הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 57565-11-14

31 ינואר 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף קשי
נציג ציבור (מעסיקם) מר יצחק אופנהיים
התובע
MAHARE GARGISH דרכון 462893164

ע"י ב"כ: עו"ד ולדימיר פוסטרנק
-
הנתבעת
עובד - שרותי ניקיון בע"מ חברות 512509753

ע"י ב"כ: עו"ד אריה אביטן

פסק דין

לפנינו תביעת התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, לתשלום זכויות הנובעות לטענתו מתקופת העסקתו וסיומה.
העובדות המוסכמות על ידי הצדדים כפי שהוסכמו ביניהם במסגרת דיון הקד"ם מיום 18.12.16:
התובע עבד בניקיון בתלמוד תורה בבית וגן מטעם הנתבעת.
התובע סיים את עבודתו בנתבעת בחודש אוגוסט 2014.
התובע פוטר, וזאת ללא קבלת פיצויי פיטורים. יוער בעניין זה, כי הנתבעת נתבקשה להתייחס לכך במסגרת תצהיריה, וכעולה מס' 13 לתצהירו של מר סמירה מטעמה, הנתבעת מודה כי פיטרה את התובע.
התובע קיבל את שכרו באמצעות העברה ישירה לחשבון הבנק שלו, לכל הפחות בשנתיים האחרונות. חרף כך שעובדה זו הוסכמה על ידי הצדדים, התובע שינה את גרסתו באופן מהותי במסגרת עדותו, וטען כי גם בשנתיים האחרונות לעבודתו, קיבל סכומים במזומן מעבר לתשלום שבתלוש השכר, שהועבר לו בהעברה בנקאית (ר' עמ' 12 ש' 19-21 והשוו לס' 17 לתצהירו). נציין כבר עתה כי למרות שזו היתה המוסכמה הרי שהתובע שינה מהותית מגרסתו בענין זה וטען כי גם בשנתיים האחרונות קיבל סכומים במזומן מעבר לתשלום שבתלוש השכר.
הפלוגתאות שעדיין נותרו בין הצדדים:
האם נחתם עם התובע הסכם עבודה/ניתנה לו הודעה לעובד, ומתי? ככל שלא, זכאות התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בהתאם לסעיף 24 י' לכתב התביעה ובאיזה שיעור?
מועד תחילת עבודתו של התובע, האם ב 8/10 כטענתו או 8/11 כטענת הנתבעת?
האם התובע קיבל תלושי משכורת מדי חודש בחודשו, ככל שלא זכאות לפיצוי ובאיזה שיעור?
האם התובע קיבל את מלוא המגיע לו בגין שכר עבודה וכן בגין זכויותיו הסוציאליות הנתבעות? (הבראה, חופשה, חגים, פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה). יוער בעניין זה, כי הצדדים חלקו בתחילה האם התובע עבד גם בתלמוד תורה בנים וגם בתלמוד תורה בנות, הסכים מר מוטי בתצהירו כי התובע עבד בשניהם, אולם לטענתו הדבר נעשה במסגרת של 8 שעות עבודה (ר ' ס' 6 לתצהירו), כך שעדיין נותרה מחלוקת לגבי היקף עבודתו של התובע בשני המוסדות.
מה גובה פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע, לאור שאלת מועד תחילת העבודה והיקף העבודה?
האם התלושים משקפים את היקף עבודתו של התובע והאם הפירוט שבתלושים משקף נכונה את הסכומים והרכיבים המגיעים לו . ככל שלא, האם התובע יהיה זכאי לפיצוי לפי תיקון 24?

