הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 8877-02-16

13 יוני 2019

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש

התובע
מוחמד גבארין

ע"י ב"כ: עו"ד טארק בשיר
-
הנתבעים
1. אידיאל דודי שמש (מקבוצת דודומט) בע"מ

2. משה ברששת

3. אידיאל אנרגיות סולריות בע"מ

4. אידאל דודי שמש בע"מ
נתבעים 1-4 ע"י ב"כ: עו"ד תומר אשרוב

5. פאדי גאברין
ע"י ב"כ עו"ד תומר אפרתי

פסק דין

התובע, מר מוחמד ג'בארין, תושב דהריה שבשטחים, הגיש תביעה זו בה הוא טוען כי הועסק כפועל ייצור במפעל לייצור דודי שמש של הנתבעות 1-4 באזור תעשיה מישור אדומים, מחודש 6/09 עד לחודש 12/13.
בתביעתו טוען התובע כי הוא לן במפעל ויצא לביתו אחת לשבועיים בימי חמישי עד יום ראשון. לדבריו, בימים א'-ה' הוא עבד שלושה ימים מ-7:00 עד 22:00 ויומיים מ-7:00 עד 19:00. בשבועות בהם לא יצא לחופשת סופשבוע, הוא עבד גם בימי שישי ושבת.
לטענת התובע, עד לחודש 9/12 שכרו עמד על 10 ₪ לשעה וב-10/12 שכרו השעתי הועלה ל-11 ₪.
לטענת התובע בכתב התביעה, הוא פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת ושולם לו סך 2,000 ₪ בלבד.
בתביעתו, שהוגשה בחודש 2/16, עתר התובע לפסוק לו הפרשי שכר מינימום (בסך 123,181 ₪) , גמול עבודה בשעות נוספות (בסך 190,665 ₪) , פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים , דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (בסך 99,047 ₪) , דמי מחלה, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, תוספת ותק מקצועית ופיצוי לדוגמה בשל אי מסירת תלושי שכר.
תביעת התובע הוגשה נגד הנתבעים 1-2. נטען שהנתבע 2, מר משה ברששת (להלן: "מר ברששת"), הינו בעל המניות והמנהל של הנתבעת 1, שעל שמה הוצאו לתובע היתרי העסקה, וכי יש לחייב את ברששת בחיובי הנתבעת 1.
עוד לפני שהוגשו על ידי הנתבעים 1-2 כתב הגנה , ביקש התובע לתקן את התביעה על ידי צי רוף הנתבעות 3-4 כנתבעות נוספות. התיקון הותר (בהחלטה מיום 6.4.16) והנתבעות 3-4 צורפו כנתבעות נוספות.
ביום 10.5.16 הגישו הנתבעים 1-4 כתבי הגנה בהם הכחישו שהתובע הועסק על ידי מי מהם. כתבי ההגנה הוגש שלא באמצעות עורך ד ין. כתב הגנה מתוקן בשם הנתבעים 1-4 הוגש ביום 28.2.17, לאחר שהנתבעים 1-4 נטלו ייצוג. הנתבעים 1-4 טענו להיעדר כל יריבות עם התובע והסבירו בכתב ההגנה המתוקן שבחודש 8/2008 התקשרה הנתבעת 1 עם הנתבע 5, מר פאדי ג'באר ין (להלן: "פאדי") בהסכם לקבלת שירותים, במסגרתו התחייב פאדי לספק לנתבעת 1 שירותים של ייצור דודי שמש, קולטי שמש ודודי חשמל, כאשר התשלום בגין שירותים אלו ישולם לפי יחידות תוצרת. בהסכם הורשה פאדי להעסיק על חשבונו ותחת אחריותו עובדים לצורך הספקת השירותים לנתבעת 1, ובמסגרת זו התחייב לקיים עבור עובדיו את הקבוע בחוקי העבודה ובחוקים הסוציאליים, וכן הוסכם והוצהר בין הנתבעת לבין פאדי כי לא יחולו יחסי עובד ומעסיק בין הנתבעת 1 לבין פאדי או מי מעובדיו. בהתאם לכך, הנתבעות 1-4 טענו שככל שהתובע הועסק בחצרי מי מהם, הרי שהוא הועסק על ידי פאדי בלבד , וכי הם מעולם לא שלמו לתובע שכר עבודה ומעולם לא נתנו לו הנחיות.
בעקבות טענות הנתבעות 1-4 החליט בית הדין (ביום 6.3.17) על צירופו של פאדי כנתבע נוסף וביום 5.6.17 הגיש פאדי כתב הגנה בו הודה כי העסיק את התובע אך טען כי דין התביעה נגדו להיות מסולקת על הסף בהיעדר סמכות לבית דין זה לדון בסכסוך עבודה בין שני תושבי השטחים שיסודו בהעסקה במקום שהמשפט הישראלי אינו חל עליו. לגופה של התביעה טען פאדי שהוא התקשר עם הנתבעת 1 בהסכם כפי שתואר בכתב הגנתם של הנתבעים 1-4. פאדי אישר בכתב הגנתו שהוא זה אשר שילם לתובע את שכרו במזומן בהתאם למקובל בענף זה בקרב מעסיקים ועובדים פלסטיניים, לאחר שפאדי קיבל תשלום עבור התוצרת שסיפק לנתבעת 1. פאדי טען שהתובע חדל להגיע לעבודה ללא הודעה מוקדמת.

המחלוקות הטעונות הכרעה
בהינתן העובדה שפאדי אישר את טענת התובע כי הוא הועסק במפעל לייצור דודי שמש במישור אדומים, המחלוקות הטעונות הכרעה הינן, איפוא, אלה:
מי היה המעסיק של התובע? האם מי מהנתבעות 1, 3 או 4 העסיקו את התובע בין בעצמן ובין במשותף, או שמעסיקו של התובע היה פאדי? לעניין זה – האם ההסכם בין הנתבעת 1 לבין פאדי מיום 8/08 הוא הסכם אמיתי כטענת הנת בעים או ש מא כטענת התובע – מדובר בהסכם למראית עין בלבד?
ככל שמי מהנתבעות 1, 3 או 4 העסיקו את התובע, האם קמה עילה לחייב את ברששת בחיוביהן? לעניין זה – האם עשה ברששת שימוש לרעה באישיותן המש פטית הנפרדת של מי מההנתבעות 1, 3 או 4 על מנת להונות את עובדיהן?
ככל שפאדי היה המעסיק של התובע – האם דין התביעה להידחות מחוסר סמכות, כטענת פאדי?
האם התובע הוכיח את עילות התביעה להן טען, ובכלל זה – טענותיו בעניין שעות עבודתו, שכרו, אי תשלום זכויות שתבע לרבות בהתאם לצו ההרחבה בענף המתכת, וטענתו בדבר פיטוריו ללא הודעה מוקדמת?

העדים
התובע העיד לעצמו והביא לעדות את מר אבראהים חליל ג'בארין (להלן: "איבראהים") ואת מר חוסאם נאיל ג'בארין (להלן: "חוסאם") , שאף הם הגישו תביעות דומות לתביעת התובע. איבראהים טען שעבד אצל הנתבעת 3 כזווד ומלגזן בין אמצע 2008 עד לפיטוריו ב-3/13. חוסאם טען שהוא הועסק כפועל ייצור אצל הנתבעת 3 בין 2011 עד פיטוריו ב-2014.
ברששת העיד לנתבעים 1-4.
פאדי העיד לעצמו.

