הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 63875-09-16

30 מאי 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) גב' דרורה נבון
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון אמיר
התובע
יוסי דהן

ע"י ב"כ: עו"ד אייל אבידן
-
הנתבע
אביחי סיסו

ע"י ב"כ: עו"ד דוד לוק

פסק דין

הנתבע הוא בעל מספרה והתובע עבד אצלו, תחילה כמתלמד ובהמשך כספר במספרתו.
לפנינו תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מ4 תקופות עבודה שונות שבהן עבד התובע אצל הנתבע ומסיומה של תקופת העבודה האחרונה.
אלו הן תקופות העבודה
התקופה הראשונה: מרץ עד מאי 2012- בתקופה זו היה התובע קטין בן 17 (יליד מרץ 2012).
התקופה השניה: ספטמבר 2012-ינואר 2013- בתקופה זו התובע עדיין היה קטין.
התקופה השלישית: מאי 2013- יולי 2013
התקופה הרביעית: אוגוסט 2014 – 10 ב יולי 2016
התובע אישר כי הוא זה שעזב וחזר לעבוד אצל הנתבע לרצונו (למעט ביחס לסוף התקופה האחרונה). ר' פרו' בעמ'8. התובע אישר עוד כי במהלך ההפסקות שבין התקופות הוא עבד במס פרות אחרות, זאת למעט החודשים שבין התקופה השלישית לרביעית במהלכם עבד אמנם מספר חודשים במספרה אחרת אלא שאח"כ גם למשך 7 חודשים שרת בצבא עד ששוחרר בעילה רפואית (ר' לענין זה עדותו בעמ' 6 ממנה גם עולה כי אמנם זוהי העילה הפורמלית אך כפי שציין הוא הצבא " לא התאימה לי המסגרת הצבאית").
עוד יצוין כי אין חולק שבשלושת תקופות העבודה הראשונות לא הונפקו לתובע תלושי שכר ואילו ברביעית הונפקו (לשיטתו, תלושים פיקטיביים).
עוד אישרו שני הצדדים כי היחסים ביניהם במהלך תקופות העבודה היו חבריים (ובכלל זה אף נסעו לחו"ל יחדיו 3 פעמים והתובע התארח בביתו של הנתבע. )

הכרעה
להלן ידונו רכיבי התביעה השונים ביחס לתקופות השונות ואולם בפתח הדברים יבחנו סוגיות המשותפות לכלל התקופות האמורות.

התביעה לפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר
התביעה ברכיב זה מתיחסת לשלושת תקופות העבודה הראשונות. לטענת הנתבע לא הנפיק לתובע תלושי שכר לבקשתו של זה האחרון שכן הלה עמד לפני גיוס ותכנן לקבל הכרה כחייל בודד וכפי שהסביר לנתבע, עדיף שלא יהיו רישומי הכנסות על שמו.
הנתבע העלה טענה זו בכתב ההגנה. חרף זאת התעלם התובע מכך בתצהירו ובמקום זאת בחר להגיש, לראשונה בח"נ, את ת/1- תדפיס שמקורו עלום באשר לזכויות חיל בודד, ששם מצוין כי חייל בודד רשאי להשתכר.
מעדיפים אנו את טענת הנתבע באשר לנסיבות אי הנפקת התלושים. לא זו בלבד שאין הכחשה מפורשת שלה בתצהיר התובע, אלא שת/1 אינו רלבנטי לשאלה מה מסר התובע לנתבע (גם אם מסר מידע לא נכון- אין בכך כדי להביא למסקנה שלא מסר מידע זה, וכפי האמור לעיל מצינו לענין נסיבות שחרורו מהצבא, כי לתובע לא היתה מניעה למסור מידע לא נכון- ובענין זה מקובלות עלינו טענות הנתבע אף לענין מסירת מידע בקשר להיותו "חייל בודד" ). גם הגרסה לפיה ביקש תלושים גם בתקופות הראשונות של עבודתו (עמ' 11) הועלתה כעדות כבושה לראשונה בח"נ.
זאת ועוד, מתוך התנהלות הנתבע בהנפקת תלושי שכר בתקופת העבודה האחרונה (והמשמעותית) אנו מוצאים כי מבחינתו זוהי דרך ההתנהלות הרגילה . על כן , יש מקום ממשי לסבור כי ככל שסטה ממנה, היה זה לבקשת התובע. העובדה שהתובע עצמו לא הלין על כך אלא במסגרת הליך זה , והודאתו של התובע בסיפת חקירתו כי לא קיבל מאף ספר אצלו עבד תלושי שכר, מחזק ות טענת הנתבע.
נוכח האמור, איננו מוצאים מקום לפסוק לתובע, המעונין בדבר, פיצוי בגין הענותו של הנתבע לבקשתו עד כדי המנעות מקיום הוראות הדין. על כן התביעה לפיצוי בגין העדרם של תלושי שכר , נדחית.

התביעה לפיצוי בגין העדר הודעות לעובד
לטענת התובע לא קיבל ביחס לאיזה מתקופות העבודה הודעה לעובד. הנתבע צרף 4 הודעות שלטענתו מסר לתובע ושאף חתם עליהן לשיטת הנתבע .
לענין זה המציא התובע חוו"ד גרפולוגית, מומחית בניתוח כתבי יד, אשר לפיה ישנה "סבירות גבוהה" לכך שהחתימות הנחזות להיות חתימות של התובע ע"ג מסמכים אלה, אינן חתימותיו.
הנתבע לא ביקש לחקור את הגרפולוגית, ואף לא עמד על הוצאת חוות הדעת מן התיק בהעדר חקירה. כמו כן בחר שלא להגיש חוו"ד נגדית. חלף כך , העלה בסכומיו השגות על רמת מומחיותה ומסקנותיה.
המנעותו של התובע ולו מחקירת הגרפולוגית, ובוודאי בהצטבר להעדרה של חוו"ד נגדית, יוצרת בלבנו רושם כי הוא בחר כך שכן ידע שלו יעשה כן, יפעל הדבר נגדו. מכל מקום משנתקבלה חוות הדעת, אין מקום לתקוף מהימנותה ומקצועיותה שלא על דרך ח"נ אלא על סמך סברות שלמומחית לא ניתנה הזדמנות להתעמת איתן. לא למותר להזכיר לענין זה את דברי ב"כ הנתבע עצמו בדיון קדם המשפט (עמ 2 ש' 11) לפיהם "(ו)אם נמצא ממש בחות דעת יתכן שלא נבקש להגיש חוות דעת מטעמנו". הדברים מדברים בעד עצמם.
לכך יוסף שבעיון בחתימה ע"ג ההודעה לעובד המתיחסת לתקופה השניה (נספח 2 לתצהיר הנתבע), ניתן לראות שתחת השם דהן מופיע "סיסו" . בכך מתחזק הרושם שהחתימה נעשתה ע"י מי שרגיל לחתום "סיסו", היינו הנתבע.
על כן, לא קבלנו גרסת הנתבע בדבר מסירת הודעות לעובד לתובע ביחס ל3 התקופות השונות.
בהתחשב בכך שעסקינן בתקופות עבודה קצרות ביותר, כאשר החובה ליתן הודעה לעובד על פי חוק חלה בתוך 30 יום מתחילת העבודה , ומשהוברר כי אין מחלוקת של ממש ביחס לתנאי ההעסקה של התובע. מצאנו מקום להעמיד הפיצוי ברכיב זה , ביחס לכלל תקופות העבודה, על 2400 ₪ וכך אנו קובעים.

נסיבות סיום העבודה –פיצויי פיטורין,הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הפרת חובת שמוע
אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו, וזאת לאחר שלנתבע התברר כי במקביל לעבודתו במספרה, התובע גם מפעיל בביתו מספרה משלו ועובד במספרה מתחרה . אליבא דנתבע, התובע גם העביר אל מספרתו הפרטית לקוחות שהיו של הנתבע לאחר שהציע להם לבוא לביתו בתשלום נמוך יותר . (לחיזוק גרסת הנתבע הגיש תצהיר של לקוחה שכזו, הגב' לוי, אלא שזו לא התייצבה לחקירה על תצהירה ועל כן זה נמשך).לשיטת הנתבע, הדבר חורג מן ההסכמות שבעל פה שגובשו בין הצדדים בתחילת התקופה הרביעית.
התובע אינו מכחיש כי הפעיל מספרה בביתו ופעל גם במספרה אחרת , אלא שלטענתו אין פגם בכך שכן לא התחייב שלא לעשות כן. עוד הוסיף כי לא הבטיח ללקוחות תשלום נמוך יותר תמורת קבלת שרותי ספר אצלו ואף סירב מעת לעת ללקוחות הנתבע שבקשו שיבוא לביתם כדי לטפל בהם.
מקובלת טענת התובע כי לא היה הסכם עבודה, גם לא בעל פה, שאוסר עליו לעסוק בשעותיו הפנויות בעסקי הספרות במקום אחר. תמלול השיחה שערך התובע עם הנתבע (נספח ו' לתצהיר התובע) , להלן: התמלול שבמסגרתה לא הועלתה ע"י הנתבע טענה בענין זה , תומך בכך. אף אם יש ממש בטענה כי ברגיל חובת העובד להמנע מלפגוע במעסיק גם על דרך תחרות עמו, הרי שהיה על הנתבע לידע על כך את העובד( שבכך מוגבל חופש העיסוק שלו) לכתחילה ורק ככל שהיה כך מתרחש היה מקום לשקול משמעותה של הפרת ההסכם לענין ביטול חלקי או מלא של הזכאות לפיצויי פיטורין בנסיבות דכאן.
על כן, אף אם הנתבע מצא (ובצדק מבחינתו) שאין מקום להמשיך להעסיק את התובע בשל עבודתו בעבודה מתחרה ובחר לפטרו, עדיין אין בכך כדי להשליך על חובותיו כמעסיק לשלם פיצויי פיטורין.
לטענת התובע היה זכאי לפיצויי פיטורין בסך של 10,770 ₪. בסיס השכר הקובע לענין זה , לטענתו, הוא 5120 ₪. לא הובא כל תחשיב לביסוס הסכום. הנתבע, גם הוא, לא ערך תחשיב בקשר לכך ואולם לגרסתו (ר' למשל סעיף 37ב' לתצהירו) ,השכר הקובע הוא 4,868 ₪.
בהעדר פירוט של מי מן הצדדים לקביעת בסיס השכר הקובע, אין לנו אלא לאמץ את הסכום בו מודה הנתבע. בהתאם לתחשיב הנתבע עבד התובע בתקופה הרביעית 1.93 שנים
על כן זכאי לפיצויי פיטורין בסך של 9,395 ₪.
לא מצאנו מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורין שכן אף שהפיטורים עצמם לא היו שנוים במחלוקת הרי הזכאות לפיצויי פיטורים בנסיבות הענין היתה שרויה לטעמנו במחלוקת כנה (ור' לענין זה אף העולה מהתמלול), זאת למעט לענין הסכום שלמעשה לא היה שנוי במחלוקת (שווי אי הפקדה) שידון להלן.
הצדדים אינם חלוקים על כך שסיום העבודה בפועל התרחש ביום 10.7.16 לאחר דין ודברים שהתפתח בין הצדדים ביחס לעבודתו זו של התובע מחוץ למספרה של הנתבע.(ר' ס'17 לכתב ההגנה) אין גם חולק ש"שיחת שימוע" התקימה רק ביום 3.8.16.(תמצית השיחה הועלתה על הכתב- צורפה כנספח 5 לתצהיר הנתבע). אליבא דנתבע , השיחה התקימה רק ביום זה לאחר התחמקויות של התובע .
עיון בתמלול מעלה כי בתחילת אותה שיחה מה 10.7.16 (שהיא שיחה שניה שנערכה בין השנים בעקבות אותם גילויים של הנתבע ביחס לעבודתו של התובע), כי לכתחילה התכוון הנתבע לשקול את עצם הפיטורין וליתן התראה אלא שבמהלך השיחה ונוכח עמדתו החד משמעית של התובע לפיה אינו מתכוון לשנות מכך שימשיך לעבוד במספרה אחרת , הודיע הנתבע לתובע בסופו של דבר שהוא לא רוצה שיבוא .
אף שאנו מתרשמים כי דבריו של התובע לפיהם הוא מוכן להמשיך לבוא ולעבוד וכי "אין לו מקום אחר" נאמרו מן השפה ולחוץ ולצרכי ההקלטה, עדין איך בכך כדי לפגוע בחובתו של הנתבע לתת הודעה מוקדמת (כפי שהודיע בתחילת השיחה שיעשה).
משכך על הנתבע לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת בהתחשב ב 1.93 שנות עבודתו על בסיס שעתי לפי 21 יום ובסה"כ של 4260 ₪. (לפי החלק היחסי מגובה המשכורת הקובעת שקבענוה מעלה).
אשר לשימוע- נוכח העובדה כי השימוע נעשה בדיעבד לאחר שהתובע כבר חדל מעבודה, הרי גם אם נערך, לא היה בו ממש. עם זאת לא מצאנו מקום לפסוק לתובע דבר בגין פגם זה. ככל הנראה השיחה הראשונית שנוהלה בין הצדדים קודם לשיחה שהוקלטה, ובוודאי השיחה המוקלטת, היוו למעשה הזדמנות ברורה לתובע להעלות כל אשר על ליבו נוכח כוונת הנתבע לפטרו בנסיבות שצוינו מעלה. התובע הבהיר באופן חד משמעי שאינו מוכן לערוך שינוי בהתנהלותו ולמעשה "הזמין" מכתב פיטורין במהלך כל השיחה. גם העובדה שמצא לנכון אחר כך להמנע מלהתייצב לשיחת השימוע המאוחרת (ור' לענין זה העולה מנספח ז' לתצהירו- תמונת מסך הטלפון שלו המלמדת על המצאת אישורי מחלה וכן דחיית מועד הגעתו לשיחה על פני כמה ימים) מלמדת על כך שלתובע לא היה כל עניין לשנות את רוע הגזרה ולשכנע את הנתבע להמשיך להעסיקו. למעשה עיון בתמלול השיחה מעלה כי הנתבע אף הסכים "להתפשר" עם התובע על מנגנון שבו יוכל התובע להמשיך לעבוד עם לקוחות חצוניים (בבתים) אך לא במספרה אחרת- אלא שהתובע סרב לכך. בכך גילה אומד דעתו לפיה כלל אינו מעונין להמשיך לעבוד אצל הנתבע בנסיבות שנוצרו. אם כן, לא זו בפועל שמטרת השימוע- בירור עמדות שני הצדדים ומתן אפשרות לעובד להניא את מעסיקו מפיטורין- מומשה, אלא שלתובע גם לא נגרם כל נזק מהעדרו של הליך שמוע פורמלי כדין, שכן לא התכוון כלל להענות לבקשותיו של הנתבע.
על כן לא מצאנו מקום לפסוק לתובע דבר בגין העדר שימוע. התביעה ברכיב זה נדחית.

אי תשלום שכר מינימום בתקופה הראשונה
התובע טוען כי לא שולם לו שכר מינימום במשך התקופה הראשונה. בגין כך הוא תובע סך של 1725 ₪. אמנם אין בידי התובע כל אסמכתא לביסוס טענתו כי לא שולם לו שכר מינימום, אלא שמתוך המסמך שהנתבע טוען שהווה הודעה לעובד ביחס לתקופת העבודה הראשונה (נספח1 לתצהירו) , עולה בבירור כי אכן שולם לו סך של 2500 ₪ לחודש (הכולל גם נסיעות). הנתבע אומנם טוען , וכך גם נרשם במסמך האמור, כי מתכונת העבודה היתה 100 שעות בחודש אלא שלהלן נבהיר כי איננו מקבלים גרסה זו. משאין גרסה זו עומדת נותר הסכום ששולם בלבד ועל כן זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בסך 1725 ש"ח

התביעה לתשלום בגין שעות נוספות
לטענת התובע בשלושת תקופות העבודה הראשונות עבד במתכונת עבודה קבועה – בין 8.30-22.00 בימים א-ה וכן בימי ו' בין השעות 8.30-14.30.
לחיזוק גרסתו (גם) בענין זה , הביא התובע עדותו של מר אלמלם אשר עבד תקופה של חצי שנה בשנת 2012 אצל הנתבע- 4 חודשים מתוכה חופפים ל"תקופה השניה" . מר אלמלם הצהיר שאינו יודע את שעות עבודתו של התובע אך זה האחרון תמיד נכח בעת שהוא עבד גם כשעבד מהבוקר עד הלילה. בעדותו ציין שסיים לעבוד ב20.00 ולמעשה אינו יודע מה היה אח"כ.
אליבא דנתבע התובע לא עבד כלל בימי שישי. שעות עבודתו היו 100 שעות בחודש בתמורה לסך שעלה על שכר המינימום ובתוספת 200 ₪ (ואח "כ יותר) בגין נסיעות. לתמיכה בטענותיו צרף הנתבע דוחות נוכחות המתיחסים לתקופות העבודה השונות (נספחים 8-13). בחקירתו הנגדית התברר כי הדוחות הנ"ל אינם הדוחות המקוריים שנערכו על ידו בזמן אמת אלא קיבוץ של נתונים שנרשמו בלוחות שנה, פנקסים ומחברות וקובצו יחד לצרכי נוחות. הנתבע בחר שלא להציג ולו כדוגמא ולו ביחס לתקופת העבודה הרביעית, את המסמכים מהם "הועתקו" הנתונים אל תוך הדוחות שהוצגו על מנת להצביע על האותנטיות שלהם והדבר מקבל משקל נוסף נוכח נסיונו של התובע בשלבים המקדמיים של ההליך לקבל מקורות המסמכים - נסיון שלא צלח, ונוכח גרסאותיו המשתנות ביחס למקומות בהם מצוים המסמכים (ר' תצהיר גילוי המסמכים מטעמו וכן דבריו בקדם המשפט (עמ 2 ש' 12).
בנסיבות אלה אנו מעדיפים את גרסת התובע באשר להיקף שעות העבודה שלו בתקופות הראשונה עד השלישית בכפוף לסייגים הבאים: א. כפי שהעיד מר אלמלם, כל העובדים מתחילים העבודה בשעה 9.00. (ולא 8.30 כפי שציין התובע בתצהירו ובתחשיביו.) ב. לא שוכנענו כי המספרה פעלה בכל יום עד השעה 22.00 . נוכח הטענה של מר אלמלם כי עבד עד 20.00 , קובעים אנו כי זהו אורכו של יום עבודה בימים א-ה (11 שעות).
בתחשיביו נספח 1 לתצהירו, ערך התובע (ולמעשה ב"כ) פירוט דרישתו לתשלום בגין ש"נ. תחשיבו של התובע לוקה בכך שהוא מחשיב ערך ש"נ החל מכל שעה שבועית שלאחר השעה ה40, זאת באופן שגם השעות הנוספות היומיות באות בחשבון אותן 40 ש"ש.
למעשה חישוב ערך ש"נ צריך לבוא רק ביחס לשעות שמעבר לשעות הבסיס של 40 לשבוע, קרי בכל יום רגיל בן 11 שעות, 3 שעות (קרי שעתיים בערך 125% ושעה בערך 150%) וביום שישי 6 שעות (שעתיים בערך 125% וארבע שעות בערך 150%). בשבוע עבודה אם כן עבד התובע 12 ש"נ בערכי 125% ו9 שעות בערכי 150%.
בתקופה הראשונה, התובע סכם 78 ימי עבודה המהווים 13 שבועות ועל כן זכאי בסה"כ לתשלום בגין 156 שעות בערכי 125% ו 117 שעות בערכי 150%. היות ואין חולק כי שכר הבסיס השעתי שולם לתובע (ר' למשל עמ' 13 ש'13 ואילך) , הרי עסקינן בתשלום ה"דלתא" בלבד.
שכר המינימום לאותה תקופה עמד על 17.77 ₪ (לנער) כדאליבא דתובע ועל כן זכאי לסך של 693 ₪(25%) +1039 ₪ (50%) ובסה"כ 1732 ₪.
בתקופה השניה, התובע סכם 95 מי עבודה המהווים 15.8 שבועות . שכר המינימום שעתי עמד על 22 ₪ (לנער). על כן זכאי לסכומים הבאים (15.8*12*22*0.25)+ (15.8*9*22*0.5) ובסה"כ לסך של- 2607 ₪.
בתקופה השלישית , התובע סכם 62 ימי עבודה שהם 10.3 שבועות , ושכר המינימום דאז עמד ע"ס 25 ₪. עוד ציין ובצדק כי בתקופה זו (בה כבר אינו נער) שבוע העבודה הוא בן 43 שעות. משכך התובע צבר בימי שישי רק שעתיים בערכי 125% ושעה בערך 150%. מכאן שסה"כ לשבוע זכאי התובע ל 12 שעות בערכי 125% ו- 6 שעות בערכי 150%. על כן זכאי לתשלום לפי התחשיב הבא (10.3 *25*0.25*12) +(10.3*25*0.5*6) ובסה"כ לסך של 1545 ₪.
סה"כ זכאי התובע לתקופות העבודה הראשונה עד השלישית להפרשי שכר בגין ש"נ בסך של 5344 ₪.

אשר לתקופה הרביעית
בתקופה הרביעית, כך אליבא דתובע, לא עבד במתכונת קבועה. לדבריו יש בידו רישומים המתיחסים לחלק מתקופת העבודה.
הרישומים נערכו בטלפון הנייד של התובע, וצורפו כ נספח ה' לתצהירו. יצוין כבר עתה כי נסיון הנתבע בח"נ לקעקע את אמינות הרישום ומועדו , לא צלח.
אלא שבתחשיבו של התובע ביחס לתקופת זו (נספח א' לתצהיר) נפל פגם מהותי. על אף הרישומים המדויקים לפחות לגבי חלק משמעותי מתקופה זו, לא ערך התובע תחשיב אמיתי של זכויותיו לש"נ, לא ביחס לתקופה לגביה יש רישומים וגם לא , מתוך הנחה כי הממוצע משקף את יתר התקופה, ביחס לשאר התקופה. חלף כך הסתפק התובע בעריכת תחשיב לפיו התובע עבד 30 ש"נ בערכי 125% ו30 ש"נ בערכי 150% (לפי החזקה הקבועה בחוק הגנת השכר). עיון ברישומי הדוחות נספח ה' מעלה כי ישנה דיפרנציאציה גדולה בהיקף שעות העבודה של התובע. ישנם ימים בהם עבד כ-5 שעות בלבד ואף פחות מכך, וימים אחרים בהם 11 שעות ומעלה. אם כן אין כל מקום לאי עריכת תחשיב מדויק ע"י התובע.
לא למותר להזכיר כי כאמור, התובע מאשר כי קיבל מלוא שכרו (ערך בסיס) לכל שעת עבודה ועוד אישר כי הדבר נעשה על פי רשימות (דוחות) שהציג לו הנתבע בזמן אמת במקרים רבים ובכל מקרה בהתאם לרישומים שהוא עצמו ערך- ר' עמ' 13-14. (יוער כי למרות שצין שערך רישומים מלאים, בפועל בחר שלא להגישם ביחס לכלל התקופה אלא באופן חלקי בלבד). בנסיבות אלה אין מקום להסתמכות על החזקה הקבועה בחוק, והיה על התובע לערוך תחשיב מדויק. משלא כך עשה, לא ישמש בית הדין לבלרו, ובגין התקופה הרביעית לא יפסק לו דבר.

נסיעות
התובע טוען כי בתקופות הראשונה עד השלישית, לא שולם לו עבור עלויות הנסיעה שלו שכללו נסיעות מביתו שבביתר עילית לבית שמש ונסיעה פנימית בתוך בית שמש למספרה. עוד טוען כי בחודשים 10-11/20114 (בתוך התקופה הרביעית) לא שולם עבור נסיעות. אין חולק כי בניגוד למופיע בתלושי השכר ביתר התקופה הרביעית, אין ציון של תשלום נסיעות בחודשים אלה.
אליבא דנתבע , שילם לו עבור נסיעות סכום גלובלי מדי חודש וכן השלים הנסיעות החסרות בחודשים מתוך תקופת העבודה הרביעית במזומן.
כאמור, אנו זוקפים העדרם של תלושים בתקופות הראשונה עד השלישית, לחובתו של התובע ולא לחובת הנתבע. כמו כן נאמנים עלינו דברי הנתבע כי שילם במזומן גם עבור הנסיעות. למהימנות זו מצטרפים גם הנתונים הבאים: א. כאמור , התובע חזר ושב לעבוד אצל הנתבע. ב. התובע מאשר כי קיבל בפועל סכומים שלא מצאו ביטוים בתלושים וכלשונו: "ועובדה שבפועל הוא שילם לי הרבה יותר ממה שכתוב בתלושים" (רישת עמ' 13) ג. התרשמנו כי בניגוד למצב שמבקש התובע ל הציג , הוא התנהל באופן ממולח תוך שמירה על כל אפשרות לגבות המגיע לו. על כן לטעמנו קיבל תשלום עבור נסיעותיו. התביעה ברכיב זה נדחית.
בהערת אגב נציין כי דברים מפורשים אלה של התובע שצוטטו מעלה, ביקש ב"כ במהלך הח"נ של הנתבעת לקעקע דווקא באמצעות עדותו של הנתבע. הנתבע העיד אכן כי לא שולם דבר מעבר למופיע בתלושים (בתקופה שבה היו תלושים). עם זאת העדפנו את גרסתו האותנטית והטבעית של התובע בעת עדותו , על פני דברי הנתבע אשר ברור כי הוא מודע לחשיפתו לטענה שהתלושים פיקטיביים.

דמי חגים
מן הטעמים שפורטו לעיל מעדיפים אנו את גרסת הנתבע באשר לתשלום דמי חגים בתקופות הראשונה ועד השלישית- לפיה שולם לתובע במזומן בגין חגים.
אשר לתקופה הרביעית- אף הנתבע מסכים כי לא שילם לתובע דמי חגים באותה תקופה ,אלא שטוען(ס' 48 לכתב ההגנה) שהתובע העדיף שלא לעבוד בימים שקדמו לחגים שכן באותה עת היה עובד בביתו כספר ומרוויח יותר.
כבר נפסק כי על התובע דמי חגים לפרט הימים שלהם זכאי ובכלל זה שלא להכליל ימי שבת וימים בגינם אינו זכאי לתשלום (ימים שלא עבד ביום שלפני וביום שלאחר החג). התובע אינו יכול להסתפק בטענה לסה"כ ימי הזכאות השנתיים במכפלת שנות העבודה. התובע לא פרט כלל את ימי החג הספציפיים שלא חלו בשבתות. התובע אף לא הכחיש טענת הנתבע כי נמנע מלעבוד בערבי חגים על מנת לעבוד באופן פרטי .לא זו אף זו, אף שלגבי חלק מן התקופה בידיו נספח ה' ובו פירוט נוכחות, לא מצא מקום להתיחס לחגים שחלו בתקופה זו באופן פרטני נוכח טענת הנתבע בנדון כדלעיל.
בנסיבות אלה לא יפסק לו דבר ברכיב זה.

פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נוער וחוק שעות עבודה ומנוחה
ביחס לתקופות הראשונה עד השלישית – טוען התובע לפיצוי בשל הפרת החוקים שבנדון בסך כולל של 42,500 ש"ח. לא מצאנו מקור חוקי לפסיקת פיצוי בגין הפרת חוקים אלה ואף התובע לא הפנה למקור שכזה בדין. התביעה לרכיבים אלה נדחית איפוא.

אי ביצוע הפרשות לגמל
ביחס לתקופה הרביעית טוען התובע כי לא בוצעו הפרשות לגמל עבורו. התובע טוען לזכאות בסך של 7595 ₪ בגין רכיב תגמולים (חלק מעסיק) ורכיב פיצויים. ברי כי משפסקנו לעיל לתובע פיצויי פיטורין אין מקום להדרש לפיצוי בגין העדר הפרשה לפיצויים.
אשר לרכיב התגמולים, אף הנתבע מודה והודה לכתחילה כי היה עליו להפריש לתובע עבור גמל וכי חייב לשלם לו בגין אי ביצו ע הפרשות, אלא שלטענתו לא היה זכאי התובע להפרשות פנסיוניות אלא רק מיום שהגיע לגיל 21 . אכן, בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (סעיף 4 א' 7) החובה להפריש לפנסיה חלה ביחס לעובד ש הגיע לגיל 21.
בנסיבות אלה זכאי התובע להפרשות פנסיוניות רק מחודש מרץ 2016. על פי תחשיב הנתבע שלא נסתר, זכאי הוא בגין תקופה זו להפרשות בשעור 1,098 ₪ וכך אנו פוסקים איפוא.

חופשה
אין חולק כי לתובע לא שולם בגין חופשה בתקופה הרביעית (בקשר אליה נתבעו דמי חופשה). אליבא דתובע הוא זכאי ל24 ימי חופשה ששווים 6,144 ₪. אליבא דנתבע זכאי ל 16.87 ימים לפי 256 ₪ ליום ובסה"כ ל4256 ₪.
מעדיפים אנו את גרסת התובע לענין מספר ימי הזכאות. עיון בתלושי השכר מעלה כי למרות שהתובע עבד 6 ימים בשבוע , חושבה הזכאות לימי חופשה על בסיס של 10 ימי חופשה לשנה (ומכל מקום לא הובהר כיצד בוצע החישוב). משכך זכאי התובע ל6144 ₪ בגין פדיון חופשה

הבראה
הצדדים אינם חלוקים בדבר זכאות התובע לדמי הבראה. רכיב זה אף נכלל בתלוש השכר האחרון שהנפיק הנתבע ושאין חולק שהשכר כנגדו לא שולם. מקובל עלינו תחשיבו של התובע ועל כן על הנתבע לשלם לו סך של 4158 ₪ בגין דמי הבראה.

משכורות מאי-יולי 2016 והלנתן
אין חולק כי לתובע לא שולמו משכורות אחרונות (הדבר אף עלה במפורש בתמלול השיחה בין הצדדים שבו הודה הנתבע בכך. התובע תובע סך של 10,770 ₪ ולכך זכאי איפוא.
התובע טוען כי זכאי לפיצוי בגין הלנת שכר חודשים אלה. יש ממש בטענה. הנתבע הודה בכתב ההגנה וחזר והודה בך ובקדם המשפט הבהיר כי ישלם סך זה ללא קשר להמשך ניהול ההליך. למרות זאת עד כה לא שולם דבר.
יוער לענין זה כי הנתבע אף הודה בזכאות התובע לשווי הפרשות מעסיק לקרן פנסיה ברכיב פיצויים (אם כי לא להשלמת פיצויי הפיטורין כאמור) אך גם סך זה לא שולם על ידו.
בנסיבות אלה אנו מוצאים מקום לחייב את הנתבע בשל התנהלות זו בתשלום פיצויי הלנה לכלל הרכיבים האמורים בסך כולל של 6,000 ₪. (מבלי לגרוע מהפרשי הצמדה ורבית כדלהלן)

פיצוי בגין אי מתן תלוש שכר לחודש יולי 2016 וסילוף יתר תלושי השכר
התובע הגיש תביעתו בסמוך לאחר פגישת ה"שימוע" דלעיל, כחודשיים לאחר סיום עבודתו. לטענתו לא קיבל תלוש משכורת לחודש אחרון וכן טען כי התלושים האחרים מסלפים נתונים "ובפרט ביחס לשעות עבודתו ולשכרו".
אשר לתלוש חודש יולי 2017- תלוש זה צורף לכתב ההגנה ומקובלת עלינו טענת הנתבע (שאף משתקפת בין היתר מההתמהמהות המאפיינת את נספח ז' לתצהיר התובע) כי התובע הוא שנמנע מליטול את התלוש. בגין כך לא מצאנו מקום לפסוק דבר.
אשר לסילוף התלושים- ככל שהדבר נוגע לרישום ימי ושעות העבודה- התובע טען בעלמא ולא הוכיח דבר. זאת גם לא ביחס לחודשים שבהם יש גם לשיטתו רישום מלא ומדויק.
אשר לגובה השכר- כמובא לעיל, התובע טען כי קיבל גם מעבר למצוין בתלושים. הנתבע כאמור הכחיש זאת, אך סבורים אנו כי יש ממש בטענת התובע.
עם זאת ספק בלבנו בשאלה מי הוא זה שהיה מעונין בכך (ורק לענין זה עדות התובע לפיה רק אחרי שהשתחרר מהצבא הבין ש"כדאי לו" להתחיל לקבל תלושים כדי להמנע מחובות כלפי הרשויות (עמ' 7 ש' 22)- על המשתמע מכך).
בנסיבות אלה מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בסך של 1500 ₪.

טענות קיזוז
הנתבע העלה טענות ביחס לסכומים ביתר ששילם לתובע בתקופות הראשונה עד השלישית- לא מצאנו ממש בטענות אלה נוכח דחיית מהימנות ההודעות לעובד כדלעיל. כן הוסיף בתצהירו טענת קיזוז ביחס לחומרים שנטען שלקח התובע ממנו. התובע התנגד לשינויי חזית ומשכך לא נדרש לטענה זו.

סיכומו של דבר
הנתבע ישלם לתובע כדלקמן:
-פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה בסך של 2400 ₪.
-פיצויי פיטורין בסך של 9,395 ₪.
-דמי הודעה מוקדמת בסך של 4260 ₪
-הפרשי שכר בגין עבודה בש"נ עבור התקופה הראשונה עד השלישית בסך של 5,344 ₪.
-חלף הפרשות לגמל בסך של 1,078 ₪ .
-פדיון חופשה בסך של 6,144 ₪.
-דמי הבראה בסך של 4,158 ₪.
-משכורות חודשים מאי-יולי 2016 בסך של 10,770 ₪.
-פיצוי בגין הלנת שכר חודשים מאי-יולי 2016 והסך שאינו שנוי במחלוקת ביחס לפיצויים בסך של 6,000 ₪.
-פיצוי בגין פגמים בתלוש השכר בסך של 1,500 ₪.
הסכומים(למעט פיצוי ההלנה דלעיל ) ישאו הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
בנסיבות הענין, נוכח הסכומים שנפסקו ואף נוכח היקפו המקורי של כתב התביעה, אנו קובעים כי על הנתבע לשאת בהוצאות התובע בגין אגרה וכן בגין הסכום שנפסק לעד מטעמו, וכן בגין השתתפות בשכ"ט ב"כ , בסך כולל של 4400 ₪.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, (30 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

דרורה נבון, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

אמנון אמיר, מעסיקים