דיון והכרעה
תקופת העבודה
כמצוין לעיל, בין הצדדים קיימת מחלוקת האם התובע עבד אצל הנתבעת בתקופה שבין אוגוסט 2010 ועד לחודש יולי 2011 (כולל) (להלן: " התקופה השנויה במחלוקת"). כאמור, הצדדים אינם חלוקים על מועד סיום עבודתו של התובע.
לגרסת התובע, החל מחודש אוגוסט 2010 ועד לסוף חודש יוני 2011, הוא עבד בבי"ס בגוש עציון ולאחר מכן הועבר על ידי הנתבעת לבית הספר בשכונת בית וגן בירושלים (ר' ס' 4 לתצהירו). ל הוכחת העבודה בתקופה הראשונה, העיד מטעמו של התובע מר סיום טלה (להלן: "סיום"), שלטענתו עבד במקביל אליו במהלך התקופה השנויה במחלוקת (ס' 5 לתצהירו של סיום , עמ' 21 לפרוטוקול ש' 19-20). להשלמת התמונה יצוין, כי גם הנתבעת אינה חולק ת על כך שסיום עבד בבית הספר בגוש עציו ן (ר' עדותו של מר סמירה עמ' 2 4 לפרוטוקול שורות 11-12), אולם לשיטתם, שנתמכה בראיות שהציגו (נ/1) הוא עבד תחת חברה אחרת בשם "האחים קליניס" (ר' ס' 12 לסיכומיה).
על אף שהוכח כי סיום אכן עבד תחת חברת אחרת, אין בכך סתירה לגרסת התובע לכך שעבד עמו בבי"ס בגוש עציון .
בעדויותיהם, מעידים התובע וסיום על אותה גב' סימה שאליה היו ניגשים על מנת להגיש את דו"ח הנוכחות (השווה בין ס' 8 לתצהירו של התובע ועמ' 14 לפרוטוקול הדיון שורות 4-5) לעדותו של סיום (עמ' 22 שורות 27-30). התובע אף הדגיש, כי בתקופה השנויה במחלוקת עבד תחת סימה (ר' תשובתו של התובע בעמ' 14 ש' 4-7). כמו-כן, הוכח כי 2 החברות (הנתבעת וחברת "האחים קליניס"), שוכנות באותה כתובת (ר' עדות מר סמירה מטעם הנתבעת עמ' 23 ש ' 15-16) .כן הודה מר סמירה בעדותו כי הוא וגב' סימה היו בעלי תפקידים גם בחברת "האחים קליניס" (עמ' 23 ש' 20-21 לגבי תפקידו בחברה וב ש' 24-25 לגבי תפקידה של סימה ).
אולם, גם בהנחה שהתובע אכן עבד בגוש עציון תחת אותם מנהלים, אין לגזור מכך שעבד אצל הנתבעת בתקופה השנויה במחלוקת. לענין זה, אין בידינו לקבל את טענת התובע, לפיה בהיעדר ראיות לכך שהתובע הועסק בחברה אחרת, יש לקבוע כי הוא הועסק תחת הנתבעת. אדרבא, העובדה שסיום שעבד רק בגוש עציון עבד בחברת "האחים קליניס " בלבד היא עצמה ראיה לכך שהיה מעסיק אחר באותו מקום עבודה. ודוק עסקינן בעבודה במוסד אחר בישוב אחר. ההנחה היא ש "האחים קליניס" היא זו שסיפקה שירותי ניקיון בגוש עציון ובהיעדר ראיה המצביעה אחרת, יותר סביר בעינינו שהתובע הועסק באמצעותה – דבר המתיישב עם התאריך המצוין ע"ג תלושי שכרו של התובע התואם את מועד תחילת עבודתו במוסד בירושלים.
בשונה מן המקרים "הקלאסיים" של חילופי מעסיקים, בהם התחלפה חברת הקבלן או מקום העבודה עצמו – במקרה שלפנינו, התובע עבר למקום עבודה אחר, ובבד בבד הועבר לחברת קבלן אחרת. לפיכך, גם בהנחה שהתובע אכן עבד בתקופה זו תחת חברה אחרת - אין מקום להשית על הנתבעת את חובותיה של החברה הקודמת, וממילא לא הועלתה טענה כזאת מצד התובע.
לא נעלמה מעינינו האפשרות לפיה התובע הועבר מחברה אחרת לנתבעת, מבלי שיודע על כך וללא הסכמתו, כאשר יתכן שמבחינתו הוא סבר שעסקינן באותו מעסיק, כאשר הוא ממשיך להגיע לאותה כתובת ולאותם גורמים על מנת לקבל את שכרו ואת תלוש השכר שלו. בפסיקה נקבע, כי התנהלות כגון דא מצד המעסיק, מהווה פגיעה בחובת תום הלב המוטלת על המעסיק, היכולה בנסיבות מסויימות להצדיק הרמת מסך כנגד המעסיק או בין החברות השונות (ר' ע"ע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין (22.5.06), ב פסקה 13 לפסק הדין). אולם מאחר ובמקרה דנא, לא נתבעו בעלי המניות או חברת קליניס אין מקום לדון בכך. (יוער לענין זה כי לא נתנו אמון בגרסתו של סיום לפיה לא קיבל תלושי שכר מקליניס כמו גם בגרסת התובע כי לא קיבלם (ועל כך בהמשך) . על כן סביר לא פחות להניח כי התובע אכן ידע כי עסקינן בחברות שונות)
לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח כי עבד בנתבעת בתקופה השנויה במחלוקת ובהתאם לכך, אנו קובעים כי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת החלה באוגוסט 2011 .
רכיבי התביעה ידונו להלן נוכח קביעה זו.