עובדות רקע רלוונטיות
לצורך הכרעה במחלוקת בדבר זהות מעסיקו של התובע, נפרט תחילה עובדות רלוונטיות.
עובדות רלוונטיות לגבי הצדדים:
התובע הוא תושב דהריה שמדרום לחברון.
פאדי אף הוא תושב דהריה.
ברששת העיד על עצמו (בדיון מיום 20.1.19) שהוא עוסק בתחום של התקנה ושיווק של דודי שמש מעל 30 שנים. לדבריו, המותג "אידיאל" קיים עוד משנות ה-50 והוא רכש אותו בשנת 2004.
הנתבעת 1, חברת אידיאל דודי שמש (מקבוצת דודומט) בע"מ, נרשמה ביום 10.1.07 בשם דודומט בע"מ (מס. ח.פ. 513921734). ברששת הינו בעל המניות היחיד בה והוא רשום כמנהל החל מיום 13.8.09. ביום 21.7.09 שמה שונה ל"אידיאל דודי שמש (מקבוצת דודומט) בע"מ".
הנתבעת 3 היא חברה שנרשמה בשנת 1963 בשם אמנור בע"מ (מס. ח.פ. 510417454) . בשנת 1990 שונה שמה לאמנור אמקור בע"מ. ביום 6.11.13 שונה שמה לברששת משה השקעות ונכסים בע"מ ושבועיים לאחר מכן, ביום 20.11.13 שונה שמה לאידיאל אנרגיות סולריות בע"מ. לפי נסח של רשם התאגידים מיום 8.3.16, בעל המניות בנתבעת 3 הינו מר דניאל ברששת, שאין חולק שהינו בנו של ברששת.
הנתבעת 4 היא חברה שנרשמה בשנת 2000 בשם שירותי ברששת בע"מ (מס. ח.פ. 512906146) . ברששת הינו דירקטור בחברה זו מיום רישומה יחד עם מר ניר גלבוע, שהינו בעל המניות הרשום בחברה. שמה של הנתבעת 4 שונה לאידיאל דודי שמש בע"מ ביום 15.6.06.
סימן המסחר "אידיאל": עדותו של ברששת בדבר רכישת המותג "אידיאל" בשנת 2004, נתמכת בנסח סימן מסחר שהוגש לתיק, ממנו עולה כי ברששת העביר את הבעלות בסימן המחסר "אידיאל ideal" לנתבעת 4 ביום 30.1.11, ואילו הנתבעת 4 העבירה את הבעלות בסימן המסחר לנתבעת 3 ביום 1.1.15.
היתרי העסקה של התובע: היתרי העסקה של התובע הינם כולם על שם "דודומט בע"מ". תקופות ההיתרים הן:
28.1.10 – 28.7.10.
30.1.11 – 16.6.11 .
16.6.11 – 16.12.11.
10.10.11 – 10.4.12.
19.4.12 – 19.10.12.
19.11.12 – 19.5.13.
4.7.13 – 4. 1.14.

