הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 7933-02-17

21 מרץ 2019

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא
נציג ציבור מעסיקים- מר מימון אסולין
נציג ציבור עובדים- מר רמי אלקנה
התובע
שמעון ביטון

ע"י ב"כ: עו"ד שיטרית מיכאל
-
הנתבעות
1. מועצה דתית בית שמש

ע"י ב"כ: עו"ד מ. ברקוביץ

2. מדינת ישראל - המשרד לשירותי דת

ע"י ב"כ: עו"ד שני ינאי

פסק דין

לפנינו תביעת רב העיר בית שמש, מכוח חוק הגמלאות, לתשלום "מענק שנים עודפות" בגין תקופת עבודתו לאחר שצבר זכאות לפנסיה תקציבית מלאה.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

התובע, יליד 16.12.1933 החל לעבוד בנתבעת 1, המועצה הדתית בית שמש (להלן: "המועצה") ב-7/1965 ופרש מעבודתו ביום 30.4.2015, בהיותו בן 81.3 שנים. סה"כ הועסק התובע במועצה 49.75 שנים.

התובע החל את עבודתו במועצה במחלקת הכשרות, והחל משנת 1984 נבחר לתפקיד רב העיר בית שמש עד למועד פרישתו.

ביום 1.7.2000, צבר התובע שהיה מבוטח בפנסיה תקציבית, זכאות ל- 70% גמלה, לאחר שהשלים 35 שנות עבודה במועצה. מכאן, לאחר שהתגבשה זכאותו לגמלה כאמור, הוא המשיך לעבוד במועצה 14 שנים ו- 10 חודשים נוספים (להלן: "השנים העודפות").

מתוך השנים העודפות, שולם לתובע מענק שווה ערך לפיצויי פיטורים, בסך 124,133 ₪, בגין 3 שנים ו- 5.5 חודשים – השנים עד הגיעו לגיל 70. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכאות למענק בגין יתרת השנים העודפות בגינן לא קיבל תשלום.

טענות הצדדים

טענות התובע
לטענת התובע מכוח סעיף 39(ו) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, הוא זכאי למענק שנים עודפות השווה ערך לפיצויי פיטורים, בגין כל שנות העסקתו לאחר שזכאותו לקצבת פרישה מרבית גובשה.

טענות המועצה הדתית
לטענת המועצה, כגוף מתוקצב, חלות עליה הוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, והיא פועלת על פי הוראות הדין והנחיות המדינה, שהיא המוסמכת לאשר את תנאי פרישתו של התובע.

טענות המדינה
לטענת המדינה, המועצה הדתית היא מעסיקתו הבלעדית של התובע ובינו לבין המדינה לא התקיימו כל יחסי עובד ומעסיק.

יש להתייחס לרבני עיר כנבחרי ציבור וככאלה לא חלות עליהם הוראות הסכמים או הסדרים קיבוציים.

סיום כהונתם של רבני עיר אינו נובע מהוראות חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004. בשים לב למועד היבחרו של התובע לרב עיר, חלות עליו תקנות בחירות רבני עיר, תשל"ה-1974, הקובעות כי כהונתו של רב עיר תיפסק בהגיעו לגיל 75 אולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך את גיל הפרישה למשך תקופה נוספת שלא תעלה עד חמש שנים – דהיינו עד הגילו של הרב לגיל 80 (להלן: "תקנות 1994").

למען שלמות התמונה נטען כי בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירת רבני עיר), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות 2007"), רבנים שנבחרו לכהונה במועד תחולתן, יכולים לכהן בתפקידם עד גיל 70 עם אפשרות הארכה עד גיל 75.

חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל-1970 (לעיל ולהלן: "חוק הגמלאות") לא חל על רבני ערים במישרין, אלא מכוח נוהג שאומץ ע"י המועצות הדתיות ומיושם גם לגבי רבני ערים. אין מכוחו של "נוהג" המקנה מענק שנים עודפות גם לרבני ערים, כדי לסטות מההסדר העומד בבסיס המענק בגין שנים עודפות, המגביל את התקופה בגינה ישולם המענק ולהטיל על הקופה הציבורית נטל ניכר.

בכל מקרה, התובע אינו זכאי ממילא, למענק שנים עודפות בגין תקופת עבודתו, מעבר לגיל 80.

ההליך בבית הדין

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ומטעם המדינה הוגש תצהיר עדות ראשית של מר משה דגן – מנהל אגף משאבי אנוש מועצות דתיות במשרד לשירותי דת (להלן: " מר דגן").

המועצה לא הגישה תצהירי עדות ראשית, אולם במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 4.10.2018, במסגרתה נשמעו העדים מטעם הצדדים, ב"כ המדינה ביקשה לחקור בקצרה את ראש המועצה מר מתיזדה שנכח באולם הדיונים, ובית הדין נעתר לבקשתה.

לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. אחרון הסיכומים הוגש ביום 10.2.19.

יובהר כי המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת משפטית, ולכן העדויות שנשמעו לא תרמו להכרעה בפלוגתאות.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמענו את עדויות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה הארי, ונימוקינו מפורטים להלן.

מעמד של התובע כעובד
בתיק שלפנינו לא נדרשנו מפורשות לשאלת מעמדו של התובע כ"עובד", הגם שהמדינה העלתה בכתבי טענותיה כי מדובר בנבחר ציבור ולא בעובד מן המניין במועצה ולפיכך נטען, לא חלות עליו הוראות הסכמים/הסדרים קיבוציים החלים על עובדי המועצה הדתית. הצדדים לא הרחיבו בטענותיהם בעניין זה, ולפיכך אין בפנינו די כדי לקבוע ממצאים עובדתיים בעניין זה. כפי שנראה להלן, ניתן להכריע בתובענה מבלי שנקבע מסמרת בסוגיה.
עם זאת נבקש להבהיר, ראשית, כי לא הייתה מחלוקת כי התובע עבד במועצה, ולפיכך שאלת סמכותו העניינית של בית הדין לדון ביחסים שבין התובע למועצה לא הייתה מוטלת בספק.
שנית, אין חולק כי התובע הינו "נבחר ציבור", וזאת בשל אופי התפקיד כמנהיג רוחני" ודרכי הבחירה לתפקיד . עם זאת, אין מניעה כי אדם יהא במעמד של עובד ויחולו עליו חלק מחוקי המגן בצד היותו נבחר ציבור, וכך נקבע בפסיקה מפורשות לעניין רבני התיישבות ורבני שכונות.
שלישית, המדינה בעצמה, הכירה בכך כי לרב עיר יש מאפיינים מעורבים הן כשל "נבחר ציבור" והן כשל "עובד ציבור".
על כן, על אף שלא מן הנמנע כי התובע גם הוא במעמד מעורב של נבחר ציבור ועובד ציבור, התובענה דנן אינה מחייבת הכרעה בשאלה זו. נסתפק בכך כי בין התובע למועצה מתקיימים יחסי עובד ומעסיק והאחרונה היא שחבה בזכויותיו.
עם זאת, לא כך הם פני הדברים בקשר ליחסים שבין התובע למדינה. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המדינה, אשר נתמכת גם בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, לפיה תפקידה ומעמדה של המדינה כרגולטור , אינה מקימה יחסי עובד ומעסיק בינה לבין הרבנים המועסקים על ידי המועצות הדתיות המקומיות והאזוריות.
מכאן, החבות על פי פסק דין זה תחול על המועצה הדתית, בלבד ,כמעסיקה.
מענק שנים עודפות
כאמור לעיל, המחלוקת בתובענה דנן נוגעת לזכאותו הנטענת של התובע למענק, שווה ערך לפיצויי פיטורים, בגין תקופת עבודתו בשנים העודפות לאחר שהשלים את זכאותו לקצבה בשיעור 70% לאחר 35 שנות העסקה (לעיל ולהלן: "מענק שנים עודפות").
הזכאות למענק שנים עודפות מקורה בסעיף 39(ו) לחוק הגמלאות העומד בבסיס המחלוקת בתובענה דנן, והקובע כדלקמן:

"(ו) עובד שנתקיימו בו שלושה אלה:
(1) פרש מהשירות לאחר שהגיע לגיל 60;
(2) תקופת שירותו בפועל היתה 35 שנים לפחות;
(3) הוא זכאי לקצבת פרישה בשיעור המרבי, או היה זכאי לה לולא נסתיים שירותו בפטירתו,
יהיו הוא או שאירו, לפי הענין, זכאים לפיצויי פיטורים, אף אם פרש מהשירות מרצון, בשל תקופת השירות העודפת על תקופת השירות המזכה אותו בקצבה בשיעור המרבי, או שהיתה מזכה אותו כך לולא נסתיים שירותו בפטירתו, או על 35 שנים של שירות בפועל, הכל לפי הארוכה שביניהן."

בפסק הדין בעניין עודד כהן נדונה פרשנותו של סעיף 39(ו) לחוק הגמלאות, ונפסק כדלקמן:
מענק "שנים עודפות" הוא תשלום חד פעמי הניתן לעובד מתוקף הוראותיו של סעיף 39(ו) לחוק הגמלאות, שכותרתו "גימלה ופיצויי פרישה", לפיו בהתקיים שלושת התנאים האלה בעובד: פרש מהשירות לאחר שהגיע לגיל 60; תקופת שירותו בפועל הייתה 35 שנים לפחות; הוא זכאי לקצבת פרישה בשיעור המירבי -
"יהיו הוא או שאירו, לפי הענין, זכאים לפיצויי פיטורים, אף אם פרש מן השירות מרצון, בשל תקופת השירות העודפת על תקופת השירות המזכה אותו בקצבה בשיעור המרבי, או שהיתה מזכה אותו כך לולא נסתיים שירותו בפטירתו, או על 35 שנים של שירות בפועל, הכל לפי הארוכה שביניהן".

יוטעם כי על אף לשון סעיף 39(ו) הנ"ל אין עסקינן בתשלום פיצויי פיטורים. נקבע כי על פי תכלית חוק הגמלאות ומטרתו, ההפניה לחוק פיצויי פיטורים הינה לצורך חישוב אופן הזכאות בלבד, ולא כמקור לעצם הזכאות.

בדברי ההסבר להצעת החוק ( תיקון 23) במסגרתה הוסף סעיף זה נכתב, כדלקמן:

"מוצע שעובד שהגיע לגיל 60 וכתוצאה משירותו הממושך לרבות שירות מוכר לפי החוק צבר שיעור קיצבה מקסימלי ממשכורת קובעת של משרה מלאה, לאחר שירות של יותר מ 35 שנים, יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בעד תקופת שירותו העולה על זו המזכה אותו בשיעור הקיצבה המקסימלי, או על 35 שנים, הכל לפי התקופה הארוכה יותר".

בפסק הדין בעניין קנפו, נקבע ביחס להוראה זו, כדלקמן:

"אם עובד עבד בשירות המדינה במשרות חלקיות כאלה או אחרות ורק לאחר 40 שנות שירות צבר את שיעור הקיצבה המקסימלי, 70%, תחשב התקופה העולה על 40 שנים כתקופה המזכה אותו בפיצויי פיטורים. ברי, כי עובד שעבד במשרה מלאה וצבר 70% פנסיה לאחר 35 שנות שירות ופרש, לא יהיה זכאי למענק שנים עודפות. ואולם, אם נשאר לעבוד עוד 10 שנים נוספות, יהיה זכאי למענק פרישה בגובה פיצויי הפיטורים שהיו משולמים לו עבור 10 שנים אלה במכפלת שכרו הקובע".
מקובלת עלינו אפוא עמדת הצדדים כי הרציונל העומד בבסיס הוראה זו הינו כי יש ליתן פיצוי בשל תקופת שירות עודפת, לאדם שהגיע לצבירה המרבית האפשרית של זכויות פנסיוניות אך ממשיך לכהן בתפקידו ואינו נהנה עוד מהזכות לצבור פנסיה.
בענייננו אין חולק כי התובע עומד בתנאים המפורטים בס"ק 1, 2 ו-3 לסעיף 39(ו). עם זאת, טענתה של המדינה היא, כי המחוקק, בחקיקתו של הסעיף הנ"ל, ראה לנגד עיניו את ציבור עובדי המדינה בלבד, המוגבלים בהעסקתם מכוח סעיף 18(א) לחוק הגמלאות וחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 לעבודה עד גיל הפרישה. משסעיף 18(א) הנ"ל וחוק גיל הפרישה אינם חלים על העסקתם של רבני ערים כדוגמת התובע, ובפועל גיל הפרישה שלהם מאוחר יותר, אין כל הצדקה להחיל בעניינם את הסדר מענק השנים העודפות.
עמדתה זו של המדינה איננה מקובלת עלינו, שכן למעשה היא מבקשת לסטות מהוראת חוק מפורשת, מבלי שלסטייה כזו, יש יסוד כלשהו בדין.
לשון הסעיף ברורה, והפסיקה שנדרשה לו פירשה אותו כלשונו, ללא אבחנה בין עובדי מדינה לבין רבני ערים, לא הגבילה בשנים את הזכאות למענק ולא הכפיפה את תשלום המענק בגילו של הפורש לגמלאות.

בפסק הדין בעניין קנפו נפסק מענק בגין כל השנים העודפות מעל 35 שנות עבודה לעובד שהועסק למעלה מ- 49 שנים, וטענות המדינה להעדר זכאותו למענק בגין השנים בהן הועסק מעבר לגיל הפרישה נדחו.
כאמור, אין חולק כי חוק הגמלאות חל על התובע - לשיטת המדינה מכוח נוהג. אלא, שלטענת המדינה, אין מקום להניח כי מכוח אימוץ חוק, יוענק באופן אוטומטי לרבני ערים מענק שנים עודפות בגין עשרות שנים מעבר לגיל פרישה הקבוע בחוק. למעשה, לדעת המדינה, חוק שחל מכוח נוהג מעמדו "פחות" מחוק שחל במישרין. טענותיה של המדינה בעניין זה נטענו לחלל האוויר ללא תימוכין, ואנו לא מסכימים אתן.
אף אם חל החוק על רבני ערים מכוח נוהג בלבד, הרי שאין בכך כדי לרוקן מתוכן את מענק השנים העודפות הקבוע בו, שכן אין חולק כי נוהג הוא מקור משפטי לזכויות והוא מחייב לכל דבר ועניין, ובלשון הפסיקה:
"אין חולק כי נוהג הוא מקור משפטי לזכויות. כך בכלל, וכך בעולם יחסי העבודה. (...). אלא שנוהג – מעצם טיבו וטבעו – אינו מעוגן בדרך כלל במסמך בכתב, ולכן הוא טעון הוכחה".
במקום אחר, נקבע כך:
"זכויות במשפט העבודה נקבעות ברגיל בהסכמים אישיים והסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. נוהג – מעצם טיבו – הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב. בשל כך נפסק כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לעניין פרטי תוכנו (ע"א 4937/92 "אגרא"- שיקלר, פ"ד מח (1) 818, 828; עס"ק 1004/01 ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד בע"מ - בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-אר 2002(4), 205; ע"ע 348/99 "צים" חברת הספנות הישראלית - שמשון שרעבי, תק-אר 2003(4), 167)."
משהודתה המדינה בתחולתו של חוק הגמלאות על התובע, הרי שהתובע אינו נדרש להוכיח את הנוהג.
אנו סבורים שכל עוד לא הוסכם במפורש אחרת, כאשר נורמה משפטית חלה מכוח נוהג, היא חלה בכללותה, על כל תנאיה והוראותיה ואין באפשרותו של אחד הצדדים " לבחור" באופן חד-צדדי את התנאים בהם הוא חפץ, באופן שיטיב עמו. על כן, ללא מקור נורמטיבי מחייב, המדינה איננה יכולה להתנער מתחולתו של סעיף 39(ו) על רבני ערים או לצמצם את תחולתו.
זאת ועוד, טענת המדינה שהחלת החוק כלשונו על רבני ערים תביא להענקה אוטומטית של מענק שנים עודפות בגין "עשרות שנים" מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק הינה טענה מטעה שכן, כיום, מכוח תקנות 2007 יכולים רבני ערים לעבוד עד גיל 70 בלבד ובאישור מועצת הרבנות להאריך את העסקתם ב-5 שנים נוספות בלבד, ולפיכך הפער בינם לבין עובדי מדינה אשר על יסוד סעיף 18(א) יכולים לעבוד עד גיל 67 ו-3 שנים נוספות עפ"י החלטת נציב שירות המדינה, הוא בין 3 ל-5 שנים לכל היותר ולא מגיע ל"עשרות שנים" כלשונה.
זאת ועוד, על פי טענת המדינה בכתב ההגנה, מגמת המחוקק היא ממילא לצמצם את גיל הפרישה של רבני ערים, ומאידך, לקבוע תנאי סף להארכת כהונתם. לפיכך, המגמה הינה ממילא צמצום הפערים בין רבני ערים לעובדי המדינה, והחשש עליו מצביעה המדינה לחוסר שוויון לכאורה היוצר אימוצו של החוק על רבני ערים, אינו כצעקתה.
על פי הוראת החוק יכול עובד מדינה שהחל את עבודתו בגיל 20 למשל, להגיע לצבירה מלאה של 70% פנסיה בגיל 55, ולהמשיך לעבוד עוד 15 שנים עד לפרישה ולהיות זכאי עם פרישתו למענק שנים עודפות בגין כל 15 השנים ללא הגבלה. על כך, אין למדינה טרוניה. האבחנה בין הדוגמא הנ"ל לבין התובע, שעבד משך 13.46 שנים עד גיל 80, הינה אפוא שרירותית, היא נועדה להקל על הקופה הציבורית בלא בסיס נורמטיבי המצדיק הבחנה ביניהם מקום שהמחוקק או מחוקק המשנה הוא שהתיר את העסקתו של התובע עד גיל 80.
יתרה מכך נטעים כי קבלת עמדת המדינה, המהווה הלכה למעשה מדיניות המשנה את המצב הקיים, הינה פגיעה באינטרס ההסתמכות של התובע, שעבד בתוך מסגרת נורמטיבית שהבטיחה לו תשלום מענק שנים עודפות בגין כל שנות העסקתו עד למועד הפרישה החוקי התקף לעניינו (80).
עמדת המדינה, המבקשת להשוות את המכסה המקסימלית לתשלום בגין מענק שנים עודפות בין רבני עיר לבין עובדים אחרים, ראוי לה שתבוא לידי ביטוי בחקיקה או במקור נורמטיבי מחייב אחר, שכן מדיניות כזו לא ניתנת ליישום יש מאין.
אין המצב כך, באשר להעסקתו של התובע מעבר לגיל 80 שנה - גיל הפרישה החוקי על פי תקנות 1974 - שכן המדובר במועד פרישה סטטוטורי אשר לא ניתן להתיר סטייה ממנו. לפיכך, משהועסק התובע מעבר לגיל הפרישה הסטטוטורי, העסקה כזו איננה יכולה להצמיח זכות שהמחוקק לא התכוון לתת.
לפיכך, תקופת העסקתו העודפת של התובע מעל גיל 80 שנה לא תילקח בחשבון מענק השנים העודפות.
לסיום נתייחס לטענת המדינה באשר ל "מתווה" שהיא מבקשת ליישם בעניינו של התובע. לטענת המדינה, המתווה המדובר הינו סיכום ישיבה שנערכה בין היתר בשיתוף עם הגורמים הרלבנטיים במדינה ובכלל זה נציגי משרד האוצר ונציגי היועמ"ש המוסכמים לקבוע את עמדתה המשפטית/פרשנית של המדינה ביחס לחוק, במסגרתו הובהר מהי העמדה הפרשנית של המדינה לסעיף 39(ו) לחוק ותחולתו ביחס לרבני ערים ומשמדובר בעמדה פרשנית לחוק (ההדגשה במקור) הרי שלא נדרש לקדם תיקון חקיקה או החלטת ממשלה. עם כל הכבוד הראוי להרכב היועצים שהוציא תחת ידיו את ה"מתווה", הרי שאין למתווה זה כל מעמד משפטי מחייב , והוא אינו יכול ליצור נורמה משפטית יש מאין. בעניין זה יודגש עוד , כי המדינה סירבה להעמיד את "המתווה" לעיון התובע ובאי כוחו, טענה כי מדובר במסמך פנימי ומשכך ביקשה להטיל עליו חסיון, ובית הדין נענה לבקשתה, בקבעו, כדלקמן:

" המסמך שהובא לעיוני הינו סיכום ישיבה מיום 31.10.12 בין פרקליטים ויועצים משפטיים של מספר משרדי ממשלה, בנושא מענק שנים עודפות לרבני ערים ורבני שכונות. אין מדובר בהחלטה של רשות מרשויות המדינה, אלא במהותו המסמך הינו חוות דעת משפטית פנימית של עורכי דין המייצגים את המדינה על משרדיה השונים בקשר להליכים תלויים ועומדים והליכים עתידיים. ככזה המסמך נהנה מחיסיון "מסמכים שהוכנו לקראת הליכים משפטיים" כהגדרתו בפסיקה – ראו בעניין זה: ע"א 327/86 זינגר ואח' נ' ביינון ואח' פ"ד כב' 2 602, וע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' פ"ד כ"ט / 169. נוכח האמור, הנתבעות רשאיות לא לגלות את המסמך."
משמדובר במסמך חסוי, פרי היוועצות פנימית בין יועצים משפטיים במשרדי ממשלה שונים, שלא הוגש הוא אינו ראיה בתיק. משכך, מובן כי הוא לא יכול לשמש כיסוד לדחיית התביעה. ממילא כאמור, אין להיוועצות פנימית בין גורמים שונים במדינה כדי לעמוד באופן עצמאי כמקור נורמטיבי, הגובר על הוראה חוקית מחייבת.
נוכח האמור, טענותיה של המדינה לאי תחולתו של סעיף 39(ו) בעניינו של התובע, נדחות.
על כן, התובע זכאי אפוא למענק שנים עודפות בגין תקופת עבודתו מיום 1.7.2000 – המועד בו צבר זכאות ל- 70% גמלה – ועד ליום 16.12.13 (מועד הגיעו לגיל 80), ובסה"כ 13.46 שנים, בניכוי המענק ששולם.
על יסוד השכר הקובע כפי שנטען על ידי התובע ולא הוכחש על ידי הנתבעים, והוא שעמד ממילא בבסיס חישוביהם בתשלום המענק ששולם, מגיע לתובע מענק שנים עודפות בסך 359,000 ₪, לפי החישוב שלהלן:
35,894 ₪ (השכר הקובע) X 13.46 שנים = 483,133 ₪.
בניכוי 124,133 ₪ (המענק ששולם) = 359,000 ₪.

סוף דבר

אשר על כן, הנתבעת 1 תשלם לתובע מענק שנים עודפות בסך 359,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2015 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה נגד המדינה נדחית, ללא צו להוצאות.

בנסיבות העניין, הנתבעת 1 תישא בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם, יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.
 
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אדר ב' תשע"ט, (21 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר רמי אלקנה
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
סגן נשיא

מר מימון אסולין
נציג ציבור (מעסיקים)