הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים תע"א 1125-09

לפני:
כב' השופט כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור מר נתי ביאלסטוק כהן

התובע
נתנאל עוקבי ת.ז. XXXXXX405
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-

הנתבעים

  1. מדינת ישראל-משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל
  2. מדינת ישראל-משטרת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיה ונימוקיה.

כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה- הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל- הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה- ככלל- לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.

תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פדי נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.

שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.

השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.

על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן –"בג"ץ מוסטקי הראשון"). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.

בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן – " בג"צ מוסטקי השני") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן – "עניין בן שמעון").

במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.

בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.

בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.

במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני- נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".

בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף, בין היתר, כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.

לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתארים של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).

ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים- כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.

נבהיר כי מסגרת דיונית זו - כפי שהוסכמה על הצדדים - מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
ביום 08.07.02 הגיש התובע, שוטר במשטרת ישראל, לגף בקשתו להערכת תואר למתן אישור שקילות לצרכי שכר ודירוג בלבד בגין תואר במנהל עסקים מטעם אוניברסיטת לטביה (נספח ז'1 לסיכומי המדינה).
ביום 10.01.05, בעקבות בג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובע ראיון אישי שמטרתו הייתה בת מתן אישור השקילות לתובע והליך תקינות לימודיו של התובע באוניברסיטת לטביה (תמליל הראיון צורף לסיכומי המדינה וסומן ז'3).

בהתאם להליך - נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש, ככל הנראה, כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.

ביום 28.02.05, נשלחה אל התובע החלטת הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל (להלן: "החלטת הגף") שלא להכיר בתואר שלמד לשם קבלת אישור שקילות וזאת מפני ש-
עלה חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע לא הוכנה על ידו. מעיון בעבודה ותשובות התובע במהלך הראיון עלה כי לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר. התובע לא הראה ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא עבודת הגמר ובנקודות מהותיות בדרך ביצועו, אף שטען כי ביצע אותו בעצמו.
התובע סרב לענות על שאלות שנועדו לספק מידע שהינו חשוב לצורך הליך השקילות.
(נספח ז'6 לסיכומי המדינה)

ביום 24.10.05 שלח התובע מכתב ערעור (אשר התקבל ביום 30.10.05), במסגרתו ביקש מהגף לשקול החלטתו מחדש. (נספח ז'7 לסיכומי המדינה).

ביום 15.02.06 השיב הגף לתובע מדוע לא אושר תוארה לצרכי שקילות וכי החלטתו נותרה בעינה (נספח ז'8 לסיכומי המדינה) כאשר בהחלטה נוספה, בין היתר, התייחסות הגף לענין תשובותיו הלוקות בחסר של התובע בנוגע לקורסי לימוד ואופן העברת השיעורים, שנשאל עליהם.

התובע לא קיבל את רוע הגזרה והוסיף להתכתב עם הגף בעניין זה, התכתבות שאין באמור בה כדי להוסיף לשלמות התמונה שבפנינו ולכן לא נפרטה.

התובע לא זומן לראיון חוזר.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובע, נפגע פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתו, גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.

עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.

חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה במסגרת החלטתה, לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידה) בין מועד הלימודים למועד הריאיון. בהקשר זה, טען התובע כי חלוף הזמן מחייב רשות מנהלית ליתן משקל מתאים לראיות שונות בעניינו אך הרשות המנהלית לא ביצעה את האיזון הראוי, כמו כן, אין חולק כי אילו היה התובע מעיין בעבודות ההגשה שהגיש בקורסים השונים היה באפשרותו להשיב לשאלות שנשאלה בראיון.

התואר הנו לצורכי דירוג שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו -במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.

הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין: לטענת התובע הוא עבר הליך לימודים תקין. התובע סיפר אודות מבחנים אמריקאים שנערכו במהלך לימודיו ופירט לגבי היום והשעה בהם נערכו הרצאות פרונטליות. התובע סיפר על מספר הקורסים שלמד, שכר הלימוד ששילם וכי הוא זה אשר כתב את עבודת הגמר אשר הוגשה בשמו וכמו כן, סיפר מהיכן השיג את החומרים אשר היו דרושים לו לצורך עבודותיו. התובע מלין על כך שעבודת הגמר לא היתה ברשותו עובר לראיון ובשל כך שנאמר לו כי לא ישאלו שאלות תוכן לא נערך בהתאם. התובע ענה לשאלות שנשאל למיטב זכרונו ובשים לב לחלוף הזמן מהמועד בו הוגשה העבודה. התובע מסר פרטים רבים ומשכנעים אודות עבודת הגמר לרבות, הליך איסוף החומרים להכנת העבודה, שיטת המחקר, הליך ההגנה ופעל בהתאם להנחייתו והוראותיו של המנחה. התובע סרב לענות על שאלות תוכן בשל יעוץ משפטי שקיבל.
בהתייחס להיכרות עם הקורסים, טוען התובע כי התבקש בעצת עורכי דינו דאז שלא להשיב כלל על שאלות במסגרת הריאיון ואין לקבל את עמדת הנתבע ביחס לבקיאותו בקורסים השונים.
הגשת תכלית ה"אקדמיזציה": התובע מתקומם כנגד טענת המדינה כי לכאורה התואר האקדמי לא נלמד על ידו, ולו מן הטעם שלא ידע התובע להשיב על שאלות מסוימות. מדובר בהסתכלות צרה של המדינה ואין זה המבחן הראוי לבדוק האם תואר אקדמי הותיר רושם בבוגר.
ריקון "זכות השימוע" מתוכן: הריאיון לא התקיים ב"לב פתוח ובנפש חפצה" מצד המראיינים. כך, עבודת הגמר לא הוצגה לתובע לפני קיום הראיון ולא הובא לידיעת התובע, במהלך הראיון, עניין קיומו של חשד כי עבודתו לא הוכנה על ידו. המראיינים לא הכירו את עבודת הגמר של התובע כך שהתובע נשל שאלות מטעות ו/או שאלות המעידות על חוסר בקיאות בעבודת התובע
פגיעה בזכות הקניין, בשם הטוב: התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו אל מול החשד שדבק בה.
נזק ראייתי- לטענת התובע, הנתבעים איבדו מסמכים מהותיים בעניינו. התובע מפנה להליך גילוי מסמכים ממנו עלה כי מסמכים רבים בעניינו של התובע לא אותרו. בשל כך יש להחיל בעניינו את כלל הנזק הראייתי ולהעביר את נטל השכנוע באשר לעובדות השנויות במחלוקת לכתפי המדינה.
התובע סבורה כי בשל הנזק הראייתי האמור הרי שדרושה התערבות בית הדין בבחינת סבירות ההחלטה המנהלית .
פגיעה בעקרון ההסתמכות - יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.

פגיעה בזכות התובע לקיום ראיון חוזר- נטען כי סירובו של הנתבע לערוך לתובע ראיון חוזר/נוסף עומד בניגוד ובסתירה מוחלטים להחלטותיו של בג"צ בעניין מוסטקי השני ובן שמעון. התובע מוסיף וטוען כי קיים פער מהותי בין "סיכום הריאיון" בעניינו לבין תמלול הריאיון, כאשר ל"סיכום הריאיון" חשיבות יתרה וכי עסקינן במסמך מכונן, אשר התווה ו/או היה מרכזי מבין הראיות בעניינו של התובע בהליך קבלת ההחלטה בעניין אישור שקילות התואר.

התובע טוען כי ההחלטה המנהלית בעניינו הנה בלתי סבירה. לטענתו, קיימם "בקעים מהותיים בתשתית הראייתית" שעמדו בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידו גם אינה מידתית. בין היתר, עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקה של התובע עולה על התועלת.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה ומבקש להצהיר כי החלטת הנתבע 1 לשלול את שקילות התואר של התובע בטל מעיקרו. לחילופין, יש לאפשר להורות כי לתובע יערך ראיון שני ולהורות למדינה על תשלום למפרע של הטבות השכר עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן אישור שקילות מלכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.

המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה - לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.

עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.

לטענת המדינה - בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.

המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם של ההליכים. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.

עוד טוענת המדינה כי השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובע חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.

המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.

הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.

המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הראיון וכד'.

לגופם של דברים המדינה עורכת בדיקה פרטנית של הראיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.

המדינה עומדת על כך שחלה התיישנות על התקופות שקדמו למועד שבע השנים שקודם להגשת כתב התביעה.
המדינה מתייחסת, בסיכומיה, בין היתר, לטענת התובע לנזק הראייתי שלכאורה נגרם לו וטוענת כי התובע לא הסביר בסיכומיו הכיצד אותם מסמכים היו יכולים לחזק את עמדתו (סעיף 314 לסיכומי המדינה).

דיון והכרעה
נפתח ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה וטעמינו מובאים להלן.

בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09-11 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.

לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר, ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.

יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו כי סבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.

נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם: "שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו".

אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.

עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלו העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה".

מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הראיון במתכונת בה התקיים.

כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.

תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך לימודים תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.

כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה. בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הנה " ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99 / 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין).
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.

היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף". (וראה גם בעניין מקסימוב לעיל).

עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).

בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת- הפגיעה הנה כדין.

כאמור- הגענו למסקנה כי ברף ראייתי זה - של ראייה מנהלית טובה והחלטה מנהלית סבירה המבוססת עליה - עמדה המדינה.

על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין- אין מוט ל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה", שמה את התובע ועמו את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.

נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה וכי היה עיון מדוקדק בכל הראיות הרלוונטיות.

כאמור כבר לעיל, בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות עמדו מספר נימוקים מהותיים כאשר על נימוק אי ההתאמה, הודיעה המדינה בבג"ץ כי לא תעמוד. נבחן אפוא את הנימוקים האחרים:

חשד לפיו עבודת הגמר של התובע לא הוכנה על ידו –מעיון בעבודה ובתשובות התובע בראיון עולה כי התובע לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר.

בנוגע לקורסים, התובע לא ענה לשאלות שנשאל.

נדגיש כי הכלי המנהלי המרכזי המצוי לפנינו הוא הריאיון והתשובות שניתנו על ידי התובע, ותשובות אלו מביאות אף אותנו למסקנה כי בקיאותו של התובע בעבודת הגמר ואף בכלל הייתה נמוכה ביותר ואינה מספקת וזאת בניגוד לתמונה שהתובע ניסה לצייר בסיכומיו.

לתובע נערך ראיון יחיד ביום 10.01.05. התובע שיתף פעולה עם המראיינים, אך חלק גדול מתשובותיו היו "לא זוכר" או תשובות חלקיות שלא מניחות את הדעת.

ככלל - התובע ידע להשיב על השאלות אשר נגעו בחלק הטכני של לימודי התואר. כך ידע לומר היכן היה מקום הלימודים, שכר הלימוד, שיטת הלימודים (הרצאות/עבודות ומבחנים), שם המנחה ומספר הקורסים שלמד.

באשר לקורסים שלמד – התובע נמנע מלהשיב על השאלות שנשאל. התובע לא זכר מה היה הקורס הראשון והאחרון שלמד וכאשר התבקש לספר על קורס אחד שעדיין זוכר פרטים לגביו השיב : "לא, לא הבנתי. לא עומד בין הבג"ץ" (עמוד 7 לתמלול שורה 13 ). המראיין אשר לא הבין את פשר תשובתו, ביקש לשאול את התובע שאלה נוספת הנוגעת ללימודיו של התובע כאשר ביקש מהתובע להסביר מהו "פלח שוק", שוב, במענה לשאלתו השיב לו התובע "לא הבנתי עם בג"ץ" (עמוד 7 לתמלול שורה 19). מכאן, ניגש המראיין לשאלות הנוגעות לעבודת הגמר.

לעניין עבודת הגמר, עבודת הגמר של התובע היתה בנושא "הקשר בין שביעות רצון של שוטרים וגורמים שונים בתחנת משטרה לבין רצונם לניידות". אנו סבורים כי לצורך השאלה האם התובע ערך וכתב את עבודת הגמר בעצמו, הרי שדיי היה בשאלות בסיסיות מהן ניתן להתרשם. בקיאותו בעבודת הגמר עצמה לא היה בה בהכרח כדי להכריע את הכף במסקנת המראיינות לגבי התרשמותן בנוגע לשאלה האם התובע ערך וכתב בעצמה את עבודת הגמר.

בין היתר, טען התובע כי החלטת הגף נגועה בחוסר סבירות וזאת, לנוכח העובדה שעבודת המחקר לא הוצגה בפניו עובר לראיון - והרי שהתובע נשאל, בעיקר שאלות בסיסיות ביותר הנוגעות לאופן בו ערך את המחקר, שאלות עליהן לא זכר להשיב, כגון: כיצד בחר את נושא העבודה, כיצד נערך איסוף החומר לעבודה, שיטת המחקר, מטרת המחקר, וממצאי המחקר.

תשובותיו של התובע לא הניח את דעת הגף והעלתה חשד כי התובע לא הכין את העבודה בעצמו. במרבית תשובותיו, התובע לא זכר לפרט לגבי שאלות שנשאל. כך למשל, לא זכר התובע לפרט לגבי מספר השאלונים שחילק לשוטרים לצורך מחקרו (עמוד 8 לתמלול שורה 13), התובע לא זכר כיצד ניתח את ממצאי המחקר והאם השתמש בתוכנה כלשהי (עמוד 9 לתמלול שורה 14), התובע לא זכר לפרט את מסקנת המחקר (עמוד 8 לתמלול שורות 25-28).

התובע סיפק תשובות לאקוניות כאשר התבקש לספר על פרטים שהוא כן זוכר מעבודתו, כך נשאל והשיב:
" יובל: מה אתה כן זוכר מהעבודה שאתה יכול להגיד לי?
אלנתן: מה אני זוכר? היתה שיטת בניה.
יובל: מה זה שיטת בניה?
אלנתן: שיטת העבודה, איך ניגשתי אליה, איך עשיתי.
יובל: אתה יכול לספר קצת?
אלנתן: אמרתי לך.
יובל: שלקחת מהספרים..
אלנתן: לקחתי ספרים עשיתי מחקר עשיתי זה. ועל זה הגעת למסקנה.
יובל: או קי זהו זה שיטת הבניה?
אלנתן: זה שיטת הבניה.
יובל: מה עוד מעבר לכך?
אלנתן: אל זוכר."
(עמודים 9-10)

כך, לא זכר התובע לספר על ממצא אחד מהשאלונים ששימשו אותו לצורך המחקר או על מסקנות המחקר (עמוד 12 לתמלול).

נסכם כי מעיון בתשובותיו של התובע במהלך הראיון וההתרשמות הכללית, מביא לטעמינו למסקנה הברורה כי התובע הפגין בקיאות נמוכה אשר אינה תואמת את הבקיאות הנדרשת מסטודנט שלמד 37 קורסים ועמל על עבודת גמר. לא סביר כי סטודנט שלמד 37 קורסים, עבר מבחנים והשתתף בהרצאות, ועמל על עבודת הגמר, לא יזכור לספר על קורס אחד לפחות שלמד כאשר רשימת קורסים הונחה בפניו. היה מצופה מבוגר תואר ראשון לזכור, ולו באופן בסיסי, קורסים שלמד, למרות חלוף הזמן, כטענתו.

כך גם לא מקובל עלינו כי התובע אשר מתיימר להיות זה שכתב עבודת גמר, נמנע מלפרט לגבי ממצאים או מסקנות עבודת הגמר שנשאל ושהיו יכולים לשקף הליך לימודים תקין. נבהיר כי לטעמנו הגם שנימוק זה בלבד די בו כדי להביא לדחיית התביעה אולם כחיזוק לו נוסיף כי גם הנימוקים הנוספים שהעלתה המדינה מקובל עלינו.

אנו סבורים כי הדין עם המדינה. אכן התובע הפגין בקיאות דלה מאוד בענייני לימודיה באוניברסיטת לטביה. התובע נשאל הן שאלות פתוחות והן שאלות סגורות וספציפיות אולם לא ידע להשיב באופן המניח את הדעת ואשר היה בו די בו כדי להטות את הכף לקביעה כי ההחלטה המנהלית אינה סבירה – כפי שהתובע מנסה לטעון.

כאמור- התובע טוען כי עבודת הגמר לא הונחה בפניו וכפי שעמדנו על כך לעיל, הרי שעיקר השאלות שנשאל התובע היו שאלות בסיסיות- ונבהיר כי החלטת הגף אינה נסמכה רק על תשובותיו של התובע הנוגעות לעבודת הגמר אלא שבפני הוועדה עמדו שיקולים נוספים לדחיית בקשת התובע.

אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובע וחלוף הזמן מצדיק את הקושי לזכור פרטים, טענה זו אינה מקובלת עלינו. כאמור התובע נשאל שאלות בסיסיות בלבד אשר לא סביר שנעלמו מזיכרונו כליל ונראה מן התמלול כי ניתנה לו הזדמנות פתוחה והוגנת.

לא מצאנו תימוכין לטענת התובע לפיה אין הלימה בין סיכום הריאיון ובין התמלול. סיכום הריאיון הוא אכן טופס תמציתי וייתכן שהיה עליו להיות מעט יותר מפורט אולם ככלל- הוא משקף את העולה מן התמלול.

עוד נוסיף לאמור כי בטרם הגעתו לריאיון, נשלח לתובע שאלון שהתבקש למלא בנוגע ללימודיו באוניברסיטת לטביה. כך שיכל התובע להיערך לראיון מבעוד מועד.

כאמור- התובע טוען כי נגרם לו נזק ראייתי ומפנה למסמכים הספציפיים אליהם מתייחס כי אבדו (תצהיר מטעם אשת התובע, טיוטת עבודתו של התובע עליה הערות המרצה, תיק עבודות ומסמכים של התובע עבודת גמר המקורית של התובע – סעיף 44 לסיכומי התובע). והרי ששאלות המראיינים הנוגעות לעבודת הגמר היו שאלות בסיסיות- ונבהיר כי החלטת הגף אינה נסמכה על תשובותיו של התובע הנוגעות לעבודת הגמר, בלבד, אלא שבפני הוועדה עמדו שיקולים נוספים לדחיית בקשת התובע, וכפי שלמדנו מהתכתבויות התובע עם הגף שצורפו. התובע אינו מפרט הכיצד העדרם של אותם מסמכים שאבדו, לכאורה, מהווים פגם היורד לשורשו של ענין ושיש בו כדי לבטל את החלטת הגף. בכך נדחית טענת התובע לנזק ראייתי.

מכל מקום- המדינה הבהירה כי ההחלטה התקבלה על יסוד כלל החומרים ולא על יסוד סיכום הריאיון בלבד. אכן- בחינה של כל החומר הרלוונטי, כפי שערכנו אף אנו למעלה- מעלה כי ההחלטה המנהלית, ברף הראיות הנדרש לה- הנה סבירה.

התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינה הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות של התובע, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבה ביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.

בעניין זה כבר נקבע על ידי חברתי כב' הנשיאה בדימוס פרוז'ינין (ראו למשל בס"ע (י-ם) 17151-11-11 רונן לוי נ' משטרת ישראל - חוליית דירוג ושכר (10.8.16) ) כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי."

אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת, יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור היא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.

נדגיש אפוא- כי אין בקביעה השיפוטית דכאן משום קביעה הנוגעת לטוהר מידותיו של התובע אלא רק קביעה כי הליך הלימודים שעבר- אין די בו על מנת להעניק אישור שקילות.

בנסיבות האמורות, אנו סבורים כי גם ההחלטה שלא לקיים עם התובע ראיון נוסף הינה החלטה הגיונית. התובע אינו מסביר מה יכול היה להיאמר בראיון נוסף, שיש בו כדי לתקן את הפגמים שנתגלו או נחשפו במהלך הריאיון הראשון שנערך עמו . במהלך הריאיון ברי כי התובע שיתף פעולה כמיטב יכולתו. המדינה אף לא התחייבה לערוך ראיון נוסף לכלל המבקשים, אלא עשתה זאת בכל מקרה לגופו. נזכיר כי שאלת חיובה של המדינה לערוך ראיון נוסף כאמור כבר נדונה בעניין מוסטקי השני ולעניין זה הטעים בית המשפט העליון כדלקמן-
"לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים. מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מנהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת".

התביעה נדחית אפוא.

התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"כ אייר תשע"ז, (24 במאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט

נציג ציבור (מעבידים)