בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 57817-11-15

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) גב' פנינה סופר
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף בנבנישתי

התובע
נחמן גולדשטיין

ע"י ב"כ: עו"ד אברהם ביטון
-
הנתבעים
1. פיצה יהלום בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד מאיר רחמים

2. אליהו דוד ליברמן
ע"י ב"כ: עו"ד אורטל מור

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע כנגד שני נתבעים שהעסיקו אותו בתקופות שונות ולא שילמו זכויותיו. התובע תבע את פיצה יהלום בע"מ בגין תקופת העסקתו הראשונה ואת מר אליהו דוד ליברמן בגין תקופת העסקתו השנייה וזכויותיו ההמשכיות בגין אותו מקום עבודה.
בתביעה המקורית נתבעה גם החברה שילת קרל בע"מ, אשר פורקה ובגינה הגיש התובע תביעת חוב למפרק ששולמה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

העובדות
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "פיצה יהלום") הפעילה פיצרייה ובית קפה בירושלים תחת השם "פיצהל'ה" מיום 12.2.13 ועד ליום 1.3.14.
מיום 1.3.14 הפעילה את העסק חב' שילת קרל בע"מ, (בפירוק).
חברת שילת קרל בע"מ חדלה לפעול ביום 6.11.15.
ביום 30.10.16 ניתן צו פירוק כנגד חב' שילת קרל בע"מ על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים.
מר אליהו דוד ליברמן, הנתבע 2 (להלן: הנתבע) היה המנהל ובעל מניות בחברה שילת קרל בע"מ. התביעה נגדו הינה בעילת הרמת מסך ואחריות אישית לחובות החברה בגין הרמת מסך זו.
התובע הגיש תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי.

המחלוקת
מתי החל התובע לעבוד אצל הנתבעת? בכתב התביעה וברשימת המוסכמות מטעם התובע נטען כי החל לעבוד ביום 1.3.13. בכתב ההגנה מטעם הנתבע וברשימת הפלוגתאות מטעמו נטען כי התובע החל לעבוד ביום 8.7.13.
מהן נסיבות סיום העסקת התובע?
האם נוכח נסיבות סיום העסקת התובע היה זכאי לעריכת שימוע ולקבלת מכתב פיטורים, והאם זכאי לפיצוי בגין העדר שימוע, פיטורים שלא כדין ואי קבלת מכתב פיטורים?
האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, באיזה שיעורים והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום שכר עבור חודש 10/15? ככל שכן, באיזה שיעור? האם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר עבודה? ככל שכן, באיזה שיעור?
האם התובע זכאי לקבל שכר עבודה עד למועד קבלת מכתב פיטורים?
האם התובע עבד בשעות נוספות? ככל שכן, האם זכאי לתשלום בגין שעות נוספות, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין דמי חגים? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין דמי הבראה? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין אי הפרשות לקרן פנסיה? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם נמסר לתובע טופס הודעה לעובד על תנאי העסקתו? על מי החובה למסור טופס הודעה, האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין פדיון חופשה שנתית? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לפיצוי בגין הלנת שכר קבועה מדי חודש או שהתקיימו נסיבות המצדיקות ביטול פיצויי ההלנה או הפחתתם? ככל שזכאי, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם נשללה מהתובע הזכות לישיבה במהלך העבודה? ככל שכן, האם זכאי לפיצוי בגין רכיב זה?
האם התובע זכאי לפיצוי מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר?
האם התובע זכאי להחזר בגין שווי ארוחות שנוכה משכרו, אם כן, באיזה שיעור? והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם יש לחייב את הנתבע בחבות אישית כלפי התובע והאם יש מקום לבצע הרמת מסך בעניינו? האם הנתבע הבריח נכסים, כטענת התובע?
האם התובע הגיש תביעה לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי? מתי?

הכרעת הדין
בתאריך 07/12/16 הופיע בפני ביה"ד, בתיק גולדנהירש, עו"ד בניטה אשר ציין כי מונה כנאמן בבדיקת תביעות החוב "לשאלת בית הדין- המוסד לביטוח לאומי לא יאשר תביעות חוב ברכיבים שנוגעים לקיזוז שלא כדין, או לעבודה בעמידה, או לתלושי שכר בלתי תקינים וכד'" (עמ' 1 ש' 18-21). רכיבים אלה בחלקם הנם נשוא הליך זה.
בתאריך 01/02/17 הוגשה תגובת הכונס הרשמי זה, ולפיו ניתן צו לפירוק החברה פר"ק 62918-02-16 ביום 30/10/16. שם נאמר כי אין במתן צו פירוק נגד חברה כדי להביא לעיכוב הליכים נגד בעל המניות בעילות שעניינן אחריות אישית שלו ולפיכך אין בהליך הפירוק למנוע את המשך ניהול התביעות נגד בעל המניות, זאת בהסתמך על פסק דין בעניין ע"ע 9912-04-14 אולגה פטרמן נ' רימדן בע"מ בו נקבע כאמור וכן כי אין לעכב הליכים נגד בעלי מניות או נושאי משרה בחברה כתוצאה מהפירוק.
ניתן תוקף של החלטה להסכמה דיונית של הצדדים לפיה הפרוטוקול בתיק גולדנהירש (סע"ש 577973-11-15) יהווה ראיה גם בהליך זה. (תיק 57822-11-15 ע' 16-17 לפרוטוקול).

הפן הנורמטיבי.
הנתבע בהליך זה נתבע במסגרת הרמת מסך בינו לבין החברה שבפירוק. שני הצדדים הביאו מטעמם את הפסיקה הרלוונטית לגרסת כל צד. נסקור בקליפת אגוז את הפסיקה, וניישם בהתאמה.
בדיני תאגידים חל הכלל לפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע מה הם המצבים בהם תעשה פעולת הרמת מסך שעה שבעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. (בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' נגרוס (פורסם בנבו)).
השימוש החריג הינו במקרה שהוכח כי "נעשה באופן שיש בו להונות אדם או לקפח נושה של חברה" או " באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".(דגש ש.ש.)
אכן הפסיקה קובעת כי הרמת מסך תעשה ביד קמוצה ובמשורה ורק במקרים קיצונים יוצאים מן הכלל (ע"א 79/71 החברה ליצור מוצרי מתכת בע"מ נ' חברת הגג למפעלי ייצוא בע"מ פ"ד כו (1) 634,637). בעניין זה נקבע כי יש לבדוק אם היה ערבוב נכסים בין החברה למנהליה, פגיעה בתקנת הציבור, תרמית, הברחת נכסים וכדומה.
נפסק כי במצב בו בעלי שליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות עובדים נחשבת פעולתם בחוסר תום לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד כמגן (ע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג בע"מ נ' ריאד עבדל רחמן (פורסם בנבו)).
הנתבע טען כי הזרמת הון בעלים לחברה לא מעידה על ערבוב נכסים ואינה מצדיקה הרמת מסך וכי יש לבדוק מה היא המטרה העומדת בבסיס " ערוב הנכסים" ואם היא עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה (ת"א 80724/97 חוגלה קימברלי בע"מ נ' ח.א. מזון ואח' (לא פורסם)). כן טען הנתבע כי מתן ערבויות אישיות ע"י בעל מניות מעידים על רציניות ההנהלה לעמוד בהתחייבויות החברה.
עוד טען הנתבע כי כישלון עסקי אינו מהווה עילה להרמת מסך אלא אם כן הוכח כי החברה או בעל המניות התנהגו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת כי אין סיכוי לקיום ההתחייבויות (ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני).

התנהלות הנתבע
מהכלל אל הפרט ,ניישם את הפסיקה לעיל לאור התנהלותו של הנתבע.
בכתב התביעה נטען כי "הנתבע 2 הינו בעליה של הנתבעת 1 אשר ניהל את הנתבעת 1 ברשלנות ועוול כלפי התובע, באופן המקים עילה אישית נגדו..." (דגש ש.ש.).
בתצהיר הנתבע נרשם כי מעולם לא העסיק את התובע באופן אישי וכי המעסיקה היחידה הייתה החברה (סעיף 4 לתצהיר) וכן כי כל החיובים הם של החברה ואין מקום לחייבו באופן אישי. בפרק המתייחס לתביעה האישית כנגדו טען לסילוק על הסף מחמת שלא העסיק את התובע. אולם, שאר סעיפי התצהיר של התובע מתייחסים לרכיבים הספציפיים, לתביעתם במסגרת הפירוק, על הייעוץ המשפטי שקיבל בגין רכיבים אלה ועל הטעויות בחישוב. בתצהיר הנתבע אין כל התייחסות, ישירה או עקיפה או בצירוף מסמכים, בדבר מעמדו בחברה, שותפותו בשותפות, תחומי אחריותו או היעדר אחריותו בחברה, או אחריות של גורמים אחרים.
בהליך ניתנה החלטה מפורטת בטענה של סילוק על הסף נגד הנתבע, בה נקבע כי הבקשה נדחית וכי על התובע להוכיח טענותיו בשאלת הרמת המסך.
בתצהיר הנתבע לא ניתנה תמונה אמיתית, כנדרש בתצהיר עדות ראשית בדבר מעורבותו. משכך, יש לפנות לחקירה נגדית ולדלות עובדתית את העולה ממנה.
הנתבע מודה בעצמו בסיכומיו כי השותפות התפרקה והוא נותר הבעלים היחיד (סעיף 19). זאת החל מחודש מאי 2015. לטענתו היה משקיע בלבד, בעוד שהחברה נוהלה ע"י שני בעלי מניות אחרים יוסי קול ויוסי רייבי. אולם מחקירתו הנגדית של הנתבע הוכח כי היה מעורב מאד בכל העניינים ובמהלך ניהול החברה וניסה להרחיק את עצמו רק בדיעבד. כפי שנראה מטה הנתבע ידע מהתחלה שאין רווחים לחברה ושהיא בקשיים והמשיך להפעילה חודשים רבים. תוך ידיעה כי אין כסף לתשלום לעובדים. בכך מתקיים הנדרש בסעיף 6 לחוק החברות בדבר "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה" וכן מודעות בעל המניה לשימוש כאמור.
כשנשאל הנתבע לעניין ניכוי שווי ארוחות עונה "ת. יש לי שני מנהלים שם. את התובע אני לא מכיר, את העד הראשון בבוקר אני פגשתי אותו והערתי לו שהוא לוקח גבינת חלומי שהיא יקרה מאוד. עשרות פעמים ראיתי את נחמן אוכל. את התובע לא ראיתי. מעבר לכך יש לי שאלה למנהלים, במפורש אמרו לי כולם אכלו שם. על גולדשטיין אני מעיד שראיתי אותו אוכל וראיתי שהוא לקח בקבוקי שתייה וננזף על כך. ש. על כל יתר העובדים אתה אומר שאתה לא ראית. ת. יכול להיות שראיתי את הוותיקים." (עמ' 14 ש' 18-23) (דגש ש.ש.). מדבריו ניכר כי בא למקום, אישית, נכח ודאג לניהולו והעיר לעובדים. גרסתו זו מעידה על מעורבות בניהול ברמה אישית. הוכח כי הנתבע הכיר את נחמן- התובע - אישית.
בהמשך אומר "ת. אתה שואל יום יומי, אני לא יום יום שם... אני לא קיזזתי זה הנהלת חשבונות... היה דף שמי שלא אוכל כתב שהוא לא אכל. בסוף כל חודש ישבו עם כל עובד ודיברו על זה, אם לא אכל לא הורידו לו. ש. עד שסוף סוף יש עובדה אחת שאתה יכול להעיד עליה מידיעה אישית. למה זה לא כתוב בתצהיר שלך. שעושים כל חודש חשבון עם העובד. ת. כי לא עלה על דעתי שכולם פתאום לא אוהבים את האוכל." (עמ' 14 ש' 28- עמ' 15 ש' 3). מסתבר אפוא כי בחקירה הנגדית הנתבע כן ידע מהם הנהלים, השוטפים והיום יומיים בחברה, והעיד עליהם, אף שלא עשה כן בתצהירו. יתר על כן התברר כי בתו של התובע ערכה את הדוחות. חרף זאת לא הוזמנה להעיד מטעמו. גם אם היה לה תפקיד זוטר, המידע היה בידה והועבר לאביה-הנתבע.
הנתבע העיד דבר והיפוכו.
בנוסף טען הנתבע כי שניים מילדיו הועסקו בתפקידים זוטרים האחד כטבח והשנייה כמזכירה. יש להדגיש כי תפקידו של הטבח היה מהותי וחשוב מאוד מאחר ומדובר במקום קטן שלטבח הייתה האחריות על המזון- עיקר הפעילות . על כן גם אם הגדרתו "טבח" אינה מעידה על משמעותו וגם אם ה"מזכירה" והטבח לא היו קצה הפירמידה היו הם הבסיס היציב שלה והנתבע אביהם היה ראש הפירמידה.
בתיק זה נשאל הנתבע מה היה התפקיד של בנו ועונה "ת. באיזה תקופה אתה מדבר? באופן עקרוני תקופה ארוכה הוא היה אחראי על המטבח, טבח. אחרי זה בסוף כשהגיע זאב שהוא היה מנהל המטבח למעשה היה לו... הוא היה ת.פ. של זאב". (ע' 23 ש' 18-20). גם מדבריו עולה כי תקופה ארוכה בנו היה אחראי על המטבח וברור שזה היה תפקיד מהותי בחברה. עוד אומר לגבי בתו "מזכירה רק בתקופה האחרונה. הייתה מזכירה קודמת שני השותפים ביקשו לוותר עליה וביקשו שאביא את הבת שלי וילמדו אותה היא עבדה חמישה שישה חודשים" (ע' 23 ש' 21-22). דהיינו בתו למדה את העבודה וידעה אותה היטב.
זאת ועוד הנתבע לא הביא את שני המנהלים האחרים אף לא צירף אותם כנתבעים נוספים.
גם אם לנתבע סכסוכים משפטים איתם יכול היה לבקש לצרפם כנתבעים לו סבר שהאחריות עליהם. הנתבע נחקר בתיק גולדשטיין ומאשר בעדותו שהשותפות פורקה אולם טען כי לא ניתן לו לראות את הסכם הפירוק "ש. אני אומר לך שקיבלת על עצמך את כל החובות לעובדים ואת כל התשלומים שהיו אמורים להיות מושלמים לעובדים . זה נכון? ת. לא. ש. זה לא היה כתוב בהסכם? ת. לא. והראיה שיש כנראה תביעה שאני תובע את שני השותפים האחרים בבית דין רבני. הגשנו ודחינו בדין תורה. ש. למה מילה ממה שאתה אומר עכשיו.. לא מופיע בתצהיר שלך ולמה לא טרחת לצרף את כתב התביעה שהגשת נגדם? ת. אני לא מבין מה זה רלוונטי. ש. על מה תבעת אותם? ת. מצג שווא באופן עקרוני, הם קיבלו ממני 170,000 ₪ כל אחד כדי לצאת ולשחרר את המניות התברר ובדיעבד שזה לא היה מגיע להם וזה לא היה הגיוני. בין השאר לשאת בעול של החובות". (תיק גולדנהירש ע' 21 ש' 11-26) (דגש ש.ש.). בתחילת עדותו נשאל אם קיבל על עצמו את כל החובות לעובדים וענה "לא". בסוף אותם משפטים אישר: "בין השאר לשאת בעול של החובות". דבר והיפוכו בנשימה אחת. ניתן עם זאת להסיק כי באחריותו היה לשאת בכל החובות, באופן אישי , וכי שילם ל"שותפים" כדי לקבל את המניות ואת בלעדיות זו. משכך , עונה לדרישה להרמת מסך ע"פ הפסיקה המתייחסת ל "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."
עוד, הנתבע ענה תשובות ציניות, שלא היו מקומן. גם בעת מתן העדות ניכר היה זלזול במעמד ובעובדים. יתר על כן הנתבע סותר את עצמו בהתחלה מציין שלא קיבל על עצמו את כל חובות העובדים ( תיק גולדנהירש ש' 15-16), ובאותן רשימה אציין בסוף בין השאר לשאת בעול של החובות (ש' 26). משמעות הדברים היא כי כשהנתבע קנה מהשותפים את חלקם קנה בקניה זו גם את כל החובות והוא מאשר זאת (שם ע' 21 ש' 27-30).
לדבריו משלם 35,000 ₪ כל חודש מכיסו הפרטי. בגרסתו הוא עובד כיועץ בטיחות (ע' 22 ש' 1, ע' 23 ש' 1-3). מעדותו עולה כי הוא משתכר שנתי כ-400,000 ₪ לשנה וכי הסיבה שהוא משלם את החובות למרות שהחברה פורקה היא: "יש מה שנקרא ערבות אישית. לקחתי הלוואה שאני חתום עליה 500,000 ₪ מהמדינה קופה לעסקים קטנים והביטחונות שלי היו ערבות להלוואה הזאת ואני משלם את זה חודש בחודשו, 10,000 ₪ על ההלוואה הזאת בלבד. תנובה פרסו לי את זה ואני משלם בשותפות עם השניים האחרים אבל יש עוד כמה חובות. ש. מה עוד שאר החובות? ת. אחד תבלינים שהיה לו ערבות אישית שלי. כל אלה שהיה להם ערבות אישית תבעו אותי ואני משלם חודש בחודשו". (ע' 23 ש' 5-14) (דגש ש.ש.). מדובר ב"עירוב נכסים" קלאסי.
הנתבע היה מעורב עד מעבר לראשו במחויבות אישיות וערבויות אישיות כלפי החברה נושיה וספקיה. היה מודע לספקים, לחובות לספקים, לחובות למדינת ישראל שגם בפניה הציג מצב של עסק שהוא בעליו באופן אישי לצורך קבלת כספים,, ולמעשה היה מודע לאורך כעל הזמן לכל המתרחש בחברה וניתן בהחלט לומר כי חדל גם באמור בסעיף 6 א וגם באמור סעיף 6 ב לחוק החברות, באופן המצדיק הרמת מסך.
כפי שנראה בהמשך, התצהיר מטעמו היה לקוני ולא בכדי - כדי להרחיק את עצמו ככל האפשר מהמחויבות האישית בניגוד למצב בשטח, וכעולה מעדותו בחקירה נגדית.
בהמשך הנתבע עונה "אני היום נכנסתי לתלושי השכר. בכל תלוש שכר יש 10 ₪ אבל בסכום הסופי אני לא רואה ש-10 ₪ האלה ירדו. 10 ₪ זה לארוחה אחת?" ניכר אפוא כי הנתבע יודע לקרוא תלושים ואלה היו ברשותו.
כנשאל הנתבע מי ישב עם אותם עובדים לברר אם אכלו או לא אכלו ענה "המזכירה. ש. הבת שלך. ת. כן, בסוף הבת שלי, חלק מהזמן יוסי רייבי" (עמ' 15 ש' 9-13).
מכאן עולה שהיה לנתבע מקור אינפורמציה משפחתי מהימן, בנוסף לכך שהיה נוכח במקום.
כשנשאל הנתבע "ש. הבת שלך ערכה את הדוחות האלה, למה היא לא זומנה... הבת שלך היא היחידה שיכולה לדעת ולא הגיעה ואתה אומר אני לא יודע. ת. לא עלה בדעתי שזה עניין בכלל להביא אותה, שמישהו יחלוק על זה." ( תיק גולדנהירש עמ' 15 ש' 12-22). תשובה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה לפיה מי שיכול היה להביא עד או ראיה ולא הביא אותה, חזקה שהיו פועלים נגדו. מה יותר פשוט לנתבע מלהביא את ביתו בשאלת ניכוי סכום האוכל מהשכר או לעניין חישובי אחר בו עסקה ועליו נשאל.
שיטה זו של מענה " לא עלה בדעתי" מאפיינת את הנתבע. הגם שהוא מיוצג. כך למשל בעניין הכיסאות לישיבה אומר "אני יכול להביא עשרות עדים שיעידו שהם ישבו. לא עלה בדעתי שהם יכחישו את זה." (עמ' 16 ש' 11-16) ועוד ועוד . כך גם לא ידע לענות מדוע לא כתב זאת בתצהירו, שלא ניתן לשים כסאות בפס העבודה (דגש ש.ש.).
באשר למצב הכלכלי של החברה נשאל "ש. אתה טוען שהמסעדה נקלעה לקשיים. אמרת שבכל החמישה חודשים האחרונים היה מצב קשה כלכלי מאוד במסעדה. ת. כן. לאורך כל התקופה היה מצב קשה . חוץ מהחודש של פסח. ש. לשיטתך כל התקופה הייתה קשה מלבד פסח, כל התקופה הייתה תקופה של הפסדים. ת. כן. בשל הזרמות כספים. היה גם בתשעת הימים שהיה רווח כספי, בזמן שאף אחד לא אוכל בשר הגיעו אלינו הרבה הזמנות לפיצה." (עמ' 16 ש' 17-22) (דגש ש.ש.). מדבריו אלה עולה כי לפחות חמישה חודשים ידע הנתבע שהעסק בקשיים כלכליים אמיתיים ואף נדרש להזרים כספים. הנתבע לא הסביר מדוע לא חשב על טובתם של העובדים ועל מניעת יצירת חוב כלפיהם או הגדלתו, לפחות בנוגע לחמישה חודשים אלה.
הוכח מעדות הנתבע כי מתקיים האמור בסעיף 6 לחוק החברות בדבר ערוב נכסים. התובע הזרים כספים עת ידע על חוסר התכלית ועל הגדלתם של החובות. בין היתר החובות כלפי העובדים. בכך אין לראות את הזרמת הכספים כטובת החברה ונושיה אלא ההפך כהגדלת מצבת חובותיה במודע תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
עניין זה אף עלה בחקירה החוזרת "ש. נשאלת על ההפסדים שהיו בחברה ועל מצבה הכלכלי של החברה. תפרט לעניין זה ומתי גילית לעניין ההפסדים ובאיזה תקופות זה היה. ת. לאורך כל הדרך היו הפסדים שידעתי עליהם. שהחודש לא מכסה את עצמו זה נקרא הפסד" (עמ' 17 ש' 25-27) (דגש ש.ש.). ניכר אפוא, גם במענה לחקירה חוזרת, כי לכתחילה ועד הסוף הנתבע ידע שיש הפסדים ובכל זאת המשיך לנהל את העסק. בכך הגדיל באופן מודע מתחילת הדרך ולאורכה את החובות לעובדים, לספקים ולנושים השונים תוך שהוא נותן הלוואות, חותם על ערבויות אישיות כלפי כולי עלמא לרבות המדינה כבעלים ובעל מניות של החברה .
הנתבע נשאל ביחס למועדי מסירת תלושי השכר, לעניין זה מאשר הנתבע כי ראה את האימייל ובו התלושים שהגיע מרואת החשבון "ש. אתה ראית את האימייל הזה. ת. לא כל חודש אבל היו חודשים שבוודאי ראיתי. ש. את האימייל המפרק לא לקח לך. יכולת לצרף העתקים של תלושי השכר, למה לא צירפת. ת. מישהו העלים את המחשב, הוא אינו ברשותי. ש. אימייל לא קשור לחומרה של מחשב, הוא קשור לאימייל ואתה יכול להוציא את זה מכל מקום בעולם. ת. אני "פסה" לא טוב בדברים האלה." ( תיק גולדנהירש עמ' 16 ש- 29-עמ' 17 ש' 4) (דגש ש.ש.). מעדות מתחמקת זו עולה כי לתובע הייתה נגישות לכל התלושים בכל זמן, בוודאי בזמן אמת ויכול היה לדעת את תוכנם ואת עלויות השכר. אף בכך יש להעיד כי הדברים היו בידיעתו, לרבות הסכומים היוצאים, ההפסדים וכל הנוגע לניהול העסק. משכך היה לו המידע מכוחו יכול היה להימנע מלהונות את העובדים או לקפח את שכרם או זכויותיהם ולא עשה כן. כך מעדותו במפורש.
הנתבע טען בסיכומיו כי עדותו נבעה מצערו ועצבונו על סגירת המסעדה שהתקבלה בהחלטה של הקרובים לו משלא היה במצב נפשי לקבל החלטות הרות גורל אלה, וכך העיד על החובות אליהם נקלע. אין לקבל טענה זו. הנתבע העיד , בצלילות, בציניות, ומתוך הבנה מדוייקת של המעמד.
הנתבע הפנה לתיק שבפנינו בו הוסכם בין הצדדים, באופן שקיבל תוקף של החלטה, כי יהווה חלק מהליך זה. "ש. כמה חובות יש לך בסה"כ? ת. 1,700,000 ₪ אני עדיין משלם חובות כל חודש (ע' 21 ש' 27-28 תיק סע"ש 57817-11-15). ובהמשך שם: "ת. רק לציין שאני הייתי בהתמוטטות במשך שבועיים לא קמתי מהמיטה. הייתה לי התמוטטות נפשית למרות שאתה מציג את זה שאני איזה נוכל בינלאומי..."(ע' 24 ש' 1-3). אולם כשנשאל מדוע לא צירף מסמכים רפואיים ענה " לא ראיתי צורך ורלוונטיות" (שם ש' 4-5). אותה זחיחות , בגינה הנתבע כשל להוכיח טענות שנטענו בעלמא בעדותו בדבר מצבו הבריאותי לכאורה ושאף לא באו כלל לידי ביטוי בתצהירו.
עיון בפרוטוקול הדיון בתיק שבפנינו מעלה תמונה חמורה עוד יותר בדבר מעורבותו של הנתבע ואחריותו למתרחש.
הנתבע מאשר, שחתם על הסכם לרכישת העסק יחד עם עוד שני שותפים ומאשר כי היה הסכם בין השותפים אולם לא צירף אותו לדבריו "לא קיבלתי ייעוץ משפטי מלכתחילה לצרף אותו ואני לא גאון לצרף מסמכים" (ע' 21 ש' 8). פרט לציניות המיותרת הייתה לנתבע ההזדמנות להסיר מעצמו את האחריות באמצעות הבאת ההסכם ולא עשה כן – לפיכך עניין זה ייזקף לחובתו.
בעדותו של הנתבע בתיק זה נשאל מדוע לא צירף את דוחות הנוכחות שהועברו לרואת החשבון ועונה "אני מיוזמתי לא ידעתי מה לצרף ומה לא לצרף יש עורכת דין שלקחה על עצמה את הטיפול בי. מה שהיא אמרה לצרף נתתי. ש. מי זאת רואת החשבון. ת. חדוה אופק. ש. יש לך איזה מניעה להרים אליה טלפון ולבקש ממנה העתקים? ת. לא. אני חושב שיש גם לי את העתקים האלה ". (ע' 23 ש' 26-31) (דגש ש.ש.).
ברור כי לנתבע יש את כל המידע הזמין תחת ידו לרבות נוכחות העובדים. מידע זה לא צורף לתצהיר ואף בכך יש להקים את החזקה המשפטית כי אי הגשת מסמכים שהיו יכולים לתמוך בגרסת הנתבע, חזקה שהיו פועלים לרעתו.
זאת ועוד הנתבע מודה כי הוא היה מורשה החתימה היחיד בחברה (ע' 24 ש' 19-20). "לא. אף אחד לא היה רק אני. השותפים היו היחידים בחתמו אני לא חתמתי. אחר כך אני השארתי פנקס מלא חתום" (דגש ש.ש.).
מנהל המסעדה מר זאב לא היה מורשה חתימה ולמעשה הנתבע היה מורשה החתימה היחיד לאחר פירוק השותפות.
הנתבע נשאל בקשר לגובה החוב. "ת. זה חוב שהצטבר בשנה וחצי, אני מחשיב בזה את הפניה אני היחידי שקניתי השקעתי בפניה ואחרי זה כל חודש הוספתי 150,000-200,000 ₪ לפי הצרכים. ניסנו לייבא סושי כשר מחו"ל ונחלנו מפלה. ש. כמה זמן לא שילמתם לספקים. ת. לא יודע בוודאות. שלושה חודשים אחרונים כמדומני לא לכולם אולי..." (ע' 24 ש' 21-32). אם כן התקופה בה החל החוב להיווצר היא של כשנה וחצי. מעדותו עולה כי העדיף נושים על פני נושים אחרים, קל וחומר על פני העובדים, על פי מי שתבע אותו בפרט לכספים שהשקיע וגם לקח הלוואות. בהמשך עולה לדבריו כי החברה הייתה "על הקשקש" (ע' 25 ש' 2).
קריאת כל הפרוטוקול (ע' 25) מצביעה על התנהלות חמורה של הנתבע. העובדה שזאב אמר לו שאין סיכוי לעמוד בעסק, הייתה ידועה לנתבע הרבה קודם. הוכח להנחת דעתנו אם לא למעלה מזה כי יש מקום להרים את המסך בין החברה לבין הנתבע ולחייבו בחובותיה.
באשר להתנהלות המעוולת כלפי העובדים נשאל "ש. אמר פה מר אמיתי שאתם התחייבתם להסכם הרכישה לשלם הבראה וחופשה למה לא שילמתם. ת. לא זוכר. ש. אתם רכשתם מפיצה יהלום את המסעדה אתה יוסי קול ויוסי רייבי באותו הסכם אתה חותם באופן אישי. ת. כן. ש. אני אומר לך שבהסכם התחייבתם בסוף ההסכם בסעיף 14 משלם לעובדים דמי הבראה ודמי חופשה. ש. שילמתם. ת. לא יודע... אם כתוב ככה ואני חתום על זה אני לא מכחיש. לא יודע על מה התחייבנו, אני לא קשור למימון של תשלומים של המסעדה. לא הייתי מעורב". (ע' 25-26). כפי שציינו לעיל, הנתבע היה מעורב עד צווארו וכל המידע היה תחת ידיו בזמן אמת. עדותו כי "לא יודע" אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא חתם באופן אישי כפי שהעיד בהסכם הרכישה מפיצה יהלום והיה אמור לדעת את התחייבויותיו על פי הסכם זה. ו"לא הכחיש".
התובע הוכיח חד משמעית, כי הנתבע היה ערב בערבויות אישיות כבר מהסכם הרכישה עליו חתם באופן אישי ולפיו היה אמור לדעת מצב החברה . התחמקותו בדיעבד אינה עולה בקנה אחד עם רמת המעורבות המופיעה בהסכם הרכישה שהוצג בפניו ועם המעורבות שלו לכל אורך הדרך.
הנתבע נשאל בקשר למכירת העסק ומאשר שהכסף של מכירת העסק "נכנס לחשבון הבנק זה היה התנאי כדי לצמצם את מסגרת האשראי. ש. למה לא שילמת עם זה כסף לעובדים. ת. כי הבנק חנק אותי והבנק הוא נושה ראשון עד כמה שהבנתי. ש. אתה היית ערב לחשבון זה. ת. כן. ש. והבנק חייב אותך באופן אישי. ת. נכון, ידעתי שהם יקבלו את זה במסגרת פירוק החברה..." (ע' 26 )(דגש ש.ש.).
הוכח כי הנתבע פעל על פי האינטרסים מובהקים שלו, בהעדיפו את הבנק ומתוך שלקח בחשבון את המוסד לביטוח לאומי כמי שישלם לעובדים את חובותיו, במסגרת פירוק החברה כך פעל במחשבה ולכתחילה! כעולה מעדותו (ראה גם ע' 30 ש' 8-15).
יש לראות זאת בחומרה רבה בפרט לנוכח העובדה שמי שהגיש את הפירוק הוא זאב עמו התובע ביחסים טובים (ע' 27 ש' 1-2). עוד הוכח כי כרטיס האשראי לתשלום אגרת פתיחת תיק הפירוק היה של הבן של הנתבע "ת. יכול להיות. זה הסכם בין הבן שלי לבין זאב. הבן שלי היה חייב לזאב כסף אני משער. אני לא שילמתי את זה. לא הייתה לי בעיה לשלם את הפירוק. סירבתם". (ע' 27 שם) (דגש ש.ש.). בכך מאשר הנתבע גם כי ניסה להתנות את הגשת הפירוק, על ידי אנשים מטעמו, בכך שלא יתבע אישית. מבחינתו גם המוסד לביטוח לאומי היה לכתחילה-"שותף" לחובותיו.
עוד עולה מעדותו כי מתוך ה-85,000 ₪ שקיבל על מכירת המסעדה שילם על שכר דירה ושילם לבנקים (עמ' 30 ש' 8-15), תוך שהוא מעדיף אותם על פני שכר עובדיו.
די והותר בכל האמור לעיל להראות כי הנתבע 2, מר אליהו דוד ליברמן, פעל באופן המצדיק הרמת מסך על פי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, והתנהגותו עולה כדי החריג המצדיק סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד.
אך לאחרונה ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 13694-07-16 מעגלי תיירות בע"מ ואח' נ' יעקב ליברמן ואח' (פורסם בנבו) ובו קובע ביה"ד הארצי הנכבד כי "חילופי בעלויות באופן שחברה מעסיקה שנקלעה לקשיים כלכליים ומצויה בהליכי פירוק מעבירה את עסקיה לחברה אחרת ונותרת עם חובות לעובדים עשויים להוות עילה להרמת מסך..." (סעיף 45 בפסק הדין והאסמכתאות שם).
ניתן ליישם היטב פסיקה זו והפסיקה באסמכתאות שם לעובדות שבפנינו ולפיהן הוכח כי התנהגותו של מר אליהו דוד ליברמן בניהול העסק תוך ידיעה על היעדר מקור לתשלום זכויות לעובדים, גם לתקופת העסקתו וגם לתקופה קודמת לכאורה של שותפים אחרים, מהווה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, ומצדיקה הרמת מסך כלפיו כבעל המניות בה.
זאת בנוסף להיות העסק עסק משפחתי ולעירוב הנכסים שהוכח באופן מובהק כמפורט לעיל.
משכך, מר ליברמן הוא הנושא בחיובים השונים שנתבעו בפסק דין זה ויוחלט בהם לטובת התובע.
אשר לרכיבי התביעה השונים בהליך זה - נדון בהן במפורט.

שכר עבודה

התובע טען כי לא קיבל את שכר עבודתו בגין חודש אוקטובר 2015 חרף פניותיו לנתבע ויש לחייב את הנתבע בגין עבודתו בחודש אוקטובר בסך 4,800 ₪ וכן בסך של 950 בגין 6 ימי חודש נובמבר זאת בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 1.11.15.
הנתבע טען כי התובע אינו זכאי לשכר עבודה עבור חודש אוקטובר מאחר וקיבל תשלום בסך 5,600 ₪ במסגרת תביעת החוב.
לטענת הנתבע הפער בין הסכום הנתבע בתביעה על ידי הסכום שנפסק לזכותו במסגרת הוכחת החוב נובע מכך שהתובע הצליח להוכיח למפרק כי עבד עד 4.11.15 ומכאן כי שולם לו בגין 28 ימים ולא הוכיח כי עבד עד 6.11.15.
הנתבע טען כי הכרעת המפרק הפכה חלוטה ומשלא ערער עליה התובע לבית משפט מחוזי אינו יכול לתבוע רכיב זה במסגרת התביעה לבית הדין שאינו משמש ערכאת ערעור על המפרק. אין לקבל טענה זו. החלטת המפרק נוגעת לתיק הפירוק שם משמש המפרק זרועו הארוכה של בית המשפט המחוזי והחלטתו היא מעין שיפוטית שם , והכל במסגרת פרק ח' לחוק ביטוח הלאומי בלבד. בהליך שלפנינו רשאי התובע לתבוע כל מה שברצונו על פי חקיקת העבודה הכללית ולאו דווקא על פי חוק הביטוח הלאומי והוא רשאי להוכיח לפנינו את תקופת עבודתו ואת הזכויות הסוציאליות לרבות השכר. ברי כי התובע לא יקבל שכרו פעמיים וכי מהסכום שיקבע בהליך זה יש לקזז את רכיב השכר ששולם לתובע בגין אוקטובר ונובמבר על פי הוכחת החוב על ידי המוסד לביטוח לאומי.
לעניין זה טען התובע בסיכומיו כי העובדה שנאלץ להגיש תביעת חוב מצדיקה כי ישולמו לו כל הסכומים הנתבעים ללא קיזוז וכי מה שהתקבל מעבר לסכום שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי יוחזר לקופה הציבורית. אין לקבל טענה זו מה ששולם לו על ידי הקופה הציבורית שולם כדין על פי חוק הביטוח לאומי במסגרת הפירוק וסכומים אלו אין מקום שישולמו פעמיים לתובע. מכוח הרמת המסך צריך הנתבע לשלם רק את מה שטרם שולם לתובע על ידי המוסד או שלא שולם כלל, בגין הרכיבים שתבע.
הנתבע טען כי החובה לתשלום שכר היא על ידי המעסיק דהיינו החברה. אין לקבל טענה זו כפי שכבר נקבע בפסק דין בעניין סע"ש 57793-11-15 גולדנהירש עקיבא ישראל נ' אליהו דוד ליברמן (להלן: תיק גולדנהירש), הנתבע חב בחובות החברה מכוח הרמת מסך ואחריותו האישית ומעורבותו האישית לכל פרטי ההעסקה.
הוגשו תלושי השכר של התובע מהם עולה כי שכרו של התובע היה שכר שעתי וכי באוגוסט 2015 הרוויח 4,455 ₪ זהו התלוש המאוחר יותר העומד לנגד עיננו בתלושים שהוגשו על ידי התובע. בחודש 7/15 השתכר 4,793 ₪. ממוצע שני החודשים עומד על 4,624 ₪. אין לנו כל בסיס עובדתי לסכום של 4,800 ₪ שתבע התובע. לא צורפו לתצהירו מסמכים נוספים. הנתבע הכחיש את הסכום, אולם לא נקב בסכום אחר. על כן, לכל היותר שכרו הקובע של התובע עומד על 4,624 ₪. על פי המוסכמות מיום 11/01/18, החברה חדלה לעבוד ב-06/11/15 ואין פלוגתא לגבי מועד סיום עבודתו של התובע, אלא רק למועד תחילת עבודתו. משכך, לא סתרה הנתבעת את מועד סיום עבודתו, הנטען בפנינו בהליך המשפטי הזה, ליום 06/11/15, ויהיה זכאי לשכר עד מועד זה.
אולם לא בסכום אשר נתבע על ידו. על פי חישוב בית הדין, זכאי התובע לשכר עבודה בגין אוקטובר ושישה ימים בנובמבר בסך 5,734 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבע. מסכום זה יקוזז הסכום ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין שכר אוקטובר נובמבר 2015.

הודעה מוקדמת, היעדר שימוע, פיטורים שלא כדין

התיאור שתיאר התובע בדבר נסיבות פיטוריו ופיטורי כל העובדים בהודעת וואטספ שנשלחה לעובדים ללא מתן מכתב פיטורים, הודעה מוקדמת או שימוע, הוכח כנכון ולא נסתר (סעיף 3-5 לתצהירו שהוגש ביום 24/01/18 ). דהיינו כי בתאריך 06/11/15 שלח מר זאב, האחראי מטעם החברה והנתבע, באחת מקבוצות הוואטספ הכלליות של העובדים הודעה לפיה: "בוקר טוב עקב בעיות כלכליות פיצלה כרגע סגורה עד הודעה חדשה, אעדכן על פרטים נוספים בהמשך" (טעות במקור) בהמשך נכתב "זאב נכון לעכשיו אין כרגע משכורות מחר מכיוון שאין כסף ברגע שיהיה משהו אחר יעדכנו אתכם" דהיינו, נטען כי עקב מצבה הכלכלית הקשה של החברה נסגר בית העסק עד להודעה חדשה, וכי לאור האמור אין לחברה כסף לשלם משכורות לכלל העובדים (להלן: הודעת הסגירה). הנתבע טען כי מדובר בעדות שמועה, אף לו נכון הדבר יש לה משקל רב מאחר ומגובה בווטסאפ בכתב.
העובדה שהחברה נקלעה לקשיים ושמר ליברמן נקלע לקשיים , אם וככל, באופן אישי, לא מצדיקה התנהגות נלוזה זו, והיה מקום לכנס את העובדים, להודיע הודעה מוקדמת, מאחר ועניין הקשיים הכלכליים הוכח כי היה ידוע למר ליברמן זמן רב ולפחות חמישה חודשים קודם, ולעשות את התהליך באופן המכבד את העובדים שהשקיעו כל מרצם בעסק שלו.
לאור תקופת עבודתו ביקש התובע בגין רכיב זה 24,000 ₪. הנתבע טען כי במסגרת תביעת החוב שולמו לו 4,800 ₪ בגין הודעה מוקדמת ועל כן אינו זכאי לתשלום נוסף. עוד טען הנתבע כי נוכח היותו עובד שעתי והשכר ששולם לו היה זכאי להודעה מוקדמת בת 18 ימים ובסך שאינו עולה על 3,150 ₪.
ברכיב זה תבע התובע לא רק בגין הודעה מוקדמת אלא גם בגין פיטורים שלא כדין והיעדר שימוע. בנסיבות תקופת עבודתו, ובמנומק לעיל, יש לאשר לתובע בגין שלושת רכיבים אלה סך של 8,000 ₪. מסכום זה יש לקזז את הסכום שקיבל התובע בגין רכיב הודעה מוקדמת מהמוסד לביטוח לאומי.

פיצויי פיטורים

התובע טען כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים ועל כן יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו פיצויי פיטורים בסך של 4,800 ₪*32/12 ובסה"כ 12,800 ₪, ובנוסף לכך הלנה.
הנתבע לא טען בסיכומיו דבר לעניין פיצויי פי טורים. טענתו של הנתבע הייתה כי התובע בחר שלא לתבוע רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי ועל כן מנוע מלתבוע בהליך זה.
עוד טען הנתבע כי משמדובר בפיטורים נוכח הפסקת פעילות החברה בחדלות פירעון, ממילא לא הייתה אפשרות לשנות את רוע הגזירה כך ששימוע לא היה משנה. אין לקבל טענה זו, חמישה חודשים לפחות ידע הנתבע על חדלות הפירעון ויכול היה לזמן לשימוע בתקופה זו כראוי. עוד טען הנתבע כי מכל מקום החובה לתשלום היא על החברה ולא על הנתבע. אף טענה זו נדחית. הנתבע נושא בכל חובות החברה, לעניין העסקת התובע, כפי שיקבעו בהליך זה.
כפי שציינו לעיל בבית הדין רשאי התובע לתבוע ללא המגבלות של חוק הביטוח הלאומי. התובע תבע פיצויי פיטורים ובנסיבות סיום ההעסקה אף זכאי לפיצויי פיטורים בכלל, ובהליך זה מהנתבע בפרט מכוח הרמת מסך.
יחד עם זאת, החישוב שעשה התובע אינו נכון. בגין עבודתו בפיצה יהלום (הנתבעת) אינו זכאי לפיצויי פיטורים ממנה מאחר ואין מחלוקת שהחל לעבוד ב-01/03/13 וסיים ב-08/07/13, דהיינו לא השלים שנה. אולם בגין עבודתו בשילת קרל בע"מ וברצף "באותו מקום עבודה". התובע זכאי מהנתבע לפיצויי פיטורים לפי החישוב הבא: 4,624*31/12= 11,945 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבע לתובע בגין פיצויי פיטורים.

דמי חופשה והבראה

התובע טוען כי בהסכם רכישת העסק התחייב הנתבע לשלם חופשה והבראה אף על תקופת המעסיק הקודם-הנתבעת. הנתבע העיד "... אם כתוב ככה ואני חתום על זה אני לא מכחיש. לא יודע על מה התחייבנו... ש. אני מראה לך את ההסכם. מקריא... ת. כולנו ביחד בערבות הדדית" (עמ' 26 ש' 1-9).
התובע טען כי בכל תקופת עבודתו, כעולה מהתלושים, לא קיבל דמי הבראה ולא נצברו ימי חופשה שנתיים, ולא נוהל פנקס חופשה כדין. לגרסתו העברת הנטל בהסכם מטילה את החובה על נתבע 2 בלבד.
ביחס להבראה תבע 11 יום ועוד ארבעה ימים בגין החלק היחסי בשנה השלישית, בסה"כ 15 יום*378 ₪=5,670 ₪.
באשר לפדיון ימי החופשה תבע את מלא ימי החופשה השנתית שלא נוצלו על ידו "12 ימים*32/12=32*216ש"ח= 6,912 ₪ ".
הנתבע טען כי התובע קיבל דמי הבראה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תקופת עבודתו בנתבעת בסך 5,292 ₪ ויש לקזז סכום זה. אכן כן יש לקזז סכום זה.
כפי שציינו לעיל, התובע אינו מנוע מלתבוע בהליך זה את הרכיב גם אם נדחה על ידי המפרק בהליך אחר.
הנתבע טען כי בתקופת התביעה, משקיבל תשלום עבור השנתיים האחרונות חלה התיישנות. הפסיקה קובעת כי יש זכאות לשנתיים וכן בנוסף לחלקיות השנה האחרונה.
טענה נוספת היא כי התובע עבד רק 31 חודשים, וכי הסכום שגוי וכן כי החברה בלבד הייתה צריכה לשלם. טענה זו כבר נדחתה. הנתבע חב בחובות החברה.
אשר לאופן תשלום דמי הבראה, אכן עבד התובע 31 חודשים.
הוכח כי הנתבע לקח על עצמו את חובות הנתבעת בעניין הבראה וחופשה, ולכן ישלם הנתבע הבראה בסך 5,292 ₪. מסכום זה יקוזז הסכום שקיבל התובע בגין דמי הבראה מהמוסד לביטוח לאומי.
באשר לפדיון חופשה, טען הנתבע כי התובע אינו זכאי לחופשה משום שקיבל עבור עבודתו בנתבעת סך 6,000 ₪ וכי יש לקזז סכום זה. אכן יש לקזז סכום זה. כפי שציינו לעיל התובע אינו מנוע מלתבוע את הרכיב בתביעתו בפנינו.
באשר לאופן החישוב טען הנתבע כי חישוב התובע מוטעה וכי אין הנמקה לתביעה בסך 32 ימי חופשה.
עיון בתלושי השכר של התובע כפי שהוגשו מצביע כי בתלושים שהוגשו עד לתאריך 11/2013 היה רישום ימי חופשה וניצול בתלושים, ולמעשה ב-11/2013 עמדו לרשותו 3.2 ימי חופשה. לפיכך, עד לתקופה זו זכאי למספר זה של ימים. מתאריך 11/2013 ועד תאריך 11/2015 חלפו שנתיים, דהיינו, בגינן זכאי ל-32 יום לפי סעיף 3(א)(1) ולפי סעיף קטן (ב)(1) מאחר והנתבע לא טען כי התובע עבד פחות מ-200 ימים באותה שנה.
על כן תביעתו של התובע ל-32 יום מבוססת. יחד עם זאת בסיס השכר לפיו חישב הוא אינו הבסיס הנכון. הנתבע ישלם לתובע בגין פדיון חופשה סך של 5,918 ₪. ככל ששולם לתובע בגין פדיון חופשה מהמוסד לביטוח לאומי יקוזז סכום זה מהסכום לעיל.

הפרשות לפנסיה

התובע טען כי לא הופרש בגינו לקרנות פנסיה בניגוד לחוק ולצו ההרחבה. התובע טען כי הנתבע הודה בכך שלא הפריש ולא בדק הפרשות (עמ' 29 ש' 13-18).
לטענת התובע היה זכאי ל-6% משכרו בגין 4,800 ₪ לתקופה של 32 חודש ובסך 9,216 ₪.
הנתבע טען כי הסכום של 9,216 ₪ בגין הפרשות לפנסיה שולם לו במלואו בגין תביעת החוב שהגיש על ידי המוסד לביטוח לאומי. ככל ששולם סכום זה יקוזז מהתביעה. עוד טען הנתבע כי התובע הודה שלא הייתה לו קופת פנסיה פעילה (עמ' 19 ש' 24-25) ועל כן ככל שהייתה חובה להפריש היה זה לאחר 6 חודשי עבודה בחברה שילת קרל בע"מ. אף לגבי גובה השכר טען הנתבע לטעות נוכח התלושים. עוד טע ן, טענה שנדחתה מהנימוקים לעיל, שהחובה היא על החברה ולא על הנתבע.
זכות הפנסיה של התובע היא בסך 8,615.5 ₪. מסכום זה אותו ישלם יש לקזז את הסכום שקיבל התובע בגין פנסיה בתביעת החוב מאת המוסד לביטוח לאומי.

פיצויי הלנת שכר

התובע טען כי החברה והנתבע היו משלמים את שכר התובע ויתר העובדים בכל חודש קלנדרי, ובכך הלינו באופן קבוע את שכרו.
לטענתו, נטל ההוכחה בדבר התשלום בזמן מוטל על כתפי הנתבע, שיכול וצריך היה לצרף תדפיסי בנק שהודה שהם ברשותו.
עוד טען התובע כי הנתבע נשאל על כך בחקירתו, ואישר זאת. אין לקבל טענה זו כפי שיובהר מטה.
הנתבע טען כי נטל ההוכחה על כתפי התובע וזה לא הורם עוד טען כי החובה לשלם בזמן חלה על החברה ולא על הנתבע, ולכן בהלנה יש לחייב רק את החברה וכן טען הנתבע כי אין בידו ידיעה האם תבע התובע הלנה מאת המוסד לביטוח לאומי.
עוד טען הנתבע כי מתקיימות הנסיבות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח  - 1958, המקנות לבית הדין סמכות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, כגון טעות כנה, נסיבות שלמעביד לא הייתה שליטה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין. ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. לטענת הנתבע גם רשלנות מצד מעסיק יכולה להחשב כטעות כנה ובתום לב.
בעדותו של הנתבע הוא מציין "המשכורות היו מוכנות, התלושים ב 9 לחודש, הצ'קים היו מוכנים ב – 9 לחודש. אדון נחמן גולדשטיין יודע את זה שהצ'קים היו בשולחן וכל אחד בזמנו החופשי היה בא למשרד ומבקש את הצ'ק שלו, הוא יכול לבוא בתשיעי, ויכול לבוא גם בעשירי וב – 12. הצ'קים היו מוכנים, התלושים יצאו ב 9 לחודש. " התובע לא סתר עדות זו.
מהתלושים שצ ירף התובע עולה למשל כי תלוש 01.15 הוצא בתאריך 09.02.15 , תלוש 02.15 הוצא בתאריך 08.03.15, תלוש 07.15 הוצא בתאריך 09.08.15 וכך הלאה לגבי התלושים שבהם מופיעה שורת תאריך ההנפקה. כך לפחות לגבי חלק מהתלושים הוכח כי הונפקו בזמן ולא הוכח כי לא נמסרו בזמן מטעם זה יש לדחות את תביעת התובע להלנה.
יש לקבל את טענת התובע כי מר ליברמן יכול היה לקבל תדפיסי בנק או מסמכים מהמפרק בנוגע למועד הפקדת הצ'קים. (עמ' 32 לפרוטוקול). אולם בעניין זה העיד הנתבע כי "תלושי השכר היו בחבילה באימייל ב 9 לחודש מרואת החשבון, זה היה במשרד". ( תיק גולדשטיין עמ' 16-17).
התובע לא הוכיח כי שכרו הספציפי הולן ולו ביום. עדות הנתבע בשני התיקים ,כל אחד בנפרד, הייתה כי ב 9 לחודש הצ'קים היו מוכנים, וכן התלושים, ולכן לא הוכחה הלנת שכר.
התביעה ברכיב הלנת שכר  נדחית.
לא למותר לציין כי אין בכך לראות איזה שהוא תום לב או נסיבה לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר. התביעה לרכיב נדחית, מאחר ולא הוכחה הלנה. הא ותו לא.

שווי ארוחות

התובע טען כי קיזזו לו, שלא כדין, בכל חודש 10 ₪ שווי ארוחות, חרף העובדה שלא אכל בשילת קרל בע"מ.
התובע נשאל על כך וענה "ש. במהלך המשמרות שלך היית אוכל. ת. לא הייתה הפסקה מוגדרת. בפיצלה כמעט לא הייתי אוכל. לא אהבתי את האוכל... לא אכלתי... חלומי אכלתי לא בפיצלה" (עמ' 14 ש' 21-26).
בגין רכיב זה נקבע 32 ₪ לחודש כפול 32 חודשים.
הנתבע טען כי משבחר התובע לא לתבוע את הרכיב בתביעת החוב מנוע מלתבוע אותו בהליך זה, טענה זו נדחית. התובע רשאי לממש זכויותיו במסגרת בית הדין ושלא על פי פרק ח' לחוק הביטוח לאומי. עוד טען הנתבע כי התובע קבל ארוחות ועל כן קוזז סך של 10 ₪ וכי מכל מקום החייב בסכום הוא חב' שילת קרל ולא הנתבע. טענה זו כבר נדחתה לעיל והנימוקים יפים אף כאן.
לגופו של עניין, אין בסיס לסכומים אותם תבע התובע ברכיב זה. עיון בתלושי השכר של התובע, אלה שהוגשו, מצביעים כי בשנת 2012 לא נוכה שווי ארוחות ואף לא עד 11/2013.
לפיכך לא זכאי בגין 32 חודשים. התובע לא הוכיח מתי החלו בניכוי שווי ארוחות. התלוש הראשון המופיע בפנינו בו נוכה שווי ארוחות הוא מ 12/2012 בסכום של 27 ₪ ליום אולם לאחר מכן בתלוש מרץ 2014 נוכה סך 10 ₪ ומאותה עת ואילך 10 ₪ בלבד. עצם העובדה כי התובע לא פירט את הסכומים מדי חודש בחודשו ותבע גלובלית שעה שסכומים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התלושים שהוגשו מטעמו (בתיק גולדנהירש), יש בה כדי לדחות את תביעתו באשר החישוב אינו נכון. כמו כן, בעדותו ציין "... בפיצלה כמעט ולא הייתי אוכל..." דהיינו היו עיתים שכן אכל וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה בגין גילום שווי ארוחות. גילום שווי ארוחות כשלעצמו הוא רכיב לגיטימי שבזכות המעסיק לבצעו בתלוש.

שעות נוספות

התובע טען כי עבד מדי חודש שעות נוספות ולא קבל את התמורה בגינם. עיון בתלושי השכר מצביע כי התובע לא עבד במשרה מלאה ולרוב עבד בחלקיות כזו או אחרת.
התובע טען כי הנתבע יכול היה להגיש את דוחות הנוכחות ולא עשה כן (עמ' 23 שו' 23-31, עמ' 30 שו' 26-29).
התובע טען ל-50 שעות נוספות מדי חודש באופן גלובלי ולא מפורט כאשר 25 שעות לפי 125 אחוז והיתר לפי 150 אחוז. סה"כ תבע 16,200 ₪.
הנתבע טען כי רכיב זה נתבע במסגרת ה וכחת החוב אשר נדחתה על ידי המפרק ובכך מנוע התובע. כפי שציינו לעיל ונימקנו התובע אינו מנוע מלתבוע, יחד עם זאת לא הוכיח עבודה בשעות נוספות בפנינו .
עוד טען הנתבע כי התובע הודה שלא בכל חודש עבד ש.נ. "ש. אתה תובע שעות נוספות. מציגה דוח נוכחות 8/15 איפה יש פה שעות נוספות. ת. אני לא יודע לקרוא את זה. ש. עבדת שעות נוספות. ת. ברור. אחרי השעה השמינית מעל שמונה שעות. ש. איפה יש פה שעות נוספות. מפנה לתלוש אוגוסט. ת. יש לך עוד חודשים? ת. יכול להיות שחודש אחד לא עבדתי שעות נוספות. לא אמרתי שכל חודש עבדתי שעות נוספות. ש. מפנה לסעיף 34 לתצהירך. תבעת כל חודש. ת. זה לא אומר שכל חודש אני עברתי את השעות הנוספות. ברוב המקרים כן. ברור שעבדתי שם שעות נוספות. ש. אבל אתה לא יכול להוכיח. ת. אם אני משיג את השעות שלי אז כן אפשר להוכיח" (עמ' 15 שו' 20-32).
הנתבע טען כי על פי דוחות הנוכחות שכן הוגשו כגון יולי 2015 ופברואר 2015 כשעבד שעות נוספות קיבל על כך תגמול. אכן כן.
התובע לא הוכיח את טענתו בתצהיר (סעיף 31 "מדי חודש בחודשו") לפיה עבד כל חודש את השעות שתבע באופן גורף גלובלי ולא מפורט. יתר על כן, סתר גרסה זו בחקירתו הנגדית כמפורט לעיל. התובע גם לא הוכיח תבנית עבודה קבועה.
נוכח כל האמור לעיל התביעה לתשלום שעות נוספות נדחית וזאת גם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24. התובע לא הוכיח את ביצוע שעות נוספות כלל ואף לא בהיקף העצום אותו תבע שעה שעבד כעובד שעתי בחלקיות משרה כזו או אחרת.

פיצוי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר

התובע לא הוכיח כי לא קיבל את תלושי השכר שלו במועד הקבוע בחוק. התובע אף לא הוכיח כי לא יכול היה לקבל את תלושי השכר ממנהלת החשבונות.
יחד עם זאת, מהתלושים החלקיים שהציג התובע ניתן לראות כי חסר בהם רישום נתונים בסיסיים כגון חופשה ומחלה הוכח כי לא שולם לו קופת הגמל וזאת באופן מתמשך חוזר ונשנה לפחות מ- 12/2012.
הנתבע לא העיד אם נמסרו כל התלושים או מה הכילו.
עוד טען התובע כי התקיימה התנהלות חמורה של זיופי תלושי שכר נוכח תלושי שכר כפולים שונים במהותם אצל אותו מעסיק בנוגע לשעות העבודה והשכר כפי שהוכח בתיק 71179-09-16 עמר נ' שילת קרל בע"מ (להלן: תיק עמר).
עוד טען התובע כי לנתבע לא היה הסבר למחדלים אלה ועל כן תבע בגין כל תלוש סך של 3,000 במכפלה 32 חודשים. הנתבע טען כי משהתובע לא תבע סך זה בתביעת החוב הוא מנוע, טענה זו נדחית. הנתבע טען כי התובע קבל תלושי שכרו במועד ולא הוכיח אחרת בפרט נוכח צירוף תלושי השכר להוכחת החוב.
עוד טען הנתבע כי אין לרשום בתלושים פרטים שלא שולמו לעובד אפילו במקום שאי תשלום מהווה הפרה של החוק ולכן אין לחייב את הנתבע בפיצוי בגין המצוי בתלושים והנעדר מהם. עוד טען טענה שנדחתה כי רק החברה צריכה לשלם חוב זה. לטעמנו הנתבע שהיה מעורב בכל הנושאים, והוכח כי התלושים הגיעו לידיעתו ולהחזקתו במייל על ידי מנהלת החשבונות כל חודש, חייב באחריות אישית ומכוח הרמת מסך בגין המחדלים שבתלושים.
משקבענו כי המחדלים ניכרים החל מ-12/12, הרי שעל הנתבע לשלם פיצוי בגין התלושים החסרים את הפרטים הרלבנטיים וההכרחיים לפי החוק והפסיקה, ממועד כניסת שילת קרל למקום העבודה (1.3.14) ואילך ועד 6/11/15 בשיעור של 2500 ₪ לחודש ובסה"כ 50,000 ₪. לא למותר לציין כי יש אחריות אישית לעניין תקינות התלושים, בהיבטי חקיקה אחרים. מכל מקום, במקרה זה מחויב הנתבע מכוח הרמת המסך.

הזכות לעבוד בישיבה

התובע טען כי אולץ לעבוד בעמידה אף כשלא היה צורך במסגרת עבודתו.
התובע נשאל על טיב עבודתו ואישר כי עבד כעובד כללי ושליח "ש. אמרת שעבדת בתור שליח ובתור עובד פס חתכת גבינות, פינית שולחנות זרקת זבל. אחד מהתפקידים האלה ניתן לעשות בישיבה? ת. לא. חוץ מזה אני על אופנוע. ש. למה טענת שלא נתנו לך לבצע את העבודה בישיבה. ת. מה זאת אומרת? ש. אולצתי לעבוד בעמידה סעיף 41 ת. לפעמים כשלא היה לקוחות רציתי לתפוס ישיבה קלה. " (עמ' 14 שו' 27-29).
הוכח להנחת דעתנו כי עבודתו של התובע לא אפשרה ישיבה במהלכה. מנגד, הנתבע העיד כי העובדים ישבו כשהיתה רגיעה בכניסת לקוחות (עמ' 33 שו' 14-19).
אשר על כן, רכיב זה בדבר פיצוי על הזכות לעבוד בישיבה נדחה.

דמי חגים

לטענת התובע היה עובד שעתי, וטען לזכאות של דמי חגים. עוד טען כי הנתבע הודה שלא שילם עבור חגים. (עמ' 33 שו' 20-21).
בתצהיר התובע בעניין החגים טען התובע בכלליות, לעשרה ימים בשנה וכתוצאה לחמישה ימים בגין עבודתו.
ראשית, התובע לא טרח לציין את הימים הספציפיים של חגים בחודשים הללו. על פי הפסיקה, נטל ההוכחה על כתפיו לפרט את ימי החג, ומשנטל זה  לא הורם, דין התביעה להידחות.
זאת ועוד, הנתבע טען כי התובע קיבל דמי חגים מהמוסד לביטוח לאומי בסך 5000 ₪. משקבענו לעיל שהתובע לא הוכיח לנו כלל את ימי החג, לא ציין אלו חלו בימי ששי ושבת והאם עבד לפני ואחרי הרי שלא הרים בפנינו את הנטל בדבר זכאות לדמי חגים גם אם שולם לו סכום כלשהו על ידי המוסד לביטוח לאומי, כאמור לעיל התביעה לדמי חגים נדחית.
העדר הודעה לעובד.

התובע טען כי לא קיבל מאת הנתבעים טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו והיה בכך פגיעה בזכותו להודעה ובזכויותיו הסוציאליות.
עוד טען כי הנתבע לא העיד ולא הציג מסירת או טופס מטעמו.
ברכיב זה תבע התובע סך של 15,000 ₪.
הנתבע טען כי התובע לא תבע רכיב זה במסגרת תביעת החוב במוסד, וכי היה מודע לתנאי העסקתו היטב כעובד שעתי וכן ידע את תפקידו וגובה שכרו. וכי לא היו מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה. בנוסף, טען הנתבע בדבר גובה הפיצוי נוכח תקופת העבודה וכן טען כי הרכיב הינו כחובה של המעסיקה החברה ולא של הנתבע באופן אישי.
הנתבע הציג במסגרת גילוי המסמכים הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה אך זו לא חתומה לא על ידי העובד ולא על ידי המעסיק. הנתבע אף לא העיד כי מסר את הטופס או מי מטעמו מסר את הטופס לתובע.
טענת התובע כי לא קיבל הודעה לעובד כדין, הוכחה ולא נסתרה. בעניין זה, אין חשיבות  אם תבע או לא תבע מהמפרק את הרכיב.
הנתבע טען כי התובע היה מודע למעמדו ולשכרו (עמ' 16 שו' 1-13). טיעון זה מוטב לולא נטען חובת ההודעה בכתב היא חובה על פי חוק. יתר על כן, דווקא מעדותו עולה שהיה "עובד כללי" ולא ידע אם הוא שליח או משהו אחר. לגרסתו, היה שליח וגם כשלא היו משלוחים למרות שצריך היה לשבת ולנוח התחילו לבקש ממנו לעבוד. דהיינו, דווקא מעדותו עולה כי העדר הודעה לעובד גרמה עמימות בתפקידיו שפגעה בזכויותיו.
יש לדחות את טענת הנתבע כי תביעה זו יש לתבוע מהמעסיקה החברה ולא ממנו. הוכח כי הנתבע היה מעורב בכל פכי ההעסקה, בני משפחתו היו שליחיו עושי דברו בשטח, בתו בענייני פרוצדורה ובנו בענייני המטבח, כך שלמעשה החובה בדבר מסירת ההודעה חלה עליו , באחריות אישית, לא פחות.
בנוסף, בהרמת המסך גם חובת המעסיקה תיפול על כתפיו. משחדלה המעסיקה ולא מסרה הודעה לעובד, ישלם הנתבע סך של 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד. לטענו של בית הדין סכום זה משקף את רציונל הפסיקה.

חובות הנתבעת – פיצה יהלום בע"מ.

בסיכומי התובע זנח התובע את הטענות כנגד פיצה יהלום בע"מ.
בקליפת אגוז, ציינה הנתבעת פיצה יהלום בע"מ כי לא היה מקום לכתחילה לתבוע אותה וכי התובע עשה שימוש בנתבעת זו כ"מסע דיג" למידע חרף העובדה שאת מרבית הרכיבים קיבל מהמוסד לביטוח לאומי גם בגין התקופה שעבד בנתבעת בשל רצף העסקה.
עוד טענה הנתבעת כי גם בתצהיר התובע וגם בסיכומיו לא צויינו הסכומים ששולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי אף כי הודה בעדותו בדבר כספים אלה ובכך יש התנהלות לא נאותה, לשון המעטה של התובע, מתוך רצון לקבל פיצוי כפול.
עוד טענה הנתבעת כי התובע עבד אצלה תקופה קצרה של שבעה חודשים ו23 יום, הרי שגרסת התובע בעניין תקופת עבודתו אצלה אף היא נסתרה וכך גם פסק המפרק (עמ' 12 שו' 7-9). כך טענה הנתבעת כי בגין תקופה זו משלא השלים שנה אינו זכאי לדמי הבראה או פיצויים ואף לא היה זכאי לתשלום בגין החגים.
באשר לפנסיה, טענה הנתבעת כי החובה על פי חוק היא רק לאחר ששה חודשים בהעדר קופת פנסיה פעילה ולכן הופרש רק לאחר ששה חודשים ואף זאת קבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי.
ביחס לימי החופשה טענה הנתבעת כי עלפי הנהלת החשבונות הגיעו לתובע 5.5 ימי חופשה ובמכפלת שכרו 203.12 ₪ סך של 1127 ₪. אולם טענה כי הסכום שולם על ידי המל"ל. מאחר ושולם סכום גבוה יותר ממילא סכום זה מקוזז. באשר להודעה מוקדמת משהמשיך התובע לעבוד במקום עבודה חדש, בהסכמתו, ולא נדרש ממנו חיפוש מקום אחר לא קם הרציונל להודעה מוקדמת מטעמה.
הלכה למעשה יש לקבל את טענות הנתבעת קודם כל מחמת שהתובע זנח בסיכומיו את התביעה נגדה. כל תביעתו בסיכומיו הינה כנגד החברה שילת קרל והנתבע. כך למשל בעניין החופשה וההבראה מצוין מפורשות כי הנתבע קיבל על עצמו את התשלום גם לתקופה הקודמת (סעיף 78 לסיכומי התובע).
נוכח האמור לעיל, יש לדחות את כל התביעות שהופיעו בכתב התביעה ונזנחו בסיכומים כנגד הנתבעת פיצה יהלום בע"מ ויש לדחותם גם לגופם מטעמי נימוקי הנתבעת.
בעניין זה יש לחייב את התובע בשכר טרחת בא כח הנתבעת פיצה יהלום בע"מ.
סוף דבר

התקבלה טענת התובע להרמת מסך כנגד הנתבע וכמו כן דנו לעיל בכך שהנתבע חייב ברכיבים שונים גם מכוח הרמת מסך וגם מכוח מעורבותו ואחריותו האישית הרבה וידיעתו את פרטי הדברים וגם נוכח מסמכים שהגיעו לידיעתו במהלך התקופה באופן שוטף, לרבות בעניין זכויות העובדים, ולנוכח מסמכים שהוא עצמו הגיש בבקשה בתיק גולדנהירש מיום 21 /8/18 בצירוף תצהיר.
התביעה נגד פיצה יהלום בע"מ , הנתבעת , נדחית כולה.
התובע ישלם שכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 8,000 ₪ תוך 30 יום. לא ישולם הסכום במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
הנתבע ישלם לתובע את הסכומים כלהלן:
שכר עבודה בסך 5,734 ₪ (בקיזוז מה ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין רכיב זה).
פיצוי בגין העדר שימוע, פיטורים שלא כדין ודמי הודעה מוקדמת בסך 8,000 ₪ (בקיזוז הסכום ששולם עבור הודעה מוקדמת על ידי המוסד לביטוח לאומי).
פיצויי פיטורין בסך 11,945 ₪ (בקיזוז הסכום ששולם עבור פיצויי פיטורים על ידי המוסד לביטוח לאומי).
דמי הבראה בסך 5,292 ₪ (בקיזוז הסכום ששולם עבור הבראה על ידי המוסד לביטוח לאומי).
דמי חופשה בסך 5,918 ₪ (בקיזוז מה ששולם ברכיב זה על ידי המוסד לביטוח לאומי כאשר ילקח בחשבון כי סכום ששילם המוסד לביטוח לאומי כלול גם הסך של דמי חופשה שנזקפו לנתבעת בסך 1127 ₪ .)
הפרשות לפנסיה – 8,615 ₪. בקיזוז הסכום ששולם עבור פנסיה על ידי המוסד לביטוח לאומי).
בגין אי מתן טופס הודעה לעובד סך של 5,000 ₪.
פיצוי בגין תיקון 24 לחוק הגנת השכר –הגם שלא הוכח עיכוב במתן התשלום, מכל מקום הוכחו פגמים מהותיים בתלושים לתקופה כאמור בפסק הדין לעיל ובאופן שעל הנתבע לשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 50,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבע לתובע תוך 30 יום, אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
הלנת שכר – רכיב זה נדחה.
שווי ארוחות – רכיב זה נדחה.
שעות נוספות – רכיב זה נדחה.
הזכות לעבודה בישיבה. רכיב זה נדחה.
דמי חגים. רכיב זה נדחה.

כמו כן ישלם הנתבע שכ"ט ב"כ התובע בסך 8,850 ₪ . סכום זה ישולם תוך 30 יום אם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, (08 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

פנינה סופר,
נציגת ציבור עובדים

יוסף בנבנישתי,
נציג ציבור מעסיקים

שרה שדיאור, שופטת