הודעה על תנאי עבודה
ביום 29.11.15 הגישה הנתבעת לתיק בית הדין מסמך שכותרתו "הודעה בדבר פירוט על תנאי עבודה" עליו חתומים לכאורה התובע והנתבעת.
התובע נשאל ביחס לחתימה הנחזית להיות חתימתו, והשיב "זה לא חתימה שלי" (עמ' 17 שו' 21-22 ). מנגד, כאשר נשאל מר סמירה לגבי זהות הגורם שהחתים את התובע על גבי ההסכם הוא השיב באופן כללי " במשרד" (ר' עמ' 26 ש' 8-9). הנתבעת למעשה נמנעה מלהעיד את מי שהחתים לכאורה את התובע על גבי ההסכם, ואף מי שהעיד מטעמה, כלל לא ידע לפרט אודות נסיבות ההחתמה ע ל גבי ההסכם, לרבות זהות המחתים.
לכך יוסף, כי בהשוואה בין החתימות של התובע על גבי תצהיר גילוי המסמכים (שהוגש ביום 16.7.15 והן בתצהיר עדותו הראשית (שהוגש ביום 7.2.17), קרי, גם במועד שלפני הגשת המסמך על ידי הנתבעת וגם לאחריו - מופיעה חתימה זהה, השונה מהחתימה על גבי ההודעה על תנאי עבודה. יש להדגיש, כי השוני בין החתימות הוא כזה, שאינו דורש מומחיות מסוימת על מנת לקבוע שאין מדובר באותה חתימה. עוד יוער בעניין זה, כי הנתבעת לא ביקשה לאמת את חתימתו של התובע, כפי שיכולה הייתה לעשות.
בנסיבות אלה העדפנו גרסת התובע כי לא חתם על המסמך שהוצג ומשכך לא שוכנענו כי קיבל הודעה לעובד.
התובע העמיד את הסכום לפיצוי בגין רכיב זה על סך של 10,000 ₪. סמכותו של בית הדין לפסוק פיצויים לפי ס' 5(א)(1) לחוק חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, היא סמכות שבשיקול דעת (ור' לענין השיקולים להפעלתו, ע "ע 28228-03-15 לוקס – זיסמן (31.10.16 )). לאחר ששקלנו את הנסיבות שלפנינו (ובכלל זה שוכנענו כי התובע ידע מה סוכם עמו ומה קיבל, מאידך הפגם שנופל באי מסירת הודעה ודאי לעובד שהוא נתין זר , אנו פוסקים כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 3,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה.

הפרשי שכר עבור שעות נוספות
ההכרעה בסוגיה זו תתחלק לשניים: תחילה יש להכריע, מהי מסגרת עבודתו של התובע. לאחר מכן, תיעשה בדיקה, האם התובע קיבל שכר מלא עבור שעות עבודתו.
מהי מסגרת עבודתו של התובע
לאחר שהנתבעת הודתה כי התובע עבד הן בתלמוד תורה בנים והן בתלמוד תורה בנות, נותרה מחלוקת בשאלה מה היה היקף עבודתו של התובע. לטענת התובע עבד בשני בתי הספר בבית וגן כ-13 שעות מידי יום בימים ראשון-חמישי וכ-8 שעות מידי יום שישי. מנגד, טוענת הנתבעת שהתובע עבד לכל היותר 8 שעות בימים ראשון-חמישי ו-5 שעות בימי שישי.
התובע הגיש לבית הדין דו"חות נוכחות למרבית חודשי עבודתו, כאשר לטענתו בחלק ניכר מהחודשים, פוצל דו"ח הנוכחות לבית הספר לבנים ובית הספר לבנות, כך שמסגרת עבודתו כוללת את שניהם יחדיו. מנגד, הנתבעת הציגה דו"חות נוכחות רק לחלק מהתקופה, התואמים את הדו"חות שלטענת התובע מבטאים את היקף עבודתו בבית הספר לבנים, כאשר לטענתה, אלו הדו"חות היחידים והם משקפים את היקף עבודתו של התובע בשני בתי הספר.
מהשוואה בין דו"חות הנוכחות שהוגשו על ידי הנתבעת (הוגשו לתיק ביום 9.8.16), לבין תלושי השכר של התובע, ניכר כי במרבית החודשים, מס' השעות המצוינות בתלוש היה גבוה מאלו המצוינות בדו"ח הנוכחות הנ"ל, לדוג':
בחודש אוקטובר 2013 דווח על 200 שעות ואילו בתלוש השכר שולם עבור 218 שעות. בחודש נובמבר 2013 דווח על 178 שעות ואילו בתלוש השכר שולם על 190 שעות. בחודש דצמבר 2013 דווח על 136 שעות ואילו בתלוש השכר שולם על 168.5 שעות. בחודש ינואר 2014 דווח על 196 שעות ואילו בתלוש השכר שולם על 246 שעות. בחודש פברואר 2014 דווח על 176 שעות ואילו בתלוש שולם על 235 שעות. בחודש אוגוסט 2014 דווח על 158.5 שעות ואילו בתלוש שולם על 136 שעות. אם כן תלושי השכר עצמם מצביעים על כך שדוחות נוכחות של 8 שעות יומיות כפי שציינה הנתבעת , בהכרח אינם משקפים היקף עבודה אמיתי.
נוסף לכך, בדו"ח הנוכחות שהוגש לחודש 08/13, שתואם לכאורה את גרסת התובע לגבי היקף עבודתו, (מצוין שם היקף שעות יומי שנחזה להיות 8+5) נראה כי התובע עבד 221 שעות ואולם שולם לו ע בור 204 בלבד. כשנשאל מר סמירה , טען שאינו יודע מי רשם את הספרות 5 תחת העמודה של חתימת מנהל (עמ' 26 שורות 24-25), זאת על אף שמדובר בדו"ח שהוגש על ידי הנתבעת. יוער, שאף אם ניקח רק את השעות המצוינות תחת העמודה "שעות עבודה", יצא כי התובע עבד 161 שעות והתובע כאמור קיבל שכר עבור מספר שעות גבוה בהרבה.
הנתבעת לא סיפקה הסבר המניח את הדעת באשר לפערים האמורים. טענת הנתבעת לפיה התובע יצא להפסקות במהלך יום עבודתו נטענה כטענת קיזוז, ולא כהסבר לאותם פערים (ר' ס' 32 לסיכומיה של הנתב עת), וממילא אין בכך כדי להסביר את הפערים בין השעות בתלוש לשעות בדו"ח הנוכחות (שאז היה מצופה שתהיינה הלימה בין מספר ימי העבודה לשעות ההפסקה שקוזזו). גם בסיכומיה התעלמה הנתבעת מהסתירות הרבות שעלו בין התלושים לדו"חות הנוכחות , על אף שחלקן הגדול פורטו בסיכומי התובע. לפיכך, הגענו למסקנה כי דו"חות הנוכחות שהוצגו על ידי הנתבעת מהוויים דו"חות נוכחות חלקיים בלבד, שאינם משקפים את היקף עבודתו המלא של התובע.
מנגד, היקף השעות המצוינות בתלושי השכר אינו מבטא גם את היקף עבודתו של התובע כפי שנטען על ידו. למעשה, השעות המצוינות בתלושי השכר מהוות מעין "אמצע" בין גרסאות הצדדים. עם זאת, בחינת מכלול הראיות והמסמכים שהוצגו בפנינו מובילים לקבלת גרסתו של התובע.
התובע ציין בתצהירו כי יום עב ודתו החל בשעה 9:00 והסתיים באזור 22:00 (ס' 6 לתצהירו). שעת התחלת עבודתו של התובע הוכחה מפיו של מר סמירה בעצמו, שהעיד שהנתבעת הייתה אחראית לכך שהשירותים בבית הספר יהיו נקיים לפני יציאתם הראשונה של הילדים להפסקה ב שעה 9:45 (ר' עמ' 25 שורות 2-4), והדגיש, כי הנתבעת היא האחראית הבלעדית על שירותי הניקיון בבית הספר בשעות אלו (ר' עמ' 25 שורות 7-8). עניין זה מלמד כי התובע היה חייב להתייצב זמן מספיק לפני השעה הזו (ר' אף את תשובת מר סמירה בקשר לכך בעמ' 15 ש ' 10-11). , וזאת בניגוד לגרסת הנתבעת, לפיה יום עבודתו של התובע התחיל בשעה 10:00 (ר' ס' 6 לתצהירו ).
כמו-כן, שעת סיום עבודתו של התובע נתמכת, מלבד בעדותו הוא, גם בהסכם שנחתם בין הנתבעת עם עיריית ירושלים ואשר הוגש על ידה ביום 28.3.16. בס' 4 לפרק ב' של ההסכם נקבע כי באשכול 2 (מאותו הסכם אנו למדים כי ביה"ס בו עובד התובע מצוי תחת אשכול 2) , עבודות הניקיון יבוצעו החל מהשעה 18:00 ולא יאוחר מהשעה 23:00 – מה שתומך בגרסת התובע לפיה נדרש להישאר לנקות בשעות אלו (ר' עמ' 15 ש' 22-23). בנוסף, שעות עבודתו של התובע נתמכות גם בדו"ח הנוכחות מחודש אוגוסט 2013 שצורף על ידי הנתבעת בעצמה, ממנו עולה כי התובע עבד בחלק מן הימים 13 שעות. מאידך, לגרסתה של הנתבעת להיקף עבודתו של התובע לגבי היקף שעות עבודתו (ר' ס' 6 לתצהירו של מר סמירה), לא נמצאו תימוכין בחומר הראיות ובמסמכים שאין חולק לגביהם. אם אכן התובע עבד לכל היותר 8 שעות בימים א'-ה' וכן 5 שעות בימי ו', עולה כי התובע לכל היותר היה יכול לעבוד 204 שעות בחודש (בחודש מלא של 23 ימי עבודה בני 8 שעות ועוד 4 ימי שישי בני 5 שעות). על פי נתוני תלושי השכר, בכמה וכמה מקרים התובע עבד יותר מ-204 שעות (10/13, 01/14, 02/14, 03/14, 05/14). נתון זה, אף אינו מתיישב עם הסברו של מר סמ ירה, לפיה ריבוי שעות בחודש מסוים הינו מקרי ותוצר של החלפת עובד אחר (ר' עמ' 27 שורות 18-20). אנו קובעים איפוא כי מתכונת עבודת התובע היתה של 13 שעות בימי א-ה ו- 5 שעות בימי ו'.

האם התובע קיבל תשלום בגין גמול שעות נוספות
לגרסת התובע, התשלום המופיע בתלושי השכר (נטו) שיקף מכפלת שעות עבודתו בשכר הבסיס אותו קיבל, כאשר כל שאר הרכיבים הם פיקטיביים.
להוכחת טענתו, התובע ניסה להראות כי בחודשים 08/13 ו-08/14 ישנה התאמה בין מכפלת השעות המצוינות בדו"ח הנוכחות בשכר יסוד, לבין שכר הנטו.
בעניין זה, התובע עומת במסגרת חקירתו הנגדית, עם כך שבחודש 10/13 דווח על 327 שעות, אך מאידך מכפלת שעות עבודתו בשכר יסוד מובילה לסכום גבוה בהרבה ממש שרשום בתלוש השכר. התובע השיב, כי מעבר לסכום שהועבר לו לחשבון הבנק מידי חודש, הוא קיבל מידי הנתבעת במזומן , מעבר לסכום שמופיע בתלוש,עוד כ-1,300 עד 1,500 ₪ במזומן, זאת כאשר הסכום הכולל עלה על 6,000 ₪ (ר' עמ' 12 ש' 21, עמ' 13 ש' 1 ו-6-7).
עדות כבושה זו של התובע, שלא מצאה זכר בתצהירו, סותרת את גרסתו שלו , אלא שלמרות זאת מצאנו כי היא זו ששקפה את האמת. מעיון בפירוט החשבון שצורף לתצהירו של התובע עולה כי בחודשים 05/13 ו-06/13 קיבל התובע 2 העברות בנקאיות מהנתבעת, כאשר רק אחת מהן תואמת את סכום התשלום הנקוב בתלוש השכר. חיבור של 2 הסכומים שקיבל התובע בכל אחד מחודשים אלו, זהה בקירוב לסכום של מכפלת שעות עבודתו של התובע כפי שמופיעה בדו"חות הנוכחות שהציג, בתוספת דמי נסיעות בסך של 235 ₪ (בהפרש של 4 שקלים בשני המקרים) – מה שמתיישב עם גרסתו של התובע לכך שקיבל השלמה מעבר לאמור בתלוש השכר, וכן לשיטת התשלומים של הנתבעת.
חיזוק למסקנתנו האמורה, קיבלנו גם מניתוח רכיבי השכר שצוינו בתלושי שכרו של התובע. הוכח כי בחלק ניכר מהחודשים, הרכיבים ששולמו לתובע מעבר לשכר עצמו נעשו באופן שרירותי – מה שמתיישב יותר עם המסקנה שמטרתם הייתה "להשלים" תשלום עבור שעות יסוד . מר סמירה התקשה להסביר את חוסר העקביות ב תשלום רכיבים אלו ותשובותיו סתרו את עצמן. כך, תשובתו לעניין דמי הבראה, לפיה שולם 1.33 ₪ לכל שעת עבודה רגילה (עמ' 27 שורות 31-32), אינה תואמת את המציאות. בחודשים 11/13 ו-12/13 שולמה אותה הבראה בסך של 240 ₪ על אף שבחודשים אלו עבד התובע (לפי התלוש) 180 ו-152 שעות בהתאמה. כך גם בחודשים 10/13 ו-01/14 שולמו דמי הבראה שונים על אף שלפי התלוש עבד התובע את אותם שעות.
טענה זו נכונה גם לעניין רכיבי תוספת ותק וחלף ההפרשות לקופת הגמל. כך למשל בחודשים 11/13 ו-12/13 שולם אותו סכום בגין הפרשות לגמל, על אף ששכר היסוד שונה. כך גם בחודשים 01/14 ו-05/14 שולם סכום שונה בגין הפרשות לגמל על אף ששכר היסוד נותר דומה (כמו גם שיעור ההפרשות לפנסיה בהתאם להוראות הדין). על אף שחלק מהסתירות הוצגו בסיכומי התובע, הנתבעת בחרה להתעלם מהן בסיכומיה.
מכל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי הנתבעת שילמה לתובע עבור כל שעות עבודתו (גם מעבר לשעות שצוינו בתלוש), אך על כולן שילמה שכר יסוד בלבד, ללא גמול עבור שעות נוספות. על כן, התובע זכאי ל"דלתא" עבור גמול שעות נוספות . בהתאמה, התשלום בגין שאר הרכיבים כגון דמי הבראה והפרשות לגמל, מהווים חלק מהתשלום עבור שעות העבודה בלבד.
אם כן, שוכנענו כי לתובע שולם שכר יסוד בלבד בגין מלוא שעות עבודתו והוא זכאי לשווי הערך המוסף של הש"נ, שלא שולם לו.
לא מצאנו לנכון לקבל את חישוביו של התובע לעניין הפרשי השעות. זאת מן הטעם שאלו לא נעשו בהתאם לדו"חות הנוכחות (השוו למשל בין חודש 09/13 שעל פי דו"ח הנוכחות התובע עבד 12 ימים בלבד ובחישוב התובע הוא ציין 22 ימים). כמו-כן, לא נלקחו בחשבון מקרים בהם התובע קיבל השלמה נוספת מחוץ לתלוש. מנגד, הנתבעת כלל לא הציגה חישוב מטעמה, אף לא למען הזהירות.
לפיכך, החישוב ייעשה על בסיס אומדן, בהתאם לממוצע חודשים אקראיים שבחן בית הדין: 05/13, 06/13, 08/13 ו-08/14 , כדלקמן:

חודש
שעות עבודה
שעות בתעריף 125%
שעות בתעריף 150%
תעריף שכר
דלתא עבור שעות בגובה 125%
דלתא עבור שעות בגובה 150%
סה"כ
מאי 2013
282
44
52
23.12 ₪
254 ₪
601 ₪
855 ₪
יוני 2013
301
44
71
23.12 ₪
254 ₪
821 ₪
1,075 ₪
אוג' 2013
221
35
0
23.12 ₪
202 ₪
0
202 ₪
אוג' 2014
158
0
0
24.98 ₪
0
0
0
ממוצע
533 ₪

בהתאם לחישוב דלעיל, התובע זכאי לסך של 19,721 ₪ כגמול שעות נוספות (533 * 37 חודשי עבודה = 19,721 ₪ ).

פיצוי לפי חוק הגנת השכר
לטענת התובע, מלבד שני תלושי השכר האחרונים הוא לא קיבל תלושי שכר במהלך כל עבודתו, ואף אלו שקיבל, אינם משקפים נאמנה את שעות עבודתו ואת רכיבי השכר האמיתיים שקיבל. מנגד, טוענת הנתבעת לכך שהתובע קיבל את תלוש השכר מידי חודש בחודשו ואלו משקפים נאמנה את השכר שקיבל.
נוכח העולה מדיוננו לענין הפרשי שעות נוספות ברי כי יש ממש בטענה שתלושי השכר מכילים נתונים פיקטיביים .
עם זאת אין ממש בטענה כי לא קיבל תלושי שכר. מר סמירה העיד כי תלושי השכר היו נמסרים במשרדי הנתבעת, על ידי מנהלת החשבונות (עמ' 24 שורות 1-4). מנגד, התובע העיד כי היה מגיע פעמיים בחודש למשרד, ב-30 לחודש, על מנת למסור את דו"ח הנוכחות ולאחר מכן ב-10 או ב-15 כדי לקבל את המשכורת או ההשלמה במזומן (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 11-15, ובשורות 20-27).לכך יש לצרף את העובדה כי התובע הודה כי קיבל שני תלושי שכר בזמן אמת ( הדבר גם מתיישב עם התאריך הנקוב על גבי אותם תלושים), מה שמלמד על כך שזו הייתה ההתנהלות של הנתבעת בפועל. חיזוק לכך שהנתבעת, לפחות בתקופה מסוימת, נהגה לתת תלושי שכר לתובע, ניתן לקבל מכך שהתובע העיד בעצמו כי "עד 2012 לא היה תלוש" (עמ' 13 שורה 6), כך שהמסקנה היא שלפחות משנת 2012, הנתבעת נהגה להנפיק תלושי שכר. בהינתן עובדות אלו, ובהיעדר הסבר סביר מצד התובע לכך שהגיע לפחות פעמיים בחודש למשרד, אך עדיין לא קיבל תלושי שכר (ועצם העובדה שהעיד כי קיבל לפחות פעמיים מלמדת שהוא ידע שהוא צריך לקבל תלושים) המסקנה היותר סבירה, היא שהתובע קיבל את תלושי השכר, או לכל הפחות אלו עמדו לרשותו ולא טרח תמיד לקבלם (יתכן שכך היה כאשר הוחל בהעברת שכר באמצעות העברות בנקאיות ולא היתה השלמת מזומן).
לטעמנו תלושי השכר הכילו רכיבים פיקטיביים, מתוך ניסיון לטשטש את היקף עבודתו האמיתי של התובע ולהמנע מתשלום זכויות סוציאליות מלאות עבור כל היקף עבודתו . בנסיבות אלה נדמה כי מוצדק לפסוק לתובע פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בסך של 8,000 ₪ וכך קובעים אנו.

דמי הבראה:
כפי שקבענו לעיל, התשלום בגין דמי הבראה בתלושי השכר היה פיקטיבי, ומהווה חלק מתשלום השכר.
בהיעדר תחשיב נגדי מצידה של הנתבע, אנו מקבלים את תחשיבו של התובע לעניין דמי ההבראה, בכפוף לתקופת ההתיישנות – כך שדמי הבראה לתקופה שבין 08/12-07/13 נלקחו בחשבון רק מחודש 11/12 (ועל כן נל קח רק 75% מהסכום).
אשר על הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,111 ₪ בגין דמי הבראה.

דמי חופשה
הנתבעת טענה לכך שיתרת ימי חופשתו של התובע עמדה בסיום עבודתו עמדה על 11.35 יום. מאחר ומסקנתנו היא שכלל השכר שהתובע קיבל משקף אך ורק את שעות עבודתו בפועל, אין אנו סבורים כי התשלום בגין ימי חופשה במהלך עבודתו של התובע, היה בגין יציאתו בפועל לחופשה.
לפיכך, אנו מקבלים את חישובי התובע, בכפוף לתקופת ההתיישנות ולוותקו של התובע, כפי שנקבע בפרק הדן בכך. בהתאם לכך, תילקח בחשבון זכאותו של התובע לימי חופשה החל ממועד 11/11 ואילך. על כן התובע יהא זכאי למספר ימי חופשה כדלקמן:
לתקופה שבין 11/11-12/11 – 2 ימי חופשה.
לתקופה שבין 1/12-12/12 – 12 ימי חופשה.
לתקופה שבין 1/13-12/13 – 12 ימי חופשה.
לתקופה שבין 1/14-08/14 – 8 ימי חופשה.
אשר על כן התובע זכאי לפדיון חופשה עבור 34 יום, ולתשלום בסך של 6,794 ₪ עבורם (34 יום * 24.98 ₪ (שכר שעתי אחרון) * 8 שעות) .

דמי חגים:
התובע טוען לזכאות לתשלום עבור 32 ימי חג. בהתאם לתחילת עבודתו של התובע, שנקבעה לחודש 08/11, התובע זכאי לדמי חג החל מחודש 11/11 ואילך בלבד.
על פי פסיקה, הנטל להוכחת זכאותו של התובע לדמי חג, מוטל על המעסיק ככל שלא מוצגים דוחות נוכ חות. לפיכך, בהיעדר דו"ח נוכחות לחודש בו נתבעו דמי חגים – קיבלנו את התביעה. בש אר המקרים, נבחנה זכאותו של התובע בהתאם לתנאי הזכאות לקבלת דמי חג – עבודה ביום שלפני ואחרי ערב החג.
בהתאם לאמור לעיל, התקבלה התביעה לדמי חג עבור החגים הבאים:
שנת 2012 – פסח ב', שבועות, ראש השנה א', ראש השנה ב'.
שנת 2013 – פסח א', פסח ב', יום העצמאות .
שנת 2014 – פסח א', פסח ב', יום העצמאות, שבועות.
בסה"כ, על פי חישובי התובע לימים המצוינים לעיל (היינו בהפחתת ימים בגינם שנתבעו ואשר לא זכאי לתשלום בגינם כאמור) , זכאי התובע לסך של 2,059 ₪ עבור דמי חג

הפרשות לגמל
כפי שקבענו לעיל, התשלום בגין הפרשות לגמל בתלושי השכר היה תשלום פיקטיבי שהיווה אך חלק מתשלום שכר היסוד בלבד, ועל כן התובע זכאי לתשלום עבור חלף הפרשות לגמל.
לא קיבלנו את תחשיבו של התובע, מהטעם שבחישובו, התעלם מהיקף משרתו המשתנה. יחד עם זאת, בהתאם להודאתה של הנתבעת, היה עליה להפריש בגובה 6% ממשכורתו של התובע מתחילת עבודתו, והחל ממרץ 2014 (מועד תחולתו של צו ההרחבה החדש בענף הניקיון) בגובה של 7% (ר' ס' 33 לסיכומיה של הנתבעת).
על כן, בחרנו לקבל את חישובה של הנתבעת, שתאם יותר את נתוניו של התובע (משממילא השכר הקובע להפרשות הינו שכר משרה ולא שכר ש"נ). לפיכך, על הנתבעת לשלם סך של 8,628 ₪ כחלף הפרשות לגמל.

פיצויי פיטורין
כאמור לעיל, הצדדים אינם חלוקים באשר לזכאותו של התובע לקבלת פיצויי פיטורין. המחלוקות בנוגע לפיצויי הפיטורין נוגעות לתקופה לפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורין, מהו השכר הקובע וכן האם יש לצרף לפיצויים שייפסקו, פיצויי הלנה בהתאם להוראות ס' 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.
נוכח קביעתנו לעיל, יחושבו הפיצויים בהתאם לתקופת העסקה שהחל מחודש 1.8.11 ועד ליום 31.8.14, סה"כ תקופה של 37 חודשים.
צודק הנתבע, כי בהתאם להלכה העדכנית ,יש לחשב את פיצויי הפיטורין של התובע בהתאם לאחוזי המשרה של התובע בכל תקופת עבודתו (ר' ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' ADHENOM BERH TEAMI, בפסקה 21 לפסק הדין).
כפי שיפורט בהמשך, אנו סבורים כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את שעות עבודתו של התובע, ובשל כך, איננו מקבלים את גרסת הנתבע ביחס לאחוזי המשרה שבה עבד התובע. בעניין י.ב. שיא משאבים, התיחס בית הדין הארצי למקרה בו אין כל הנתונים הרלוונטיים לקביעת אחוזי משרתו של התובע למשך כל תקופת עבודתו:
"נוסיף כי במקרה זה לכאורה אין קושי באיתור היקפי המשרה מדי חודש בחודשו. אך לא מן הנמנע כי במקרה אחר, בעת חישוב פיצויי הפיטורים, לא יהיו בידי הצדדים כלל נתוני ההעסקה של עובד שעתי בתקופות עבר. יש להניח כי ככל שיחלוף הזמן מאז תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, מקרים אלה יצטמצמו. כך או כך, מקום בו חסרים נתונים על היקף ההעסקה על פני כלל ציר הזמן, ובהעדר ראיות לשינוי מהותי במתכונת ההעסקה של העובד השעתי, ניתן לעשות שימוש בממוצע של הנתונים הקיימים, בנטלי ההוכחה בחובה לנהל רישומים וכיוצ"ב..." (פסקה 23 לפסק הדין).
כפי שקבענו בפרק המתייחס להיקף עבודתו של התובע, דו"חות הנוכחות שהציג התובע, המבטאים עבודה שהיא מעל למשרה מלאה (186 שעות), משקפים נאמנה יותר את היקף עבודתו. על כן, אנו מקבלים את טענת התובע לפיה שכרו הקובע עומד על לפחות שכר המינימום בסך של 4,646 ₪ (24.98 ₪ * 186 שעות), ובמכפלת תקופת עבודתו של התובע (37 חודשים) התובע זכאי לסך של 14,325 ₪.

סוף דבר:
הנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים הבאים, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל:
פיצויי פיטורים – סך של 14,325 ₪.
פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה – 3,000 ₪ .
הפרשי שכר – 19,728 ₪.
פיצוי בגין חוק הגנת השכר – סך של 8,000 ₪.
פדיון חופשה – 6, 794 ₪.
דמי הבראה – 6,111 ₪.
דמי חגים – 2,059 ₪.
חלף הפרשות לגמל – 8,628 ₪.
בנוסף, הנתבעת תישא בהשתתפות בשכר טרחתו של התובע בסך של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ט, (31 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יוסף קשי, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

יצחק אופנהיים, מעסיקים