בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 57793-11-15

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (ע) גב' פנינה סופר
נציג ציבור(מ) מר יוסף בנבנישתי

התובע
עקיבא ישראל גולדנהירש

ע"י ב"כ: עו"ד אברהם ביטון
-
הנתבע
אליהו דוד ליברמן

ע"י ב"כ: עו"ד אורטל מור

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע כנגד הנתבע, לאחר שנתבעת נוספת, חברת שילת קרל בע"מ, שהעסיקה את התובע, פורקה בידי ביהמ"ש המחוזי בשל חדלות פירעון.
ביסוד התביעה טענת התובע כי יש להרים מסך בין החברה לבין מר אליהו דוד ליברמן שהיה בעל מניות בה.
הנתבע טען כי אין להרים מסך כלפיו וכי נהג בתום לב וניהל את החברה כמיטב יכולתו ואף הזרים כספים פרטיים לתשלום שכר העובדים.
התובע הגיש תביעת חוב למפרק החברה. לא הוכח אם וכמה אושר לו ע"י המפרק ואם וכמה שולם לו על ידי המוסד לביטוח לאומי.
הנתבע טען כי בעצם הגשת תביעת החוב למפרק וככל הנראה תשלום שבוצע, יש כדי לשלול את תביעה זו ולכל הפחות יש לשלול רכיבים ממנה שהופיעו בתביעת החוב למפרק.
לגופו של עניין, תובע התובע רכיבים שונים והנתבע טען להיעדר זכאות לכל אחד מהם, מנימוקיו.

העובדות
בטרם נקבע מהן העובדות יצוין כי בתאריך 11/01/18 ניתנה החלטה בדבר מוסכמות ופלוגתאות. בעניין תחילת עבודתו נקבע כי החל לעבוד בחברה "שילת קרל בע"מ בפירוק" (להלן: החברה) מיום 01/09/14. טוען התובע בסיכומיו כי בתגובתו מיום 05/12/17 חלק על מועד תחילת העבודה והשאיר בפלוגתאות את הסוגיה האם עבד התובע משך 4 חודשים אצל הנתבעים.
משכך בעניין של מועד תחילת העבודה הגם שבהחלטה מיום 11/01/18 נקבע שהחל ב-01/09/14, נבדוק את העניין לגופו לפי הראיות.
אין מחלוקת כי החברה חדלה לפעול ביום 06/11/15.
ביום 30/10/16 ניתן צו פירוק נגד החברה.
התובע הגיש תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי.
לא הוצג בפני בית הדין המסמך בו אישר המפרק את תביעת החוב ואף לא הוצג מהו התשלום שקיבל התובע.
בתאריך 06/11/15 שלח מר זאב, האחראי מטעם החברה והנתבע, באחת מקבוצות הוואטספ הכלליות של העובדים הודעה לפיה: "בוקר טוב עקב בעיות כלכליות פיצלה כרגע סגורה עד הודעה חדשה, העדכן על פרטים נוספים בהמשך" (טעות במקור) בהמשך נכתב "זאב נכון לעכשיו אין כרגע משכורות מחר מכיוון שאין כסף ברגע שיהיה משהו אחר יעדכנו אתכם" דהיינו, נטען כי עקב מצבה הכלכלית הקשה של החברה נסגר בית העסק עד להודעה חדשה, וכי לאור האמור אין לחברה כסף לשלם משכורות לכלל העובדים (להלן: הודעת הסגירה).
התובע הגיש תלוש משכורת אחד לחודש 09/2015, בו מצוין כי בוצעו 143.37 שעות. כמו כן צורף מסמך שלא ברור טיבו וכותרתו בכתב יד "אוקטובר 2015".

המחלוקת
מתי החל התובע לעבוד אצל הנתבעת, האם ביום 1.8.15 כטענתו, או ביום 1.9.15 כטענת הנתבעת?
מהן נסיבות סיום העסקת התובע?
האם נוכח נסיבות סיום העסקת התובע היה זכאי לעריכת שימוע ולקבלת מכתב פיטורים, והאם זכאי לפיצוי בגין העדר שימוע, פיטורים שלא כדין ואי קבלת מכתב פיטורים?
האם זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת, באיזה שיעורים והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום שכר עבור חודש 10/15? ככל שכן, באיזה שיעור? האם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר עבודה? ככל שכן, באיזה שיעור?
האם התובע זכאי לקבל שכר עבודה עד למועד קבלת מכתב פיטורים?
האם התובע עבד בשעות נוספות? ככל שכן, האם זכאי לתשלום בגין שעות נוספות, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין דמי חגים? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין אי הפרשות לקרן פנסיה? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם נמסר לתובע טופס הודעה לעובד על תנאי העסקתו? על מי החובה למסור טופס הודעה, האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לתשלום בגין פדיון חופשה שנתית? ככל שכן, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם התובע זכאי לפיצוי בגין הלנת שכר קבועה מדי חודש או שהתקיימו נסיבות המצדיקות ביטול פיצויי ההלנה או הפחתתם? ככל שזכאי, באיזה שיעור והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם נשללה מהתובע הזכות לישיבה במהלך העבודה? ככל שכן, האם זכאי לפיצוי בגין רכיב זה?
האם התובע זכאי לפיצוי מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר?
האם התובע זכאי להחזר בגין שווי ארוחות שנוכה משכרו, אם כן, באיזה שיעור? והאם קיבל התובע תשלום עבור רכיב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי?
האם יש לחייב את הנתבע בחבות אישית כלפי התובע והאם יש מקום לבצע הרמת מסך בעניינו? האם הנתבע הבריח נכסים, כטענת התובע?
האם התובע הגיש תביעה לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי? מתי?

הכרעת הדין
בתאריך 07/12/16 הופיע בפני ביה"ד עו"ד בניטה אשר ציין כי מונה כנאמן בבדיקת תביעות החוב "לשאלת בית הדין- המוסד לביטוח לאומי לא יאשר תביעות חוב ברכיבים שנוגעים לקיזוז שלא כדין, או לעבודה בעמידה, או לתלושי שכר בלתי תקינים וכד'" (עמ' 1 ש' 18-21). רכיבים אלה בחלקם הנם נשוא הליך זה.
בתאריך 01/02/17 הוגשה תגובת הכונס הרשמי זה, ולפיו ניתן צו לפירוק החברה פר"ק 62918-02-16 ביום 30/10/16. שם נאמר כי אין במתן צו פירוק נגד חברה כדי להביא לעיכוב הליכים נגד בעל המניות בעילות שעניינן אחריות אישית שלו ולפיכך אין בהליך הפירוק למנוע את המשך ניהול התביעות נגד בעל המניות, זאת בהסתמך על פסק דין בעניין ע"ע 9912-04-14 אולגה פטרמן נ' רימדן בע"מ בו נקבע כאמור וכן כי אין לעכב הליכים נגד בעלי מניות או נושאי משרה בחברה כתוצאה מהפירוק.

הפן הנורמטיבי.
הנתבע בהליך זה נתבע במסגרת הרמת מסך בינו לבין החברה שבפירוק. שני הצדדים הביאו מטעמם את הפסיקה הרלוונטית לגרסת כל צד. נסקור בקליפת אגוז את הפסיקה, וניישם בהתאמה.
בדיני תאגידים חל הכלל לפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע מה הם המצבים בהם תעשה פעולת הרמת מסך שעה שבעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. (בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' נגרוס (פורסם בנבו)).
השימוש החריג הינו במקרה שהוכח כי "נעשה באופן שיש בו להונות אדם או לקפח נושה של חברה" או " באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".(דגש ש.ש.)
אכן הפסיקה קובעת כי הרמת מסך תעשה ביד קמוצה ובמשורה ורק במקרים קיצונים יוצאים מן הכלל (ע"א 79/71 החברה ליצור מוצרי מתכת בע"מ נ' חברת הגג למפעלי ייצוא בע"מ פ"ד כו (1) 634,637). בעניין זה נקבע כי יש לבדוק אם היה ערבוב נכסים בין החברה למנהליה, פגיעה בתקנת הציבור, תרמית, הברחת נכסים וכדומה.
נפסק כי במצב בו בעלי שליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות עובדים נחשבת פעולתם בחוסר תום לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד כמגן (ע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג בע"מ נ' ריאד עבדל רחמן (פורסם בנבו)).
הנתבע טען כי הזרמת הון בעלים לחברה לא מעידה על ערבוב נכסים ואינה מצדיקה הרמת מסך וכי יש לבדוק מה היא המטרה העומדת בבסיס " ערוב הנכסים" ואם היא עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה (ת"א 80724/97 חוגלה קימברלי בע"מ נ' ח.א. מזון ואח' (לא פורסם)). כן טען הנתבע כי מתן ערבויות אישיות ע"י בעל מניות מעידים על רציניות ההנהלה לעמוד בהתחייבויות החברה.
עוד טען הנתבע כי כישלון עסקי אינו מהווה עילה להרמת מסך אלא אם כן הוכח כי החברה או בעל המניות התנהגו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת כי אין סיכוי לקיום ההתחייבויות (ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני).

התנהלות הנתבע
מהכלל אל הפרט ,ניישם את הפסיקה לעיל לאור התנהלותו של הנתבע.
בכתב התביעה נטען כי "הנתבע 2 הינו בעליה של הנתבעת 1 אשר ניהל את הנתבעת 1 ברשלנות ועוול כלפי התובע, באופן המקים עילה אישית נגדו..." (דגש ש.ש.).
בתצהיר הנתבע נרשם כי מעולם לא העסיק את התובע באופן אישי וכי המעסיקה היחידה הייתה החברה (סעיף 4 לתצהיר) וכן כי כל החיובים הם של החברה ואין מקום לחייבו באופן אישי. בפרק המתייחס לתביעה האישית כנגדו טען לסילוק על הסף מחמת שלא העסיק את התובע. אולם, שאר סעיפי התצהיר של התובע מתייחסים לרכיבים הספציפיים, לתביעתם במסגרת הפירוק, על הייעוץ המשפטי שקיבל בגין רכיבים אלה ועל הטעויות בחישוב. בתצהיר הנתבע אין כל התייחסות, ישירה או עקיפה או בצירוף מסמכים, בדבר מעמדו בחברה, שותפותו בשותפות, תחומי אחריותו או היעדר אחריותו בחברה, או אחריות של גורמים אחרים.
בתאריך 30/08/16 ניתנה החלטה מפורטת בטענה של סילוק על הסף נגד הנתבע, בה נקבע כי הבקשה נדחית וכי על התובע להוכיח טענותיו בשאלת הרמת המסך.
בתצהיר הנתבע לא ניתנה תמונה אמיתית, כנדרש בתצהיר עדות ראשית בדבר מעורבותו. משכך, יש לפנות לחקירה נגדית ולדלות עובדתית את העולה ממנה.
הנתבע מודה בעצמו בסיכומיו כי השותפות התפרקה והוא נותר הבעלים היחיד (סעיף 19). זאת החל מחודש מאי 2015. לטענתו היה משקיע בלבד , בעוד שהחברה נוהלה ע"י שני בעלי מניות אחרים יוסי קול ויוסי רייבי. אולם מחקירתו הנגדית של התובע הוכח כי היה מעורב מאד בכל העניינים ובמהלך ניהול החברה וניסה להרחיק את עצמו רק בדיעבד. כפי שנראה מטה הנתבע ידע מהתחלה שאין רווחים לחברה ושהיא בקשיים והמשיך להפעילה חודשים רבים. תוך ידיעה כי אין לתשלום לעובדים. בכך מתקיים הנדרש בסעיף 6 לחוק החברות בדבר "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה" וכן מודעות בעל המניה לשימוש כאמור.
הנתבע אינו מכיר את התובע (עמ' 14 ש' 11-12), וטוען כי מעולם לא שוחח איתו. כשנשאל לעניין ניכוי שווי ארוחות עונה "ת. יש לי שני מנהלים שם. את התובע אני לא מכיר, את העד הראשון בבוקר אני פגשתי אותו והערתי לו שהוא לוקח גבינת חלומי שהיא יקרה מאוד. עשרות פעמים ראיתי את נחמן אוכל. את התובע לא ראיתי. מעבר לכך יש לי שאלה למנהלים, במפורש אמרו לי כולם אכלו שם. על גולדשטיין אני מעיד שראיתי אותו אוכל וראיתי שהוא לקח בקבוקי שתייה וננזף על כך. ש. על כל יתר העובדים אתה אומר שאתה לא ראית. ת. יכול להיות שראיתי את הוותיקים." (עמ' 14 ש' 18-23) (דגש ש.ש.). מדבריו ניכר כי בא למקום, אישית, נכח ודאג לניהולו והעיר לעובדים. גרסתו זו מעידה על מעורבות בניהול ברמה אישית .
בהמשך אומר "ת. אתה שואל יום יומי, אני לא יום יום שם... אני לא קיזזתי זה הנהלת חשבונות... היה דף שמי שלא אוכל כתב שהוא לא אכל. בסוף כל חודש ישבו עם כל עובד ודיברו על זה, אם לא אכל לא הורידו לו. ש. עד שסוף סוף יש עובדה אחת שאתה יכול להעיד עליה מידיעה אישית. למה זה לא כתוב בתצהיר שלך. שעושים כל חודש חשבון עם העובד. ת. כי לא עלה על דעתי שכולם פתאום לא אוהבים את האוכל." (עמ' 14 ש' 28- עמ' 15 ש' 3). מסתבר אפוא כי בחקירה הנגדית הנתבע כן ידע מהם הנהלים, השוטפים והיום יומיים בחברה, והעיד עליהם, אף שלא עשה כן בתצהירו. יתר על כן התברר כי בתו של התובע ערכה את הדוחות. חרף זאת לא הוזמנה להעיד מטעמו. גם אם היה לה תפקיד זוטר, המידע היה בידה והועבר לאביה-הנתבע.
הנתבע העיד דבר והיפוכו.
בנוסף טען הנתבע כי שניים מילדיו הועסקו בתפקידים זוטרים האחד כטבח והשנייה כמזכירה. יש להדגיש כי תפקידו של הטבח היה מהותי וחשוב מאוד מאחר ומדובר במקום קטן שלטבח הייתה האחריות על המזון - עיקר הפעילות . על כן גם אם הגדרתו "טבח" אינה מעידה על משמעותו וגם אם ה "מזכירה" והטבח לא היו קצה הפירמידה היו הם הבסיס היציב שלה והנתבע אביהם היה ראש הפירמידה.
בתיק גולדשטיין (סע"ש 57817-11-15 גולדשטיין נ' פיצה יהלום ואח' (להלן: תיק גולדשטיין)), נשאל הנתבע מה היה התפקיד של בנו ועונה "ת. באיזה תקופה אתה מדבר? באופן עקרוני תקופה ארוכה הוא היה אחראי על המטבח, טבח. אחרי זה בסוף כשהגיע זאב שהוא היה מנהל המטבח למעשה היה לו... הוא היה ת.פ. של זאב". (תיק גולדשטיין ע' 23 ש' 18-20). גם מדבריו עולה כי תקופה ארוכה בנו היה אחראי על המטבח וברור שזה היה תפקיד מהותי בחברה. בתיק גולדשטיין אומר לגבי בתו "מזכירה רק בתקופה האחרונה. הייתה מזכירה קודמת שני השותפים ביקשו לוותר עליה וביקשו שאביא את הבת שלי וילמדו אותה היא עבדה חמישה שישה חודשים" (תיק גולדשטיין ע' 23 ש' 21-22). דהיינו בתו למדה את העבודה וידעה אותה היטב.
זאת ועוד הנתבע לא הביא את שני המנהלים האחרים א ף לא צירף אותם כנתבעים נוספים.
גם אם לנתבע סכסוכים משפטים איתם יכול היה לבקש לצרפם כנתבעים לו סבר שהאחריות עליהם. הנתבע נחקר בתיק גולדשטיין ומאשר בעדותו שהשותפות פורקה אולם טען כי לא ניתן לו לראות את הסכם הפירוק "ש. אני אומר לך שקיבלת על עצמך את כל החובות לעובדים ואת כל התשלומים שהיו אמורים להיות מושלמים לעובדים . זה נכון? ת. לא. ש. זה לא היה כתוב בהסכם? ת. לא. והראיה שיש כנראה תביעה שאני תובע את שני השותפים האחרים בבית דין רבני. הגשנו ודחינו בדין תורה. ש. למה מילה ממה שאתה אומר עכשיו.. לא מופיע בתצהיר שלך ולמה לא טרחת לצרף את כתב התביעה שהגשת נגדם? ת. אני לא מבין מה זה רלוונטי. ש. על מה תבעת אותם? ת. מצג שווא באופן עקרוני, הם קיבלו ממני 170,000 ₪ כל אחד כדי לצאת ולשחרר את המניות התברר ובדיעבד שזה לא היה מגיע להם וזה לא היה הגיוני. בין השאר לשאת בעול של החובות". (ע' 21 ש' 11-26) (דגש ש.ש.). בתחילת עדותו נשאל אם קיבל על עצמו את כל החובות לעובדים וענה "לא". בסוף אותם משפטים אישר: "בין השאר לשאת בעול של החובות". דבר והיפוכו בנשימה אחת. ניתן עם זאת להסיק כי באחריותו היה לשאת בכל החובות, באופן אישי , וכי שילם ל"שותפים" כדי לקבל את המניות ואת בלעדיות זו. משכך , עונה לדרישה להרמת מסך ע"פ הפסיקה המתייחסת ל"נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."
עוד, הנתבע ענה תשובות ציניות, שלא היו מקומן. גם בעת מתן העדות ניכר היה זלזול במעמד ובעובדים. יתר על כן הנתבע סותר את עצמו בהתחלה מציין שלא קיבל על עצמו את כל חובות העובדים (ש' 15-16), ובאותן רשימה אציין בסוף בין השאר לשאת בעול של החובות (ש' 26). משמעות הדברים היא כי כשהנתבע קנה מהשותפים את חלקם קנה בקניה זו גם את כל החובות והוא מאשר זאת (ע' 21 ש' 27-30).
לדבריו משלם 35,000 ₪ כל חודש מכיסו הפרטי. בגרסתו הוא עובד כיועץ בטיחות (ע' 22 ש' 1, ע' 23 ש' 1-3). מעדותו עולה כי הוא משתכר שנתי כ-400,000 ₪ לשנה וכי הסיבה שהוא משלם את החובות למרות שהחברה פורקה היא: "יש מה שנקרא ערבות אישית. לקחתי הלוואה שאני חתום עליה 500,000 ₪ מהמדינה קופה לעסקים קטנים והביטחונות שלי היו ערבות להלוואה הזאת ואני משלם את זה חודש בחודשו, 10,000 ₪ על ההלוואה הזאת בלבד. תנובה פרסו לי את זה ואני משלם בשותפות עם השניים האחרים אבל יש עוד כמה חובות. ש. מה עוד שאר החובות? ת. אחד תבלינים שהיה לו ערבות אישית שלי. כל אלה שהיה להם ערבות אישית תבעו אותי ואני משלם חודש בחודשו". (תיק גולדשטיין ע' 23 ש' 5-14) (דגש ש.ש.). מדובר ב"עירוב נכסים" קלאסי.
הנתבע היה מעורב עד מעבר לראשו במחויבות אישיות וערבויות אישיות כלפי החברה נושיה וספקיה. היה מודע לספקים, לחובות לספקים, לחובות למדינת ישראל שגם בפניה הציג מצב של עסק שהוא בעליו באופן אישי לצורך קבלת כספים, , ולמעשה היה מודע לאורך כעל הזמן לכל המתרחש בחברה וניתן בהחלט לומר כי חדל גם באמור בסעיף 6 א וגם באמור סעיף 6 ב לחוק החברות, באופן המצדיק הרמת מסך.
כפי שנראה בהמשך, התצהיר מטעמו היה לקוני ולא בכדי - כדי להרחיק את עצמו ככל האפשר מהמחויבות האישית בניגוד למצב בשטח, וכעולה מעדותו בחקירה נגדית .
בהמשך הנתבע עונה "אני היום נכנסתי לתלושי השכר. בכל תלוש שכר יש 10 ₪ אבל בסכום הסופי אני לא רואה ש-10 ₪ האלה ירדו. 10 ₪ זה לארוחה אחת?" ניכר אפוא כי הנתבע יודע לקרוא תלושים ואלה היו ברשותו .
כנשאל הנתבע מי ישב עם אותם עובדים לברר אם אכלו או לא אכלו ענה "המזכירה. ש. הבת שלך. ת. כן, בסוף הבת שלי, חלק מהזמן יוסי רייבי" (עמ' 15 ש' 9-13).
מכאן עולה שהיה לנתבע מקור אינפורמציה משפחתי מהימן, בנוסף לכך שהיה נוכח במקום.
כשנשאל הנתבע "ש. הבת שלך ערכה את הדוחות האלה, למה היא לא זומנה... הבת שלך היא היחידה שיכולה לדעת ולא הגיעה ואתה אומר אני לא יודע. ת. לא עלה בדעתי שזה עניין בכלל להביא אותה, שמישהו יחלוק על זה." (עמ' 15 ש' 12-22). תשובה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה לפיה מי שיכול היה להביא עד או ראיה ולא הביא אותה, חזקה שהיו פועלים נגדו. מה יותר פשוט לנתבע מלהביא את ביתו בשאלת ניכוי סכום האוכל מהשכר או לעניין חישובי אחר בו עסקה ועליו נשאל.
שיטה זו של מענה " לא עלה בדעתי" מאפיינת את הנתבע. הגם שהוא מיוצג. כך למשל בעניין הכיסאות לישיבה אומר "אני יכול להביא עשרות עדים שיעידו שהם ישבו. לא עלה בדעתי שהם יכחישו את זה." (עמ' 16 ש' 11-16) ועוד ועוד . כך גם לא ידע לענות מדוע לא כתב זאת בתצהירו, שלא ניתן לשים כסאות בפס העבודה (דגש ש.ש.).
באשר למצב הכלכלי של החברה נשאל "ש. אתה טוען שהמסעדה נקלעה לקשיים. אמרת שבכל החמישה חודשים האחרונים היה מצב קשה כלכלי מאוד במסעדה. ת. כן. לאורך כל התקופה היה מצב קשה . חוץ מהחודש של פסח. ש. לשיטתך כל התקופה הייתה קשה מלבד פסח, כל התקופה הייתה תקופה של הפסדים. ת. כן. בשל הזרמות כספים. היה גם בתשעת הימים שהיה רווח כספי, בזמן שאף אחד לא אוכל בשר הגיעו אלינו הרבה הזמנות לפיצה." (עמ' 16 ש' 17-22) (דגש ש.ש.). מדבריו אלה עולה כי לפחות חמישה חודשים ידע הנתבע שהעסק בקשיים כלכליים אמיתיים ואף נדרש להזרים כספים. הנתבע לא הסביר מדוע לא חשב על טובתם של העובדים ועל מניעת יצירת חוב כלפיהם או הגדלתו, לפחות בנוגע לחמישה חודשים אלה.
הוכח מעדות הנתבע כי מתקיים האמור בסעיף 6 לחוק החברות בדבר ערוב נכסים. התובע הזרים כספים עת ידע על חוסר התכלית ועל הגדלתם של החובות. בין היתר החובות כלפי העובדים. בכך אין לראות את הזרמת הכספים כטובת החברה ונושיה אלא ההפך כהגדלת מצבת חובותיה במודע תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
עניין זה אף עלה בחקירה החוזרת "ש. נשאלת על ההפסדים שהיו בחברה ועל מצבה הכלכלי של החברה. תפרט לעניין זה ומתי גילית לעניין ההפסדים ובאיזה תקופות זה היה. ת. לאורך כל הדרך היו הפסדים שידעתי עליהם. שהחודש לא מכסה את עצמו זה נקרא הפסד" (עמ' 17 ש' 25-27) (דגש ש.ש.). ניכר אפוא, גם במענה לחקירה חוזרת, כי לכתחילה ועד הסוף הנתבע ידע שיש הפסדים ובכל זאת המשיך לנהל את העסק. בכך הגדיל באופן מודע מתחילת הדרך ולאורכה את החובות לעובדים, לספקים ולנושים השונים תוך שהוא נותן הלוואות, חותם על ערבויות אישיות כלפי כולי עלמא לרבות המדינה כבעלים ובעל מניות של החברה .
הנתבע נשאל ביחס למועדי מסירת תלושי השכר, לעניין זה מאשר הנתבע כי ראה את האימייל ובו התלושים שהגיע מרואת החשבון "ש. אתה ראית את האימייל הזה. ת. לא כל חודש אבל היו חודשים שבוודאי ראיתי. ש. את האימייל המפרק לא לקח לך. יכולת לצרף העתקים של תלושי השכר, למה לא צירפת. ת. מישהו העלים את המחשב, הוא אינו ברשותי. ש. אימייל לא קשור לחומרה של מחשב, הוא קשור לאימייל ואתה יכול להוציא את זה מכל מקום בעולם. ת. אני "פסה" לא טוב בדברים האלה." (עמ' 16 ש- 29-עמ' 17 ש' 4) (דגש ש.ש.). מעדות מתחמקת זו עולה כי לתובע הייתה נגישות לכל התלושים בכל זמן, בוודאי בזמן אמת ויכול היה לדעת את תוכנם ואת עלויות השכר. אף בכך יש להעיד כי הדברים היו בידיעתו, לרבות הסכומים היוצאים, ההפסדים וכל הנוגע לניהול העסק. משכך היה לו המידע מכוחו יכול היה להימנע מלהונות את העובדים או לקפח את שכרם או זכויותיהם ולא עשה כן. כך מעדותו במפורש.
הנתבע טען בסיכומיו כי עדותו נבעה מצערו ועצבונו על סגירת המסעדה שהתקבלה בהחלטה של הקרובים לו משלא היה במצב נפשי לקבל החלטות הרות גורל אלה, ו כך העיד על החובות אליהם נקלע. אין לקבל טענה זו. הנתבע העיד , בצלילות, בציניות, ומתוך הבנה מדוייקת של המעמד.
הנתבע הפנה לתיק גולדשטיין בו הוסכם בין הצדדים, באופן שקיבל תוקף של החלטה, כי יהווה חלק מהליך זה. "ש. כמה חובות יש לך בסה"כ? ת. 1,700,000 ₪ אני עדיין משלם חובות כל חודש (ע' 21 ש' 27-28 תיק סע"ש 57817-11-15). ובהמשך שם: "ת. רק לציין שאני הייתי בהתמוטטות במשך שבועיים לא קמתי מהמיטה. הייתה לי התמוטטות נפשית למרות שאתה מציג את זה שאני איזה נוכל בינלאומי..."(תיק גולדשטיין ע' 24 ש' 1-3). אולם כשנשאל מדוע לא צירף מסמכים רפואיים ענה " לא ראיתי צורך ורלוונטיות" (שם ש' 4-5). אותה זחיחות , בגינה הנתבע כשל להוכיח טענות שנטענו בעלמא בעדותו בדבר מצבו הבריאותי לכאורה ושאף לא באו כלל לידי ביטוי בתצהירו.
עיון בפרוטוקול הדיון בתיק גולדשטיין מעלה תמונה חמורה עוד יותר בדבר מעורבותו של הנתבע ואחריותו למתרחש.
הנתבע מאשר שם, שחתם על הסכם לרכישת העסק יחד עם עוד שני שותפים ומאשר כי היה הסכם בין השותפים אולם לא צירף אותו לדבריו "לא קיבלתי ייעוץ משפטי מלכתחילה לצרף אותו ואני לא גאון לצרף מסמכים" (ע' 21 ש' 8). פרט לציניות המיותרת הייתה לנתבע ההזדמנות להסיר מעצמו את האחריות באמצעות הבאת ההסכם ולא עשה כן – לפיכך עניין זה ייזקף לחובתו.
בעדותו של הנתבע בתיק גולדשטיין נשאל מדוע לא צירף את דוחות הנוכחות שהועברו לרואת החשבון ועונה "אני מיוזמתי לא ידעתי מה לצרף ומה לא לצרף יש עורכת דין שלקחה על עצמה את הטיפול בי. מה שהיא אמרה לצרף נתתי. ש. מי זאת רואת החשבון. ת. חדוה אופק. ש. יש לך איזה מניעה להרים אליה טלפון ולבקש ממנה העתקים? ת. לא. אני חושב שיש גם לי את העתקים האלה ".
(תיק גולדשטיין ע' 23 ש' 26-31) (דגש ש.ש.).
ברור כי לנתבע יש את כל המידע הזמין תחת ידו לרבות נוכחות העובדים. מידע זה לא צורף לתצהיר ואף בכך יש להקים את החזקה המשפטית כי אי הגשת מסמכים שהיו יכולים לתמוך בגרסת הנתבע, חזקה שהיו פועלים לרעתו.
זאת ועוד הנתבע מודה כי הוא היה מורשה החתימה היחיד בחברה (ע' 24 ש' 19-20 לתיק גולדשטיין). "לא. אף אחד לא היה רק אני. השותפים היו היחידים בחתמו אני לא חתמתי. אחר כך אני השארתי פנקס מלא חתום" (דגש ש.ש.).
מנהל המסעדה מר זאב לא היה מורשה חתימה ולמעשה הנתבע היה מורשה החתימה היחיד לאחר פירוק השותפות.
הנתבע נשאל בקשר לגובה החוב. "ת. זה חוב שהצטבר בשנה וחצי, אני מחשיב בזה את הפניה אני היחידי שקניתי השקעתי בפניה ואחרי זה כל חודש הוספתי 150,000-200,000 ₪ לפי הצרכים. ניסנו לייבא סושי כשר מחו"ל ונחלנו מפלה. ש. כמה זמן לא שילמתם לספקים. ת. לא יודע בוודאות. שלושה חודשים אחרונים כמדומני לא לכולם אולי..." (תיק גולדשטיין ע' 24 ש' 21-32). אם כן התקופה בה החל החוב להיווצר היא של כשנה וחצי. מעדותו עולה כי העדיף נושים על פני נושים אחרים, קל וחומר על פני העובדים, על פי מי שתבע אותו בפרט לכספים שהשקיע וגם לקח הלוואות. בהמשך עולה לדבריו כי החברה הייתה "על הקשקש" (ע' 25 ש' 2 לתיק גולדשטיין).
קריאת כל הפרוטוקול (ע' 25 לתיק גולדשטיין) מצביעה על התנהלות חמורה של הנתבע. העובדה שזאב אמר לו שאין סיכוי לעמוד בעסק, הייתה ידועה לנתבע הרבה קודם. הוכח להנחת דעתנו אם לא למעלה מזה כי יש מקום להרים את המסך בין החברה לבין הנתבע ולחייבו בחובותיה.
באשר להתנהלות המעוולת כלפי העובדים נשאל "ש. אמר פה מר אמיתי שאתם התחייבתם להסכם הרכישה לשלם הבראה וחופשה למה לא שילמתם. ת. לא זוכר. ש. אתם רכשתם מפיצה יהלום את המסעדה אתה יוסי קול ויוסי רייבי באותו הסכם אתה חותם באופן אישי. ת. כן. ש. אני אומר לך שבהסכם התחייבתם בסוף ההסכם בסעיף 14 משלם לעובדים דמי הבראה ודמי חופשה. ש. שילמתם. ת. לא יודע... אם כתוב ככה ואני חתום על זה אני לא מכחיש. לא יודע על מה התחייבנו, אני לא קשור למימון של תשלומים של המסעדה. לא הייתי מעורב". (ע' 25-26 לתיק גולדשטיין). כפי שציינו לעיל, הנתבע היה מעורב עד צווארו וכל המידע היה תחת ידיו בזמן אמת. עדותו כי "לא יודע" אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא חתם באופן אישי כפי שהעיד בהסכם הרכישה מפיצה יהלום והיה אמור לדעת את התחייבויותיו על פי הסכם זה. ו"לא הכחיש".
התובע הוכיח חד משמעית, כי הנתבע היה ערב בערבויות אישיות כבר מהסכם הרכישה עליו חתם באופן אישי ולפיו היה אמור לדעת מצב החברה . התחמקותו בדיעבד אינה עולה בקנה אחד עם רמת המעורבות המופיעה בהסכם הרכישה שהוצג בפניו ועם המעורבות שלו לכל אורך הדרך .
הנתבע נשאל בקשר למכירת העסק ומאשר שהכסף של מכירת העסק "נכנס לחשבון הבנק זה היה התנאי כדי לצמצם את מסגרת האשראי. ש. למה לא שילמת עם זה כסף לעובדים. ת. כי הבנק חנק אותי והבנק הוא נושה ראשון עד כמה שהבנתי. ש. אתה היית ערב לחשבון זה. ת. כן. ש. והבנק חייב אותך באופן אישי. ת. נכון, ידעתי שהם יקבלו את זה במסגרת פירוק החברה..." (ע' 26 לתיק גולדשטיין) (דגש ש.ש.).
הוכח כי הנתבע פעל על פי האינטרסים מובהקים שלו, בהעדיפו את הבנק ומתוך שלקח בחשבון את המוסד לביטוח לאומי כמי שישלם לעובדים את חובותיו, במסגרת פירוק החברה כך פעל במחשבה ולכתחילה! כעולה מעדותו (ראה גם ע' 30 ש' 8-15 לתיק גולדשטיין).
יש לראות זאת בחומרה רבה בפרט לנוכח העובדה שמי שהגיש את הפירוק הוא זאב עמו התובע ביחסים טובים (ע' 27 ש' 1-2). עוד הוכח כי כרטיס האשראי לתשלום אגרת פתיחת תיק הפירוק היה של הבן של הנתבע "ת. יכול להיות. זה הסכם בין הבן שלי לבין זאב. הבן שלי היה חייב לזאב כסף אני משער. אני לא שילמתי את זה. לא הייתה לי בעיה לשלם את הפירוק. סירבתם". (ע' 27 שם) (דגש ש.ש.). בכך מאשר הנתבע גם כי ניסה להתנות את הגשת הפירוק, על ידי אנשים מטעמו, בכך שלא יתבע אישית. מבחינתו גם המוסד לביטוח לאומי היה לכתחילה-"שותף" לחובותיו.
עוד עולה מעדותו כי מתוך ה- 85,000 ₪ שקיבל על מכירת המסעדה שילם על שכר דירה ושילם לבנקים (עמ' 30 ש' 8-15), תוך שהוא מעדיף אותם על פני שכר עובדיו.
די והותר בכל האמור לעיל להראות כי הנתבע 2, מר אליהו דוד ליברמן, פעל באופן המצדיק הרמת מסך על פי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, והתנהגותו עולה כדי החריג המצדיק סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד.
אך לאחרונה ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 13694-07-16 מעגלי תיירות בע"מ ואח' נ' יעקב ליברמן ואח' (פורסם בנבו) ובו קובע ביה"ד הארצי הנכבד כי "חילופי בעלויות באופן שחברה מעסיקה שנקלעה לקשיים כלכליים ומצויה בהליכי פירוק מעבירה את עסקיה לחברה אחרת ונותרת עם חובות לעובדים עשויים להוות עילה להרמת מסך..." (סעיף 45 בפסק הדין והאסמכתאות שם).
ניתן ליישם היטב פסיקה זו והפסיקה באסמכתאות שם לעובדות שבפנינו ולפיהן הוכח כי התנהגותו של מר אליהו דוד ליברמן בניהול העסק תוך ידיעה על היעדר מקור לתשלום זכויות לעובדים, גם לתקופת העסקתו וגם לתקופה קודמת לכאורה של שותפים אחרים, מהווה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, ומצדיקה הרמת מסך כלפיו כבעל המניות בה.
זאת בנוסף להיות העסק עסק משפחתי ולעירוב הנכסים שהוכח באופן מובהק כמפורט לעיל.
משכך, מר ליברמן הוא הנושא בחיובים השונים שנתבעו בפסק דין זה ויוחלט בהם לטובת התובע.
אשר לרכיבי התביעה השונים בהליך זה - נדון בהן במפורט.

תקופת עבודתו של התובע
נטל ההוכחה בדבר תקופת העבודה מוטל על כתפי התובע. לגרסתו טען כי החל לעבוד ב-01/08/15, אולם תלושי השכר מעידים על תאריך תחילת עבודה ביום 01/09/15.
לטענת התובע שולם לו בתלוש ספטמבר עבור חודשיים. גרסה זו הועלתה לראשונה בעדותו ואינה מצוינת בתצהירו. לגרסת הנתבע מדובר בהרחבת חזית פסולה שיש לדחותה.
לתובע ניתנה הזדמנות להוכיח טענתו באמצעות דו "ח נוכחות או הודעת וואטסאפ בינו לבין מי מהנתבעת 1 וזאת לא נעשה. לדבריו: "אין לי כל כך דרך להוכיח. התחלתי לעבוד חודש ראשון ואז חודש ראשון לא שילמו לי ואמרו שיביאו לי הכל ביחד בחודש השני. ש. יש לך דוח נוכחות לחודש זה. ת. אמור להיות לי. נראה לי שהכנסתי אצבע. ש. הצגת אותו בהליך זה. ת. נראה לי שכן. ש. יש לך איזשהי הוכחה אחרת, הודעת וואטספ. ת. לא בשלוף. ש. למעשה יש לנו רק לסמוך על המילה שלך. ת. כן." (עמ' 11 ש' 2-14) (דגש ש.ש.).
בתצהיר התובע בסעיף 14 נאמר "לא זו אף זו, עבדתי למעשה 3 חודשים אצל הנתבעים והחל מחודש אוגוסט 2015, כאשר התלוש שהוצא לי הוצא רק עבור חודש ספטמבר."(דגש ש.ש.) האמור בתצהיר לא עולה בקנה אחד עם טענתו בחקירה הנגדית שקיבל חודשיים במשכורת אחת.
משכך ומשלא הביא התובע דו "ח נוכחות או הודעת וואטספ לכתחילה, אין לקבל את טענתו בדבר תקופת העבודה של ארבעה חודשים . ביחס לחודש אוקטובר המציא התובע דוח נוכחות. כך שככל שהיה בידיו היה ממציא גם לאוגוסט.
מתקבלת טענת הנתבע כי עבד מיום 01/09/15 בלבד ולתקופה של חודשיים וששה ימים .
הנתבע טען כי התובע הגיש תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי במסגרתה תבע 6,600 ₪ עבור שכר עבודה. התובע לא הציג את הוכחת החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי. לפיכך אין לנו ידיעה מהם הרכיבים בגינם תבע במוסד לביטוח לאומי. ברי כי אין מקום לחייב את הנתבע בסכומים ששולמו לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי בגין רכיבים ספציפיים ,ואין לתובע זכות לקבל פעמיים סכום בגין אותו רכיב.
התובע טען כי לא קיבל שכר עבור חודש אוקטובר בסך 4,400 ₪ וכן בגין 6 ימים של חודש נובמבר בסך 1,200 ₪ (סעיף 18 לתביעה). אולם על פי החישוב שלו, מדובר בסך כולל של 6,600 ₪. לטעמנו 4,400+1,200=5,600. לפיכך עצם התביעה על 6,600 ₪ אינה נכונה.
הנתבע טען כי לכל היותר היה מקום לחייב את החברה בשכר עבודה. אולם במקרה זה, לאור כל האמור לעיל, והרמת המסך יש לחייב בשכר התובע גם את הנתבע.
על פי תלוש ספטמבר 2015 הסכום של 4,400 ₪ לחודש אוקטובר מתקבל על הדעת, וכך גם ההפרש לשישה ימים בנובמבר, ודי בכך כדי להרים את נטל ההוכחה על הסכום של 5,600 ש"ח .
התובע הודה כי הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי "כן הגשתי ועדיין לא קיבלתי". כמו כן מודה התובע "אני לא חושב שמגיע לי פעמיים" . כך גם מתייחס לתשלום הודעה מוקדמת.
יחד עם זאת מציין כי יש רכיבים שאינם משולמים ע"י המוסד לביטוח לאומי, כמו הלנת שכר ופיצוי בהעדר שימוע וכד'.
במועד הדיון, 18/02/18, נקבע בהחלטה (עמ' 17) כי במידה והתובע יקבל את הכסף מהביטוח הלאומי יגיש את אישור מוסד הביטוח הלאומי על התשלום. אולם אישור זה או הוכחת חוב לא הוגשו.
הנתבע ישלם שכר עבודה זה. אולם, ככל שהתובע קיבל סכום בגין שכר עבודה מאת המוסד לביטוח לאומי יקוזז סכום זה מהסכום של 5,600 ₪.

הודעה מוקדמת
התיאור שתיאר התובע בדבר נסיבות פיטוריו ופיטורי כל העובדים בהודעת וואטספ שנשלחה לעובדים ללא מתן מכתב פיטורים, הודעה מוקדמת או שימוע, הוכח כנכון ולא נסתר . דהיינו כי בתאריך 06/11/15 שלח מר זאב, האחראי מטעם החברה והנתבע, באחת מקבוצות הוואטספ הכלליות של העובדים הודעה לפיה: "בוקר טוב עקב בעיות כלכליות פיצלה כרגע סגורה עד הודעה חדשה, העדכן על פרטים נוספים בהמשך" (טעות במקור) בהמשך נכתב "זאב נכון לעכשיו אין כרגע משכורות מחר מכיוון שאין כסף ברגע שיהיה משהו אחר יעדכנו אתכם" דהיינו, נטען כי עקב מצבה הכלכלית הקשה של החברה נסגר בית העסק עד להודעה חדשה, וכי לאור האמור אין לחברה כסף לשלם משכורות לכלל העובדים (להלן: הודעת הסגירה).
העובדה שהחברה נקלעה לקשיים ושמר ליברמן נקלע לקשיים , אם וככל, באופן אישי, לא מצדיקה התנהגות נלוזה זו, והיה מקום לכנס את העובדים, להודיע הודעה מוקדמת, מאחר ועניין הקשיים הכלכליים הוכח כי היה ידוע למר ליברמן זמן רב ולפחות חמישה ח ודשים קודם, ולעשות את התהליך באופן המכבד את העובדים שהשקיעו כל מרצם בעסק שלו.
הנתבע טען כי חישוב התובע בדבר הודעה מוקדמת אינו נכון ,נוכח חודשיים עבודה, וצריך לעמוד על סך של יומיים ובשיעור של 378 ₪ (27 ₪ כפול 7 שעות כפול יומיים). הנתבע עשה את החישוב על דרך האומדנא.
גם אם נקבל את החישוב של הנתבע, בהיותו מדויק ונכון יותר מחישוב התובע, מכל מקום התובע תבע את הסך של 4,400 ₪ גם בגין הרכיבים של פיטורים שלא כדין והעדר שימוע. מצאנו כי רכיבים אלו הוכחו. ניתן היה במועד מוקדם לפטר באופן ראוי , מכובד, בהודעה, גם אם לא הייתה משמעות לשימוע בחדלות הפירעון.
באגב יאמר כי התובע לא הוכיח כי הגיש תביעה לדמי אבטלה ובעניין זה , נזנחה תביעתו.
הנתבע 2 ישלם לתובע בגין הודעה מוקדמת, פיצוי בגין העדר שימוע ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין, סך של 4,400 ₪. ככל שרכיב הודעה מוקדמת שולם במוסד לביטוח לאומי יקוזז הסכום ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין רכיב זה בלבד .

פדיון חופשה
כעולה מתלושי השכר, לא נצברו בהם לטובת התובע ימי החופשה. אולם, הוכח כי התובע עבד חודשיים וששה ימים בלבד. לפיכך, תביעתו לארבעה ימים אינה נכונה.
טען הנתבע כי יש לערוך את החישובים לפי סעיף 3. (ג) (2) לחוק חופשה שנתית במקרה בו עבד התובע פחות מ 240 ימים. על פי חישוב הנתבע, בספטמבר ואוקטובר עבד 41 ימים, ולפי הוראות הדין, לכל היותר היה זכאי לקבל סך של 189 ₪.
בעניין זה יש לקבל את חישוב הנתבע כנכון, ולהעדיפו על חישוב סתמי כללי ומוטעה של התובע.
הנתבע ישלם לתובע סך של 189 ₪ בגין פדיון חופשה. ככל שרכיב זה שולם בהוכחת החוב על ידי המוסד לביטוח לאומי, יקוזז הסכום ששולם עבור פדיון חופשה על ידי המוסד לביטוח לאומי מהסכום לעיל.
הפרשי פנסיה.
התובע טען כי לא הופרשו בגינו הפרשות לפנסיה, ואף ציטט את עדות הנתבע כי לא הפריש שום דבר ולא בדק אם הופרשו הפרשות לפנסיה, (עמ' 29 שו' 13-18).
לפיכך, תבע התובע סך של 4,400 ₪ במכפלת 4 חודשים ובמכפלת 6% בסך 1,056 ₪.
נוכח קביעתנו לעיל, כי עבד חודשיים וששה ימים, ממילא החישוב אינו נכון.
הנתבע טען כי התובע כלל לא היה זכאי להפרשות פנסיה כאשר עבד חודשיים בלבד, ולא צבר את הוותק הנדרש, בגין 6 חודשים במקום העבודה. עוד טען הנתבע כי התובע העיד שתאריך הלידה שלו הוא 28/4/1996 (עמ' 12 ש' 5). ומכאן כי בתקופת עבודתו לא הגיע לגיל 21, ולכן לא היה זכאי להפרשות לפי צו ההרחבה לפנסיית חובה במשק.
כפי שציינו לעיל, חישובו של התובע מוטעה ויש לקבל את טענות הנתבע בעניין העדר החובה החוקית להפרשות לפנסיה, בנסיבותיו האישיות של התובע, תקופת העבודה וגילו.
לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית.
בעניין זה לא מתערב בית הדין במה שנקבע בתביעת החוב מול המוסד לביטוח לאומי.

הלנת שכר.
התובע טען כי החברה והנתבע היו משלמים את שכר התובע ויתר העובדים בכל חודש קלנדרי, ובכך הלינו באופן קבוע את שכרו.
לטענתו, נטל ההוכחה בדבר התשלום בזמן מוטל על כתפי הנתבע, שיכול וצריך היה לצרף תדפיסי בנק שהודה שהם ברשותו.
עוד טען התובע כי הנתבע 2 נשאל על כך בחקירתו, ואישר זאת. אין לקבל טענה זו כפי שיובהר מטה .
הנתבע טען כי נטל ההוכחה על כתפי התובע וזה לא הורם "ש. יש לך הוכחה לגבי זה שהשכר שולם לך באיחור. ת. לא." (עמ' 13 שורות 24-25). עוד טען כי החובה לשלם בזמן חלה על החברה ולא על הנתבע, ולכן בהלנה יש לחייב רק את החברה וכן טען הנתבע כי אין בידו ידיעה האם תבע התובע הלנה מאת המוסד לביטוח לאומי.
עוד טען הנתבע כי מתקיימות הנסיבות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, המקנות לבית הדין סמכות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, כגון טעות כנה, נסיבות שלמעביד לא הייתה שליטה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין. ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. לטענת הנתבע גם רשלנות מצד מעסיק יכולה להחשב כטעות כנה ובתום לב.
בעדותו של הנתבע הוא מציין "המשכורות היו מוכנות, התלושים ב 9 לחודש, הצ'קים היו מוכנים ב – 9 לחודש. אדון נחמן גולדשטיין יודע את זה שהצ'קים היו בשולחן וכל אחד בזמנו החופשי היה בא למשרד ומבקש את הצ'ק שלו, הוא יכול לבוא בתשיעי, ויכול לבוא גם בעשירי וב – 12. הצ'קים היו מוכנים, התלושים יצאו ב 9 לחודש. " התובע לא סתר עדות זו.
מהתלוש שצורף לתצהיר התובע לא יכולנו ללמוד על מועד הנפקתו, מאחר והוא הוצא במועד מאוחר יותר, לצורך ההליך (17/1/16).
יש לקבל את טענת התובע כי מר ליברמן יכול היה לקבל תדפיסי בנק או מסמכים מהמפרק בנוגע למועד הפקדת הצ'קים. (עמ' 32 לפרוטוקול). אולם בעניין זה העיד הנתבע כי "תלושי השכר היו בחבילה באימייל ב 9 לחודש מרואת החשבון, זה היה במשרד". ( תיק גולדשטיין עמ' 16-17).
התובע לא הוכיח כי שכרו הספציפי הולן ולו ביום . עדות הנתבע בשני התיקים ,כל אחד בנפרד, הייתה כי ב 9 לחודש הצ'קים היו מוכנים, וכן התלושים, ולכן לא הוכחה הלנת שכר.
התביעה ברכיב הלנת שכר נדחית.
לא למותר לציין כי אין בכך לראות איזה שהוא תום לב או נסיבה לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר. התביעה לרכיב נדחית, מאחר ולא הוכחה הלנה. הא ותו לא.

קיזוז שווי ארוחות.
התובע טען כי קיזזו מדי חודש כספים בגין שווי ארוחות, 10 ₪, למרות שלא נהג לאכול במסעדה. לג רסתו מדובר בדרך פסולה כדי לפגוע בשכרו.
התובע העיד כי "ש. כשעבדת במסעדה אכלת. ת. לא. בהתחלה כן, ואחר כך כבר לא. ש. יש סלטים במסעדה. ת. כן. אבל העדפתי שלא" ( תיק גולדשטיין עמ' 13 שו' 20-23). מעדותו לא ברור מתי כן אכל ומתי לא אכל, ומה זה "בהתחלה" שעה שעבד סה"כ חודשיים וששה ימים.
הנתבע טען בחקירתו כי "את התובע הזה לא הכרתי".
כאמור לעיל, הגם שבתלוש השכר קוזזו 10 ₪ בגין שווי ארוחות, הרי שלפי עדות התובע בהתחלה אכל ואחר כך לא. מאחר והתחיל לעבוד בספטמבר, והתלוש הוא של ספטמבר, יש להניח שבחודש זה אכל ולכן הניכוי נעשה כדין.
התביעה ברכיב שווי ארוחות נדחית .

שעות נוספות.
התובע טען לעבודה בשעות נוספות אשר לא שולמו וכי שולם רק שכר הבסיס.
הנתבע טען כי בהעדר דו"חות נוכחות, לא הוכיח התובע שעות נוספות. לטענת הנתבע פרט לכך שהתובע עבד חודשיים בלבד עולה מתלושי השכר כי לא עבד שעות נוספות. עוד טען הנתבע כי התובע הודה בעדותו שערך רישום וקיבל תשלום עבור כלל שעות עבודתו "ת. זה היה לי כתוב השעות שעבדתי. לא היו הפתעות. ידעתי מה אני צריך לקבל... ש. מה שניתן לך בתלוש תואם את השעות מהאפליקציה. ת. כן. "(עמ' 13 שו' 11-17)(דגש ש.ש.).
התובע טען כי הנתבע נשאל מדוע לא צירף את דו"חות הנוכחות וענה "אני מיוזמתי לא ידעתי מה לצרף ומה לא לצרף, יש עורכת דין שלקחה על עצמה..." (עמ' 23 שו' 23-31, וכן עמ' 30 שו' 26-29). לפיכך, טען התובע שהנתבע לא מכחיש ולא מאשר את קיום השעות הנוספות.
התובע טען ל 50 שעות נוספות מדי חודש. אלה נתבעו בכלליות ללא הוכחת עצם ביצוע העבודה, שעות העבודה היומיות, העבודה הספציפית שבוצעה וכד' ובעניין זה הספק צריך לפעול לטובת המעביד (דב"ע נא/3-74 יצחק מנדלגרברג ואח' נגד אמנון אלוני פד"ע כג' עמ' 197). דברים אלה נכונים גם לאחר תיקון 24 לחוק.
בכל הכבוד היקף כזה של שעות נוספות ,כשבתלוש יש שעות שאינן עולות כדי משרה מלאה, אחרי חודש עבודה אחד, דורשות סיוע נוסף להוכחה. לכך יש להוסיף כי התובע אישר שמה שניתן לו בתלוש תואם את השעות מהאפליקציה. התובע טען שרשם את השעות ואף זאת לא הוצג על ידו .
בנסיבות אלה, נוכח תשובת התובע, ומשחדל להוכיח רכיב זה כולו או מקצתו , התביעה לשעות נוספות נדחית. לא הוכחה עבודה בשעות נוספות.
אין בית הדין מתערב בכל מה שנקבע בעניין זה בתביעת החוב במוסד לביטוח לאומי.

העדר הודעה לעובד.
התובע טען כי לא קיבל מאת הנתבעים טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו והיה בכך פגיעה בזכותו להודעה ובזכויותיו הסוציאליות.
עוד טען כי הנתבע לא העיד ולא הציג מסירת או טופס מטעמו.
ברכיב זה תבע התובע סך של 15,000 ₪.
הנתבע טען כי התובע לא תבע רכיב זה במסגרת תביעת החוב במוסד, וכי היה מודע לתנאי העסקתו היטב כעובד שעתי וכן ידע את תפקידו וגובה שכרו. וכי לא היו מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה. בנוסף, טען הנתבע בדבר גובה הפיצוי נוכח תקופת העבודה וכן טען כי הרכיב הינו כחובה של המעסיקה החברה ולא של הנתבע באופן אישי.
טענת התובע כי לא קיבל הודעה לעובד כדין, הוכחה ולא נסתרה. בעניין זה, אין חשיבות אם תבע או לא תבע מהמפרק את הרכיב.
יחד עם זאת, גובה הפיצוי הנתבע חסר פרופורציה לנסיבות הספציפיות של העסקה זו.
יש לדחות את טענת הנתבע כי תביעה זו יש לתבוע מהמעסיקה החברה ולא ממנו. הוכח כי הנתבע היה מעורב בכל פכי ההעסקה, בני משפחתו היו שליחיו עושי דברו בשטח, בתו בענייני פרוצדורה ובנו בענייני המטבח, כך שלמעשה החובה בדבר מסירת ההודעה חלה עליו , באחריות אישית, לא פחות.
בנוסף, בהרמת המסך גם חובת המעסיקה תיפול על כתפיו. משחדלה המעסיקה ולא מסרה הודעה לעובד, ישלם הנתבע סך של 4,400 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד. לטענו של בית הדין סכום זה משקף את רציונל הפסיקה.

פיצוי בגין הזכות לעבודה בישיבה.
התובע טען כי אולץ לעבוד בעמידה בעת שלא היה בכך כל צורך במסגרת העבודה. בכך נאלץ לעמוד במהלך כל יום העבודה. במסגרת תיק גולדשטיין (עמ' 12 שו' 8-20), העיד כי תפקידו היה "... פס מן. ש. מה זה אומר. ת. אני מקבל את ההזמנות ומגיש אותם. גם בגלידה. בעיקר מוציא את ההזמנות. מקליד אותן ומוציא ועונה לטלפונים. ש. היית גם מגיש לשולחנות. ת. לא. ש. יש דלפק ואתה עומד מאחורי הדלפק. ת. כן ומגיש. ש. זה לא משהו שהיה אפשר לבצע בישיבה. ת. הזמנות כן. וכשאין עבודה כן אפשר לשבת, לא חייבים לעמוד. ש. היו כסאות במסעדה. ת. כן. במסעדה היו אבל לא בפס". (דגש ש.ש.)
מעדותו זו של התובע עולה כי מרבית העבודה כפס מן לא ניתן היה לבצע בישיבה, מאחר ומאחורי הדלפק היה עליו לקבל את ההזמנות ולאחר מכן להגיש אותן ללקוחות. וכן העיד "ש. תמיד המסעדה מלאה במשמרות שלך. ת. כן, תמיד אנשים היו נכנסים ויוצאים ומזמינים". (עמ' 12 שו' 15-22). דהיינו הייתה תנועת לקוחות תמידית, ועבודה בדלפק כל היום וברציפות, ולכן לא הייתה אפשרות אמיתית לשבת נוכח אופי העבודה.
התובע טען כי הנתבע חדל בכך שלא הביא מצלמות להראות שהעובדים ישבו במהלך העבודה. על כך העיד הנתבע "כל העולם ראה אותם. הם יושבים שעם שעות בחוץ עם קפה... " (עמ' 33, ש' 14-19).
בעניין זה די בעדות התובע כדי להוכיח שעבודתו כפס מן לא א פשרה ישיבה נוכח מהות העבודה ותביעה זו נדחית.
גם העניין זה אין כל קשר לשאלה אם תבע או לא תבע את המוסד לביטוח לאומי. ממילא חוק הביטוח הלאומי אינו מקנה זכות בגין רכיב זה.

חגים
התובע היה עובד שעתי ולטענתו היה זכאי לתשלום בגין ימי חגים.
עוד טען כי הנתבע הודה שלא שילם עבור חגים. (עמ' 33 שו' 20-21).
בתצהיר התובע בעניין החגים טען התובע בכלליות, לעשרה ימים בשנה וכתוצאה לחמישה ימים בגין עבודתו.
הוכח כי התובע עבד בספטמבר, אוקטובר ו – 6 ימים בנובמבר. דהיינו חודשיים וששה ימים בלבד.
ראשית, התובע לא טרח לציין את הימים הספציפי ים של חגים בחודשים הללו. על פי הפסיקה ,נטל ההוכחה על כתפיו לפרט את ימי החג , ומש נטל זה לא הורם, דין התביעה להדחות.
זאת ועוד, בהתאם לצו ההרחבה לתשלום דמי חג, עובד שהשלים 3 חודשי עבודה, יהיה זכאי ל 9 ימי חג בשנה, בכפוף לכך שעבד ביום שלפני החג וביום שלאחריו, אלא אם כן נעדר בימים אלה מהעבודה בהסכמת המעסיק.
התובע לא הוכיח כלל את הימים, הנטענים כימי חגים וחובה זו קמה על פי כל הפסיקה, ובנוסף לא השלים כלל שלושה חודשי עבודה.
בנסיבות אלה, תביעתו לדמי חגים נדחית.

סוף דבר.
התקבלה טענת התובע להרמת המסך כנגד הנתבע וכמו כן דנו לעיל בכך שהנתבע חייב ברכיבים שוניםגם מכח הרמת מסך, וגם מכוח מעורבותו האישית הרבה וידיעתו את פרטי הדברים וכן נוכח מסמכים שהגיעו לידיעתו במהלך התקופה באופן שוטף, בפרט נוכח מסמכים שהוא עצמו הגיש בבקשה מיום 21/2/18 בצירוף תצהיר.
משכך, הנתבע יישא בתשלומים המפורטים מטה ואלו ישולמו לתובע .
שכר עבודה בסך 5,600 ₪ (בקיזוז מה ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין רכיב זה).
פיצוי בגין העדר שימוע, פיטורים שלא כדין ודמי הודעה מוקדמת בסך 4,400 ₪ (בקיזוז הסכום ששולם עבור הודעה מוקדמת על ידי המוסד לביטוח לאומי).
דמי חופשה בסך 189 ₪ (בקיזוז מה ששולם ברכיב זה על ידי המוסד לביטוח לאומי.)
בגין אי מתן טופס הודעה לעובד סך של 4,400 ₪.
סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבע לתובע תוך 30 יום, אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
הפרשות לפנסיה – רכיב זה נדחה.
הלנת שכר – רכיב זה נדחה.
שווי ארוחות – רכיב זה נדחה.
שעות נוספות – רכיב זה נדחה.
פיצוי בגין תיקון 24 לחוק הגנת השכר – רכיב זה נדחה מחמת שלא הוכח עיכוב במתן התשלום, והפגם היחיד בתלוש היחיד שהגיש התובע הינו רישום ימי חופשה לחודש ראשון בעבודה. אין בכך הצדקה לקביעת פיצוי בנסיבות הליך ספציפי זה. התובע עבד חודשיים וששה ימים בלבד.
הזכות לעבודה בישיבה. רכיב זה נדחה.
דמי חגים. רכיב זה נדחה.
כמו כן, ישלם הנתבע שכ"ט ב"כ התובע בסך של 2,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום. אם לא ישולם במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, (08 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
גב' פנינה סופר

נציג ציבור מעסיקים
מר יוסי בנבנישתי

שרה שדיאור, שופטת