הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 62042-01-17

21 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף קשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף בנבנישתי
התובע
מוחמד אבו רעיה

ע"י ב"כ: עו"ד אבראהים אגבאריה
-
הנתבעים
1. ע. אליאס בע"מ

2. עלי מוסא אלכרשאן

ע"י ב"כ: עו"ד אשרף עבד אל קאדר

פסק דין

התובע, מר מוחמד אבו רעיה, הגיש תביעה זו לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, הפרשי פנסיה ודמי נסיעות.

עובדות שאינן במחלוקת
הנתבעת 1 היא חברה שעוסקת בתחום הבניין וחל עליה צו ההרחבה בענף הבניין (להלן: "החברה"). מנהל החברה הוא מר אליאס עכאוי.
התובע, תושב הכפר זעתרה שליד בית לחם, הועסק כפועל יומי בעבודות כוחלת-אבן (מילוי מלט לחיפוי קירות או ריצוף), על פי היתרים שניתנו על שמה של הנתבעת 1.
הנתבע 2, מר עלי כרשאן, הינו תושב השטחים (להלן: "עלי").
אין חולק על כך שעלי קיבל את התובע לעבודה, סיכם איתו את שכרו היומי, נתן לו הנחיות שוטפות בעבודה ושילם את שכרו של התובע בהתאם לימי העבודה שביצע התובע.
אין חולק על כך שהתובע הועסק בכוחלת-אבן באתרים של החברה (אך החברה טוענת שגם הועסק על ידי עלי באתרים שאינם של החברה).
החברה קיבלה היתרים להעסקתו של התובע ודיווחה למדור התשלומים על העסקתו.
התובע אינו חולק על כך שהתקופה שבה עבד הינה בהתאם לדיווחים של החברה על העסקתו, ועל כן אין מחלוקת שתחילת עבודתו של התובע הייתה בחודש 8/08 וסיומה היה בחודש 6/16. בתווך חלה הפסקה ברצף ההעסקה בין חודש 8/09 עד לחודש 2/10, וב-3/10 חודשה העסקת התובע על פי היתרים על שם החברה. התובע לא עבד בחודשים 4-5/2012.
בגין העסקת התובע הוציא מת"ש תלושי שכר לתובע על שמה של החברה, והחברה העבירה למת"ש הפרשות עבור זכויותיו הסוציאליות של התובע.
כניסת עלי לישראל נעשתה באמצעות היתר עבודה שהחברה הנפיקה לו.

ההליך
תביעת התובע הוגשה נגד החברה.
החברה הגישה כתב הגנה בו טענה שאין בינה לבין התובע יריבות וכי התובע הועסק על ידי עלי בלבד , שהינו קבלן כוחלה שהנתבעת עבדה עימו ושילמה לו תמורה לפי מ"ר . החברה הסבירה שמאחר שעלי לא יכל לבקש היתר להעסקת התובע בישראל, הנתבעת הגישה לרשויות את בקשת ההיתר ודיווחה למת"ש על העסקת התובע, וקיזזה מהתמורה הקבלנית ששילמה לעלי, את עלויות ההפרשות שהיא העבירה למת"ש בגינו (ובגין עובדיו הנוספים של עלי).
בעקבות טענת החברה להיעדר יריבות, צורף עלי כנתבע נוסף להליך.
בדיון ההוכחות העידו התובע, מנהל החברה מר אליאס עכאווי ועלי, ולאחר שנשמעו סיכומי הצדדים ניתן פסק דין זה.
עוד ראוי לציין שההליך עוכב קמעא בתחילתו לבקשת החברה לצורך קיום הליך ליישוב חילוקי דעות בוועדה פריטטית לפי צו ההרחבה בענף הבניה, אך הצדדים לא הגיעו להסדר.

המחלוקות
המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן:
זהות המעסיק: האם כטענת התובע יש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד בגין כלל זכויות התובע או שמא כטענת הנתבעים, עלי לבדו היה מעסיקו של התובע? לעניין זה, האם נכונה טענת הנתבעים שהתובע לא הועסק באתריה של החברה בכל התקופה בעדה דיווחה החברה על העסקתו, ומהי משמעו תה של קביעה כזו?
היקף עבודת התובע: מה היה היקף עבודתו של התובע? האם כטענתו 20 ימי עבודה בחודש בממוצע או שמא כטענת הנתבעים – היקף עבודת התובע הוא ההיק ף שעליו דווח למת"ש – 13.5 ימים בחודש בממוצע.
השכר היומי: מה היה השכר היומי של התובע? האם כטענתו 300 ₪ נטו או כטענת הנתבעים – בהתאם למדווח למת"ש?
בהתאם להכרעה במחלקות דלעיל: האם זכאי התובע להפרשי הפרשות לפנסיה?
מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע? האם פוטר כטענתו ללא הודעה מוקדמת וללא שימוע, או שהתפטר ללא הודעה מוקדמת כטענת הנתבעים?
בהתאם להכרעות במחלוקת דלעיל – זכאות התובע להפרשי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בשל פיטורים שלא כדין, או שמא זכאים הנתבעים לקזז מכל סכום שיחוייבו בו פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות?
זכאות התובע לדמי הבראה, חופשה ודמי חגים.
זכאות התובע לדמי נסיעות.

זהות המעסיק
עיקרי טענות התובע בעניין זה הם:
העובדות ביסוד העסקת התובע מצדיקות הטלת אחריות על החברה בגין חיוביו של הנתבע כלפי התובע, וזאת בהתאם למדיניות החקיקה והפסיקה, שעל פיה אין לאפשר מצב דברים שבו עובד במתכונת העסקה משולשת, בין באמצעות קבלן כוח אדם ובין באמצעות קבלן משנה, לא יוכל להיפרע את זכויותיו ממעסיקו. התובע הפנה לפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נד/3-96 מ.ב. מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי – עאבד , פד"ע כט 151 (להלן: "עניין הקיבוץ הארצי") ובעע 1218/01 Xue Bin – א. דורי חברה לע בודות הנדסיות בע"מ, פד"ע לח 650 ("עניין Xue Bin") וכן לפסיקה של בתי דין אזוריים). התובע טוען כי ישנה הצדקה מלאה להחיל רציונל זה על העובדות בענייננו, שכן עלי אישר בעדותו כי אין הוא מבין בזכויות של עובדים, אינו רשום כעוסק, אין לו כל הכשרה או רישיון כקבלן ושני הנתבעים אישרו שעלי מעולם לא הוציא לחברה חשבונית.
ממילא הראיות מצביעות על כך שעלי הינו במעמד עובד של החברה, שכן הוא נכנס לישראל ומדווח למת"ש כעובד, ומסתברת יותר המסקנה שאינו קבלן של החברה אלא ראש צוות של עובדי כוחלה של החברה, מה גם שמר עכאוי הודה שאין לחברה צוותים אחרים של עובדי כוחלה.
יש ליתן נפקות מלאה להצהרות החברה לפני רשויות המדינה לפיהן היא התחייבה להעסיק את התובע ואף את עלי, ואין לקבל מצב דברים בו החברה מנכה מהכנסותיה את הוצאות העסקתם של התובע ושל עלי אך היא תורשה לטעון שהם אינם עובדיה.
אל לבית הדין לתת ידו לפרקטיקה של הנתבעים, לפיה חברה ישראלית מבקשת היתר להעסיק עובד על שמה, מתחייבת להעסיקו ומדווחת על העסקתו, אך טוענת שאין היא מעסיקתו.
אין להימנע מהטלת אחריות על החברה בגין מלוא תקופת העסקתו של התובע המדווחת על ידה, אף אם בית הדין יגיע למסקנה שעלי העסיק את התובע מפעם לפעם באתרים שאינם של החברה.
עיקרי טענות הנתבעים:
התובע הודה בעדותו שהיה עובד של עלי ומעדותו, לפיה היה במשרדי החברה שלוש פעמים בלבד לאורך כל תקופת עבודתו, עולה הודייה בכך שלא היה לו קשר של העסקה עם החברה.
הפסיקה עליה מסתמך התובע אינה חלה בנסיבות בהן הנתבעים הוכיחו שברוב תקופת עבודתו לא הועסק התובע באתרי החברה.
פסקי הדין אליהם היפנה התובע עוסקים במצב דברים שבו בית הדין ראה צורך להטיל אחריות לזכויות העובדים על בעל אתר הבניה, כדי להבטיח שהעובד שביצע בו עבודה שהקבלן הראשי נהנה ממנה, לא יעמוד מול שוקת שבורה. בעניין הקיבוץ הארצי, קבלן המשנה – המעסיק הישיר של המשיבים באותו עניין – נעלם ולא התגונן בבית הדין. בענייננו עלי התגונן ונוטל אחריות מלאה לזכויות התובע.
קביעת עמדה במחלוקת זו מצריכה הכרעה מקדמית במחלוקת אם הוכח שעלי היה קבלן.
כמו בכל מקרה שבו מתעוררת שאלה של זיהוי המעסיק, יש לבחון האם מי שטוען שהעובד לא הועסק על ידו למרות קיומן של אינדיקציות התומכות במסקנה ההפוכה, מצליח להראות קשר משפטי של העסקה בין העובד לבין גורם אחר (דב"ע נב/3-142 חסן עליאה אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כד 535).
בענייננו, היתרי ההעסקה ותלושי השכר הם על שם החברה ואף אין חולק על כך שהתובע עבד באתרי החברה. עם זאת החברה טוענת שלא היא העסיקה את התובע . לפיכך מוטל עליה להראות שהקשר בין התובע לבין עלי היה קשר של עובד ומעסיק ולשכנע שגרסה זו מסתברת יותר מגרסת התובע הנתמכת ברישומים הפורמ ליים, ולפיה עלי היה עובד של החברה ושימש כ"ראש קבוצה" של עובדי הכוחלה.
בית הדין סבור שעלה בידי הנתבעים לשכנע שהתקיים קשר העסקה ישיר בין התובע לבין עלי. עלי מעיד בתצהירו שהוא משמש כקבלן משנה לעבודות כוחלה , מעסיק עובדים ומשלם להם את שכרם, ואחראי לזכויותיהם. הנתבעים העידו כי החברה משלמת לעלי תמורת מ"ר ועדות זו נתמכה במסמכי התחשבנות ביניהם. עדות זו לא נסתרה.
עלי העיד כי הוא הביא את התובע לעבוד אצלו וסיכם עמו את תנאי עבודתו ושילם לו את שכרו . עובדות אלו אושרו גם על ידי התובע.
עלי מוסיף ומעיד שהוא ביצע עבודות כוחלה עבור החברה אך גם עבור לקוחות אחרים. עלי העיד בתצהירו ש"אמנם רוב עבודתו של התובע בוצעה אצלי באתרים של הנתבעת מס. 1, אולם לא רק". עדות זו נתמכה בעדות התובע בחקירתו הנגדית, שבה לא שלל את הטענה שהוצגה לו, שלא כל האתרים שבהם הוא עבד היו של החברה, וטען שהוא לא יודע אם עלי היה מקבל עבודות "מבחוץ" (קרי: לא מהחברה).
אף מקובלת על בית הדין עדותו של אליאס בתצהירו (בסעיף 12) שלפיה החברה מבצעת עבודות בנייה של מבני ציבור, וכי רישומים שהתובע צירף לתצהירו לצורך תמיכה בגרסתו בעניין היקף עבודתו, תומכים במסקנה שהתובע הועסק באתרים שאינם אתרי החברה. מסקנה זו נתמכת בעדותו של התובע בחקירתו הנגדית, שבה הבהיר התובע , לגבי עבודה שנזכרת ברישומים שהגיש ב"אל חארה" (בערבית "השכונה"), שהכוונה היא לשכונה חרדית בירושלים שבהם הוא עבד בבית פרטי. מר עכאווי הדגיש בעדותו שהחברה מעולם לא ביצעה עבודות בבתים פרטיים וכי התובע יודע עבור מי הוא עבד ב"אל חארה".
סיכומה של נקודה זו: הוכח שעלי הציע שירותים קבלניים של ביצוע עבודות כוחלה באמצעות עובדים שהעסיק. עיקר העבודות שביצע היו עבור החברה, אך הוא ביצע עבודות עבור לקוחות אחרים. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה, עליה העידו הנתבעים ועדותם לא נסתרה, שעבודות כוחלה מבוצעות בשלב ספציפי של פרוייקט ואין הן בהכרח רציפות.
בהינתן קביעה זו, בית הדין סבור שלעניין החלת הפסיקה, המכירה בהטלת אחריות של קבלן ראשי לזכויותיהם של עובדי קבלן משנה המועסקים באתריו, יש להבחין, במישור המשפטי העקרוני, בין עבודות שהתובע ביצע באתרי החברה, לבין עבודות שהתובע ביצע שלא באתרי החב רה. לגבי עבודות שהתובע ביצע באתרים של החברה, מקובלת על בית הדין עמדת התובע כי העובדות בעניינו של התובע אינן שונות מהותית מהעובדות בעניין הקיבוץ הארצי.
כך, עולה מעדותו של עלי שהוא שילם לעובדים שכר סכומים שהיוו מכפלה של שכרם היומי במספר ימי עבודתם. כאשר הוצגו לעלי תלושי השכר שהופקו לתובע על ידי מת"ש שכוללים תשלומי הבראה, חופשה ונסיעות, לא ידע במה מדובר, ובהמשך כאשר נשאל לאלו זכויות הוא התכוון כאשר מסר בתצהירו שהוא שילם לתובע את זכויותיו, אישר עלי "את הזכויות לא". על רקע הודיות אלו של עלי מתקיימת ההצדקה להחיל את ההלכות בעניין הקיבוץ הארצי ובעניין Xue Bin על העסקתו של התובע באתרי החברה.
מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת שאין בתקדימים האמורים כדי לבסס הטלת אחריות על החברה בגין זכויות המגיעות לתובע עבור עבודה שביצע במסגרת העסקתו על ידי עלי אצל לקוחות אחרים של עלי.
ואולם, נשאלת השאלה על מי, בנסיבות העניין, מוטל הנטל להוכיח אימתי עבד התובע באתרים של החברה ומתי הועסק באתרים אחרים. בית הדין סבור שעל רקע עדותו של עלי שברירת המחדל שלו הייתה לעבוד עם החברה, ורק כאשר לא הייתה לחברה עבודה לתת לו, הוא עבד עבור לקוחות אחרים, על החברה מוטל הנטל להוכיח את הימים בהם עבודת התובע לא בוצעה באתריה, ולעניין זה אף מקובלת על בית הדין טענת התובע כי מר עכאוי העיד שניתן היה להגיע למסקנות בעניין זה באמצעות יומני העבודה של החברה, וכי יש לזקוף לחובת החברה אי הצגתם.
סיכומו של דבר הינו, שלמרות שיש ממש בהבחנה שמעלה החברה בין ענייננו לבין עניין הקיבוץ הארצי, שכן בענייננו התובע לא עבד אך ורק באתריה של החברה, התוצאה המעשית אינה שונה בשל שיקולים של נטל ההוכחה.
בהתאם לכך, ככל שיימצא שיש לפסוק סכום כלשהו לתובע, יחוייבו בו שני הנתבעים.

היקף עבודתו של התובע
התובע טוען על בסיס רישומיו שהיקף עבודתו, בהתחשב גם בימי חופשה וחגים, היה בממוצע 20 ימי עבודה ביום.
הנתבעים טוענים שהיקף עבודתו של התובע הינו כמדווח למת"ש – 13.5 ימים בממוצע לחודש.
התובע טוען כי בהיעדר הודעה בכתב על תנאי עבודה ובהיעדר רישום של שעות וימי עבודתו של התובע על ידי מי מהנתבעים, הרי מכוח ההוראות שבסעיף 5א לחוק עבודה לעובד (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 וסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, על הנתבעים מוטל להוכיח את גרסתם, כי בהיעדר רישומים כאמור הם לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ויש לאמץ את גרסת התובע, הנתמכת ברישומיו.
בית הדין סבור שצודק התובע שמכוח הוראות החקיקה האמורות, על הנתבעים הנטל להוכיח גרסתם. עם זאת, משמעותה של העברת נטל ההוכחה למעסיק בעניין מסוים הינה שעל המעסיק לשכנע שגרסתו מסתברת יותר מגרסת העובד. כמו כן, על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, ההוראות שבתיקון 24 לחוק הגנת השכר בדבר הקמת חזקות ראייתיות והעברת נטל ההוכחה בהיעדר מילוי חובות רישומיות המוטלות על מעסיק, אינן שוללות את סמכותו של בית הדין לקבוע ממצאי עובדה על פי מכלול הראיות שמובאות לפניו (עע 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (מיום 29.3.17).
בענייננו, על הנתבעים לשכנע את בית הדין שגרסתם לפיה התובע עבד כמדווח למת"ש מסתברת יותר מגרסת התובע, ואנו סבורים שהם הרימו נטל זה, למרות שאין להם רישום של שעות עבודה כנדרש בסעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. להלן נימוקינו:
מעדויות הנתבעים עולה כי עלי דיווח למזכירת החברה בסוף כל חודש את מספר ימי העבודה של עובדיו. בהתאם לדיווח זה, דיווחה החברה למת"ש על מספר ימי העבודה של העובדים והעבירה תשלומים לפי נהלי מת"ש, אשר קוזזו על ידי החברה בהתחשבנות שלה עם עלי. הן התובע והן עלי העידו שהתשלום לתובע בוצע אחת לשבוע. עלי העיד שהוא שאל את התובע כמה ימים הוא עבד ושילם לו בהתאם. בהתחשב בכך שמדובר בתשלום שבועי, זו עדות סבירה.
בית הדין לא התרשם ממהימנות הרישומים של ימי העבודה שצורפו על ידי התובע לכתב התביעה ולתצהירו. מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי הרישומים שצורפו אכן הוכנו, כפי שטענו הנתבעים, לצורך התביעה. לטענת התובע, שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, הרישומים האמורים הועתקו על ידו מן המחברת המקורית שבה, לטענתו, רשם בזמן אמת את ימי ושעות עבודתו. התובע הסביר בעדותו (אך לא בתצהירו) כי הוא לא צירף את המחברת המקורית בשל כך שהיא כללה רישומים בעניינים פרטיים.
בית הדין סבור שדיווחי החברה למת"ש מהווים ראיה לכאורה לגבי היקף ימי העבודה של התובע ויש בהם כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעים.
בית הדין מקבל את עדותו של מר עכאוי לפיה הנתבעת העבירה למת"ש הפרשות גם בגין ימי עבודה שהתובע לא עבד באתריה, וקיזזה תשלומים אלה מן התמורה ששילמה לעלי.
אשר על כן בית הדין קובע כי היקף עבודתו של התובע אצל עלי היה כפי הרשום בדיווחים למת" ש, ובהתאם לחישוב של הנתבעים, המקובל על בית הדין – בהיקף של 61%.

השכר היומי
התובע טען כי שכרו היומי היה 300 ₪. הנתבעים טענו כי שכרו היומי של התובע השתנה בתקופת עבודתו ובסופה היה 225 ₪.
גרסת התובע לא הבחינה בין תקופות עבודתו, ומסתברת יותר גרסת הנתבעים לפיה שכרו של התובע השתנה לאורך תקופת העסקתו.
גם בעניין זה, בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעים, אשר נתמכת בדיווחים למת"ש, מהם עולה כי שכרו היומי של התובע עלה לאורך תקופת העסקתו.

נסיבות סיום עבודתו של התובע
גרסת התובע הינה ש בחודש 6/06 הוא פנה למשרדי החברה על מנת לקבל העתק מן התלוש האחרון שהופק עבורו ושם פגש את מר עכאוי, שדרש ממנו לחתום על מסמכים בעברית כתנאי לקבלת התלוש. התובע, שאינו קורא עברית ולא ידע מה תוכן המסמכים שמר עכאוי דרש כי חתום עליהם, סירב לדרישה לחתום על המסמכים, ובהמשך אותו יום הודיע לו עלי שהחברה הפסיקה את היתר העבודה שלו.
מר עכאוי הכחיש את גרסת התובע וטען שהתובע מעולם לא ביקש ממנו תלוש והוא לא דרש מהתובע לחתום על מסמך כלשהו.
עלי העיד בתצהירו שבחודש 6/16, שבו חל חודש הרמדאן, התובע עבד ימים בודדים ואז הודיע לעלי שהוא מבקש להפסיק את עבודתו, והוא לא הסכים לחזור לעבודה בתום חודש הרמדאן.
בית הדין סבור שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את גרסתו ומעדיף את גרסת הנתבעים, מנימוקים אלה:
התובע עמד בעדותו על כך שבתקופה שבה לא הייתה מחלוקת שחל נתק בעבודתו אצל הנתבעים – בין 8/09 ל-2/10, הוא הוסיף לעבוד אצלם ללא היתר.
התובע לא טען בכתב התביעה ובתצהירו דבר לגבי הסיבה שבשלה הוא הלך למשרדי החברה לבקש תלוש. בתחילת חקירתו הנגדית אישר את גרסתו בתצהירו כי הלך למשרד של החברה כדי לקבל תלוש וטען ש"לא קיבלתי כי הוא לא נתן לי" . בהמשך חקירתו הנגדית טען טענה אחרת – שהוא לא הלך לבקש תלוש, כפי שהעיד בתצהירו, אלא הלך לברר מדוע בתלוש האחרון שקיבל נרשמו 5 ימים עבודה למרות שהוא עבד 20 ימים. אולם לא זו הייתה טענת התובע בתביעתו ובתצהירו ובראשית חקירתו הנגדית .
טענת התובע כי מתן פסק דין בהליך אחר בחודש 3/16 שהטיל על החברה אחריות לזכויות עובד שהועסק באמצעות קבלן משנה, תומכת בגרסת התובע – הינה קלושה וספקולטיבית. גם טענת התובע כי אין היגיון בכך שהתובע יוותר לפתע על עבודה בישראל נוכח פערי השכר הקיימים בין עבודה בשטחים לבין עבודה בישראל – אין בה כדי להוות ראיה התומכת בטענת הפיטורים.
לפי הדיווח למת"ש, דווחו 3 ימי עבודה בגין התובע בחודש 5/16. חודש הרמדאן בשנת 2016 החל מיום 6.6.16. בחודש זה דווחו 5 ימים. נתונים אלה תומכים במסקנה שהיוזמה להפסקת קשר ההעסקה הייתה של התובע, שמיעט להגיע לעבודה עוד בחודש שקדם לחודש הרמדאן, ותומכים בעדותו של עלי לפיה התובע לא הסכים לעבוד בחודש הרמדאן ולא אבה לשוב לעבודה לאחריו.
בחקירתו הנגדית התובע טען שגילה את דבר ביטול ההיתר כאשר הגיע למחסום, באופן שאינו תואם את גרסתו בתצהירו.
אשר על כן בית הדין קובע כי התובע התפטר מעבודתו.

התביעה להפרשי פנסיה
בשים לב לממצאינו במחלוקות בעניין היקף עבודתו של התובע ושכרו היומי – דין התביעה להפרשי פנסיה להידחות.

התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת
בהתאם לממצאינו בעניין נסיבות סיום עבודתו של התובע – דין תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת – להידחות, ודין טענת הנתבעים לקיזוז פיצוי בגין התפטרות ללא מתן הודעה מוקדמת – להתקבל בהתאם לחישוב שהוצג בתצהירי הנתבעים.

התביעה לדמי נסיעות
התובע טען בתצהירו שהוא נשא בעלויות נסיעה מביתו למחסום ומהמחסום לאתרי העבודה, וכן בעלויות הנסיעה מאתרי העבודה למחסום ומהמחסום לביתו. התובע כימת את הוצאות הנסיעה מביתו למחסום וחזרה, ומהמחסום לאתרים בחזרה – בסך של 20 ₪ ועל כן תבעה בגין כל יום עבודה סך 40 ₪.
עלי העיד שהתובע, כמו כל עובדיו, מעולם לא הוציאו סכומים עבור נסיעות לעבודה. עלי טען שהוא גר קרוב לתובע והוא אסף את התובע ופועליו הנוספים ברכבו ובמקרים שבהם לא אסף את הפועלים, הוא מימן לתובע מונית עד למחסום בית לחם, ומהמחסום התובע נסע עם עלי ויתר העובדים שלו כקבוצה, וכך גם בחזרה.
בית הדין מעדיף את גרסתו של עלי. במהלך חקירתו הנגדית של התובע, כאשר החקירה נסובה על מספר ימי העבודה של התובע, אמר התובע, כמשיח לפי תומו, שעלי לקח אותו לעבודה כל יום (פרוטוקול 25.3.19, עמ' 12, שורה 19).
גם בהינתן האפשרות שהמילה "לקח אותי" משמעותה "העסיק אותי", בית הדין מעדיף את עדותו של עלי על עדותו של התובע. גרסת התובע כי נסע באוטובוסים ישראליים מהמחסום לאתרי העבודה נסתרה בחקירתו הנגדית, כאשר עומת עם הטענה שאין כלל תחנות אוטובוס כאלה במחסום. או אז שינה התובע את גרסתו וטען שהאוטובוסים יצאו מתחנת טנטור.
על פי תלושי השכר, החל מחודש 9/13 הופרשו עבור התובע למת"ש גם דמי נסיעות.
בהתאם לכך, בית הדין דוחה את תביעת התובע לדמי נסיעות.

התביעה לדמי הבראה
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לדמי הבראה, שכן דמי ההבראה שהועברו למת"ש בסך 2,106 ₪ בחודש 1/15 ו-3,159 ₪ בחודש 4/16, מהווים תשלום של מלוא זכויות התובע לדמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות, גם בשים לב לוותקו, בהתחשב בכך שהיקף משרתו עמד על 61%.

התביעה לדמי חגים
התובע מבקש לפסוק לו דמי חגים עבור תקופת עבודה של 79 חודשים לפי נוסחה של 79/12 * 10 ימי חג, לפי השכר היומי.
הנתבעים טוענים שהתובע לא פירט בתביעתו או בתצהירו את ימי החג שבעדם הוא תובע דמי חגים, וממילא לא הוכיח לגבי אותם חגים שקיימת בעדם זכאות לדמי חגים – לרבות הדרישה שהחגים לא חלו בימים שבהם התובע ממילא אינו עובד. לפיכך הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות בהתאם להלכה הפסוקה. לכך משיב התובע שיש להבחין, לעניין החובה שפורטה בפסיקה לפרט את החגים בעדם נתבעים דמי חגים, בין מקרה שבו כלל לא שולמו דמי חגים, כבעניינו של התובע, לבין מקרים שבהם שולמו דמי חגים אך התובע טוען כי הם שולמו בחסר.
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לדמי חגים, מנימוקים אלה: ראשית, הנתבעים העלו טענת התיישנות, וחלק מן התקופה שבעדה נתבעו דמי חגים קדמה לשבע שנים שלפני הגשת התביעה. שנית, בית הדין תמים דעים עם הנתבעת שהנוסחה שלפיה התובע תבע דמי חגים אינה עולה בקנה אחד עם הפירוט הנדרש לפי ההלכה הפסוקה (עע 47268-07-13 איליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (מיום 19.2.17).

התביעה לדמי חופשה
לעניין ותקו, יש למנות את תחילת עבודתו ב-3/10. לפיכך, במועד סיום עבודתו, היה התובע במהלך שנת עבודתו השביעית. התובע זכאי לפדות ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת, קרי, בגין השנים הרביעית, החמישית, השישית, ושליש מימי החופשה בשנה השביעית. התובע עבד חמישה ימים בשבוע. לפיכך זכאי התובע לתבוע בעד 50.25 ימים (14, 15, 17 ו-4.25 ימים, בהתאמה לפי צו ההרחבה בענף הבניה). בשים לב לכך שהשכר היומי של התובע היה 225 ₪, סך זכויות החופשה של התובע היו בתקופה האמורה בסך 11,306.25 ₪.
הנתבעים טוענים שבגין זכויות החופשה של התובע הופרשו 4% משכרו. אכן, נהלי מת"ש עד לשנת 2017 חייבו גביית הפרשה כזו. סכומים אלה באים במקום תשלומי חופשה בהתאם לסעיף 1יז(ו) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991.
ממסמך ריכוז תשלומים של מדור התשלומים עולה שביום 19.9.16 עמד בגין תשלומים שנתיים עבור התובע סך 8,896.05 ₪, וכי ביום 31.1.17 בוצעה השלמת הפרשה בסך 1,160.12 ₪, סה"כ 10,056.17 ₪.
לפיכך ההפרש המגיע לתובע הינו 1,250.08 ₪.

סוף דבר
בסיכומו של דבר, התביעה נמצאת מוצדקת לגבי הפרשי פדיון חופשה בסך 1,250.08 ₪, אך אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו, שכן הנתבעים זכאים לקזז פיצוי בגין התפטרות התובע ללא הודעה מוקדמת בסך 2,640 ₪. יצוין כי שאר טענות הקיזוז שהועלו לא בוססו.
התביעה נדחית.
התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ' אב תשע"ט, (21 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט