמה פגיעה לשמו הטוב.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל הוא זכאי לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.
טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הראיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיה.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, תמליל הראיון וכד'. בעניין עבודת הגמר, לא הצליח התובע לתת תשובות מספקות ולא הראה יכולת לענות על שאלות בסיסיות שנדרש לענות מי שהכין עבודת גמר באופן מקיף ויסודי, וכן נמצאו פגמים מהותיים המעלים ספק רב אם התובע הוא זה שהכין את עבודת הגמר.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הראיונות שנערכו לתובע ושל החומר שהוגש על ידו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם:
"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות. שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה"

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין)
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:

"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.
כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה- של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה- עמדה המדינה.
על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמה את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו שלושה נימוקים:
הראשון והשני משולבים הם ועניינם היעדר היכרות בסיסית של התובע בנוגע למושגי יסוד וקורסים העומדים ביסודם של לימודי התואר האקדמי, מתשובותיו במהלך הראיון עולה כי לא עלה בידי התובע להרחיב אודותם, ברמה הנדרשת מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
בנוגע לעבודת הגמר- לא עלה בידי התובע לספק הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה באופן שעולה בקנה אחד עם אדם אשר עמל על הכנת עבודת הגמר, ובין היתר לא ידע התובע להרחיב אודות: ממצאי המחקר, ולא ידע להסביר גרף מרכזי עליו נשאל.
בנוסף, בעבודת הגמר שהגיש התובע נתגלו פגמים המעלים חשד כי עבודת הגמר שהגיש, לכאורה, לא הוכנה על ידו. עוד צוין כי בידי הגף נמצאה עבודה נוספת הזהה לעבודת הגמר שהגיש התובע או הדומה לה במידה רבה.
אדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הראיונות והתשובות שניתנו על ידי התובע, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע בעבודת הגמר הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת.
לתובע נערכו שני ראיונות. אחד ביום 16.01.05 והשני ביום 09.09.07.
מעיון בתמליל הראיון הראשון עולה כי התובע שיתף פעולה באופן חלקי, כן השיב התובע לשאלות המראיינים הנוגעות לפן הטכני של הלימודים לרבות מועד תחילת הלימודים, המקום בו נרשם ללימודים, מקום הלימודים, שכר הלימוד, דמי הרישום ושם המנחה.
יחד עם זאת, לתובע לא היו תשובות מניחות את הדעת באשר למשך יום הלימודים, כמה זמן נמשך כל קורס, וכשנשאל אם למד שפה זרה השיב ב"לא, ממש לא", לא רצה לפרט על הקורס בסטטיסטיקה, לא פירט על קורסי הלימוד, ולא ידע להתייחס ולו באופן כללי למושגי יסוד שנלמדו בתואר.

