הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ק"ג 14416-06-16

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור עובדים – יעקב מלול
נציגת ציבור מעסיקים – תמר סליימן

התובע
מאיר צדוק ת.ז. XXXXXX441
ע"י ב"כ: עו"ד מאירה נעם
-
הנתבעת
מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ חברות 520019688
ע"י ב"כ: עו"ד יורם הרשקוביץ

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע, המכהן כמנכ"ל האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לקצבה ולמענק מקרן הפנסיה.
כן ביקש התובע לקבוע כי הוא זכאי לגמלה מדצמבר 2011, לקבוע את השיעור של הפנסיה בעת הגיעו לגיל פרישה ולחייב את הקרן בתשלום הגמלה בכל חודש החל מדצמבר 2011 ועד ינואר 2013. כמו כן תבע הפרש גמלה החל מחודש ינואר 2013 ואילך.

הנתבעת טענה כי התובע דחה את יציאתו לגמלאות, ופרש בחודש ינואר 2013, ומעמדו בגין כך הוא כמי שדחה את פרישתו. לטענת הנתבעת העובדה כי המשיך לשלם לקרן הפנסיה בחודשים בהם המשיך לעבוד, הקנתה לו כיסוי ביטוחי גדול יותר לו היה מתרחש אירוע מזכה בהתאם לתקנון.
כמו כן, טענה כי לא חלה עליה חובת יידוע, ומכל מקום נשלחו לתובע דוחו”ת חבר קבועים מהם יכול היה לדעת את כל המידע הדרוש, לרבות כי גיל הפרישה הינו 67 כמצוין בהם.
עוד ציינה כי שולם לתובע מענק שנים עודפות על פי הוראות התקנון.
משרד האוצר הגיש עמדה בה התנגד לצירופו להליך, ובה ציין כי בהיעדר עילה כלפי המדינה המשלמת את חלקה בקצבתו בהתאם להסכם הרציפות, אין מקום לצירוף המדינה. עוד ציין כי לטעמו שוגה התובע באופן חישוב גמלתו ובפרשנות בג"ץ קוריצקי שאינו חל במקרה זה .

העובדות
התובע כיהן בתפקיד מנכ"ל האקדמיה הלאומית ישראלית למדעים (להלן: האקדמיה למדעים) תקופה שמיום 01/12/1987 ועד 31/12/2016, מועד בו פרש מעבודתו.
טרם עבודתו באקדמיה למדעים היה עובד מדינה משנת 1969.
בעבודתו כעובד מדינה היה זכאי לפנסיה תקציבית.
במהלך שנות עבודתו באקדמיה למדעים ועד פרישתו, היה התובע חבר בנתבעת שהינה היום חלק מקרן עמיתים שאיחדה את קרנות הפנסיה הוותיקות (להלן: מבטחים או הקרן, בהתאמה).
בין המדינה ובין מבטחים נחתם הסכם רציפות בנוגע לעבודתו של התובע באופן שהסכם הרציפות בין המדינה לבין קרנות הפנסיה של ההסתדרות יחולו גם עליו.
בתאריך 01/11/11 הגיע התובע לגיל קצבה (67) כאשר לזכותו רצף של תקופת ביטוח שמעל ל-420 חודש. תקופה זו זיכתה אותו בצבירה של פנסיה מקסימלית בשיעור של 70%.
התובע המשיך בתפקידו כמנכ"ל האקדמיה למדעים, עד ליום 31/12/16, בהיותו בן 72.
התובע פנה לקרן בדרישה לקבלת קצבה שנה לאחר פרישתו ובעקבות פנייתו שולמה הקצבה החל מינואר 2013.
במשך תקופה נוספת של 13 חודשים האקדמיה למדעים הפרישה משכרו תשלומים לקרן.
הקצבה שמקבל התובע מחושבת יחסית על פי שתי תקופות זו של העסקתו במדינה וזו של העסקתו באקדמיה למדעים. בתקופת עבודתו במדינה מחושב שכרו כפי שקיבל באותה עת. בתקופת העבודה באקדמיה למדעים מחושב שכרו האחרון.

המחלוקת
האם זכאי התובע לקבל את הקצבה מחודש דצמבר 2011 עד ינואר 2013 (13 חודשים).
האם זכאי לחישוב פנסיה על פי שכרו האחרון באקדמיה למדעים, או שמא נכון אופן החישוב שבוצע על ידי הנתבעת.
האם הנתבעת פעלה כדין במועד תשלום הקצבה ובשיעור הקצבה.

הכרעת הדין
התובע אישר בעדותו כי קיבל דוחות ממבטחים "אני לא זוכר, נניח שקיבלתי" (עמ' 7 ש' 23), ובהמשך "ש. כשקיבלת את הדוחות ממבטחים הסתכלת עליהם? עיינת בהם? ת. אני יכול לומר בביטחון שכמעט מעולם לא" (עמ' 7 ש' 26 עמ' 8 ש' 1).
הנתבעת צירפה לכתב ההגנה דוחות שנתיים שנשלחו לתובע לשנים 2007, 2010, 2011, 2012. בכל אחד מהם היה מצוין במפורש גיל פרישה 67 שנים (משבצת תחתונה בכותרת המסמך).
בשנת 2004 רצה התובע לפרוש פרישה מוקדמת במימון מעסיק, אולם לא עשה זאת בפועל. בנספח י"ג לתצהירו של התובע מיום 03/05/04 פונה התובע לנתבעת ומציין בפניה, באמצעות מנהל מחלקת הפנסיה באקדמיה למדעים, בעניין עלות מימון פרישתו לפנסיה מוקדמת. בעניין זה נחקר התובע ומאשר (עמ' 8 ש' 2-11).
מחקירתו עולה כי כבר ב-2004 הגיע התובע ל-420 חודשי ביטוח. התובע נשאל מדוע לא ביקש מהמעסיק אז להפסיק להפריש למבטחים ולעבור לקרן אחרת, מאחר ולפי המכתב הגיע למקסימום גמלה, ועל כך הוא עונה "... זה מתאים להמשך, עניין זה לא היה בראש מעייני מעולם. מילאתי את תפקיד מנכ"ל האקדמיה למדעים עד שנת 73' לא בגלל עניין כספי, עניין אותי מקום העבודה וחשיבותה." (עמ' 8 ש' 12-13). ובהמשך, מציין כי לא פנה לייעוץ פנסיוני מאחר והנושא היה מינורי לחלוטין מבחינתו, וזו גם הסיבה שלא ביקש קצבה.
באשר לתחשיב שנעשה בדבר החלק שקשור להפרשת המדינה מציין "זה חישוב שבאופן גס אתה עושה 70% ממשכורת של 40,000 ₪. לא צורף לתצהיר תחשיב רואה חשבון." (עמ' 8 ש' 26-27)(דגש ש.ש.).
בסעיף 1 לתצהירו של התובע הוא מציין : "העובדה שפניתי באיחור של 13 חודשים לקרן למיצוי זכויותיי, אינה צריכה לפגוע בזכויות שצברתי. כל פירוש אחר משמעותו עשיית עושר ולא במשפט, אין לקרן כל זכות ליהנות מטעות של המבוטח, מה עוד שבמקרה זה הקרן בעצמה היא שגרמה לטעות, או לפחות תרמה לה תרומה של ממש מאחר שהפרה את חובתה להודיע במועד על גיבוש זכותי לקבלת גמלה. אציין כי בדוחות התקופתיים שנשלחו אליי לא הובר מהם התנאים המזכים לקבלת קצבת זקנה וצוין שם רק גיל פרישה" (דגש ש.ש. )..
הנתבעת הוכיחה כי גיל הפרישה הופיע בדוחות שקיבל התוב ע. עוד הוכיחה כי בדוחות וברישום בגב הדו"ח היתה התייחסות גם לזכויות ולא רק לגיל הפרישה. עוד הוכיחה הנתבעת כי התובע לא עיין בהם ולא התעניין בהם ולא מילא חובה בסיסית של קריאתם.
בעמוד האחורי של דוחות הפנסיה שנשלחו לתובע (נספח 1 לתצהיר הנתבעת) יש את כל פרטי ההסבר של זכויות הפנסיה באופן תמציתי על פי התקנון. בין היתר מוגדרים חודשי הביטוח, שיטת החישוב ותנאי הזכאות לקצבת זקנה ומענק שנים עודפות. יתר על כן, יש אף התייחסות למבוטח שדחה פרישתו לאחר הגיעו לגיל קצבת זקנה (סעיף 8 לתמצית שבגב הדוח למבוטח). גיל קצבת הזקנה מפורט בסעיף 16 שבגב הדו"ח, אותו אין מחלוקת כי התובע קיבל.
הנתבעת הגישה מסמך של משרד האוצר אגף שוק ההון ביטוח וחיסכון מיום 10/03/04 (נספח 2 לתצהירה), ובו מפורט הדיווח השנתי למבוטחים בקרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר. הדוחות שצורפו עונים לדרישות של שוק ההון בחוזר זה.
התובע טען כי לו היה פונה בחודש נובמבר 2011 בהגיעו לגיל פרישה, בבקשה לתשלום קצבה היה זכאי לקבלה במלואה החל מחודש דצמבר 2011 ואילך. זאת מחמת ששלושה תנאים בתקנון האחיד התקיימו בו, הגיעו לגיל קצבת זקנה, צבירת 120 חודשי ביטוח או יותר ואי משיכת כספים מהקרן. על כן לגירסתו חל סעיף 10.
עוד טען כי משפנה באיחור של שנה ומשהתברר לו שהקצבה תשולם רק מינואר 2013, קבל מענה משתנה מהקרן. תחילה טענה הקרן שהתובע לא צבר את התקופה המירבית המזכה וכי דחה את יציאתו במתכוון להשלמת הזכויות (נספח ו' לתצהיר התובע). הנתבע חזר בו מטענה זו, שהיתה שגויה מאחר וצבר אף מעבר לתקופה הנדרשת ל-70%. בשל כך אף קבל מענק.
הגרסה הסופית של הקרן לאי תשלום שלושה חודשים הקודמים להגשת הבקשה, היתה כי הודעתו באיחור נבעה מדחיית הפרישה, וכי לא קמה לה חובה ליידעו בהגיעו לגיל פרישה. לטענת התובע , גם לו הטעות שלו – זכאי לכספים.
סעיף 50ב' לתקנון הקרן קובע כי בעניין דחיית יציאה לקצבת זקנה "מבוטח במספר קרנות יהיה רשאי לדחות יציאתו לקצבת זקנה כאמור בסעיף 14 לתקנון, ובלבד שדחיית יציאתו לקצבת זקנה תהיה בכל הקרנות הוותיקות שבהסדר בהן הוא בוטח".
במענה לטענתו זו של התובע ענתה קרן הפנסיה כי אין חובה לשלוח מכתב למבוטחים פעילים כחצי שנה לפני הפרישה, המזמין אותם לקבל קצבת זקנה מקרן הפנסיה, ורק לאחר שהתובע הגיע לגיל פרישה נקטה הקרן בהנחיה מנהלית של פנייה למבוטחים, וולונטרית ובאופן שלא ניתן לזקוף לחובתה היעדר פנייה. לעניין זה הפנתה הקרן לק"ג 7872-02-15 סימה סופי שירי נ' קרן מקפת (להלן: פסק דין סימה סופי) בו נקבע כי אין להטיל חובה על קרן הפנסיה לעדכן את עמיתי הקרן בדבר האפשרות לפרוש לזקנה (ההליך תלוי בארצי) (ראה גם ק"ג 34699-03-17 שפיר נ' מבטחים ק"ג 35746-01-16 שטיינהרץ נ' מבטחים).
התובע טען כי יש לאבחן את פסקי הדין מאחר ושם נקבע פיצוי על היעדר יידוע ואילו בתביעה זו מדובר בתשלום גמלה. אין לקבל טענתו זו. העיקרון הוא אותו עיקרון של היעדר חובת יידוע. במקרה שבפנינו נשלחו לתובע כאמור ההודעות מהן יכול היה ללמוד על זכויותיו, זאת לאורך שנים.
אין מחלוקת כי אין בתקנון הקרן הוראה המחייבת אותה להודיע לעמיתים על זכאותם לקצבה בנקודות זמן שונות במהלך חייהם. משאינה מעוגנת בתקנון, אין לחייב את הקרן בחובה זו. חובת הנאמנות של הקרן כלפי עמיתיה, אינה כוללת את היידוע הספציפי הנ"ל. זאת ועוד, הוכח בפנינו כי הקרן יידעה את התובע על הגיל, שלחה לו דוחות ובהם גם דברי הסבר וגם סכומים, וכן הוכח כי כבר ב-2004 ידע שיכול לפרוש בדרך זו או אחרת, חזר בו והמשיך להחליט לעבוד. בנסיבות אלה, בפרט, אין להטיל על הקרן חובות נוספות.
טענת התובע בדבר חובת הקרן ליידעו נדחית בין אם הייתה לו טובת הנאה ובין אם לא הייתה לו טובת הנאה. יתר על כן כפי שנראה מטה – לו היה מתרחש אירוע מזכה, הייתה עשויה להיות לו טובת הנאה בגין תשלומיו לקרן.
התובע טען כי הקרן לא פעלה בחובת תום הלב בה היא מחויבת לחבריה, וכי עמדה בחיבוק ידיים. לצורך כך הקיש התובע מפסיקה הנוגעת לחובת גילוי של מעביד כלפי עובדו. (עב' 2662/05 תורה בנין נ גד מדינת ישראל – הממונה על תשלום גמלאות ואח' ). יש לאבחן את הנאמר בפסק דין זה ואין להקיש ממנו שעה שיש פסיקה ספציפית בנוגע לחובת הנאמנות של קרן פנסיה.
התובע , או מי מטעם המעסיק , יכול היה לשלוח מכתב ולברר כפי שעשה בנספח ו' בשנת 2004.
פרט לכך שהקרן שלחה לתובע מידע באופן חוזר ונשנה בדוחות , התובע כלל לא טרח לקרוא אותם ולהשכיל מהם. משכך, סבורים אנו כי הקרן עמדה בחובת ההגינות ותום הלב, כאמור בפסיקה (ע"ע 1341/01 רפפורט נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (פורסם בנבו), ע"ע 42050-05-14 מדינת ישראל, הממונה על תשלום גמלאות נ' שדה (פורסם בנבו)). דווקא האמור בפסק דין עע ' 42050-05-14 מדינת ישראל – הממונה על תשלום גמלאות נגד פרופסור מנחם שדה בדבר חובת העובד לקבל ייעוץ מתאים בעניין הפרישה, תומך בגירסת הנתבעת. בנוסף יש לומר כי יש להבדיל בין הממונה על הגמלאות הפועל מכוח חוק הגמלאות לבין קרן הפנסיה, אשר לגביה יש מניעות לפעול בפעולות מסויימות שהן מהוות ייעוץ, זאת בניגוד לממונה על הגמלאות אשר לגביו לא קמה בחוק או בדרך אחרת מניעות זו.
אף תקנה 41ל"א(ג) לתקנות מס הכנסה מחייבת את הקרן לשלוח מכתב חצי שנה לפני פרישה אך ורק למבוטחים לא פעילים אין חובה לשלוח למבוטחים פעילים .
התובע טען כי הקרן ידעה שהתובע צבר את מלוא התקופה המזכה אותו בפנסיה. כפי שנקבע בפסק דין סופי לא מצופה מהקרן לערוך מעקב אחר כל אחד ואחד מעמיתיה.
לעניין זה טען התובע כי תחילה טענה הקרן ששלחה לו הודעה על מועד הגיעו לגיל קיצבה, לאחר מכן משהתברר כי הטענה אינה נכונה, העלתה גרסה אחרת לפיה : "לקראת הגיע מבוטחים לגיל הפרישה, הקרן נוהגת לשלוח אליהם מכתב המציין בפניהם את מועד הגיעם לגיל קצבת זקנה תקנונית, אם מכתב שכזה לא התקבל אצל ד"ר צדוק אין לנו אלא להצטער על כך " (סעיף4 לנספח ו' הנ"ל). יודגש כי בעניין זה גם אם טענה הקרן בדבר המנהג לשלוח מכתב, בנספח ו' הרי שלפנינו הציגה את המקורות הנורמטיביים המחייבים אותה. לא הוכח מקום נורמטיבי המחייב את הנתבעת לפנות בגיל הפרישה. הפסיקה קבעה במפורש העדר חובה כזאת. ככל שהתובע טוען ל"נוהג" ע"פ נספח ו', היה עליו להוכיח "נוהג".
התובע הסתמך על עדת הקרן גב' לי אופק אשר ציינה בעדותה כי עד 2013 שלחה למבוטחיה הודעה אולם רק לחברים "לא פעילים". בכך יש לתמוך בגרסת הנתבעת דווקא אשר פעלה על פי תקנה 41ל"א(ג) לתקנות מס הכנסה. אף לגרסת התובע לא נתקבלה מגברת אופק תשובה מתי שונה הנוהל גם לחברים פעילים. כל כן לא הוכח מועד תחילת ה"נוהג".
.טענת נוהג לא יכולה להטען בעלמא בלא הוכחה וגם מטעם זה דין טענתו בדבר חובת הפניה של הנתבעת – נדחית.
יש לדחות גם את טענת התובע כי משהוחל ב יישום נוהג חדש ליידע חברים, יש להסיק מכך שהדרך בעבר הייתה שגויה. טענה זו אינה נכונה עובדתית ומשפטית. לא היה מקור נורמטיבי המחייב יידוע. ככל שהקרן החליטה לפעול לפנים משורת הדין, יש לזקוף זאת לזכותה.
זאת ועוד, ההחלטה מתי לצאת לקצבת זקנה היא החלטה אישית של העמית המבוטח, וכפי שציין התובע הוא בחר להישאר לעבוד לאו דווקא מטעמים כלכליים, אלא מטעמי שליחות. זאת יש לכבד ולהעריך. יחד עם זאת אין לומר כי במעמדו הרם לא היה לתובע עם מי להתייעץ ברמה של ייעוץ פנסיוני או כי לא היה ביכולתו או בהבנתו לעשות כן. לפיכך וכאמור בפסק דין בעניין סימה סופי, אין לגלגל את המחדל בבירור זכויותיו של התובע דווקא לפתחה של מבטחים. בניגוד לאמור בפסק דין סימה סופי, שם התובעת לא ידעה שיש אפשרות לקבל קצבת זקנה בעודה עובדת, הרי שהתובע ידע זאת כבר בשנת 2004, עת פנו מטעמו בע ניין זה.
אין מחלוקת כי התובע דחה את יציאתו לגמלאות, הוא פרש לזקנה בחודש ינואר 2013 כשהוא בן 68 וחודשיים.
יש לדחות גם את טענת התובע כי הייתה חובה על הקרן לעדכן אותו שבאפשרותו לפרוש לזקנה ובמקביל להמשיך לעבוד , זאת כאמור בפסק דין סימה סופי לעיל. תקנון הקרן אינו קובע חובת סיום עבודה כתנאי לקבלת קצבת זקנה וכך גם לא נרשם בהודעות שקיבל. בהודעות שקיבל יש הפנייה לאינטרנט לתקנון והוא גלוי לעין כל ופתוח לעיון (ע"ע 1295/04 רפאל רזי נ' מבטחים).
התובע דחה את פרישתו ועל פי התקנון דחיית פרישה משמעותה תוספת זכויות. תוספת זכויות זו קמה גם אם המבוטח צבר שיעור קצבה מרבי לפני גיל הפרישה (70%) כפי שהיה מצבו של התובע. כמו כן, על פי התקנון רשאי עמית להחליט אם ברצונו לקבל החזרת כספים במקום קצבה.
כל אלה היו זמינים לתובע בדוחות התקופתיים הרבעוניים שנשלחו לו כמבוטח פעיל בקרן הפנסיה (ק"ג 40739-02-11 יהודית סיידוף נ' מבטחים (פורסם בנבו), ק"ג 32917-06-15 שמוליק גרגורי בסין נ' מבטחים (פורסם בנבו)).
זאת ו עוד, הנתבעת טענה כי לו הייתה יוצרת קשר עם התובע בקשר לחלופות העומדות לרשותו, היה בכך משום ייעוץ פנסיוני אשר הקרן מנועה מלעסוק בו ואסור לה לעשות כן (חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיונית) תשס"ה- 2005, (סעיפים 5(ד) ו-12 לחוק זה). אכן כך הוא. משכך הייתה מנועה .
עוד טענה הנתבעת כי משהפקיד התובע דמי גמולים בקרן הפנסיה לאחר גיל 67, חזקה עליו כי בחר שלא לפרוש לזקנה. לקרן אין ידיעה לגביי הסכמי ותנאי עבודה של עובד כלשהו אלא אם כן הוא מיידע אותם, וזאת לא עשה התובע. יתר על כן כפי שציינו ברישא פסק הדין התובע הודה כי ידע על גיל הפרישה התקנוני, אולם החליט להמשיך לעבוד מבלי לבקש דבר. מכל מקום, משהתובע קיבל את הדוחות, יכול היה להיכנס לאתר האינטרנט ולא עשה כן ודאי שלא ניתן לטעון כי "הוטעה" על ידי הנתבעת.
האירוע של בקשת פרישה ב-2004 והחזרה מרצונו זה, תומכים בעמדת הקרן שלא מדובר במי שלא שם לב והגיש בטעות באיחור אלא במי שבמודע דחה ויציאתו לפנסיה ודחה קבלת גמלה.
זאת ועוד, מדוחות שצירפה הקרן לתצהירה, אף עולה כי בדוחות העדכניים בסעיף 6 נרשם כי ניתן לדחות פרישה וליהנות מתוספת קצבה בלא יותר מ-70%.
הנתבעת טוענת כי תביעתו של התובע נוגדת את תקנון הקרן וכי אין לפעול בניגוד לתקנון נוכח הפסיקה וחובת השוויון כלפי כלל העמיתים. שוויון זה נקבע בפסקי דין רבים ועל פי תקנה 41כו לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964 וסעיף 16(ג) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) תשס"ה-2005, ועל פיו חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 ולפיו בין היתר הוראות התקנון האחיד יחולו על אף האמור בכל הסכם או הסדר אחר, ולרבות הסכם קיבוצי (סעיפים 78י(ב), 78יח).
סעיף 10 לתקנון מגדיר את חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה של מבוטח שדחה את יציאתו לזקנה כחודש עוקב לחודש הביטוח האחרון של המבוטח בקרן או החודש העוקב לחודש בו ביקש המבוטח לצאת לקצבת זקנה לפי המאוחר מבניהם.
חודש ביטוח מוגדר כחודש עבורו קיבלה הקרן דמי גמולים של המבוטח (ובלבד שלא בוצעה משיכה כלשהי מדמי הגמולים בעד אותו חודש) או חודש עבורו שילמה הקרן למבוטח קצבת נכות.
כעולה מסעיפים אלה לתקנון, לא ניתן לשלם לעמית בקרן קצבה רטרואקטיבית בגין חודשים עבורם הופקדו בגינו דמי גמולים בקרן הפנסיה והוא היה מבוטח פעיל.
התובע טען כי על הקרן לשלם לו תשלום רטרואקטיבי על פי המנגנון שנקבע לסעיף 72ב' לתקנון האחיד וכלשונו: "הגיש מבוטח או שאר לקרן בקשה לקבלת קצבה לאחר חודש הזכאות הראשון לאותה קצבה – ישולם לו סכום חד פעמי השווה לצרופן של סך הקצבאות עבור חודשי הזכאות לקצבה, החל מחודש הזכאות הראשון לקצבה, ועד מועד תחילת תשלום בפועל". לגירסתו משהקרן מודעת לאפשרות של הגשת בקשה לקצבה באיחור, עליה להיות ערוכה לתשלום רטרואקטיבי מיום הגשת הבק שה עד למועד הזכאות. לטענתו אפשרות של טעות בבקשה עפ"י סעיף 72ב' מאפשרת תיקון. אין לקבל טענה זו. הסעיף הרלונטי לתובע הוא סעיף 10 לתקנון. זהו ספציפי התואם לנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של התובע וללוח הזמנים על פיו פעל .
על פי נתוניו של התובע, חודש הזכאות הראשון לקבלת קצבת זקנה היה ינואר 2013 שהוא החודש הראשון בו לא התקבלו עבורו דמי גמולים של המבוטח.
כאמור לעיל, המעסיק הפקיד בגין התובע דמי גמולים מדצמבר 2011 עד דצמבר 2012 ברצף. מאחר והתובע דחה את יציאתו לזקנה.
עוד טענה הנתבעת ובצדק כי סעי ף 14 לתקנון מאפשר למבוטח לדחות את יציאתו ובלבד שיתקיים בו התנאי האמור בפסקת משנה (3) שבסעיף 9 לתקנון. סעיף 14ג לתקנון מתייחס למצב של מבוטח שצבר את שיעור הקצבה המרבי ודחה יציאתו לזקנה. לא מצוין בו כי על העמית להגיש בקשה לצורך דחיית היציאה לזקנה אלא נרשם כי המבוטח רשאי לדחות את יציאתו לקצבת זקנה ולצבור חודשי ביטוח נוספים. דהיינו, כאשר עמית ממשיך להעביר לקרן דמי גמולים לאחר גיל פרישה, אך נכון, הגיוני וסביר כי הקרן תראה בו כעמית שדחה יציאתו לזקנה.
כאמור לעיל, בחירת התובע להמשיך לעבוד הייתה מיוזמתו, על דעתו ומבחירתו. משל א פנה לבקש תשלום מהקרן נכון היה על ידי הקרן לראותו כמי שדוחה פרישתו, שעה שממשיך להפקיד דמי גמולים חודשיים.
לטענת הנתבעת, סעיף 10 לתקנון מגדיר את חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה כחודש העוקב לחודש הביטוח האחרון שלו בקרן או החודש בו ביקש המבוטח לצאת לקצבת זקנה- המאוחר מבניהם. לפי הגדרה זו, חודש הביטוח האחרון של התובע בקרן היה בדצמבר 2012 ושולם לו מיד לאחר מכן. לפיכך אין ליישם את סעיף 72 ב'.
תביעתו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 72 וכוונתו, וזאת לנוכח ההגדרות בסעיף 10. משכך יש להעדיף את הוראות התקנון בסעיף 10 כלשונן ולדחות את התביעה. במילא לו היה קורה מקרה מזכה הייתה הקרן פועלת כלפיו כמי שדחה פרישתו.
עוד, במסגרת התשלומים והתגמולים שהעביר המעסיק לקרן הפנסיה השתפרה קצבת הזקנה של התובע בשיעור של 1,640 ₪.
גם המענק לשנים עודפות, עלה בשיעורו, שכן אם היה התובע פורש בדצמבר 2011 היה זכאי למענק בסך 45,871.08 ₪, ואילו בסופו של יום קיבל מענק בסך 66,746.46 ₪. בכך הוטב מצבו גם בעניין המענק.
טענה הנתבעת כי ככל שתוטל עליה החובה להשיב לתובע את ההפרש שבין קצבת הזקנה לה היה זכאי נכון לחודש ינואר 2012 לבין קצבת הזקנה לה הוא זכאי מינואר 2013, אזי יהיה על התובע להשיב לקרן את ההפרש בגין מענק השנים העודפות.
התובע טען כי אין קשר בין החזר הקצבה על ידי הקרן אליו לבין החזר הפרש המענק ממנו לקרן.
יש לדחות מכל וכל טענתו זו של התובע .
הקשר הוא קשר סימביוט י. גם לו הייתה מתקבלת טענת התובע, מה שאין כן לדעתנו ,כי הוא זכאי להחזר חודשי קצבת הזקנה, בוודאי שהשבת הגלגל אחורנית תביא לכך שאי תשלום של תגמולים לתקופה מינואר 2012 אינה מצדיקה את המענק ששולם לו והיה זכאי למענק נמוך יותר לפי תקנון הקרן.
משכך מהות ית יש לדחות טענתו זו.
עוד טען כי טענה זו של קיזוז יש לטעון בהזדמנות הראשונה, וכי בשל העובדה שהקיזוז שנטען בכתב ההגנה לא כומת יש לדחותה. (ע"א 579/85 אריאן נגד בנק לאומי בע"מ פ"ד מ(2) 765-768).
טענת הקיזוז נטענה בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה, בו נכתב כבר בכותרת:

דהיינו באופן ברור וחד משמעי.
בנוסף נרשם בכתב ההגנה פרק שלם בנושא הקיזוז לרבות סכומים כלהלן:

אשר על כן יש לדחות גם את טענת התובע, כי טענת הקיזוז לא נטענה בהזדמנות הראשונה ובפירוט המתאים. לעניין זה יש לציין כי הטענה נטענה במפורט. עוד יש להדיגש כי דוקא טענת התובע בנוגע לגובה ולשיעור גמלתו נטענה בעלמא וללא סימוכין כפי שצוטט עובדתית מפיו ברישא פסק דין זה.
אכן עדת ההגנה ציינה שאינה זוכרת אם עשתה את התחשיב ספציפית (עמ' 10 ש' 15 עד עמ' 11 ש' 6) אולם הנתבעת טענה כי התחשיב גולה בגילוי המסמכים. זה לא הוגש כראיה. יחד עם זאת היה בידיעת התובע. אין בכך לשנות מאחר ומהותית טענת התובע כי אין קשר בין המענק לתשלום הגילה נדחתה.
בעניין טענת הקיזוז בכתב ההגנה פעלה הנתבעת כראוי, לכתחילה. כפי שציינו לעיל טענת התובע להחזרת הגימלה ולהותרת שיעור המענק נדחית מהותית ומשפטית.
טענה נוספת שהעלה התובע הינה כי לפי בג"ץ 2944/10 קוריצקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו) (להלן פס"ד קוריצקי), אינו מקבל את הגמלה בשיעור הנכון. לגירסתו נוכח הסכם הרציפות לפיו הקרן היא בלבד משלמת לתובע מכוח הסכם בינה ובין המדינה והתחשבנות ביניהם, אין קשר בין העובד לבין המדינה, אלא רק כלפי הקרן.
הנתבעת טענה כי בג"ץ קוריצקי אינו רלוונטי, כפי שנכתב גם בעמדת משרד האוצר באשר עיסוקו בעובדים שהיו מבוטחים בקרן פנסיה ותיקה שבהסדר ועברו להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970. אכן בג"ץ קוריצקי עוסק רק בסעיף 11 להסכם הרציפות כאשר המשלם האחרון הוא המדינה. אין זה המקרה שבפנינו.
זאת ועוד, משרד האוצר אישר בעמדתו כי בהתאם לסעיף 10 שולמה לתובע המשכורת לפי החישוב בהתאם לדרגה הגבוהה ביותר בשירות המדינה בסולם הדירוג בו שובץ התובע ערב עזיבתו את שירות המדינה וכי השכר בו משתתפת המדינה בקצבתו הינו השכר בדרגת השיא לפי הוותק שנצבר לתובע.
בג"ץ קוריצקי קובע לגבי השתתפות קרן הפנסיה (לפני מעבר העובד למדינה) כי היא תהיה על פי המשכורת הקובעת ערב המעבר למדינה. מכל מקום, המדינה משלמת את חלקה בהתאם לחוק הגמלאות כגוף משתתף כאשר הקרן היא גוף משלם. לפנינו מחלוקת ביחס לנתונים של התובע ולשיעור השתתפות המדינה בגימלתו, משכך קמה יריבות בין התובע למדינה, על פי בג"צ קוריצקי.
התובע בחר שלא לתבוע את המדינה ובעניין שיעור השתתפות המדינה והיריבות בניהן. אף זאת לפי בג"ץ קוריצקי. מכל מקום נתבקשה עמדת המדינה ליתר זהירות, ו עמדת משרד האוצר הייתה כי המדינה משלמת את חלקה בגמלה לפי החוק. התובע לא בחר לצרף את המדינה.
התובע טען כי הוא זכאי לקצבה בשיעור 25,898 ₪ מקרן הפנסיה ולא לקצבה בשיעור 24,418.78 ₪.
בחקירתו הנגדית לא ידע התובע לציין כיצד בוצע חישוב זה (עמ' 8 ש' 25-26). כמו כן לא המציא מסמכים מהם ניתן להסיק כי שכרו המבוטח לצורך קרן הפנסיה עמד על 40,000 ₪. נטל ההוכחה על כתפיו ועל כתפיו בלבד. נטל זה לא הורם.
כאמור מעמדו של התובע הינו כפנסיונר בקרן הפנסיה ומבטחים משלמת לו קצבת זקנה בהשתתפות המדינה. לא הוכח כי שיעור השתתפות המדינה לוקה בחסר. אף טענה זו נדחית.
התקנון קובע מנגנון מדויק לחישוב השכר הקובע לצורך קביעת קצבת המבוטח. הנתבעת שלחה לתובע את אופן חישוב הקצבה והוא אף צורף לתצהיר התובע כנספח י"ד.
משכך גם הטענות בדבר אופן חישוב ה גמלה ושיעור השתתפות המדינה – נדחות.

סוף דבר

התביעה נדחית על כל רכיביה.
בהינתן שהתובע גמלאי, ועל פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה יש להתחשב בכך, אזי ישלם התובע שכר טרחת בא כוח הנתבעת בסך 7,500 ₪ בלבד.

סכום זה ישולם תוך 30יום. אם לא ישולם במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז אדר א' תשע"ט, (21 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים

נציג ציבור מעסיקים

שרה שדיאור, שופטת