זהות המעסיק של התובע
הצדדים חלוקים בשאלה מיהו המעסיק של התובע: האם פאדי, כגרסת הנתבעים או שמא הנתבעים 1-4 כטענת התובע?
לצורך הכרעה במחלוקת זו, על בית הדין לתת את דעתו לטענת התובע לפיה ההסכם בין פאדי לנתבעת 1 הוא הסכם למראית עין.
ההסכם שנחתם בין פאדי לבין הנתבעת 1 ביום 7.8.08, חתום על ידי הנתבעת 1. ההסכם מוכתר כ"הסכם אספקת שירותים". בהקדמה להסכם נקבע שהחברה מעוניינת בהזמנת שירותים של ייצור דודי שמש וקולטי שמש, ופאדי מצהיר שהינו בעל ידע וניסיון וכוח אדם בביצוע השירותים. התמורה הוגדרה כ-60 ₪ עבור ייצור דוד שמש ודוד חשמל ו-55 ₪ עבור ייצור קולט שמש. על פי ההסכם, הספק רשאי להעסיק עובדים על חשבונו ואחריותו, והוא מתחייב לקיים לגביהם את האמור בחוקי העבודה והחוקים הסוציאליים ולשאת בתשלומים המוטלים על מעסיק לפי חוק הביטוח הלאומי וכל דין אחר בעניין ביטוח עובדים, והוא מתחייב לצייד את עובדיו על חשבונו בכל הציוד הדרוש לביצוע השירותים. יחסי העבודה יחולו בין עובדי הספק לספק בלבד ולא יחולו שום יחסי עובד ומעסיק בין החברה לבין הספק והאנשים הפועלים מטעמו. אם החברה תידרש או תחויב לשלם לספק או לאדם כלשהו הפועל מטעמו לפי קביעת רשות מוסמכת, לרבות גוף שיפוטי, כי אותו אדם הינו "עובד" של החברה, על הספק יהיה לשפות את החברה מיידית.
התובע אינו מתכחש לכך שהוא עבד בתחום של ייצור דודים וקולטים במפעל בדהריה לפני שהחל את עבודתו במפעל במישור אדומים, שהיא מושא תביעה זו. התובע בעדותו הסביר שלפני שעבר לעבוד במישור אדומים הוא עבד אצל דודו של פאדי ששמו חאלד ג'בארין. אף העד מטעם התובע, איבראהים, אישר שהיה בדהריה מפעל לדודי שמש. לדבריו, המפעל נסגר והוא עבר לעבוד במישור אדומים. התובע העיד שהוא עבר לעבוד במפעל במישור אדומים כי השכר במפעל במישור אדומים היה גבוה יותר.
ואולם, ניתוח עדויותיהם של הנתבעים תומך במסקנה שפעילות ייצור שהייתה בדהריה, לא הייתה של פאדי או של תושב מקומי אחר, אלא של הנתבעות 1 ו-4 במשותף . במה דברים אמורים?
בתצהירו הצטמצם פאדי להצגת ההסכם מחודש 8/08 עם הנתבעת 1 ולתיאור הוראותיו. פאדי לא טען בתצהירו כי יש לו, או היו לו, מפעל או אמצעים לייצור דודי שמש וקולטי שמש, ואף אינו טוען שביצע ייצור של קולטי שמש ודודי שמש בדהריה בשלב כלשהו. פאדי טען לראשונה בחקירתו הנגדית שה וא עובד לא רק מול חברת אידיאל אלא מול חברות נוספות, אך טענה כבושה זו לא נתמכה בכל מסמך המתעד התחשבנות בינו לבין "לקוח" אחר שלו.
לעומת זאת, מעדותו של ברששת ומראיות אחרות עולה שפעילות הייצור שנעשתה בדהרייה הייתה למעשה של הנתבעת 4, וכי הנתבעת 1 הוקמה לצורך העסקת עובדי הייצור הפלסטינים של פעילות ייצור זו. מהעדויות של ברששת ושל פאדי עולה שהפעילות בדהריה הועברה זמן קצר לאחר מכן למפעל במישור אדומים בשל דרישת מכון התקנים.
בתחילת חקירתו הנגדית ניסה ברששת לתאר את ההסכם בין הנתבעת 1 לבין פאדי כהסכם אמיתי ובמסגרת זו הוא טען שכאשר הפעילות עברה מדהריה למישור אדומים, פאדי הביא למישור אדומים חלק מאמצעי הייצור שלו:
"אנחנו בד"כ מתעסקים איתו בשיווק ולא בייצור, התקשרנו עם מר פאדי גברין בשנת 2007 וסיכמנו על ייצור בשטחים. לאחר שנה מכון התקנים דרש או שייצור יהיה פיזית בתוך ישראל או שייקחו לנו את התקנים. ב-2008 בנינו מפעל שבנייתו (א)רכה חצי שנה. בתחילת 08 התחלנו וסיימנו ביולי 2008, קיבלנו טופס 4 בתחילת קיץ 2008 ומיד לאחר מכן הבאנו את פאדי להסביר לו שאנחנו צריכים שייצור יתבצע במישור אדומים, לא הייתה לו התנגדות, הוא הביא חלק מהדברים אצלו מדהריה והביא חלק מהעובדים. ממה ששמענו מהעדויות חלק עבדו בדהריה לפני זה, אני מעריך שחלק עבדו איתו בדהריה לפני זה. ב-08.08 עשינו הסכם (ע)ם פאדי שאנחנו משלמים לו לפי פריטים. אין יחסי עובד מעסיק. בנינו טבלת איזון שאני משלם לו עד דוד סכום מסוים, ועל קולט (סכום) מסוים. אני מספק לו את החומרי גלם והוא אמור לייצר. אין לי מושג מי עובד, מי עבד, כמה שעות עבדו, מעולם לא בדקתי, לא דיברתי, לא התייחסתי לשום עובד. אני לא יודע מתי הוא עבד, כמה זמן עבד, מתי עבד. בסופו כל חודש היי תי מוציא פלט של כמה פריטים ייצרו".
ואולם, בהמשך עדותו התייחס ברששת לנתבעת 1 כחברה שהייתה מייצרת ומשווקת דודים, למרות שלכאורה על פי ההסכם עם פאדי הנתבעת 1 רכשה דודים שיוצרו על ידי פאדי. כך העיד ברששת:
"הסברתי לגבי דודו מט, החברה שהייתה מייצרת ומשווקת דודים".
מהמשך חקירתו הנגדית של ברששת עלתה התמונה העובדתית הבאה: ברששת עוסק מעל 30 שנים בהתקנות ובשיווק דודי שמש. בשנת 2000 ברששת רשם את הנתבעת 4 בשם "שירותי ברששת בע"מ". חברה זו עסקה בשיווק דודי שמש של יצרנים שונים. בשנת 2004 ברששת רכש אישית את המותג "אידיאל" (כאמור לעיל, ברששת העביר את הבעלות בסימן המסחר "אידיאל" לנתבעת 4 בשנת 2011). ברששת אישר באופן מפורש שהנתבעת 1 עסקה בפעילות של ייצור דודי שמש:
"ש. במה עסקה נתבעת 4?
ת. בשיווק דודי שמש שיוצרו על ידי כל מיני חברות. הייתי עובד עם חברת כרומגן, מ. קפור, אמקור. אידיאל הייתה מדביקה את המדבקה של אידיאל.
ש. ב-2007 החלטת שאתה מתחיל לייצר?
ת. נכון.
ש. בעצם מ-2007-2014 ביצעת פעילות ייצור דרך חברת דודו מט?
ת. נכון".
עדות זו מהווה הודאה מפורשת בכך שהנתבעת 1 ביצעה את פעילות הייצור, והיא תומכת בגרסת התובע כי ההסכם בין הנתבעת 1 לבין פאדי הוא הסכם למראית עין.
ואכן, כל הוכחה לכך שלפאדי היה מפעל לייצור קולטים ודודים או שהיו לו אמצעי ייצור שנדרשים לכך – לא הוגשה לבית הדין, וכלל אין מחלוקת על כך שהנתבעת 1 סיפקה את חומרי גלם שבאמצעותם יוצרו הדודים והקולטים שלכאורה סופקו על ידי פאדי ל נתבעת 1.
תמיכה למסקנה כי מדובר בהסכם למראית עין עולה מן ההסכם עצמו: ניתן להניח ולצפות שהסכם אמיתי יסדיר מה שבאופן סביר נתפס כהתחייבויות יסודיות בהתקשרות מעין זו. בהסכם שבו מפעל, שמשווק מוצר כמו דודי שמש וקולטי שמש, מזמין מיצרן פריטים אלה, סביר למצוא בהסכם הגדרות או מפרטים מינימליים של המוצר והתחייבות של היצרן לסטנדרטים מסוימים של איכות . ההסכם אינו כולל כל התחייבות של פאדי לעמידה בסטנדרטים כלשהם לגבי הדודים והקולטים ואינו מגדיר את המוצרים המסופקים בכל דרך .
פאדי אישר בעדותו את עדותו של ברששת לפיה פעילות הייצור עברה מדהריה למישור אדומיים בשל דרישת מכון התקנים. גם לאחר שדרישה כזו הוצגה על ידי מכון התקנים זמן קצר לאחר תחילת ההסכם, לא נעשה כל תיקון בהסכם לצורך עיגון התחייבות ו של "היצרן" לעמוד בתו התקן. היעדרה של התחייבות כזו בהסכם מצביע על כך שבעצם פעילות הייצור הייתה של " החברה".
מהראיות והעדויות עולה ש"הזמנת שירותי הייצור" על פי ההסכם לא נעשתה עבור הנתבעת 1 בלבד, אלא גם עבור הנתבעת 4. מעדותו של ברששת עולה שפעילות ייצור הדודים והקולטים על ידי הנתבעת 1, הייתה, למעשה, פעילות שנעשתה לצורך הרחבת פעילותה של הנתבעת 4 מתחום השיווק לתחום הייצור, ומכל מקום, הפעילויות, כפי שהוצגו לציבור, היו מעורבבות. כך, במודעת פרסום באתר אינטנרט של חברת "אידיאל אנרגיות סולריות בע"מ" – הלא היא של הנתבעת 4 - "אודות – אידיאל אנרגיות סולריות בע"מ" נאמר ש"חברת אידיאל נוסדה בשנת 1958 ומאז עוסקת בייצור אספקה ושיווק מערכת שמש וחשמל" ו"ב-2008 הקימה החברה מפעל חדש ומודרני לייצור דודים וקולטים במישור אדומים" ו"כיום מפעל הייצור והנהלת החברה ממוקמים במישור אדומים". עוד נאמר ש"אידיאל משווקת ומייצרת את מוצריה והמערכות הסולריות תחת התקינה המחמירה של מכון התקנים הישראלי...".
קיימים תימוכין נוספים למסקנה שפאדי לא היה בעל מפעל או אמצעי ייצור של קולטי ודודי שמש, אלא שימש כחיץ משפטי מלאכותי לצורך הצגתו כמעסיקו של התובע ועובדים אחרים, אשר הועסקו בפעילות ייצור של הנתבעות 1 ו-4 . כך, בדיון מקדמי שהתקיים בתיק ביום 6.9.16 אישר ברששת כי פאדי היה "קבלן כוח אדם". עדות זו תומכת בגרסת התובעים, אשר ביטא אותה העד חוסאם בתיאור תפקידו של פאדי: "פאדי מחלק את העובדים ומשבץ את העובדים".
אכן, אין חולק על כך שפאדי היה משלם את שכרו של התובע לאחר שפאדי קיבל מהנתבעת 1 תשלום. אף אין חולק שברששת לא היה נותן הנחיות לתובע, וכי אלו ניתנו על ידי פאדי. אך גם בהנחה שיש לקבל את עדותם של הנתבעים, לפיה ה תובע סיכם את גובה שכרו עם פאדי וקיבל ממנו בלבד הוראות, וגם אם יש לקבל את טענתם שהסכומים ששולמו לפאדי על ידי הנתבעת 1 חושבו לפי מספר יחידות הייצור, יש להסיק ממכלול הראיות שמדובר בתעריפים שנקבעו בהסכם בין פאדי לנתבעת 1 על סמך חישוב של תשומות של כוח עבודה של עובדי הייצור, בהתאם לשכר עבודה שהוסכם בין פאדי לבין התובע ו אותם עובדים, כאשר אמצעי הייצור וחומרי הגלם היו של הנתבעת 1. מסקנה זו אף עולה מעדותו של ברששת, שהתבקש להשיב לשאלה אם "עלות דוד היא בגלל השכר", והשיב "אני לא קורא לזה בגלל השכר, חברת סולטם שמייצרת סירים בסין ומעבירה לסין, כי עלות העבודה יותר זולה. היום רתך יהודי שיבוא לרתך אצלי דוד ייקח 100-120 שקל לשעה. אני (אקח) רתך אחרי שלקוח 30-40 לשעה".
פאדי העיד שלאחר שהוא מקבל תמורה שמחושבת לפי מספר פריטים שיוצרו הוא "מוריד את הרווח שלי ומחלק לעובדים", ואולם פאדי לא הסביר בתצהירו או בעדותו מהו אותו "רווח". כאמור, הנתבעים לא הוכיחו שהייתה לפאדי פעילות ייצור או עלויות ייצור כלשהן, או שהיו בבעלותו אמצעי ייצור כלשהם. במקום אחר בעדותו אישר פאדי את התיאור של תפקידו כ"קבלן כוח אדם". נראה איפוא, כי הרווח של פאדי היה פונקציה של הפריון של התובע ועובדים אחרים – ככל שהתובע ועובדים אחרים ייצרו יותר פריטים, גדל הרווח של פאדי.
היותו של פאדי אמצעי להעסקת עובדי ייצור בפעילות ייצור של הנתבעות 4 ו-1, עולה מעדותו של ברששת על הנסיבות שבהן הועברו עובדי הנתבעת 1 להיות מועסקים על ידי הנתבעת 3 בשנת 2013. בהתייחסו להבחנה בין עובדים ישראליים לעובדים פלסטיניים, הסביר ברששת שבשנת 2016 הוחלט "שהעובדים יעבדו דרך החברה עצמה שתעביר להם זכויות. בחודש 3/16 כיוון שניסינו להיות בדיעבד יותר טוב מהעובדים התחלנו לקבל תביעות ואז ראינו שעשינו טעות. לא היינו צריכים לקלוט שום עובדים. לאחר התייעצות עם עו"ד הפסקנו לקלוט עובדים וב-2017 חזרנו להתחשבנות עם פאדי אל ג'בראין". עדות זו ממחישה ש"התחשבנות עם פאדי אל ג'בארין" הייתה למעשה אמצעי חלופי להעסקת העובדים ישירות על ידי החברה, כפי שלמעשה התחייב מעצם העסקת העובדים בפעילות ייצור של הנתבעת 1 בחצר י הנתבעת 1, כאשר כל מטרת הקמתה ורישומה של הנתבעת 1 הייתה לצורך הרחבת פעילותה של הנתבעת 4 לתחום הייצור, ועשיית הסכם למראית עין בין הנתבעת 1 לבין פאדי לצורך הצגתו של פאדי כמעסיקם של העובדים . בהמשך עדותו הסביר ברששת שהעברת העובדים להעסקה ישירה נבעה מייעוץ משפטי שהתקבל לפיו על העסקת עובדים פלסטיניים במישור אדומים חל הדין הישראלי, והחזרה לשיטת "ההתחשבנות עם פאדי" נבעה מקבלת ייעוץ משפטי "יותר גבוה". אף מדברים אלה עולה שהשיקול שביסוד העסקת העובדים באמצעות פאדי הייתה לנסות ולהימנע מתחולת הדין הישראלי על העסקת העובדים, תחולה שנתפסה על ידי הנתבעים כמתקיימת ככל שהנתבעת 1 תיחשב כמעסיקתם של העובדים.
המסקנה שפאדי לא היה בעל עסק לייצור קולטי ודודי שמש אף נתמכת בכך שבשנת 2016 פאדי נמנה באופן פורמלי בטופס 126 עם מצבת העובדים של הנתבעת 3 בשנת 2016. רישום זה, אשר צורף לכתב הגנתם של הנתבעים 1-4, אינו מתיישב עם גרסת התובעים ולכאורה תומך בטענת התובע שפאדי היה עובד בכיר של הנתבעות, שתפקידו היה לארגן את עבודת עובדי הייצור הפלסטיניים. כאמור, כך גם העיד חוסאם בחקירתו הנגדית.
כפי שנקבע בדב"ע נב/3-142 אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כט 151, כאשר מעסיק טוען שעובד בפעילות של עסקו מועסק על ידי מעסיק אחר, עליו להרים את הנטל להוכיח כי אותו מעסיק אחר מקיים מפעל שניתן להעסיק בו עובדים. הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח שפאדי היה בעל עסק של ייצור קולטים ודודי שמש, כפי שבואר לעיל. המסקנה הינה שהפעילות שהתובע הועסק בה הייתה פעילות של הנתבעות 4 ו-1. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם היתרי ההעסקה שהוצאו על שמה של הנתבעת 1.
לאור כלל האמור, בית הדין קובע כי הנתבעות 4 ו-1 היו מעסיק ותיו של התובע.

האם יש לקבוע כי הנתבעת 3 חבה לתובע בגין זכויותיו כלפי הנתבעות 4 ו-1?
לברששת הוצגה בחקירתו הנגדית טענה לפיה הוא העביר את פעילותה של הנתבעת 1 לנתבעת 3 בחודש 4/14. ברששת אישר, למעשה, טענה זו. הוא הסביר שהוא רכש את הנתבעת 3 בשנת 2011. החברה הייתה יצרנית של דודי שמש. כפי הנראה, אירעה תקלה בייצור דודים ו"קרה נזק גדול" ולאחר מכן היה כ ישלון עסקי בחברה אחרת של ברששת שעסקה בירקות. ברששת הסביר ש"הגעתי למצב לא כך כך טוב מבחינה תזרימית של כסף... כל החברות הושפעו מזה". ברששת הוסיף ותיאר:
" היה לי חברה של ברששת משה השקעות ונכסים, היא הייתה היצרנית הראשונה של דוד י שמש אמקרו, היא קיבלה הלוואות. היא רכשה מדודו מט חומרי גלם ושילמה לה. היא שילמה הרבה חובות שהיו שייכים לדודו מט. היא הפכה להיות גם משווקת, גם מייצרת וגם מתקינה דודי שמש.
ש. אתה מתכוון לחברה שלך?
ת. היא לא שלי, היא מוחזקת בנאמנות . אני מתכוון לחברת אידיאל אנרגיות סולאריות.
ש. היא מוחזקת בנאמנות לטובתך.
ת. לבעלי המניות שלה, ברששת דניאל שהוא בני.
ש. העברת לו את המניות במתנה ללא תשלום?
ת. מבחינת רשם החברת, מבחינת חובות שהוא שילם לא.
ש. בן כמה הבן שלך?
ת. 24.
ש. ..כמה היה בשנת 2014?
ת. 20.
ש. בגיל 20, הוא הצליח להחזיק חברה ולשלם את כל החובות שלה?
ת. משה ברששת לא חסר לו כסף. משה ברששת לא טען מעולם שהוא בפשיטת רגל. משה השאיר חובות בדודו מט. יש דברים שאתה צריך להבין שאתה מקבל מכות, אתה צריך לקחת פסק זמן ולשבת בצד, זה מה קרה לי בשנת 2014....
.
ש. אני חוזר על השאלה, בשנת 2014 החברה הייתה חברה שהתפתחה יפה, היו לה יותר מ-70 עובדים ישראלים, שלא נדבר על העובדים הפלסטינים.
ת. נכון. לא מתחייב על המספר המדויק.
ש. בשנת 2014 יש לנו 65 עובדים ישראלים. אות(ם) עובדים עברו מאפריל לנתבעת 3. אתה יכול להסביר לי למה?
ת. לא כל ה-65 עבר, מי שרצה לעבור עבר, מי שלא רצה קיבל את הפיצויים שלו והלך. החברה לא השאירה חובות לעובדים. זה לא נכון שאני עשקתי את דודו מט כפי שאתה מנסה לטעון. החברה נכנסה לקשיים בחודש 09/13, רשות המיסים הורידה לחברה אישור ניהול ספרים, אישור ניכוי מס במקור, החברה לא יכלה לעבוד. לבחרה עצמה הייתה חברה שקראו לה עמידר, חברה לאנרגיה, חילטו לה ערבויות, זה היה כמו "כדור שלג" שהתנפץ. מאיפה יש לילד שלי כסף או לא זה לא עניינך.
ש. אתה מאשר שלצורך בריחה מחובות העברת את החברה לחברה אחרת?
ת. ברגע שמורידים לך אישור ניהול ספרים וניכוי מס במקור אתה לא יכול למכור.
ש. כדי לברוח מחוב לרשות המיסים העברת?
ת. אתה שואל למה החברה קרסה? אין הברחת נכסים בכלל. כל נכס שהיה לחברה נמכר או על ידי כי נוס של הבנק, בנק מרכנתיל דיסקונט.
ש. היו חובות לבנקים.
ת. בוודאי.
ש. זה לא רק אישור מס במקור?
ת. לא.
ש. אתה מסמכים איתי שהחברה החדשה לא רק קלטה עובדים אלא הגדילה את מספר העובדים שלה בשנת 2014?
ת. החברה עצמה גדלה בצורה שהיא הייתה במקומות שדודו מט לא היו בה. לדודו מט היה סדר גודל של 100% לקוחות. חברת אידיאל אנרגיות סולריות החזיקה שנה לאחר מכן אולי 15% מ הלקוחות שהיו בדוד מט, אתה מתאר שכאילו אידיאל הייתה פי 3 מדודו מט, אני מסביר למה. אידיאל עצמה נכנסה למצב שהתחילה לקחת פרויקטים של מכרזים של קבלנים גדולים שלא היו בדודו מט. דודו מט לא מכרה לקבלנים אלא אם כן מדובר במשהו שולי.
ש. בעצם אידיאל ייצרה במשך כל השנים דודי שמש? גם לפני 2014.
ת. אידיאל אנרגיות סולריות לא הייתה פעילה משנת 90 עד סוף 2013 או תחילת 2014. היא בכלל לא הייתה פעילה".
מצב הדברים שתואר הינו מצב שבו הנתבעת 1, שהייתה לאמיתו של דבר מעסיקתו של התובע, נכנסה לקשיים כלכליים. מעדותו של ברששת עולה שמומשו שעבודים על נכסיה באמצעות כונסי נכסים של בנק או בנקים. לפי עדותו של ברששת, הנתבעת 3 לא הייתה פעילה משנת 1990 עד לסוף שנת 2013. כאמור לעיל, חברה זו שינתה את שמה ביום 6.11.13 ל"ברששת השקעות ונכסים בע"מ" ושבועיים לאחר מכן, ביום 20.11.13, שונה שמה ל"אידאל אנרגיות סולריות בע"מ". מעדותו של ברששת עולה שמניותיה של הנתבעת 3 הועברו על ידו לבנו על מנת שיחזיק בהן כנאמן עבורו. הנתבעת 3 ביצעה העברות של כספים לנתבעת 1 על מנת לסייע לה לעמוד בחובות, בין היתר בדרך של רכישת ציוד של הנתבעת 1. עולה למעשה, שהנתבעת 1, שנכנסה לקשיים, העבירה פעילות ועובדים לנתבעת 3, אשר לא הייתה פעילה משנת 1990 עד לחודש 11/13 אך "נשלפה מהמדף" בחודש 9/13 לצורך קליטת פעילות ועובדים של הנתבעת 1. ברששת הסביר שעובדים שלא הסכימו למעבר קיבלו פיצויים וחדלו לעבוד, אך עובדים שהמשיכו לעבוד עברו לנתבעת 3.
התובע, שסיים את עבודתו בחודש 1/14, נמנה עם העובדים של הנתבעת 1 (ולמעשה של הנתבעת 4) שעברו לנתבעת 3, וזו אחראית לכל חוב של שכר עבודה שהיה לנתבעת 1 ולנתבעת 4 כלפי התובע, בהתאם להוראת סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