בנוסף, בראיון הראשון סיפר התובע כי כל הקורסים הועברו בהרצאות פרונטליות (עמוד 5-6 לתמליל הראיון הראשון), בעוד בראיון השני, שינה התובע את גרסתו וסיפר כי תחילה היו הרצאות ואחר כך השתנתה שיטת הלימוד להנחיה מרחוק ללא הרצאות פרונטליות (עוד 2 לתמליל הראיון השני). באופן דומה כשנשאל בראיון אם למד שפה זרה ענה התובע בנחרצות כי לא למד אנגלית, "לא, ממש לא" (עמוד 12 לתמליל הראיון הראשון), בעוד בראיון השני, נזכר התובע כי בעצם כן למד שפה זרה- אנגלית (עמוד 10 לתמליל הראיון השני). זאת ועוד, בתצהיר שהגיש התובע ביום 13.09.01, סמוך לסיום לימודיו, ציין כי לכל קורס נכתבו בעברית ואנגלית, וכשנשאל בראיון אודות אופן הגשת העבודות והמבחנים בקורסים, ענה באופן הסותר לחלוטין את תשובותיו מהתצהיר וטען כי מדובר בטעות שלו (עמוד 9 לתמליל הראיון הראשון).
כשנשאל התובע על עבודת הגמר, התובע לא התמצא באשר למקור ממנו לקח את הדו"חות הכספיים של החברה, לא ידע להסביר מה היתה שאלת המחקר, לא ידע להסביר כיצד בחר את האסטרטגיה העסקית של חברת אלקטרה, לא נתן הסבר מניח את הדעת אודות המודלים בהם עשה שימוש בעבודה, ולא הסכים לדבר על שאלת המחקר ומסקנות.
הראיון השני- גם בראיון זה, התובע ידע לענות על שאלות המראיינים הנוגעות לפן הטכני של הלימודים וזכר את מספר הקורסים שלמד (37 קורסים) . אולם התובע גילה חוסר בקיאות, לא זכר כמה זמן נמשך על מפגש, לא ידע להרחיב אודות מושגי יסוד שעומדים בבסיס התואר ובקשר לקורסים שנלמדו במהלך לימודי התואר. כאשר נשאל התובע כמה זמן נמשך על מפגש ענה "ממש לא יודע להגיד לך", ולמעט המושג סובסידיה ישירה, לא ידע התובע להרחיב אודות המושגים: מונופול, מאזן, ממוצע משוקלל, פיחות, ריבית ריאלית ודפלציה. התובע הפגין חוסר בקיאות והתמצאות ותשובותיו לא מניחות את הדעת כפי שמצופה מבוגר תואר ראשון במנהל עסקים.
כך הם פני הדברים גם כשנשאל התובע לגבי הקורסים שלמד במהלך התואר. במהלך הראיון, בחרו המראיינים לשאול את התובע על קורסים שבהם השיג את הציון המירבי 10, "סטטיסטיקה 2" ו"מתמטיקה לכלכלנים", אולם התובע לא זכר את הקורסים ולא ידע לפרט עליהם, התובע ענה למראיינים בתשובה "ממש לא זוכר" (עמוד 9 לתמליל הראיון השני).
לעניין עבודת הגמר, התובע הגיש עבודת גמר מקיפה, בת 51 עמודים, בנושא "אלקטרה מוצרי צריכה- ניתוח אסטרטגיה עסקית". בראיון הראשון לא ידע להסביר את המודלים BCGו- SWAT ולא הסכים לדבר על שאלת המחקר והמסקנות. בנוסף, התובע לא התמצא באשר למקור ממנו לקח את הדו"חות הכספיים של החברה. כאשר נשאל התובע לגבי 4 דו"חות שנתיים של החברה שאף מצוינים בבי בליוגרפיה של העבודה, ענה תחילה כי אינו זוכר שעשה שימוש בדו"חות הכספיים של החברה, אחר כך ענה כי השיג אותם מהספריות אך לא ידע להסביר זאת בצורה מפורטת (עמוד 23 לתמליל הראיון הראשון) ואילו בריאיון השני, נזכר התובע כי הוציא את הדו"חות הכספיים של החברה מאתר האינטנרט של הבורסה (עמוד 21 לתמליל הראיון השני).
בראיון השני, אמנם התובע גילה בקיאות חלקית בעבודת הגמר שהגיש והמראיינים העניקו לו ציון 3 , יחד עם זאת, תשובותיו של התובע בכל הנוגע לעבודת הגמר אינן מניחות את הדעת. כך, לא ידע התובע לספר על טבלה שפורטה בהרחבה בעבודה, וכנשאל על המושג "רווח תפעולי" שבו עושה שימוש בעבודה, לא ידע התובע להסביר מה המשמעות שלו (עמוד 18 לתמליל הראיון השני), בנוסף, התובע לא ידע להסביר את הפגם בהבדל בין הציון שעל העבודה (98) לבין הציון בגיליון הציונים (8). זאת ועוד, בעמודים 8-9 לתמליל הראיון השני, כשנשאל התובע אודות השערת המחקר, מטרת המחקר ושיטת המחקר ניכר כי תשובותיו של התובע אינן עולות בקנה אחד עם בוגר תואר ראשון במנהל עסקים אשר עמל על עבודת הגמר במשך חודשים. תשובותיו של התובע במקרה הטוב מבולבלות ובמקרה הפחות טוב לאקוניות שאין בהן כדי להצביע על תהליך לימוד תקין. כך לדוגמא כשנשאל התובע מה היתה שיטת המחקר בעבודת הגמר השיב התובע "מה הקטע של הזה מה זאת שיטת המחקר מה זאת אומרת?". מצופה היה מבוגר תואר ראשון, לדעת מה משמעות המונח "שיטת מחקר", ולענות לשאלות המראיינים באופן ענייני לגופם של דברים.
מעיון בשני הראיונות שנערכו לתובע עולה כי התובע לא ידע לענות באופן מניח את הדעת על שאלות בסיסיות הנוגעות להליך הלימודים ולעבודת הגמר. ואדגיש, כי במהלך הראיון ניסו המראיינים להעלות שאלות משאלות שונות, במטרה לעורר את זכרונו של התובע בקשר לפרטים כלשהם הנוגעים לתואר: הן קורסים, הן מושגי יסוד, אופי הלימוד והן אודות עבודת הגמר, נושא העבודה, מטרתה, שיטת המחקר, ממצאי המחקר ומסקנותיו, אולם חרף ניסיונותיהם של המראיינים, התובע לא סיפק תשובות ענייניות מהותיות כמעט באף אחת מן השאלות, ולא ידע להשיב בעניינים אלה כמצופה מבוגר תואר לימודים לתואר אקדמי, אף בחלוף מספר שנים מהלימודים, ואף ברמה כללית בלבד.
מעיון בתשובותיו מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שעמל על תוארו.
משעה שזו עבודת הגמר ובהינתן כי לעבודת הגמר ניתן משקל רב מאוד במסגרת ההחלטות המנהליות ובצדק- אין מנוס מלקבוע כי עמדת המדינה בעניין הנה סבירה ואין להתערב בה. נימוק זה מתווסף לנימוקים אחרים שהוועדה מנתה בדבר חוסר היכרות בסיסית של התובע במושגי יסוד וקורסים אותם טען התובע שלמד כפי שבואר לעיל.
גם כאן, מבחינת תמלולי הראיונות אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובע הפגין בקיאות דלה מאוד בעניינים אלה. התובע נשאל הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות לגבי הקורסים אולם לא ידע להשיב כאמור באופן מניח את הדעת כפי שנדרש/מצופה מבוגר תואר ראשון.
בהקשר זה יש להדגיש כי התובע לא טען שמושגים אלו לא נלמדו או לא היו בעלי חשיבות בתואר אלא לא ידע או שלא זכר להסבירם. גם אם נקבל את הטענה כי על המדינה להוכיח כי השאלות הסגורות עוסקות אכן במושגים בסיסיים עד כדי כך שברור שהתובע למד אותן (וזאת לא עשה), הרי שעדיין בחינה כוללת של תמליל הראיון מגלה חוסר בקיאות קיצוני. כאמור התובע נשאל את כל סוגי השאלות וניכר כי המראיינים ביקשו באמת ובתמים לאפשר לו את הדרך הנוחה לו להסביר ולזכור. המראיינים אף אפשרו לתובע לעיין ברשימת הקורסים על מנת לרענן את זיכרונו ביחס לקורסים שלמד (37 קורסים) ואפשרו לו לבחור בכל קורס מתוך רשימת הקורסים, אך בכל זאת, התובע לא ידע לספק תשובות מניחות את הדעת כפי שניתן לצפות מבוגר תואר ראשון.
אשר לנימוק כי נמצא בידי הגף עבודה הזהה בחלקיה לעבודת התובע, לא מצאנו עיגון לטענה זו בתמלילי הראיונות וגם לא בחומר שצורף לסיכומי המדינה. יחד עם זאת, אין באמור כדי לשנות את התוצאה אליה הגענו כי התובע לא עבר הליך לימודי תקין וזאת בשים לב לתשובותיו בשני הראיונות כפי שבואר לעיל.

לטענת התובע- אין לייחס לפרטים אלו חשיבות או משקל ויש לתת את הדעת לכך שהתובע כן ידע לענות על פרטים אחרים. דעתנו היא כי התובע נשאל שאלות פתוחות והוגנות העוסקות בנושאים אשר לא סביר כי לא היה מסוגל לזכור גם בחלוף הזמן. לו היה התובע זוכר רק חלק מהקורסים או רק בחלק מן הנושאים- אולי היה בכך די אך למעשה הפגין התובע חוסר בקיאות מהותי- אשר די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית סבירה.
בהקשר זה נוסיף כי לא מצאנו טעם בטענת התובע לפיה זומן לראיון טלפונית זמן קצר לפני מועד הראיון ובשל כך לא התאפשר לו להתכונן לראיון. ראשית, אדם סביר היה עובר על החומר לפני הראיון ממילא. שנית, מטרת הראיון לבחון האם התובע עבר הליך לימודים ראוי ותקין. הכנה מוקדמת מדוקדקת ייתכן שהיה בה כדי לסכל אפשרות זו ומכל מקום בוגר שהתכונן היטב צפוי היה מן הסתם ובצדק, לשאלות ברף גבוה בהרבה. בענייננו כאמור נראה כי אין מדובר בשאלות שעניינם חורג מעבר לבסיס שאמור היה להיות זכור לתובע גם מבלי רענון. נוסיף כי - אין די שהתובע הגיש עבודות אלו ואחרות או ביצע מטלות כדי להראות שעבר הליך לימודים תקין. במבחן המציאות כאמור לא ידע התובע ולו בקווים כלליים לפרט אודות עבודות אלו.
הכלי המנהלי הראשון במעלה שבידנו הוא תמלילי הראיונות וכאמור הוא מעיד כמאה עדים על מידת היכרותו של התובע עם התואר שלמד.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובע והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיס בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.
לא מצאנו תימוכין לטענת התובע לפיה אין הלימה בין סיכום הראיון ובין התמלול. סיכום הראיון הוא אכן טופס תמציתי וייתכן שהיה עליו להיות מעט יותר מפורט אולם ככלל- הוא משקף את העולה מן התמלול.
מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הראיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כ ב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."
אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.
נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.
התביעה נדחית אפוא.
התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק ה דין, ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום שיומצא לצד המבקש לערער .

ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)