הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 59344-12-13

26 יוני 2017

לפני:
כב' השופט אייל אברהמי, נשיא
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' מרים קפלן

התובע
מאריו חארופה תושבי איו"ש 979670130
ע"י ב"כ: עו"ד חמזה חלואני
-
הנתבעות
1. אלי יוחנן מהנדסים בע"מ חברות 512004581
ע"י ב"כ עוה"ד רועי עובדיה
2. א. בשן אלומניום בע"מ חברות 513088617
ע"י ב"כ עוה"ד מאיר אבירם

פסק דין

רקע כללי
1. התובע תושב שטחים שגר באזור בית לחם ועבד בעיקר בתחום האלומיניום שנים רבות. שנים ארוכות עבד עם מר אברהם שנהב (להלן : "אברהם") שלו שייכת נתבעת מס' 2, שהוא מנהלה ובעליה. בין אברהם לבין מר אלי יוחנן, מי שהיה מנהלה ובעל המניות של נתבע מס' 1, היתה חברות שנים ארוכות מאז ילדותם.
מר אלי יוחנן עם הנתבעת מס' 1 עוסק בתחום היזמות והבנין. במסגרת זו היו לו קשרי עבודה עם נתבעת מס' 2 שהיתה קבלן משנה שביצע עבורו את עבודות האלומיניום בפרויקטים רבים.

2. כאמור אברהם, באמצעות נתבעת מס' 2 , העסיק את התובע מאז שנות ה 70 או או ה- 80 (פרוט' עמ' 4 ש' 4). הוא עבד אצל אברהם באתרים שונים במודיעין, בירושלים, פסגת זאב, מעלה אדומים. נתבעת מס' 2 עסקה בתחום האלומיניום והעסיקה מספר עובדים, בין 4 ל -10 (פרוט' עמ' 10 ש' 3-10).

3. נתבעת מס' 2 עסקה ביזמות ובבנין ובמסגרת זו העסיקה קבלני משנה בתחומים שונים, בתחום הבנין (שלד וגמר) וכן בתחום האלומיניום. כאמור בין אברהם לבין מר אלי יוחנן היתה הכרות ארוכת שנים ועבודה משותפת במשך שנים רבות. בשנים 2006 עד 2010 עבדה נתבעת מס' 2 כקבלן משנה של נתבעת מס' 1 ובמסגרת זו גם העסיקה עובדים מטעמה, כאלה שהיו להם תעודות זהות כחולות.
בין נתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1 היה סכסוך עסקי שהביא לקרע בין שתי החברות . הוגשה תביעה שהתבררה בבית משפט השלום, בעקבות תביעה שהגישה הנתבעת מס' 2 וטענות קיזוז שהועלו על ידי הנתבעת מס' 1. היה זה לאחר שאת ניהול נתבעת מס' 1 נטל מר ארז יוחנן בנו של אלי יוחנן. לטענת ארז אביו מר אלי יוחנן, בשל ההיכרות והחיבה שחש כלפי אברהם, לא ראה את הקלקולים בעבודתה של נתבעת מס' 2. לאור המחלוקת הופסקה בחודש 10/10 עבודתה של נתבעת מס' 2 ותחתיה התקשרה נתבעת מס' 1 עם קבלן אלומ יניום אחר. עיקר הפעילות של נתבעת מס' 2 היתה עם נתבעת מס' 1 וכשנותק הקשר ביניהם הגיעה נתבעת מס' 2 לחוסר סולבנטיות. בשל יחסי הקרבה המיוחדים שהיו בין מר אלי יוחנן לבין אברהם לא היו חוזים שהסדירו באופן מסודר את הקשר בין שתי החברות.

טענות הצדדים
4. לטענת התובע הוא עבד בשנים 2006 עד 10/10 בפרויקטים של הנתבעת 1 בתחום האלומיניום. הוא היה עובד של נתבעת מס' 1. הוא זכאי לקבל בגין הפסקת עבודתו פיצויי פיטורים, תשלום חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה ותשלום עבור נסיעות.

5. לטענת נתבעת מס' 1 היה התובע עובד של נתבעת מס' 2. אכן נכון כי נדרש לתובע אישור כניסה ועבודה בישראל. אישור כזה לא יכול היה מר אברהם, בהיותו מעסיק קטן, לקבל. בשל יחסי הקרבה כאמור בין אברהם לבין מר אלי יוחנן, ביקשה נתבעת מס' 1 אישור כניסה עבור התובע שהוצג כעובד של נתבעת מס' 1. היה זה אך לצורך קבלת היתר כניסה ואישור עבודה בישראל. כאמור אישור כזה יכולה היתה נתבעת מס' 1 בלבד לקבל והיא ביקשה זאת עבור התובע, לבקשת נתבעת מס' 2. יחד עם כל זאת היה התובע עובד של נתבעת מס' 2 וכל שעשתה נתבעת מס' 1 היה לבקשת נתבעת מס' 2 כדי לקבל את האישור הנדרש.

6. לטענת הנתבעת מס' 2 היה התובע עובד של נתבעת מס' 1 בשנים 2006 עד אוקטובר 2010 (להלן: "התקופה הרלבנטית"). אכן נכון שבתקופה הרלבנטית נתבעת מס' 2 היתה קבלן משנה בתחום האלומיניום ואף העסיקה עובדים. יחד עם זאת התובע היה עובד של נתבעת מס' 1 כאשר הוראות ניתנו לו על ידי נציגיה של נתבעת מס' 1. נתבעת מס' 1 היא זו שקבעה את גובה שכרו, היתה זו שעובדיה נתנו לו הוראות, פקחו על עבודתו, אלה שפיטרו אותו בפועל, אלה שקבעו את תנאי עבודתו, נשאו בחובה לשלם את שכרו, נתנו לו חופשות, פיקחו על עבודתו, סיפקו לו את כלי עבודתו. עבודתו של התובע היתה חלק מעיסוקה העיקרי של נתבעת מס' 1 – עבודות בנין. כאשר התובע הועסק במשך כל התקופה הרלבנטית אצל נתבעת מס' 1.
לגופו של ענין נטען כי התובע פוטר על ידי נציג הנתבעת 1 והיא זו שחבה לתובע, ככל שאכן יש חיוב כזה, את הרכיבים שתבע.

ההליך
7. לפנינו העידו התובע, מר אברהם שנהב מטעם הנתבעת מס' 2, ומטעם הנתבעת מס' 1 מר ארז יוחנן מר גדי אברס, מר דוד נגדאי. בישיבת ההוכחות לא היתה הנתבעת 2 מיוצגת אף שבתחילה יוצגה ע"י עו"ד מנדל ולאחר מכן הוגשו סיכומים על ידי עו"ד אבירם מטעמו. הצדדים הגישו את סיכומיהם.

הכרעה
8. השאלה המרכזית בה עסקו הצדדים ובצדק היתה מי היה מעסיקו של התובע. האם היתה זו נתבעת מס' 1 כפי שטע נו התובע ונתבעת מס' 2 או שמא ביכר התובע לתבוע את נתבעת מס' 1, שלה יכולת לשלם את שתבע , על פני נתבעת מס' 2 שאינה סולבנטית. מי היה אפוא מעסיקו של התובע בתקופה הרלבנטית (2006-10/10). לשאלה זו נדרש תחילה, ונקדים סוף דבר לראשיתו ונאמר כי מסקנתנו הינה שמעסיקו של התובע בתקופה הרלבנטית היה נתבעת מס' 2 בלבד מהנימוקים שיפורטו לקמן .
נעיר כי בסיכומי ב"כ נתבעת מס' 2 יש רשימת תבחינים שקבועים בדין לזיהוי המעסיק ויש הפניה לפרוטוקולים. עיון בפרוטוקול מגלה שהדברים הוצאו מהקשרם ויש התעלמות מהעובדות, כפי שעולה מהראיות שבפנינו ויש להצטער שכך נעשה.
ב"כ הנתבע מס' 2 העלה גם טענות על העדר סמכות לבית הדין, הואיל ומדובר לטענתו בסכסוך בין שתי חברות עסקיות. מובהר בזה כי אכן הנתבעת 2 לא צורפה כצד ג' הליך שעניינו היחסים בין החברות הנתבעות, הואיל והיחסים בינם לבין הנתבעת אינם בסמכותו של בית דין זה (ראו בש"א (ארצי) 134/06 ויקי רבנו (צוכמן) - Tissera Inc., ניתן ביום 9.10.07). הנתבעת 2 צורפה כנתבעת נוספת , כך שכל המעסיקים הפוטנציאליים הם חלק מההליך , על מנת שניתן יהיה לבחון באופן שלם ומלא מי העסיק את התובע. כך, בע"ע (ארצי) 56413-02-12 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ – זיד חרפוש (ניתן ביום 29.5.12), אומר בית הדין הארצי מפורשות:
"בתיקים מעין אלה, בהם מתעוררת שאלת זהות המעביד, יעילות הדיון וקביעת חיובי הצדדים מצדיקה צירוף כל אלה שלכאורה אפשר שהם בגדר המעבידים לדיון, על מנת שבית הדין יבחן על פי מלוא הראיות את שאלת מיהות המעביד, ויקבע באופן שיחייב את כלל הצדדים, את חבויות המעביד כלפי העובד התובע."
בפסיקת בתי הדין לעבודה חזרה ונשנתה הלכה זו, ראו ע"ע (ארצי) 33625-04-12 רשת עמל 1 נ' אביעוז (ניתן ביום 24.1.13) וכן בפסיקת בתי הדין האזוריים בנושא, כדוגמת ההחלטה שניתנה בסע"ש (י-ם) 19347-04-14 קאדי - שייקה האלה (ניתנה ביום 2.7.14) ועוד.
לבית דין זה אפוא סמכות ייחודית לדון בהליך שעניינו בחינת קיומם של יחסי עבודה בין התובע לבין שתי הנתבעות וטענות הנתבעת 2 בעניין זה נדחות .

המסגרת הנורמטיבית
9. פסק הדין המנחה בשאלת זהות ה מעסיק הינו דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינת נ' כפר רות פד"ע כד 535 (1992) (להלן : "כפר רות"). בבוא בית הדין להכריע בסוגיית זהותו של המעסיק עליו להידרש לשאלות כגון: מי נהנה מעבודתו של העובד, מי פיקח על עבודתו ואישר את חופשותיו, מי סיפק לו את הציוד והחומרים ונשא בחובה לתשלום שכרו וכן מי קיבל את העובד לעבודה ומי היה מוסמך לפטרו. כמו כן יזקק בית הדין לשאלות: כיצד ראו הצדדים את יחסיהם וכיצד הגדירו אותם, שאלת רציפות הקשר, עקביותו, זהותו של הגורם הנושא בתשלומי המס והאם משתלב העובד בעיסוקו המרכזי של אותו גורם הנטען להיות מעסיקו. בנוסף למבחנים אלה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ההכרעה בשאלת זהות המעסיק צריכה להיעשות בכפוף לשיקולי מדיניות, ביניהם שיקולים של אכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכוח משפט העבודה המגן. השאלה הינה אפוא עובדתית כאשר המסקנה המשפטית נגזרת מהעובדות שהוכחו. להלן נבחן את יישום המבחנים והקריטריונים השונים הרלבנטים במקרה דנן.

ההתקשרות מסחרית בין שתי החברות – נתבעת 1 ו- 2
10. אברהם היה קבלן משנה בתחום האלומיניום כ- 40 שנה ובלשונו: " סיפקתי עבודות אלומיניום גם לנתבעת 1. הייתי קבלן משנה עבדתי כ 40 שנה בתחום " (פרוט' עמ' 14 ש' 17). מיד לאחר מכן אברהם נשאל ומשיב: "ש. יש לך חברת אלומיניום שאתה עובד אצל אלי יוחנן באופן בלעדי בשנים 2006-2010 ועדין נשאר לך זמן פנוי להשגיח על עבודת התובע? ת. זה היה פרויקט שאני פיקחתי על כל הפרויקט על כל טיב העבודה " (פרוט' עמ' 14 ש' 20). ובהמשך הדברים הוא שב ומדגיש: "הייתי קבלן משנה לצורך הפועלים שעבדו אצלי..." (פרוט' עמ' 14 ש' 32).
כעולה מהראיות בשנת 2006 לערך התקשרה נתבעת מס' 1 עם נתבעת מס' 2 כדי שזו תבצע עבורה את עבודות האלומיניום בפרויקטים השונים שביצעה, כקבלן משנה. בשל יחסי הקרבה שהיו בין מר אברהם לבין מר אלי יוחנן לא עוגן הקשר העסקי בחוזים ברורים ומוגדרים. יחד עם זאת התשלום עבור עבודות האלומיניום היה בהתאם ל "טבלת מחירים" שהייתה מוסכמת בין נתבעת 1 לנתבעת מס' 2 (פרוט' עמ' 19 ש' 26-27, עמ' 23 ש' 1). דברים דומים גם מסר אברהם בעדותו ולפיהם התשלום לנתבעת היה בהתאם לפרמטרים שונים כמו ימי עבודה ואחוזים מהפרויקט (פרוט' עמ' 10 ש' 21-22).
נתבעת מס' 1 ביצעה את הפרויקטים השונים באמצעות קבלני משנה בתחומים השונים (שלד, גמר, אלומ יניום וכיוצא בזה, פרוט' עמ' 18 ש' 24, 30). לנתבעת מס' 1 היה צוות עובדים קטן משלה שביצע בעיקר עבודות גמר ופיניש (פרוט' עמ' 21 ש' 1, ש' 8-10). לא היו לנתבעת מס' 1 עובדי אלומיניו ם. היה לה צוות קטן שעסק כאמור בתיקון ליקויים של דיירים (לאחר שקבלני המשנה ס יימו את עבודתם לפי המקצועות השונים פר' עמ' 21 שו' 1-10) אך את ליבת העבודה בתחומי הבניה עשו קבלני משנה , עימם התקשרה הנתבעת מס' 1 (פרו' עמ' 20 שו' 18-19).

עובדי האלומיניום בפרויקטים היו עובדי נתבעת 2
11. מר אברהם שנהב היה זה שהעסיק את עובדי האלומיניום ופיקח על עבודתם באתרים שבהם היו לנתבעת מס' 1 פרויקטים (פרוט' עמ' 13 ש' 11-13 עמ' 12 ש' 9 וכן פרוט' עמ' 15 ש' 1-4). עובדי האלומיניום היו שייכים לקבלן האלומיניום (פרוט' עמ' 20 ש' 25-26). מר אברהם הודה כאמור שהעסיק את עובדי האלומיניום, ואלה היו עובדי נתבעת מס' 2, שפ יקחה על עבודתם וקיבלה תמורה בהתאם לתבחינים שנקבעו במסגרת היחסים העסקיים בינה לבין נתבעת מס' 1. במסגרת זו הובאו בחשבון תבחינים שונים כולל חומרים, הוצאות, משכורות ששילמה נתבעת מס' 2 ל- 4 עובדים , אחזקת רכב וכיוצ א בזה (פרוט' עמ' 13 ש' 23-24).

רישיונות העבודה שהוצאו ע"י המנהל האזרחי - בהם נרשם שהתובע עובד אלי יוחנן מהנדסים בע"מ ,אינם חזות הכל .
12. מר אברהם העסיק באופן קבוע 3-4 עובדים כעולה מעדותו של אברהם (פרוט' עמ' 10 שו' 3). לטענת ארז יוחנן מדובר במספר גדול יותר (פרוט' עמ' 21 שו' 31-32). היו אלה עובדים ירושלמים בעלי תעודת זהות כחולה שלא נדרש להם אישור לצורך עבודה בישראל (פרוט' עמ' 13 ש' 11-13 וכן פרוט' עמ' 15 ש' 1-4 ). התובע לעומת זאת היה תושב השטחים ונתבעת מס' 2, בהיותה מעסיק קטן לא היתה יכולה לקבל רישיון מהמנהל האזרחי לצורך העסקתו , כפי שציין אברהם בעדותו ולכן ביקשה מאת נתבעת מס' 1 לרשום את התובע כעובד שלה וכך יכול היה לקבל רישיון (פרוט' עמ' 9 ש' 32, עמ' 10 ש' 1-2).
הרישום של התובע כעובד נתבעת 1 במנהל האזרחי, היה אפוא לצורך קבלת היתר הכניסה, מאחר ש נתבעת מס' 2 לא יכולה הייתה לקבל עבורו אישור . נתבעת מס' 1 אפוא נרשמה כמעסיקתו אך בפועל, היה התובע עובד של נתבעת מס' 2 בלבד. הרישום במנהל האזרחי כאמור מוסבר אם כן והוא אינו חזות הכל אלא יש לבחון מה עומד מאחורי הפרגוד. לדידנו , לאחר שהצצנו מעבר לפרגוד, יש לומר כי התובע היה עובד של נתבעת מס' 2 וזה עיקר.

הפיקוח על עבודתו של התובע ע"י אברהם ועובדי נתבעת 2
13. הפיקוח על עבודתו של התובע נעשה על ידי מר אברהם (פרוט' עמ' 14 ש' 20) . למר אברהם היו עובדי אלומיניום נוספים בחברה אותה ניהל – נתבעת מס' 2. הוא זה שפיקח על עבודת ם כאשר מטעמו היה עובד נוסף של נתבעת מס' 2 שפיקח עליהם – מר ניאהד (פרוט' עמ' 11 ש 30-32, עמ' 12 ש' 9 וכן שם ש' 21-22 ). אברהם היה אחראי על כל עבודות האלומיניום ועל עובדיו שביצעו את העבודות.
התובע עצמו מאשר שאברהם היה המפקח וזה שנתן לו הוראות: "מי שאחראי היה אברהם שנהב, היה מפקח.." (פרוט' עמ' 5 ש' 7 וכן עמ' 7 ש' 5 ). התובע אישר שרשם את ימי עבודתו והיה לו כרטיס עבודה ואת זה העביר לאברהם שעל יסוד זה היה משלם את שכרו (פרוט' עמ' 8 ש' 32-עמ' 9 ש' 1-4). עולה אפוא באופן ברור כי אברהם היה זה שפיקח על ימי עבודתו, שעות עבודתו כמו גם היעדרויותיו ועל יסוד רישום זה שהוגש לו חישב את שכרו של התובע ושילם לו כאמור להלן.
אכן נכון שארז יוחנן נתן הוראות לכולם, אך היה זה בכובעו כמנהל הפרויקט . מטבע ה דברים הוא קובע את המסגרת ומה שנדרש כמזמין העבודה. דבריו של מר ארז יוחנן מקובלים עלינו אף בעניין זה וכך הוא אומר: "חשוב מאד להדגיש, מנהלי העבודה של חברת אלי יוחנן, כולל אני לא מבינים כלום בתחום האלומיניום ולא יכול לתת הוראות לקבלן האלומיניום. בבניה יש תחומים שקבלן בניה לא מבין שום דבר" (פרו' עמ' 21 שו' 19- 23).

אין חולק כי הנתבעת מס' 2 היתה קבלן משנה בתחום האלומיניום. טענת אברהם לפיה הייתה נתבעת מס' 2 קבלן משנה שטיפל בתחום האלומיניום והעסיק את עובדי האלומיניום כולם, למעט את התובע (פרוט' עמ' 13 ש' 8-9) , שהועסק כאילו על ידי נתבעת מס' 1 אינה מתיישבת עם הראיות ואינה סבירה בעינינו.

תשלום המשכורת וקביעת סכומה נעשה על ידי אברהם ונתבעת 2
14. אין חולק כי התובע קיבל את משכורתו מאברהם כפי שציין בסעיף 5 לתצהירו וכפי שהעיד בפנינו (פרוט' עמ' 8 ש' 24). רישום עבודתו של התובע ו הפיקוח על כך, ובהתאם התשלום נעשו כולם על ידי אברהם (פרוט' עמ ' 8 שו' 31 עמ' 9 ש' 1-5). על כך חזר אברהם פעם נוספת בעדותו (פרוט' עמ' 10 ש' 12-13). אברהם היה זה שקבע את הסכום שישולם לתובע ובשל כך שהיה בעל מקצוע טוב ועובד נאמן שולם לו השכר שהיה גבוה מהתעריף המקובל (פרוט' עמ' 10 ש' 12-15).

קבלת התובע לעבודה וסיום עבודתו נעשו על ידי אברהם לאור היכרותם הקודמת
15. התובע אישר כי עבד אצל אברהם במשך כ 18-20 שנה עד התקופה הרלבנטית (פרוט' עמ' 3 ש' 23 וכן בעדותו של אברהם פרוט' עמ' 9 ש' 31). עבודתו עם אברהם היתה במקומות שונים בתוך ישראל וכך גם במעלה אדומים או מקומות נוספים.
אברהם, בשל היכרותו הקרובה עם מר אלי יוחנן התבקש לבצע עבודות בהיקף הולך וגדל. לחברה, נתבעת 2, שבבעלותו וניהולו – לא היו מספיק עובדים. אברהם ביקש עובדים נוספים ופנה לתובע אותו הכיר , כאמור, מעבודה משותפת ממושכת במשך כ- 20 שנה קודם לכן. כדי לעמוד בהיקף העבודה הנדרש פנה לתובע והעסיק אותו (פרוט' עמ' 10 ש' 8-10). במסגרת זו גם העסיק את עלי ואת ניהאד אבו רמילה. סיום עבודתו של התובע היה לאחר שהופסק הקשר העסקי בין הנתבעת 2 לנתבעת 1 ונתבעת מס' 1 התקשרה עם קבלן אלומיניום אחר שהביא את עובדיו (פרוט' עמ' 11 ש' 27-28) .

סיכום ביניים - התובע היה עובד של נתבעת מס' 2
16. עולה מהמקובץ אפוא כי התובע היה עובד של נתבעת מס' 2, היא זו שקיבלה אותו לעבודה , היא זו ששילמה את שכרו, היא זו שקבעה את שכרו, היא זו שפיקחה על עבודתו, היא זו שסיפקה לו את חומרי העבודה וכאשר הקשר העסקי בין נתבעת 2 לנתבעת מס' 1 הסתיים הופסקה עבודתם כל עובדי נתבעת מס' 2 ובתוכם גם התובע.

זכויותיו של התובע
17. התובע עבד בשנים 2006 ועד אוקטובר 2010, היא התקופה נשוא הליך זה . בתקופה הרלבנטית פעלה הנתבעת מס' 2 עם עובדיה בעיקר באתרי הבניה של נתבעת מס' 1 (פרוט' עמ' 11 ש' 8-9).
התובע עבד מידי חודש 5 ימים בשבוע והיומית שקיבל היתה 250 ₪ (פרוט' עמ' 11 ש' 11 ש' 16-17). התובע לא קיבל תשלום למעט השכר היומי. סיום עבודתו היה כאמור לאור ניתוק הקשר בין שתי החברות והיה באופן פתאומי.
עם סיום עבודתו לא הועסק עוד על ידי נתבעת מס' 2, שלא נותר ה לה עבודה לעובדיה. התובע זכאי אפוא לזכויות אותם נפרט לקמן.
נעיר כי נתבעת מס' 2 בסיכומיה טענה כי התובע אינו זכאי לזכויות השונות הנתבעות ממנה, הואיל ולא היה עובד שלה. כאמור לדידנו היה התובע עובד של הנתבעת 2 וממילא יש לבחון את זכויותיו מנתב עת מס' 2 בהתאם לראיות שבפנינו.

18. התובע עבד לפי החישובים שערך ארבע שנים היא התק ופה הרלבנטית. בשנים אלה לא קיבל זכויות למעט תשלום עבור ימי עבודה בפועל. ממילא יש לבחון את זכויותיו כמי שעבד במתכון לו הוא טען דהיינו ארבע שנים בשכר חודשי של 5,000 ₪ ובשכר יומי של 250 ₪ ליום.
א. התובע עבד בשכר יומי של 250 ₪, 5 ימים בשבוע, 4 שבועות כל חודש. מכפלות אלה כפול 4 שנות עבודה אותם תבע, עולות על סכום של 20,000 ₪ אותו תבע כפיצוי פיטורים. הואיל ותבע סכום של 20,000 ₪ כפיצוי פיטורים הרי שזה הסכום שנפסוק לו.
ב. התובע לא קיבל הודעה מוקדמת בטרם הסתיימה עבודתו. הואיל ועבד ארבע שנים זכאי היה לחודש הודעה מוקדמת ואנו נפסוק לו את הסכום שתבע בסך 5,000 ₪ בגין רכיב זה.
ג. התובע היה זכאי לפדיון ימי חופשה. בשים לב לותקו היה זכאי למצער ל- 30 ימי חופשה כפי שתבע . הסכום לו הוא זכאי בגין כל יום הינו כאמור 250 ₪ ליום. התוצאה הינה שפדיון ימי החופשה לו הוא זכאי עומד על סך שלא פחות מ- 7 ,500 ₪, שזה הסכום שנפסוק לו.
ד. לתובע כאמור לא שולמו דמי הבראה. התובע ביקש סכום של 4,420 ₪. התובע זכאי לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות. בשים לב לוותק שצבר ולשנות עבודתו הרבות זכאי למצער ל- 13 ימי הבראה כאשר התעריף בו נקב הינו 340 ₪ ליום, סה"כ תבע 4420 ₪. זהו אפוא הסכום שנפסוק לו ברכיב פדיון דמי הבראה.
ה. באשר לדמי החגים הרי שבארבע שנות עבודתו חלו ימי חג רבים כמפורט בנספח שצירף לתצהירו. מדובר בימי החג שלא חלו ביום השבת. התובע תבע בגין 32 ימי חג בלבד ובסך של 8000 ₪ וזהו אפוא הסכום שנפסוק לו דהיינו בגין רכיב דמי החגים ישולם לו סכום של 8000 ₪.
ו. התובע ביקש הפרשות לפנסיה להם הוא זכאי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנין. מדובר בשיעור של 6% ביחס לשכר החודשי של 5,000 ₪ עבור 4 שנות עבודתו. הסכום שתבע עמד על סך של 14,400 ₪ וזהו אפוא הסכום שנפסוק לו.
ז. בגין החזר הוצאות נסיעה טען התובע בתצהירו בסעיף 16 כי הוא גר בבית לחם והוא שילם עבור נסיעות 20 ₪ ליום. הסכום שתבע חושב לפי 20 ₪ ליום כפול 20 ימים בחודש כפול 4 שנים סה"כ 19,200 ₪.
אף בענין זה אנו מקבלים את דבריו וטענותיו של התובע ופוסקים לתובע את הסכום שתבע בסך 19,200 ₪.
סוף דבר
19. הנתבעת 2 תשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים:
א. פיצוי פיטורים בסך 20,000 ₪.
ב. תשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪.
ג. פדיון חופשה בסך 7,500 ₪.
ד. פדיון דמי הבראה בסך 4,400 ₪.
ה. דמי חגים בסך 8,000 ₪.
ו. תשלום חלף הפרשות לפנסיה בסך 14,400 ₪.
ז. החזר הוצאות נסיעה בסך 19,200 ₪.
ח. הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.
לא ישולם איזה מהסכומים הנ"ל בתוך המועד האמור ישא התשלום ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
הנתבעת 2 תשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך 3000 ₪ אף זאת תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ז, (26 יוני 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

נציגת ציבור ( מעסיקים)
גב' מרים קפלן

אייל אברהמי, שופט
נשיא