חיובו האישי של ברששת
בהתאם לעובדות שהוכחו, כמפורט לעיל, יש מקום לייחס לברששת את חיוביהן של הנתבעות 1 ו-3 .
סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מסמיך את בית המשפט לייחס לבעל מניות בחברה חיובים של החברה בנסיבות שבהן נכון וצודק לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של חברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של חברה. תנאים אלה מתקיימים לגבי ברששת, שהינו בעל מניות בנתבעת 1 ובנתבעת 3, בכך:
שהוכח שמטרת הקמתה של הנתבעת 1 הייתה לצורך עשיית הסכם למראית עין עם פאדי על מנת להציג מצג כאילו פאדי מייצר דודים וקולטים באמצעות עובדיו ומספקם לנתבעת 1, כאשר בפועל מדובר בהרחבת פעילותה של הנתבעת 4 (שבה ברששת מנהל) לתחום הייצור באמצעות הנתבעת 1 (שבה ברששת בעל מניות).
שנעשה שימוש בנתבעת 3 (שבה ברששת הינו בעל מניות אשר מוחזקות עבורו בנאמנות על ידי בנו) על מנת לקלוט פעילות ועובדים של הנתבעת 1 וחברה נוספת של ברששת (שעיסוקה בירקות) נקלעו לקשיים. העברת העובדים נעשתה שלא תוך תיאום עמם, ללא קבלת הסכמתם וללא הבטחת זכויותיהם.
בהתאם לכך, ככל שתתקבל תביעה מתביעות התובע, בית הדין יחייב את הנתבעים 1-4 יחד ולחוד.
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע נגד פאדי, שכן פאדי לא היה מעסיקו של התובע.

תקופת עבודתו של התובע
הנתבעים הכחישו את טענות התובע לגבי תקופת עבודתו ושעות עבודתו.
בית הדין סבור שאין לקבל את טענת התובע בכתב התביעה לפיה הוא החל את עבודתו בחודש 6/09. התובע טען בתצהירו שתקופת עבודתו החלה בחודש 1/10 ובחקירתו הנגדית הוא אישר שעבודתו החלה בתחילת 2010. עדות התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית נתמכת בהיתר העבודה הראשון שהציג, שתוקפו מ-28.1.10, ובית הדין קובע מועד זה כמועד תחילת עבודתו.
בית הדין מקבל את טענת התובע כי סיים את עבודתו בחודש 12/13. עדות זו נתמכת בתקופת ההיתר האחרון שהתובע צירף.
בית הדין אינו רואה לקבוע כי תקופת עבודתו של התובע לא הייתה רציפה בשל כך שקיים "חור" של כחצי שנה מ-28.7.10 עד 28.1.11 בהיתרי ההעסקה שהמציא התובע (וכן "חור" נוסף בין סוף 5/13 לתחילת 7/13). בית הדין מקבל את עדותו של התובע כי עבודתו הייתה רצופה.

שעות עבודתו של התובע
הנתבעים הכחישו את גרסת התובע לגבי שעות עבודתו. הם לא העמידו כל גרסה נגדית, לא בכתבי הגנתם ולא בתצהיריהם. בתצהיריהם של ברששת ושל פאדי לא הוכחשה טענת התובע כי הוא ופועלים נוספים לנו במפעל וחזרו לדהריה אחת לשבועיים בסופי שבוע.
בית הדין סבור שלצורך חישוב זכויותיו של התובע, סביר לקבוע ש ככלל, ימי עבודתו של התובע בימים א'-ה' התחילו בשעה 7:00 והסתיימו בשעה 19:00, והם כללו הפסקת צהריים של שעה והפסקות קצרות נוספות בסך כולל של שעה. בית הדין אינו מקבל את טענת התובע כי הוא הועסק שלושה ימים בשבוע עד השעה 22:00 באופן קבוע. עוד יש לקבוע, ואף זאת כטענת התובע, שהוא לן במפעל ויצא לחופשת סוף שבוע אחת לשבועיים בימי ה', וביום כזה העבודה הסתיימה בשעה 16:00. בשבועות שבהם לא יצא התובע לחופשת סוף שבוע, התובע הועסק גם בימי שישי, וסביר לקבוע כי היקף העסקתו בימי שישי היה שבע שעות. להלן נימוקינו לקביעת שעות עבודתו של התובע:
בהיעדר הודעה בכתב על תנאי עבודה שנמסרה לתובע ובהיעדר רישום של שעות עבודתו, חלות ההוראות בדבר העברת נטל ההוכחה למעסיק אשר קבועות בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה והליכי קבלה ומיון לעבודה), התשס"ב-2002, ובסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. עם זאת, בהתאם לפסיקה, לבית הדין סמכות לקבוע ממצאים עובדתיים בהתאם לראיות ולעדויות שהוא שומע.
בית הדין שמע את עדות התובע והעדים מטעמו ונראה כי העדות העקבית ביותר שנשמעה הייתה שיום עבודה רגיל החל בשעה 7:00 והסתיים בשעה 19:00. כך העיד איברהים בחקירתו הנגדית (פרוטוקול 20.1.19 עמ', 41, שורה 25) וכך העיד גם חוסאם (פרוטוקול 20.1.19, עמ' 44 שורה 19, עמ' 47 שורה 22, עמ' 48 שורות 1-2 ושורות 19-23 בהן אישר שהייתה הפסקה לארוחת צהריים בין 12:00-13:00, כפי שהעיד גם התובע (פרוטוקול 23.12.18, עמ' 14)).
המסקנה כי שעות העבודה הקבועות במפעל היו בין 7:00-19:00 מתיישבת עם העובדה, שכאמור לא הוכחשה על ידי הנתבעים, שהתובע ופועלים אחרים מדהריה לנו במפעל.
בית הדין אינו מקבל את טענת התובע כי עבד שלושה ימים בשבוע עד השעה 22:00. גם אם ניתן לקבל את טענת התובע שהיו ימים בהם הוא הועסק מעבר לשעה 19:00, לא עולה מן העדויות מסקנה מסתברת שהייתה מתכונת העסקה קבועה של העסקה במשך שלושה ימים בשבוע בין 7:00 ל-22:00 ויומיים בין 7:00 ל-19:00. כך למשל, חוסאם לא תיאר בחקירתו הנגדית את העבודה לאחר השעה 19:00 כדבר קבוע, אלא טען ש"לפעמים אם יש לחץ בעבודה אנחנו צריכים לעשות את כל הבקשות עד שנסיים...".
בית הדין ער לטענות הנתבעים בדבר סתירות בעדותם של התובע ועדיו ביחס לאמור בתצהיריהם, כמו גם לטענתם כי התובע כלל לא אישר את חתימתו על תצהירו (פרוטוקול 23.12.18 עמ' 11). בית הדין אינו סבור שהתובע לא חתם על תצהירו ומקבל לעניין זה את אישור ב"כ התובע כי התובע חתם על תצהירו לפניו.
ואכן, יש לומר שבחקירתם הנגדית, הן התובע והן חוסאם אישרו שהם לא פוטרו כפי שהם טענו בתצהיריהם. התובע אישר כי עזב את העבודה בשל כך שהיא הייתה קשה והשכר היה נמוך (פרוטוקול 23.12.18, עמ' 19). חוסאם העיד שהוא עזב כי היה עייף והעבודה נמאסה עליו (פרוטוקול 20.1.19 עמ' 43 שורות 26-27).
אלא שדווקא עדותם הכנה של התובע ושל חוסאם בעניינים אלה מחזקת בעיני בית הדין את עדותם של איבראהים ושל חוסאם בדבר מסגרת עבודה שתחילתה בשעה 7:00 וסיומה בשעה 19:00, אשר הייתה עקבית ותואמת לגרסת התובע בעניין המסגרת של יום העבודה שאינו מוארך.
מעדות העדים עלה כי בנוסף להפסקת הצהריים היו הפסקות נוספות, וסביר להעריך את סך השעות העבודה שביצע התובע במסגרת השעות 7:00-19:00 כ-10 שעות ושתי שעות הפסקה.
עוד עולה מן העדויות כי בחודש הרמדאן יום העבודה התחיל מוקדם מהרגיל והסתיים מוקדם מהרגיל (לפי העדויות – מ-04:00 עד 13:00). לגבי חודש הרמדאן יש לקבוע כי התובע עבד שמונה שעות עבודה ביום.

שכרו של התובע
בית הדין מקבל את גרסת התובע בהיעדר כל עדות לסתור אותה. בהתאם קובע בית הדין שלתובע שולם סך 10 ₪ לשעת עבודה עד לחודש 9/12 ו-11 ₪ לשעה החל מ-10/12 עד לסיום עבודתו.

נסיבות סיום עבודתו של התובע
התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי פוטר, אך בחקירתו הנגדית העיד כי התפטר, ובית הדין מעדיף את עדותו של התובע בחקירתו הנגדית.

התביעה להפרשי שכר מינימום
בתקופת עבודתו של התובע תעריפי שכר המינימום השעתי עמדו על 20.70 ₪ עד לחודש 3/11, מחודש 4/11 עד לחודש 6/11 – 20.92 ₪, מחודש 7/11 עד 9/12 – 22.04 ₪ ומחודש 10/12 עד לסיום עבודתו – 23.12 ₪.
בגין תקופת העבודה עד 9/12, זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בסכום ההפרש שבין 10 ₪ לשעה ששולם לו לבין שכר המינימום, ובגין התקופה החל מ-10/12 – בגין ההפרש שבין 11 ₪ לשעה ששולם לו לבין שכר המינימום.
החישוב ייעשה כדלהלן:
בעד עשר שעות ליום בימים א'-ד' בכל שבוע.
בעד עשר שעות בימי ה' אחת לשבועיים.
בגין שמונה שעות בימי ה' אחת לשבועיים.
בגין שבע שעות בימי ו' אחת לשבועיים .
לפיכך, בחודש "רגיל" (שאינו חודש פברואר ולא חל בו רמדאן), בגין ימי א-ד ייפסקו הפרשים עבור 160 שעות, עבור ימי ה' – עבור 36 שעות, עבור ימי ו – 14 שעות סה"כ – 210 שעות, ובתוספת שני ימי עבודה בחודש – 20 שעות, ובסך הכל – 230 שעות.
בהתאם, נפסוק לתובע הפרשי שכר מינימום בסך כולל של 122,847 ₪, לפי הפירוט הבא:
עבור שלושה ימי עבודה בחודש 1/10 – מגיעים לתובע הפרשים בגין 30 שעות בסך 10.70 ₪ לשעה – 321 ₪.
עבור חודש 2/10 – 210 שעות – 2,247 ₪.
עבור כל אחד מהחודשים 3/10 עד 7/10 – 230 שעות * 10.7 0 ₪ = 2,461 ₪ * 5 (חודשים) = 12,305.
עבור חודש 8/10 (שברובו חל חודש הרמדאן) – 8 שעות ליום * 24 ימי עבודה = 192 שעות * 10.7 0 ₪ = 2,054 ₪.
עבור החודשים 9/10 עד 1/11 (חמישה חודשים "רגילים") – 12,305 ₪.
עבור חודש 2/11 – 2,247 ₪.
עבור חודש 3/11 – 230 שעות * 10.70 ₪ = 2,461 ₪.
עבור החודשים 4/11 עד 6/11 – הפרש בסך 10.92 ₪ עבור 230 שעות בכל חודש – 7,534 ₪.
עבור חודש 7/11 הפרשים בסך 12.04 ₪ לשעה עבור 230 שעות – 2,769 ₪.
עבור חודש 8/11 (רמדאן) – הפרשים בסך 12.04 ₪ לשעה עבור 192 שעות – 2,312 ₪.
עבור חודשים 9/11 – 1/12 – הפרשים בסך 12.04 ₪ לשעה עבור 230 שעות לחודש (1,150 שעות) בסך 13,846 ₪.
עבור חודש 2/12 – הפרשים בסך 12.04 ₪ עבור 210 שעות – 2,528 ₪.
עבור החודשים 3/12 – 7/12 – 12.04 ₪ עבור 1,150 שעות – 13,846 ₪.
עבור חודש 8/12 – 2,312 ₪.
עבור חודש 9/12 – הפרשים בסך 12.04 ₪ עבור 230 שעות – 2,769 ₪.
עבור החודשים 10/12 עד 1/13 – הפרשים בסך 12.12 ₪ (ההפרש בין שכר המינימום השעתי בסך 23.12 ₪ לבין 11 ₪ שהחל להשתלם לתובע מחודש זה) עבור 230 שעות = 11,150 ₪.
עבור חודש 2/13 – 12.12 ₪ עבור 210 שעות – 2,545 ₪.
עבור החודשים 3/13 עד 7/13 – 12.12 ₪ עבור 1,150 שעות – 13,938 ₪.
עבור חודש 8/13 (רמדאן) – 12.12 ₪ עבור 192 שעות – 2,327 ₪.
עבור החודשים 9-12/13 – 12.12 ₪ עבור 920 שעות – 11,150 ₪.

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות
בהתאם לממצאים שקבענו, התובע עבד בכל ימי א'-ד' וכן אחת לשבועיים בימי ה' - שתי שעות נוספות עליהן מגיעה לו תוספת 25% לשעה לפי שכר המינימום השעתי. כמו כן, אחת לשבועיים בימי ו' התובע עבד, בשעת העבודה הרביעית והחמישית – שתי שעות נוספות בשיעור 125% (לפי חישוב שבועי) ועוד שתי שעות נוספת בשיעור 150%.
בהתאם לכך, בגין חודשי עבודתו שאינם חודשי פברואר וחודשי רמדאן, בית הדין יפסוק לתובע 44 שעות נוספות בשיעור 125% (בגין ימי ארבעה ימי א'-ד' כל שבוע, בגין שני ימי ה' בחודש ושני ימי ו' בחודש ועוד שעתיים בגין שני ימים נוספים מעבר לארבעה שבועות בחודש) וכן 4 שעות נוספות בשיעור 150%. עבור חודשי פברואר בית הדין יפסוק 40 שעות נוספות בשיעור 125% ו-4 שעות נוספות בשיעור 150%. בעבור חודשי רמדאן לא ייפסק גמול עבודה בשעות נוספות.
בהתאם לכך, בית הדין פוסק לתובע גמול עבודה בשעות נוספות בסך 10,297.65 ש"ח לפי החישוב הבא:
עבור 3 ימי עבודה בחודש 1/10 – 6 שעות * 20.70 ₪ * 0.25 = 31.05 ₪.
עבור חודש 2/10 – 40 * 20.70 ש"ח * 0.25 + 4 * 20.70 ₪ * 0.50 = 248.40 ₪.
עבור חודשים 3/10 עד 7/10 – 44 * 20.70 ₪ * 0.25 + 4 * 20.70 ₪ * 0.50 = 268.40 לחודש * 5 = 1,342 ₪.
עבור חודשים 9/10 עד 1/11 – 1,342 ₪.
עבור חודש 2/11 – 248.40 ₪.
עבור חודש 3/11 – 44 * 20.70 ₪ * 0.25 + 20.70 ₪ * 4 * 0.50 =268.40 ₪.
עבור חודשים 4/11 עד 6/11 – 20.92 * 44 * 0.25 + 20.92 * 4 * 0.50 = 271.96 ₪.
עבור חודש 7/11 – 22.04 * 44 * 0.25 + 22.04 * 4 * 0.50 = 286.52 ₪.
עבור חודשים 9/11-1/12 – 22.04 * 44 * 0.25 + 22.04 * 4 * 0.50 = 286.52 לכל חודש ובסך הכל 1,432.60 ₪.
עבור חודש 2/12 – 22.04 * 40 * 0.25 + 22.04 * 4. 0.50 = 264.48 ₪.
עבור חודשים 3/12 עד 7/12 – 1,432.60 ₪.
עבור חודש 9/12 – 2 86.52 ₪.
עבור חודשים 10/12 עד 1/13 – 44 * 23.12 ₪ * 0.25 + 4 * 23.12 ₪ * 0.50 = 300.56 ₪ לכל חודש ובסך הכל 1,202.24 ₪.
עבור חודש 2/13 – 40 * 23.12 ₪ * 0.25 + 23.12 * 4 * 0.50 = 277.44 ₪.
עבור חודשים 3/13 עד 7/13 – 300.56 ₪ * 5 חודשים = 1,502.80 ₪.
עבור חודשים 9-12/13 – 1,202.24 ₪.

התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת
התובע טען בתביעתו ובתצהירו כי פוטר אך הודה שהוא התפטר. התובע לא טען להתפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים וממילא לא הוכיח את כל התנאים הנדרשים לכך. התובע גם אישר בסיכומיו כי נפלה טעות בתביעתם.
בהתאם לכך בית הדין דוחה את תביעות התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה
אין חולק על כך שלא הופרשו בגין התובע הפרשות לפנסיה.
התובע טוען כי חל על העסקתו צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. הנתבעים 1-4 כופרים בכך בנימוק שצו ההרחבה הנדון חל על מפעלים שמעסיקים עד 20 עובדים ואילו המפעל במישור אדומים מעסיק יותר מ-20 עובדים.
אכן, צו ההרחבה שהתובע נקב בו בתביעתו אינו חל על המפעל במישור אדומים, אך חל על העסקת התובע צו ההרחבה בענף התעשיה מיום 7.5.06 (י"פ 5525) שהרחיב את תחולת ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים בישראל לבין ההסתדרות הכללית מיום 16.8.05. על פי הצו, חלה על העסקת התובע במפעל חובת הפרשה לפנסיה בשיעור 6%, ועל כן בית הדין יפסוק לתובע פיצוי בשיעור 6% משכר המינימום החודשי בכל תקופת עבודתו.
בהתאם לכך, נפסוק לתובע עבור החודשים 2/10 עד 3/11, בהם שכר המינימום עמד על 3,850.18 ₪, 6% מסך זה עבור 14 חודשים = 3,234 ₪. עבור התקופה שבין 4/11 עד 6/11 בה שכר המינימום היה 3,890.25 ₪, נפסוק לתובע סך 700.25 ₪. עבור התקופה שבין 7/11 עד 9/12, בה שכר המינימום היה 4,100 ₪, נפסוק לתובע סך 3,690 ₪ ועבור התקופה שבין 10/12 עד לסיום עבודתו, בה שכר המינימום עמד על 4,300 ₪, נפסוק לתובע סך 3,870 ₪. סך הכל נפסוק לתובע 8,494.25 ₪.

התביעה לדמי מחלה
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לדמי מחלה בהיעדר הוכחה לכך שהתובע חלה והמציא לנתבעים אישורים רפואיים.

התביעה לדמי חגים
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לדמי חגים בהיעדר פירוט של החגים בעדם הם נתבעים.

התביעה לפדיון חופשה
הנתבעים לא הוכיחו כי התובע הוצא לחופשה תוך תשלום דמי חופשה. התובע צבר 12 ימי חופשה בשנות עבודתו והוא זכאי לתבוע פדיון חופשה בעד שלוש שנות עבודתו האחרונות, לפי 172 ₪ ליום (שכר המינימום לעובד המועסק 6 ימים בשבוע במועד סיום עבודתו של התובע) . לפיכך נפסוק לתובע פדיון חופשה בסך 6,192 ₪.

התביעה לדמי הבראה
התובע זכאי ל-12 ימי הבראה בתעריף 374 ₪ עבור שתי שנות עבודתו האחרונות. לפיכך נספוק לתובע דמי הבראה בסך 4,488 ₪.

התביעה לתוספת וותק מקצועית
התובע לא הוכיח קיומו של מקור נורמטיבי לתביעתו לדמי תוספת מקצועית ועל כן תביעתו בעניין זה נדחית.

התביעה לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר
התביעה לפיצוי לדוגמה מבוססת על כך שהנתבעים לא מסרו לתובע תלושי שכר. התביעה הועמדה על סך 70,000 ₪.
טענת התובע כי לא נמסרו לו תלושי שכר מקובלת על בית הדין. הנתבעים לא הכחישו את טענת התובע כי הועסק ללא תלושי שכר ולא הגישו תלושים כלשהם. אין כל ספק בכך שאי מסירת תלושי השכר לתובע הייתה "ביודעין", ועל כן קמה סמכותו של בית הדין לפסוק לתובע פיצוי לדוגמה עד ל-5,000 ₪ בגין כל חודש שבו הועסק התובע מבלי שנמסר לו תלוש שכר.
על פי הפסיקה שפירשה את סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה, על בית הדין לתת דעתו לחומרת ההפרה ולמשכה, לתום ליבם של הצדדים ולתכלית ההרתעתית שביסוד הסמכת בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה (עע 28228/15 לוקס – זיסמן (מיום 31.10.16)).
שיקולים אלה שוקלים לחומרה בעניייננו. מדובר בהפרה חמורה של הוראות חוק הגנת השכר – החובה למסור לעובד תלוש שכר שאין צורך להכביר מילים על חשיבות קיומה לצורך הבטחת זכויותיו של עובד. משך ההפרה אף הוא ארוך – כארבע שנים שהן כל תקופת עבודתו של התובע. על הנסיבות שהובילו לדרך העסקתו של התובע ללא תלושי שכר פירטנו לעיל והן אינן מתיישבות עם תום לב מצד הנתבעים 1-4.
בנסיבות העניין, בית הדין מחליט להעמיד את הפיצוי לדוגמה על סך 45,000 ₪.

סוף דבר
תביעת התובע נגד הנתבעים 1-4 מתקבלת כמפורט להלן. התביעה נגד הנתבע 5 נדחית.
הנתבעים 1-4 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.14 עד לתשלום בפועל:
הפרשי שכר מינימום בסך 122,847 ₪.
גמול עבודה בשעות נוספות בסך 10,297.65 ₪.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 8,494.25 ₪.
פדיון חופשה בסך 6,192 ₪.
דמי הבראה בסך 4,488 ₪.
כן ישלמו הנתבעים 1-4 לתובע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 45,000 ₪.
הנתבעים 1-4 ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ט, (13 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט