הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים פ"ה 45714-08-16

12 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף קשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר עופר נוראני
התובע
נחום אנשול סטפנסקי

-
הנתבעת
מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט

ע"י ב"כ: עו"ד גילה אשכנזי

פסק דין

הליך זה עניינו טענות התובע, מר נחום סטפנסקי, שכעובד הוראה ממין זכר –

הוא הופלה לרעה מחמת מינו בהמרת שכרו מ"העולם הישן" לשכר המשולם לו במסגרת רפורמת "אופק חדש" - בניגוד להוראת סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח- 1988 (להלן: "חוק השוויון") .
קופחו זכויותיו בקשר להורות בניגוד להוראת סעיף 4 לחוק השוויון.

העובדות
התובע מועסק על ידי משרד החינוך כעובד הוראה החל משנת הלימודים תשס"ט (שהחלה ביום 1.9.08). בשנים תשס"ט – תשע"ה הועסק התובע בבית הספר היסודי "מצפה יריחו". החל משנת תשע"ו מועסק התובע בבית הספר "אור לציון".
בשנת הלימודים תשס"ט, הועסק התובע בשבוע עבודה של 30 שעות, שהיוו משרה מלאה על פי ההסכמים הקיבוציים בין המדינה לבין הסתדרות המורים, אשר קדמו להסכם הקיבוצי מיום 25.12.08, שהנהיג את רפורמת "אופק חדש" (להלן: "הסכם אופק").
התובע עבר להעסקה מתנאי העבודה שנהגו "בעולם הישן" לתנאי רפורמת "אופק חדש" בשנת הלימודים תש"ע (החל מיום 1.9.09).
רפורמת "אופק חדש" שינתה את מבנה שבוע העבודה של עובדי ההוראה ושולמה על פיה תוספת לשכר המורים. תוספת השכר נקבעה לפי "נוסחאות המרה" שנקבעו לסוגים שונים של מורים.
בדומה להסכמים הקיבוציים מן "העולם הישן", הסכם אופק כולל הגדרה של "מורה אם", ומבחין, לעניין הזכות לקיצור שבוע העבודה, בין "מורה אם" למי שאינו "מורה אם".
הגדרת "מורה אם" בהסכם אופק, כוללת גם עובדי הוראה ממין זכר. כך קובע סעיף 7(ג) להסכם אופק, אשר מגדיר את המונח "מורה אם":
"מורה שהיקף משרתה אינו פחות מ-79% משרה וכן היא אם לילד עד גיל 14, בתחילת שנת הלימודים וכן מורה שמתקיימים בו התנאים האמורים, אשר היה נשוי ואשר ילדיו נמסרו לחזקתו על-פי חוזה גירושין מאושר ותקף או על ידי פסק דין תקף, או שנמצא בהליכי גירושין ומגדל לבד את ילדיו על-פי אישור של גורמי הרווחה או אלמן המגדל את ילדיו".
הזכות לקיצור שבוע העבודה של "מורה אם" נקבעה בסעיף 24 להסכם אופק, אשר קובע:
"מבנה שבוע העבודה של "מורה אם" במסגרת הרפורמה יהיה כמפורט בסעיפים 15 עד 23 בהתאמה, ואולם, מורה אם המועסקת בהיקף משרה של 100% תהיה זכאית להפחית חצי שעה ביום (2.5 שעות שבועיות) משעות השהיה המפורטות בסעיפים 15 עד 22 בהתאמה, בלי שיופחתו שכרה או שיעור משרתה בשל כך".
סעיף 27(ט) להסכם אופק קובע:
"מבנה שבוע העבודה של מורה אם במשרה חלקית, הכולל את ההפחתה בשעות השהייה, יהיה בהתאם למפורט בטבלאות המצ"ב כנספחים א'-ב'".
בסעיף 16 להסכם בין הנתבעת לבין הסתדרות המורים משנת 2012, אשר כולל הוראות אשר מתקנות ומשלימות את רפורמת "אופק חדש", נקבע:
"תיקון סעיפים 24 ו-27 להסכם הכולל – מורה אם
בסעיף 24 להסכם הכולל, במקום "חצי שעה ביום (2.5 שעות שבועיות) משעות השהייה המפורטות בסעיפים 15 עד 22 בהתאמה", יבוא" "שעת הוראה פרונטאלית אחת לשבוע ושעת שהיה אחת בשבוע, מתוך מכסת שעות עבודתה השבועיות".
האמור בסעיף 24 להסכם הכולל יסומן "(א)" ואחריו יבוא:
"(ב) היקף משרתה של מורה אם אשר, בהסכמתה, בשל צרכי המערכת, לא תפחית שעה פרונטאלית כאמור בסעיף קטן (א), יחושב כאילו הוסיפה שעת הוראה פרונטאלית אחת מעבר לשעות ההוראה הפרונטאליות בהן היא מועסקת בפועל.
בסעיף 27(ט) להסכם הכולל, במקום "ההפחתה בשעות השהייה" יבוא: "ההפחתה בשעות ההוראה הפרונטאלית ובשעות השהייה".
תחילתו של סעיף זה ביום 1.9.2011".

כאמור, על פי רפורמת "אופק חדש", שונו תנאי העסקת המורים, ובין היתר הועלו מספר שעות העבודה השבועיות ונקבעה העלאת שכר, על פי נוסח אות להמרת שכר שנקבעו לסוגים שונים של מורים . ל"מורה מחנך" נקבעה נוסחת המרה לפיה השכר להמרה הועלה ב-20%. ל"מורה אם" נקבע שיעור המרה של 27%.
ההמרה שבוצעה לתובע בגין המעבר מ"העולם הישן" ל"אופק חדש" - הייתה בשיעור 20% - השיעור שנקבע ל"מורה מחנך /ת".
לתובע חמישה ילדים, ילידי 1991, 1993, 1995, 1997 ו-1999.
בשנת הלימודים תשע"א פנה התובע לגזברית בית הספר "מצפה יריחו" ולגורמים נוספים במשרד החינוך לברר את זכויותיו בגין היותו אב לילדים שגילם עד 14. על פי הנחייה שקיבל, הוא המציא למשרד החינוך אישור של מעסיקתו של אשתו, עמותת "משגב לקשיש" מיום 26.12.11, אשר לפיו אשת התובע:
"עובדת במשגב לקשיש" מאז חודש מאי 2008 ועד עתה. הגב' סטפנסקי לא קיבלה, וגם היום אין היא מקבלת הטבה כלשהי בשכרה כתוצאה מכך שהיא אם לילדים מתחת לגיל 14".
לאחר שהתובע המציא לנתבעת את האישור האמור, נמסר לו כי לא אושרה לו "משרת אב" בשל כך שבאישור של עמותת "משגב לקשיש" לא צוין שאשת התובע עובדת במשרה מלאה.
בעקבות זאת פנה התובע (ביום 15.3.12) למר ציון שבת, מנהל אגף בכיר באגף כוח אדם בהוראה במשרד החינוך, בדרישה לאשר את זכותו למשרת "מורה אב". בתשובת מר שבת לתובע מיום 29.3.12, צוין:
"על מנת לאשר העסקתך עפ"י אופק חדש בהתאם למבנה שבוע עבודה של "מורה אם", הינך נדרש להמציא את האישורים הבאים: הצהרה בנוסח המצורף, אשר תלווה באישור ממקום עבודתה של בת הזוג, כי היא מועסקת במקום עבודה בו אין נהוגות זכויות בקשר להורות. ההצהרה תכלול הבהרה לפיה בת הזוג עובדת במשרה מלא ה וכי אינה מסיימת את יום עבודתה לפי 15:35.
ללא האישורים המבוקשים, לא נוכל לאשר בקשתך, זאת מאחר שאנו מחויבים לקבלת האישורים ע"פ ההסכם".
במאמר מוסגר נציין שעל פי עדותו של התובע שלא נסתרה, מכתבו של מר שבת מיום 15.3.12 נשלח אל התובע בפועל בחודש 5/12, לאחר שהתובע פנה אל הממונה על פניות הציבור במשרד החינוך ולנציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, והלין על כך שלא קיבל מענה למכתבו למר שבת מיום 15.3.12. עוד יצוין שבעקבות קבלת תשובת מר שבת, פנה התובע (ביום 29.5.12) אל נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה, שתשובתה אליו מיום 1.7.12 צורפה לתצהירו.
התובע שב ופנה למר שבת ביום 22.7.12 ובהמשך פנה לגורמים נוספים במשרד החינוך, והמציא אישור נוסף מיום 21.8.12 מעמותת "משגב לקשיש" הכולל את הפרטים שנכללו באישורה הקודם מיום 26.12.11. באישור מיום 21.8.12, כמו באישור הקודם מיום 26.12.11, לא צוין שיעור היקף משרתה של אשת התובע.
לקראת פתיחת שנת הלימודים תשס"ג, במסמך שאינו מתוארך, אישרה פקידת כ"א בהוראה, הגב' חיה עובדיה, במכתב לחשב מחוז ירושלים של משרד החינוך, מר אליקים שליכטר, כי התובע זכאי לקבל "שיבוץ למשרה המקבילה למשרת אם". על יסוד אישור זה שולמו לתובע הפרשים בגין שנת הלימודים תשס"ב (1.9.11 – 30.6.12) במשכורת חודש 9/12. על פי עדותו של מר שליכטר, הסכום ששולם לתובע במשכורת חודש 9/12 עבור שנת הלימודים תשס"ב (1.9.12 – 30.6.13) , הביא לכך ש (בדיעבד) שולם לתובע שכר בשנת תשס"ב עבור 102.77% משרה, למרות שעבד 100% משרה. גם לאורך שנת הלימודים תשס"ג, התובע עבד 100% משרה וקיבל שכר לפי 102.77% משרה. התוספת בשיעור 2.77% לשנות הלימודים תשס"ב ותשס"ג , היא בעד שעה שבועית אחת. בגין אותה תוספת כספית אף נפתחה לתובע קופת פנסיה נפרדת.
בשנת תשס"ג מלאו לצעיר ילדיו של התובע 14, ועל כן זו הייתה שנת הלימודים האחרונה שבגינה יש לדון בזכויותיו בגין היותו אב לילדים עד גיל 14.

הסעדים הנתבעים
בהליך זה מבקש התובע את הסעדים הבאים:
פסק דין הצהרתי לפיו עם המעבר שלו מ"העולם הישן" ל"אופק חדש", הוא היה זכאי להמרה בשיעור 27%, כשל "מורה מחנכת אם".
סעד כספי המחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר בגין אי תגמולו באופן מלא עבור "משרת אב", החל ממועד כניסתו של התובע ל"אופק חדש" בשנת תש"ע.
פיצוי לפי סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 בשל הפלייתו מחמת מין, ובשל מניעת האפשרות של התובע לנצל את זכותו לקיצור שבוע העבודה.

הסדר דיוני בעניין כימות התביעה
במסגרת השלב המקדמי הגיעו הצדדים להסדר דיוני, על פי הצעת בית הדין, בבקשת הנתבעת להורות לתובע לכמת את תביעתו. על פי ההסדר, התובע לא יכמת את תביעתו אך אם יזכה בסעד ההצהרתי הנתבע על ידו הוא יקבל ללא עוררין את תחשיבי הפרשי השכר של הנתבעת.

המחלוקות הטעונות הכרעה
המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן:
האם המרת השכר בשיעור 20% על פי מקדם המרה שנקבע בהסכם אופק ל"מורה מחנך", אשר בוצעה לתובע בתחילת שנת הלימודים תש"ע עם המעבר מן "העולם הישן" ל"אופק חדש" - הייתה כדין? או שמא כטענת התובע, היא נגועה בהפל יה אסורה מחמת מין לפי סעיף 2(א) לחוק השוויון, באופן המזכה את התובע בהפרשי שכר בין שכרו בפועל לבין שכר שהיה נקבע לפי שיעור המרה של 27% - השיעור שנקבע בהסכם אופק ל"מורה אם"?
אם התובע הופלה מחמת מינו בקביעת שיעור ההמרה במעבר מן העולם הישן לאופק חדש, האם זכאי הוא לפיצוי לפי סעיף 10(א)(1) לחוק השוויון.
האם התובע היה זכאי, על פי הסכם אופק, להיות מוכר כ"מורה אם" החל משנת תש"ע, כטענתו, והאם הוא זכאי להפרשי שכר בגין אי ההכרה בו כ"מורה אם" בשנות הלימודים תש"ע ותשע"א (דבר שהביא לכך שהוא לא ניצל את זכותו לקיצור שבוע עבודתו) ובגין אי תשלום מלא של זכויותיו כ"מורה אם" בשנות הלימודים תשע"ב ותשע"ג (בהן כאמור שולמה לו תוספת שכר בעד שעה שבועית אחת בלבד, במקום שתיים)? או שמא כטענת הנתבעת, אף התוספות בשיעור 2.77% ששולמו לתובע בשנים תשע"ב ותשע"ג, שולמו לתובע בטעות, מאחר שהתובע לא מילא את התנאים הנדרשים להכרה בו כ"מורה אם", בשל כך שלא המציא אישור של מעסיקתה של אשתו שבו מצוין שאשתו עובדת בהיקף משרה מינימלי הנדרש לכך? ככל שהדין עם המדינה בעניין זה – האם קמה לה זכות לקיזוז תשלומי השכר העודף?

עיקרי טענות התובע
עיקרי טענות התובע הם כדלהלן:
על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מסעיף 4 לחוק השוויון נובע כי כל מי שעומד בקריטריונים של "מורה אב", בין בעולם הישן ובין על פי "אופק חדש", זכאי לקיצור שבוע עבודתו, בדיוק כמו מורה אם.
על פי רפורמת אופק חדש, זכאים מורים אבות לעבוד 34 שעות שבועיות ולקבל שכר כאילו עבדו 36 שעות שבועיות.
בעולם הישן, שכרו של "מורה אב" היה גבוה משכרו של מי שאינו "מורה אב", בתוקף העובדה ש"מורה אב" קיבל שכר זהה לשכר של מורה שאינו "מורה אב", בעד פחות שעות עבודה. בהתאם לכך, כאשר הצדדים להסכם אופק קבעו שיעורי המרה ל"מורות אם" ול"מורים אב", הם לא היו רשאים להבחין ביניהם, והבחנה ביניהם הינה הפלייה מחמת מין.
פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעע 547/08 מדינת ישראל – שלמה לוי ואח' (מיום 27.2.13) (להלן: "עניין שלמה לוי"), אמנם קובע, לגבי הוראות ההסכמים מן העולם הישן, כי הזכות לתוספת שכר בגין אי ניצול הזכות לקיצור שבוע עבודה על פי דרישת המערכת, מוענקת למורות נשים בלבד, והינה בגדר הפלייה מתקנת, אך אין בכך כדי להצדיק את ההפלייה מחמת מין, שבה נגוע הסכם אופק בכך שהוא קובע שיעורי המרה שונים ל"מורה מחנך" ול"מורה אם". אין להצדיק הבחנה זו מחמת מין בכך שהיא מהווה הפלייה מתקנת, שכן המרת שכר הינה אקט חד פעמי שאין בכוחו להשפיע על השתלבות נשים בשוק העבודה.
על פי סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, אין בכוחו של הסכם קיבוצי להתנות על האיסור להפלות עובד מחמת מינו, אשר קבוע בסעיף 2(א) לחוק השוויון.
בפסקי הדין של בתי הדין האזוריים בעב (חיפה) 570/05 שלמה לוי – מדינת ישראל ועב (תל-אביב-יפו) 6271/06 יוסף שטרנליב – מדינת ישראל, שעליהם הוגשו ערעורים בעניין שלמה לוי, וכן בפסק דין סעש (באר שבע) 14181-12-13 חסן אזברגה – מדינת ישראל (מיום 16.11.15), נקבע שאין בסיס בדין לדרישה שבת הזוג של עובד הוראה המבקש הכרה כ"מורה אב" תועסק במשרה מלאה, ובפסק דינו בעניין שלמה לוי, לא הסתייג בית הדין הארצי לעבודה מקביעות אלה של בתי הדין האזוריים בענייניהם של שלמה לוי ויוסף שטרנליב. ממילא דרישה כאמור נגועה אף היא בהפלייה מחמת מין, מאחר ש"מורה אם" אינה נדרשת להמציא אישור לפיו בן זוגה מועסק במשרה מלאה.

עיקרי טענות הנתבעת
עיקרי טענות הנתבעת הם כדלהלן:
אין מקום להתערבותו של בית הדין בתוכנו הכלכלי של הסכם קיבוצי שנקבע בהסכמה על ידי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, שהינם בעלי הידע, הניסיון והכלים להתמודדות עם המציאות המורכבת בעולם ההוראה, ובכלל זה – היכולת לזהות "כשל שוק" המחייב התערבות בדרך של קביעת זכות כספית עודפת ל"מורות אם" .
תביעת התובע הינה כי בית הדין ייצור עבורו זכות כלכלית שאינה קיימת על פי הסכם אופק, ואין מדובר בתביעה לאכיפת זכות משפטית.
על פי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים ונסיבות העניין, אך אם אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מן החוזה, יש לפרשו כלשונו. הסכם אופק קובע באופן מפורש את האופן שבו יש לבצע המרת שכר ל"מורה אם" ואת התנאים להכרה במורים אבות כ"מורה אם", ואין מקום לסטות מהוראותיו המפורשות של הסכם אופק, גם בשים לב לכך שנסיבות העניין מצביעים על כך שגם ב"עולם הישן", ובהתאם לפסיקה, הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים קבעו זכויות כלכליות עודפות לנשים.
יש ליתן משקל לכך שלמרות שבית הדין החליט שההליך יובא לידיעתה של הסתדרות המורים, זו נמנעה מלהתייצב בהליך ולתמוך בתביעת התובע, ואין מקום לכך שבית הדין יכפה על הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים פרשנות של ההסכם הקיבוצי שאינה מקובלת עליהם.
בעניין שלמה לוי נקבע כי רק הזכות לקיצור שבוע העבודה הינה "זכות בקשר להורות", אך הזכות לפיצוי כספי בשל אי ניצולה - אינה "זכות בקשר להורות". כן נקבע כי הכרה בזכות לפיצוי כספי למורים אבות אינה מקדמת את מטרת ההסכם הקיבוצי ומטרת החקיקה של קידום האחריות המשפחתית המשותפת של שני בני הזוג לטיפול בילדים. הנתבעת מוסיפה וטוענת שבפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעע 361/08 מדינת ישראל – דן בהט (מיום 18.4.10 להלן: "עניין בהט") ), אושרה כזכות יתר מותרת לפי סעיף 3(ב) לחוק השוויון, הוראת תקשי"ר שקבעה לנשים אימהות לילדים רכים, זכות כספית עודפת בגין "שעות עודפות" מעבר ליום העב ודה המקוצר עד לשעות העבודה הרגילות על פי תקן המשרה.
שיעורי ההמרה השונים ל"מורה אם" ו"מורה מחנך/ת" מבוססים על הטעמים שהוכרו כאמור בפסיקה לאי הכרה בהטבה הכספית בגין אי ניצול הזכות לקיצור שבוע העבודה כ"זכות בקשר להורות" המחייבת הענקתה לאבות בנסיבות שבהן היא מוכרת מכוח הסכם (לרבות הסכם קיבוצי) לאימהות בלבד, ולהכרה בזכות כספית עודפת לאימהות לילדים רכים כזכות יתר המוענקת לעובדת, שעל פי סעיף 3(ב) לחוק השוויון, אין בהוראותיו כדי לגרוע ממנה.
הפרשי השכר ששולמו לתובע בגין השנים תשע"ב ותשע"ג שולמו בטעות ואין מקום לתביעת התובע להפרשי שכר, אלא היה מוטל על התובע להגיש בקשה להיות מוכר כ"מורה אם" ולהמציא את האסמכתאות הנדרשות, לרבות אסמכתא בעניין היקף המשרה שבו מועסקת אשתו.

דיון והכרעה
אין חולק על עקרונות אלה: מ צד אחד - לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים נתונה אוטונומיה רחבה לקבוע את תוכנם של ההסדרים שיחולו ביחסי העבודה הקיבוציים ובשל כך בית הדין לא ימהר להתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי. מצד שני - אוטונומיה זו אינה בלתי מוגבלת, ואף הסכם קיבוצי כפוף להוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". ואכן, מכוח סעיף 30 לחוק החוזים קבע בית המשפט העליון שהסכם קיבוצי שהסדיר תוכנית פרישה מרצון לעובדי קופת חולים , תוך הבחנה בין עובדים לעובדות לעניין משך התקופה שבה יהיו זכאים לקבל פנסיה מוקדמת מקופת חולים – ב וטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור (בג"צ 6845/00 איתנה ניב ואח' – בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נו (6) 663).
אף חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996, הם בגדר "חוקים" לעניין דרישת סעיף 30 לחוק החוזים כי כריתת חוזה, תוכנו או מטרתו לא יהיו בניגוד לחוק, ותיתכן ביקורת שיפוטית על תוכנו של הסכם קיבוצי לעניין השאלה אם תוכנו נוגד חוקים אלה.
לאור העקרונות שמנינו, נפנה עתה לדון בשאלה האם עלה בידי התובע להוכיח שההבחנה שהבחינו הצדדים ל הסכם אופק בין נשים לגברים לעניין הגדרת "מורה אם" – נוגדת את תקנת הציבור, את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה או את חוק שכר שווה לעובדת ולעובד? עמדת בית הדין היא שהתובע לא הוכיח זאת, ולהלן הנימוקים:
כאמור, הצדדים להסכם אופק קבעו ל"מורה אם" שיעור המרה גבוה יותר ביחס לשכר "בעולם הישן", מאשר למי שאינו "מורה אם", ואין חולק על כך שהגדרת "מורה אם" הינה רחבה יותר לגבי נשים. כך, אישה שהיקף משרתה אינו נמוך מ-79% והיא אם לילד עד לגיל 14 היא "מורה אם", אך גבר נכלל בהגדרת "מורה אם" רק אם הוא ממלא תנאים אלה ותנאים נוספים – היותו גרוש ש ילדיו נמסרו לחזקתו על פי חוזה גירושין שאושר בפסק דין או שהוא בהליכי גירושין או אלמן ומגדל לבד את ילדיו על פי אישור גורמי הרווחה.
השאלה שיש להשיב עליה הינה האם קביעת תנאים מחמירים יותר לגברים לצורך קבלת מעמד וזכויות של "מורה אם", שנעשתה בהסכם אופק – נגועה בהפליה פסולה הנוגדת את תקנת הציבור, או ש היא מהווה הפלייה מחמת מין?
ההיסטוריה של ההסכמים הקיבוציים בין הנתבעת להסתדרות המורים ובינה לבין ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, כפי שזו נסקרה בפסק י הדין עסק 69/09, 72/09 מדינת ישראל ואח' – ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים (מיום 9.1.11 – "עניין ארגון המורים" ) ועע 547/08 מדינת ישראל – שלמה לוי ואח' (מיום 27.2.13 – "עניין שלמה לוי" ), מלמדת שבמקורה, ניתנה הטבה לעובדות הוראה בגין הורות לילדים קטנים, הטבה שכונתה "משרת אם". כך, ההוראה ההסכמית הראשונה שנסקרה בפסקי דין אלה הינה מהסכם קיבוצי בין הנתבעת, מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין הסתדרות המורים מיום 22.2.79, אשר קבעה כי "משכורת של עובדת הוראה שהיא אם לילד עד לגיל 14 העובד במשרה חלקית של 80% לפחות תוגדל ותחושב לפי הנוסחה הבאה: (80% - משרה בפועל) – 10% ממשרה מלאה + % משרה בפועל = המשרה לצורכי תשלום משכורת" . פסקי הדין הנ"ל סוקרים הוראות של הסכמים קיבוציים נוספים (מיום 15.5.89, מיום 11.5.93, מיום 18.9.94 ומיום 12.9.95), מהן עולה כי ניתנה למורות הטבת שכר שעל פיה שכרן ישולם על פי היקף משרה שהינו מוגדל ביחס להיקף המשרה הנגזר מעבודתן בפועל. כך, הסכם קיבוצי ששני ארגוני המורים היו צדדים לו מיום 15.5.89 קבע זכות ל"תוספת אם" כתוספת אחוזית לשכר המשולב וכן תוספת בשיעור 10% לעובדת הוראה שהיקף משרתה בין 79%-90%, וכן זכות של עובדת הוראה שהיקף משרתה הוא בין 91%-100% להשלמה ל-100%. מן ההסכמים שנחתמו בשנים 1994-1995 עולה כי נקבעה זכאות לתשלום תוספת ל"מורה אם" אשר עובדת בפועל מעל למשרה מלאה, למי שהתבקשה על ידי המעסיק לעשות כן. כאמור בעניין ארגון המורים (סעיפים 27-28 לפסק הדין), ה תמונה המצטיירת מלשון ההסכמים היא כי מדובר בזכות לתוספת כספית, אך לא היה חולק על כך שבפועל ניתנה אפשרות למימוש הזכאות לתוספת, באמצעות קיצור שבוע העבודה של המורות האימהות ב-10%.
המחוקק הכיר מציאות זו שלפיה הסכמי העבודה של עובדי הוראה מעניקים הטבות עודפות לנשים בגין הורותן. המחוקק התערב בשנת 1995 בחוקקו את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס. 3), התשנ"ה-1995, בו נקבע שכאשר "זכאית עובדת, בהתאם לתנאי העבודה הנהוגים במקום עבודתה, לזכות בקשר להורות" תהא זכות זו נתונה גם לעובד המועסק במקום עבודה שבו נהוגים תנאי עבודה כאמור, אם התקיים בו אחד מאלה: (1) בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) או (2)...(2) הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית". לעניין זה הוגדרה כ"זכות בקשר להורות", בין היתר, "יום עבודה מקוצר בשל היות העובדת".
על פי העובדות שנקבעו בעניין שלמה לוי , אין חולק על כך שהנתבעת יישמה את הוראת תיקון מס. 3 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, כך שההטבה של קיצור שבוע העבודה בעין ניתן גם למורים אבות, אך לא שולמה להם תוספת כספ ית בשל אי מימוש של זכות זו לפי דרישת המעסיק. בתביעה שהוגשה בשנת 1997 התקבלה תביעה של עובד הוראה למימוש "תוספת אם" כתוספת בשיעור 10% מהשכר, אך תביעותיהם הדומות של שלמה לוי וארבעה עובדי הוראה נוספים (המשיבים בעניין שלמה לוי), נדחו בסופו של דבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין מיום 27.2.13. תביעותיהם של מר לוי ועובדים נוספים הוגשו בשנת 2005. תביעת מר שאח הוגשה בשנת 2006 וכך גם תביעתו של מר שטרנליב. תביעות אלה הסתיימו בבתי הדין האזוריים בשנים 2008-2009.
על רקע זה הדעת נותנת שארגוני המורים, שהתייצבו בהליכי הערעור בעניין שלמה לוי, היו מודעים לטענות שהעלו עובדי הוראה ממין זכר בבתי הדין לעבודה למימוש הטבות שהוגדרו בהסכמים כהטבות למורות אימהות, וכי במועד חתימת הסכם אופק, הסתדרות המורים הייתה מודעת לפסיקות בתי הדין האזוריים שקיבלו תביעות של מורים כאלה.
על רקע זה, בית הדין סבור, שכשם שפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין שלמה לוי קבעה, לגבי ההסכמים של "העולם הישן", ש"תוספת אם כספית" אינה מוענקת ל"מורה אב" על פי ההסכמים הקיבוציים ואף לא על פי סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וכשם שנקבע כי הענקת הזכות לתוספת אם כספית לאימהות בלבד לפי ההסכמים הקיבוציים אינה בגדר הפלייה אסורה, אלא היא חוסה תחת הוראת שמירת הזכויות שבסעיף 3(ב) לחוק לפיה "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכות יתר המוענקת לעובדת לפי חיקוק, לפי הסכם קיבוצי או לפי חוזה עבודה, ואין רואים זכות זו כהפליה", וכי "הוראה זו מגלמת עת עקרון ההעדפה המתקנת בדרך של הענקת זכויות יתר בדין לאשה העובד, כאמצעי למיגור הפליה שיטתית נגד נשים" - כך יש לקבוע לגבי הוראות בהסכם אופק שקבעו זכויות כספיות עדיפות לנשים, כי אין הן נוגדות את תקנת הציבור ואין רואים אותן כהפליה אסורה מחמת מין לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
ראוי לציין, לעניין זה, שכותרתו של סעיף 3 לחוק שוויון ההזדמנויות הינה "שמירת זכויות" ולא "שמירת דינים", כך שאין לפרש את הוראותיו כמכוונות לשמר תוקפם של הסדרים חוקיים או חוזיים שנקבעו לפני חקיקת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בשנת 1988 , וממילא על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין שלמה לוי, הוכרו כלגיטימיות הוראות הסכמים קיבוציים שמבחינות בין נשים לגברים לעניין הזכות ל"תוספת אם" אשר נכרתו לאחר חקיקת חוק השוויון.
בית הדין תמים דעים עם הנתבעת כי תוצאה זו מתיישבת עם פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בהט, אשר מכירה בפרקטיקה אשר סוטה משוויון פורמאלי כדי לקדם שוויון מהותי, וזאת על רקע מציאות בשוק העבודה שבה טרם הושג שוויון הזדמנויות מגדרי, בשל הטייה חברתית שבעטיה עדיין לא נתפסת האחריות ההורית לטיפול בילדים, כמוטלת באופן שווה על של שני ההורים.
לעניין זה צוין על ידי כב' הנשיא אדלר, בעע 1407/01 אורי פידלמן – מבטחים (מיום 17.10.04), בתביעה שהשיגה על תוקפה של הוראה בתקנות מבטחים שקבעה שיעורי קצבת שאירים שונה לאלמן ולאלמנה, כי "במצב בו החברה שואפת לשוויון ופועלת להשגתו, נראה לי כי שיש להעדיף מדיניות היוצאת מתוך נקודות הנחה, כי שוויון זה יושג בקרוב". ואולם, הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים שקבעו את רפורמת אופק חדש סברו, כפי הנראה, ששוויון זה טרם הושג, ופעלו, באמצעות קביעת נוסחת המרה של שכר "מורה אם", כדי לקדמו. בהקשר זה יוער, כי בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 4948/03 פידלמן – בית הדין הארצי לעבודה (מיום 15.6.08), הבהירה כב' השופטת חיות (כתוארה אז) שההבחנה בין אלמנים לאלמנות לעניין שיעורי פנסיית השאירים שלהם, מבטאת הפלייה לרעה של האישה העובדת, אשר רוכשת בעמלה זכויות מופחתות לשאריה, ונראה כי הוראת תקנה 35 בתקנון מבטחים שבוטלה באותם הליכים, מבטאת את אותה תפיסה חברתית אשר אינה רואה במטלות ההוריות הקשורות לטיפול בילדים, כמוטלות באופן שווה על שני ההורים.
על רקע כלל האמור לעיל, בית הדין סבור שאין לקבל את טענות התובע כי המרת השכר בהסכם אופק בשיעור 20% שנעשתה לו כ"מורה מחנך", נגועה בהפליה פסולה מחמת מין, וכי דין תביעתו לפיצוי לפי סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה – להידחות.
אשר לתביעת התובע להפרשי שכר בגין אי תגמולו באופן מלא עבור "משרת אב" החל ממועד כניסתו ל"אופק חדש" בשנת תש"ע – התובע סומך את תביעתו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בסעש 14181-12-13 חסן אזברגה – מדינת ישראל (מיום 16.11.15), בו נפסק לתובע פיצוי על כך שלא התאפשר לו לממש את ה"זכות בקשר להורות" בשל כך שלא המציא אישור על העסקתה של רעייתו בשיעור 80%.
בית הדין סבור כי הדרישה שהוצגה לתובע, בתמיכת נציג הסתדרות המורים, להמציא אישור שהיקף משרתה של רעייתו הוא מלא וכי אין היא מסיימת את יום עבודתה לפני 15:35, מעוגנת בתנאי הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, לפיו נדרש כי בת הזוג של העובד התובע "זכות בקשר להורות" שנוהגת במקום עבודתו לגבי עובדת בלבד, לא תיעדר מעבודתה. מטרת תנאי זה הינה להבטיח מימוש בפועל של הרציונל של השוואת זכותו של עובד לזכותה של עובדת לשבוע עבודה מקוצר, שאינו מתן פיצוי כספי אלא הבטחת מעטפת חברתית ומשפחתית שמאפשרת לעובדת לעבוד במשרה מלאה. התובע המציא, פעמיים, אישורים של מעסיקתו של רעייתו, שאינם מקיימים דרישה זו, ועל כן אין מקום לפסוק לו פיצוי על אי המימוש של קיצור שבוע העבודה.
התוצאה הינה שדין תביעת התובע על כל ראשיה – להידחות.

סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות ההליך בסך 4,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י"א אב תשע"ט בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט