הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 5547-12-13

07 פברואר 2018

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר נוי

התובע
1. אסלאם גברינה ת.ז. XXXXXX659
ע"י ב"כ: עו"ד דוד קפוסטין
-
הנתבעת
1. פוקצ'ה - מסעדות (2005) בע"מ חברות 513691626
ע"י ב"כ: עו"ד ראם סיקרון
פסק דין

זכאותו של התובע להפרשי שכר וזכויות שונות, וכן נסיבות סיום עבודתו ונפקותן - הן הסוגיות הדורשות הכרעה בהליך זה.

רקע נדרש
התובע עבד אצל הנתבעת, עת היה בן 18, בתפקיד עוזר טבח . זאת החל מיום 1.3.2006 ועד ליום 15.1.2013. במקביל לעבודתו למד התובע באוניברסיטה. (בראשית דרכו של התובע עבד בתפקידים אחרים, אך סוגיה זו אינה רלבנטית למחלוקות שבין הצדדים).
מר גיא ידיד הוא מנהל בנתבעת (להלן: מר ידיד) והוא זה שהיה הממונה בפועל על התובע.
התובע עבד ברגיל במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע. מתכונת העבודה כללה בד"כ עבודה בלילות שישי ושבת מהשעה 17.00 עד 1.00 וכן שלושה ימים באמצ"ש , בדר"כ בימי ראשון שלישי ורביעי, מהשעה 17:00 ועד לשעה 1:00-24:30 ( הנתבעת טענה כי בפועל לא השלים התובע את המתכונת במקרים רבים. מאידך, כי לעתים עבד גם 6 ימים בשבוע).
התובע היה חותם על דוחות נוכחות ידניים עד סוף שנת 2009 ומשנת 2010 הוכנס שעון נוכחות ממוחשב (מתוך הדוחות המעטים שהומצאו לבית הדין עולה כי התובע לא הקפיד על החתמת השעון- כך גם טוענת הנתבעת)
אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכומים המצוינים בתלושי השכר כסכומים נטו שולמו לתובע.
התובע פוטר מעבודתו. שולמו לתובע פיצויי הפיטורים וכן שולמו סכומים אחרים בחודש יוני 2013 : סך של 4,354 ₪ ע"ח דמי הבראה וסך של 2,325 ₪ ע"ח פדיון חופשה . התובע חתם על אישור בדבר קבלת פיצויי פיטורין, שכר עבודה ויתר תשלומים להם זכאי (נספח 5 לתצהיר מר ידיד).
לתובע הופרשו תשלומים לקרן הפנסיה בסך של 5,314 ₪ (נספח ו לתצהיר התובע). ביצוע ההפרשות הוחל אך בדצמבר 2008.
למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת גילוי המסמכים העבירה הנתבעת דוחות הנוכחות של התובע, והאחרון עדכן חישוביו לרכיבים השונים בהתאם לדוחות אלו בתצהירו.

המחלוקות
הצדדים חלוקים בשאלת זכאותו של התובע להפרשי שכר בגין שעות עבודה במנוחה השבועית ובש"נ ,. המחלוקת נוגעת הן לשאלת היקף העבודה, הן לשאלת זיהוי יום המנוחה השבועי והן לשאלת שיעור השכר המוסכם בין הצדד ים (220 ₪ ליום אליבא דתובע ו24 ₪ לשעה אליבא דנתבעת) . לשאלה אחרונה זו השלכות על תביעתו בחלק משמעותי מרכיבי התביעה . בהקשר זה יצוין שאף שלכתחילה תבע התובע הפרשי שכר בסיס (גם עבור שעות שאינן ש"נ או שעות עבודה במנוחה שבועית) , הרי שבהמשך הדרך זנח תביעה זו והותיר הביטוי לגרסתו בענין שעור השכר השעתי רק ככל שהדבר נוגע לשעות נוספות ושעות מנוחה שבועית.
התובע טוען לזכאות להפרשים גם חגים, פדיון חופשה, הבראה, ונסיעות ולענין זה, לשיטתו, רישום תשלומים בגין רכיבים אלה בתלושי השכר נעשה באופן פיקטיבי ואולם, טוען התובע כי ציון רכיבים אלה הוא פיקטיבי ואינו משקף תשלום בגינם אלא נועד להסדיר שכר מוסכם של 220 ₪ ליום. אליבא דנתבעת כל הרכיבים שבתלושים מבטאים תשלום האמור בהם בפועל.
טענותיו של התובע לענין הרישום בתלושי השכר מהוות גם בסיס לתביעתו לפיצוי לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח 1958 (להלן: חוק הגנת השכר) כאשר נטען כי הם "מסולפים,חסרי ם מסורבלים ומטעים" . מאליו יובן שהנתבעת חולקת על כך.
לכתחילה טען התובע כי חל על הצדדים צו ההרחבה בענף האולמות וגני הא ירועים, ואולם חזר בו מטענתו בעניין זה . כפי הנגזר מכך, וכפי שאף עולה מתצהיר התובע, התייתרה המחלוקת בדבר זכאות לתשלום הפרשי וותק ופנסיה (ככל שנובעים מצו זה) (שכן אלה נובעים מצו ההרחבה כאמור).
אף שאין חולק כאמור כי התובע פוטר, הרי שהצדדים חלוקים בשאלת נסיבות הפיטורין ובאופן ספציפי בדבר זכאות הת ובע לפיצוי בגין העדר שימוע כדין, ודמי הודעה מוקדמת.

דיון והכרעה
בטרם יידונו המחלוקות לגופן, מצאנו מקום להתיחס לפגמים שנתגלו בתצהיר התובע. מתוך חקירתו עלה ספק רב ביחס למודעותו לכתוב בתצהירו כמו גם לחתימתו על מלוא התצהיר:
התובע טען ש"לא כל כך" קורא וכותב עברית (ע' 5 ש' 4-1), עם זאת טען שלא הקריאו לו אותו (שם, ש' 14-9). בהמשך, לא ידע להסביר איך חתימתו נמצאת באמצע התצהיר ועל אף טענתו כי כל הנספחים היו מול עיניו עת חתם על התצהיר, כיצד נשלח אחד הנספחים שבוע לאחר מועד החתימה (שם, ש' 15 ואילך). כמו כן, לא ידע התובע להסביר מדוע כל החישובים בתצהירו בוצעו על בסיס שכר יומי של 220 ₪ בעוד שאף לגרסתו בחקירה, בתחילת דרכו הרוויח 140 ₪ ליום ושכר זה עלה (ע' 8 ש' 19 ואילך).
בנסיבות אלה מצאנו מקום ליתן משקל מופחת מאד לאמור בתצהיר זה .
כאמור, אחת המחלוקות הראשוניות הדורשות הכרעה שלה השלכה על רכיבי התביעה השונים היא בשאלת בסיס שכרו ובכך נדון להלן.

שכרו של התובע
בכתב התביעה נתבעו הפרשי שכר (ס' 6.1). לדברי התובע, סוכם בעל פה בין הצדדים על תשלום למשמרת (8 שעות) בסך של 220 ₪ שהם 27.5 ₪ לשעת עבודה. טענה זו ככל שנוגעת לשכר בסיס שאינו בגין עבודה בש"נ או במנוחה שבועית, נזנחה, כאמור, בתצהירו . ואולם הכרעתנו בשאלה זו נדרשת לצרכי הרכיבים האחרים.
הנתבעת טענה כי שכרו של התובע היה שכר מינימום שעתי אשר הועלה ל-24 ₪ לשעה (מבלי לציין מתי (ס' 6.1.6 לכתב ההגנה).
אלא שעדי שני הצדדים לא עמדו בחקירותיהם על גרסאותיהם במלואן. כך בחקירה, הודה התובע כי שכרו לא עמד לאורך כל תקופת על עבודתו על 220 ₪ למשמרת (ע' 8 ש' 19 ואילך , הדגשות כאן ולהלן הוספו אא"כ צוין אחרת):
ש. קיבלת 27.5 ₪ לשעה
ת. לא קיבלתי יומית
ש. כמה
ת. 220
ש. מהיום עבודה הראשון שלך
ת. היה 140 בהתחלה ואח"כ עלה
..
ת. היו עוד מדרגות בשכר. זה לא עלה מיד ל 220. בהתחלה היה 140 ואחרי כמה זמן 220
ש. שבאים ואמרים הכל לפי 220 זה לא נכון?
ת. נכון
באשר לגרסתה הלא בהירה של הנתבעת, היא הפכה אמורפית אף יותר בחקירת מר ידיד (ע' 17 ש' 21 ואילך) :
ש. מה היה שכרו בחודש דצמבר 2006?
ת. לא יודע, אני חושב שהוא עבד בשכר מינימום, עם השנים הוא קצת עלה.
ש. מה היה שכרו של התובע בינואר 2009?
ת. אין לי מושג.
ש. יוני 2009?
ת. השכר המדויק? אתה יודע כמה שילמת לעובד שלך ב2009.
ש. מה היה שכרו בדצמבר 2009?
ת. לא יודע.
ש. זה נכון שהיה לו שכר של 200 ₪ ליום.
ת. ממש לא, יכול להיות שבתקופה מסוימת בתחילת הדרך שהוא עבד לפי שכר יומי ואחרי זה עברנו לשכר שעתי מהר מאוד.
ש. מתי זה שונה?
ת. אני לא יכול להגיד לך.
אם כן, לא ניתן לגזור מתוך איזו מן העדויות ואף לא מתוך שילובן, כל גרסה בהירה לא ביחס לשאלה מהו בסיס השכר, שעתי או יומי, ולא בשאלה מהו הסכום ששולם ומתי שונה תעריפו.
חוסר הבהירות מטיל הנטל להוכחת השעור לפתחה של הנתבעת. בנסיבות הענין מצאנו כי יש להעדיף גרסתה על פני גרסת התובע וזאת מכמה טעמים שיפורטו להלן:
ראשית- בהודעה לעובד נספח 1 לתצהיר מר ידיד , אף שאין נקוב שעור השכר, עדיין מצוין כי עסקינן בשכר שעתי. בכך יש כדי לשמוט הקרקע תחת גרסתו העקבית של התובע לשכר יומי ומכאן גם לשעור השכר השעתי שמבקש לגזור ממנו.
שנית- התובע עבד בנתבעת במשך 7 שנים ולא הלין על שכרו. אף את תביעתו בכתב התביעה להפרשי שכר ביחס ל שכר הבסיס, זנח. מכאן, מתחייבת המסקנה כי התובע אינו עומד על גרסתו לענין גובה השכר (השעתי כנגזרת מיומי).
שלישית- גם טענת התובע לפיה השכר (220 ₪ ל8 שעות) פוצל באופן פיקטיבי גם לרכיבים אחרים, היא טענה שהוא עצמו לא עמד עליה. כך, ב תחשיב רכיב הנסיעות למשל, הפחית התובע את הסכומים המופיעים בתלושים כתשלום בגין נסיעות, מהסכומים להם זכאי לשיטתו. כך גם ברכיב ההבראה . כמו כן, בניסיונו להראות כי הסכומים אכן מתחלקים בשכר יומי של 220 ש"ח, בחן את שכר היסוד ללא הפיצולים הפיקטי ביים (ר' סיכומיו ס' 37.3- חודש ינואר 2007 וחודש ספטמבר 2009).גם זאת עשה בצורה בלתי עקבית כאשר ה"סכום" שחולק בכל תחשיב היה סכום שונה (לעתים נלקח השכר המופיע בעמודה של "משולם לעובד" לעתים בעמודת הסה"כ ולעתים בעמודת התעריף"
רביעית - בנסיבות אלה נדרש בית הדין לתלושי השכר, אשר אכן, כפי שידון בהמשך, אינם נהירים דיים . בהצלבת הנתונים המלאים שיש בידי בית הדין (תלושי שכר אל מול דוחות נוכחות-וכאלה יש מעטים- יוני 2011 ופברואר, מרץ ונובמבר 2012) נבחן שעור כלל התשלום ברכיבי שכר אל מול כלל שעות העבודה שבדוחות. (היות ובמקרים רבים חסרות שעות כניסה/יציאה הניח בית הדין כי נעבדו בהן משמרות עד תום או מראשית המשמרת הרגילה) . עולה כי הסכום השעתי ששולם, קרוב ל24 ₪ ולא ל27.5 (יוני 2011- 26.4 ₪ לשעה, מרץ 2012 – 21.23 ₪ לשעה ונובמבר 2011- 21.1 ₪ לשעה).
נוכח האמור, מעדיפים אנו את גרסת הנתבעת וקובעים כי שכרו של התובע, היה שכר שעתי של 24 ₪ לשעה.
נוכח האמור לעיל ובאופן ספציפי נוכח הודאתו במקצת של התובע בכך שתשלומים ששולמו ברכיבים שונים שולמו בפועל בגינם-(ועל כן ביצע בכתב התביעה הפחתות של הסכומים ששולמו בגינם מתוך הסכומים להם טוען כי זכאי- ר' תחשיביו לענין נסיעות וחופשה למשל) קרי תשלומים בגין נסיעות הבראה וחופשה הוכרו ע"י התובע ככאלה. משכך דוחים אנו הטענה שבה עשה התובע שמוש "לפי הצורך" ואשר לא הובאה לה כל ראיה, לפיה רכיבים אלה בתלושי השכר היו פיקטיביים.
הערה מקדמית נוספת הנוגעת הן לקביעתנו לענין ערך השעה והן לבסיס תחשיבינו ברכיבים שונים: הנתבעת המציאה מספר מוגבל ביותר של דוחות נוכחות. (לטענתה מנהח"ש שאצלו הוחזק המידע נפטר ולא היה ניתן לאתר יותר מאלה). התובע ערך תחשיביו על בסיס נתונים אלה ונתוני דוחות שיש בידיו וכן סדורי עבודה. מתוך דוחות הנוכחות המצוים עולה באופן ברור כי התובע נמנע מלהחתים את הכרטיס במקרים רבים בשעת הכניסה או היציאה. מר ידיד העיד לענין זה (ע'19 ש' 4-1) כי במקרים אלה שולמו לו שעות העבודה לפי דווחים של חבריו לעבודה. עם זאת הדבר לא נרשם בדוחות שהוגשו . משכך, במקרים הרלבנטיים הניח בית הדין כי שעת תחילת/סיום המשמרת הקבועה היא השעה הרלבנטית במקומות החסרים.

התיישנות
בטרם נבחן רכיבי התביעה לגופם יוער כי מקובלת טענת הנתבעת כי יש לבחון את זכאותו של התובע לרכיבים החל מיום 1.12.06 בשל התיישנות התביעה עובר לתאריך זה (למעט לענין חופשה נוכח הכללים המיוחדים החלקים בחוק לגביה).

דמי חגים
הלכה פסוקה היא כי תביעה לדמי חגים צריכה להיות מפורטת (עע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב - כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ ( 19.2.17) (להלן: עניין אלכסנדר)):
"בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים."
התובע בכתב התביעה (ס' 6.2.) טען מבלי להבהיר כי על הנתבעת לשלם לו שווי של 47 ימים בגין דמי חגים. טענתו הסתכמה בכך שהנתבעת היא זו אשר קבעה את סידור העבודה וזה נקבע לעיתים בניגוד להעדפותיו. כמו כן כי ככל שלא עבד, היה זה על דעת הנתבעת ובהסכמתה. על גרסה זו חזר גם בתצהירו ואולם לא מצאנו מקום ליתן משקל ממשי לתצהיר כשלעצמו ובאופן ספציפי לטענה כאילו נכפתה עליו עבודה בימי חגים. מתוך עדותו אף עלה כי הנתבעת התגמשה לבקשותיו באשר לשינוי ימי עבודה.
בתצהירו פירט חלקית את תביעתו והעלה גרסאות אחרות לתחשיבו (וחלופיות) תוך שפירט את ימי החג בכל שנה וכן את היום בשבוע בו חל כל חג, וניתן להניח שחישובו השמיט את ימי השבת. עם זאת התחשיב מתעלם ממגבלת ההתישנות וגם ממתכונת העבודה – קרי מכך ש במשך השבוע עבד לא יותר מ-3 משמרות.
הנתבע מאשר בסכומיו כי לא שולם לתובע עבור 8 ימי חג.
בהתחשב במגבלת ההתישנות, כן יש להביא בחשבון אך ימי חג אשר חלו בימים א,ג,ד,ו ושבת, ש היו ימי עבודתו של התובע. מימים אלו. כמו כן יופחתו סך הימים שהתובע הודה שעבד בהם- 11 ימים במספר. (אשר לגמול חג, אין מדובר בצמצום רכיב דמי החגים אלא בטענה שונה אשר יכול היה התובע לטעון עוד בכתב התביעה. משלא עשה כן, מדובר בהרחבת חזית אשר לא נדון בה.)
אם כך, בתקופת העבודה הרלוונטית, חלו 53 ימי חג. 33 ימים מתוכם, חלו בימי עבודתו של התובע. כאמור, התובע עבד ב-11 ימים מתוכם ועל כן זכאי לדמי חג עבור 22 ימים.
בהתאם לשכר שקבענו לעיל, קרי- 24 ₪ לשעת עבודה, בכפולה של 8 שעות ליום, זכאי התובע על 22 ימי חגים לסך של- 4,224 ₪.

חופשה
התובע תבע (ס' 6.3.) עבור פדיון חופשה שנתית סך של 4,947 ₪ תביעתו זו כוללת חישוב למשך כל שנות עבודתו ומתעלמת מהתיישנות ביחס לתקופה המוקדמת לשנת 2010 .את הפערים לתשלום חישב התובע לפי מכסת ימי חופשה לשנה במכפלה של ערך יום בגובה 220 ₪. מכך הפחית את אשר שולם לו מדי שנה. אין לקבל תחשיב זה גם נוכח בסיס החישוב היומי אותו דחינו לעיל ו גם נוכח ההתעלמות מהתשלום שבוצע בחודש יוני 2013 ע"ס 2,325 ש"ח , בו הודה ב"כ הנתבע בפתח דיון ההוכחות.
בנטרול של ערך היום המוטעה, של התשלום שבוצע בפועל , ומגבלת ההתישנות בפועל נותר על פי התביעה חוב של 624 ש"ח בלבד.
לא יפלא שבתצהירו משנה התובע לחלוטין גרסתו ובכלל זה גם חוזר מן הקיזוזים בהם הכיר בגין תשלומים ששולמו עבור חופשה. בפועל מפחית בתצהירו גם מימי הזכאות להם טוען בסה"כ 6 ימים.
אין לקבל שינוי הגרסה בתצהיר כשלעצמה ובוודאי לא על רקע האמור בפתח הדברים ביחס לתצהיר הספציפי. כמו כן אין להתעלם מנספח 6 לתצהיר מר ידיד ולפיו מאשר התובע למעשה כי לא נותר כל חוב חופשה עד פברואר 2011.
בנסיבות הענין מצאנו כי בגין יתרת תקופת העבודה שמאז מרץ 2012 ועד סיום עבודתו, ובהתחשב בתשלום פדיון החופשה ששולם לו בחודש יוני 2013 כאמור לעיל, מוצתה זכאותו לתשלום בגין חופשה ( שולם עבור למעלה מ12 ימים עבור תקופה של 10.5 חודשים )
משכך נדחית התביעה ברכיב זה.

פנסיה
בעוד שבכתב תביעתו (ס' 6.5) תבע התובע לפי צו ההרחבה בענף המלונאות 6% הפרשות לפנסיה מתחילת תקופת עבודתו, הרי בתצהירו (ס' 21 ג) טען לזכויות לפי צו ההרחבה הכללי במשק משנת 2008 ובהתאם לאחוזי ההפרשה בצו זה. את חישובו עשה התובע לפי משרה מלאה כולל חלף שכר (חופשה ומחלה) עד לתקרה של 186 שעות וזאת על בסיס של שכר 27.5 ₪ לשעה. לטענתו הנתבעת הפרישה לו במהלך השנים סך של 5,215 ₪ בעוד שנדרשה להפריש 7,483 ₪ ולפיכך נדרשת להשלים סך של 2,168 ₪.
הנתבעת הראתה כי לפי מתכונת העבודה הרגילה של התובע- 5 ימים בשבוע * 8 שעות משמרת * 24 ₪ לשעה, ובהנחה (שלא התקיימה בפועל) שנלקחת משרה מלאה , קרי בהתעלם מהעדרויותיו הרבות של התובע) סך כל זכאותו לכל השנים מאז הגיעו לגיל 21 עמדה על 5952 ₪ ובפועל שולמו 5274 ₪. היותר והתובע לא עבד באופן קבוע את מלוא מתכונת העבודה, ברי כי נוצר פער בין הסכומים ואולם היא פטורה מלשלמו.
מעדיפים אנו את טענותיה של הנתבעת : חשבונו של התובע מתעלם מכך שחובת ההפרשה כלפיו קמה רק עם הגיעו לגיל 21, כן מתעלם מכך שברגיל לא עבד משרה מלאה ואף מהעדרויותיו. על כן לא מצאנו כי הוכחה זכאותו לפער הנתבע. על כן, אין לנו אלא לדחות רכיב זה.

דמי הבראה
בגין רכיב זה תובע התובע לפי 14 ימים סך של 4,914 ₪ . התובע מבקש לזקוף על חשבון חוב עבר תשלומים ששולמו בגין הבראה ומשכך מגדיר תביעתו עבור השנתיים האחרונות. זאת עשה מבלי להראות שהיה קיים חוב עבר.
הנתבעת טוענת כי מעבר למה ששולם לתובע במהלך ת קופת העבודה, הרי בתלוש של יוני 2013, כחלק מגמר החשבון, שילמה סך של 4,354 ₪ ע"ח דמי הבראה המגיעים לתובע . לטענתה, גם סכום זה שולם מעבר לנדרש וכמחווה של רצון טוב (ס' 7 לכתב ההגנה) .
עיון בתלושי השכר מעלה כי אכן מאז חודש אוקטובר 2006, שילמה הנתבעת לתובע מדי חודש סכומי כסף שונים על חשבון דמי ההבראה. על פני הדברים ובהעדר כל טענה ברורה בענין זה מפי התובע, מסתבר כי אכן אין כל חוב עבר. לפי תלושי השכר שהוגשו לשנת 2012 ( 10 מתוך 12, מי מהצדדים לא הגיש את כל תלושי השכר) , מדי חודש שולמו 155 ₪ על חשבון דמי הבראה. די לנו בארבעה חודשים (וישנם 10) בהם בוצע התשלום כדי לוודא כי הפער בין דרישת התובע, לבין התשלום שבוצע בחודש יוני 2013, גם כן שולם.
על כן, גם רכיב זה דינו להידחות.

נסיעות
בתצהירו עדכן התובע את תביעתו בהתאם לריכוזי השכר אותם הציגה הנתבעת בכתב ההגנה ותבע הפרשי נסיעות אך על השנים 2006- 2008 (2006- 7 ₪; 2007- 442 ₪; 2008- 523 ₪). התובע פירט בתביעתו את כמות ימי העבודה, עלות הנסיעות הן לפי תעריף של נסיעה בודדת והן לפי חופשי חודשי וחישב את הסכום המגיע לו, לפי הסכום הנמוך מבין השניים לפי חישוב שנתי. בהתאם, תבע את הפער שנותר ממה שכבר שולם לו, על סך של 1,042 ₪.
הנתבעת טוענת כי שולמו לתובע דמי נסיעות כפי הנדרש, לפי נסיעות בודדות או חופשי חודשי, לפי הנמוך מבין השניים. בתצהירו של מר ידיד, נושא זה כלל לא אוזכר.
אכן עיון בתלושי השכר מעלה כי הנתבעת שילמה נסיעות מדי חודש. על מנת לזכות את התובע ברכיב זה, עליו להציג חישוב המפרט את עלויות הנסיעה שלו ולהראות כי לא שולם לו די מדי חודש. אמנם התובע הציג חישוב של נסיעותיו, אך חישובו זה של התובע חוטא לנדרש לתשלום. מחד גיסא, צודק התובע כי יש לחייב את הנתבעת בסכום הנמוך מבין תשלום יומי ותשלום "חופשי חודשי". עם זאת, אין מקום לערוך תחשיב לפי הפער השנתי ולא לפי הפער חודשי. ייתכן כי במהלך השנה, לא הייתה עקביות בעדיפות דרך התשלום ועל כן בחלק מהחודשים שולם לפי נסיעות בודדות וחלק לפי חופשי חודשי. סכימת כל השנה כיחידה אחת, יכולה להוביל לטעויות בפערי התשלום ככל שקיימים כאלו. על כן, אין בידינו לקבל את חישובו של התובע.
למעלה מן הצורך, נבהיר כי אף לפי חקירתו של התובע, ישנו ספק רב האם בכלל הגיעה ל תובע השלמת תשלום עבור נסיעות שכן דומה כי הנתבעת העמידה לרשותו הסעות בלילות כאשר שעת סיום העבודה היתה מאוחרת . וכך בעדותו (ע' 15 ש' 17 ואילך):
"ש. איך היית הולך הביתה?
ת. באוטו שלי.
ש. לפני שהיה לך אוטו?
ת. לפעמים עם מחמוד שהיה אחראי, או במונית מחכים לו.
ש. מי היה משלם את המונית?
ת. גיא, אבל זה היה פעם ב.. תמיד הייתי באוטו שלי או עם מחמוד. "
עוד יוער כי בניגוד לטענת הנתבעת(ס' 10.2 בסיכומים), לא ראינו סתירה בין עדותו של התובע כי נסע במונית לבין תצהירו (ס' 21ז) אשר בו ציין כי כדי להגיע למקום עבודתו היה נדרש לנסיעה אחת באוטובוס. חישוב עלויות נסיעה נעשה ונמדד לפי נסיעות בתחבורה ציבורית ואין באמור כדי לקבוע כי כך הצהיר שהגיע ושב ממקום עבודתו.
העולה מן המקובץ לענין זה כי התביעה ברכיב זה נדחית

הפרשי שכר- תגמול בגין שעות עבודה במנוחה שבועית
התובע טוען כי יום המנוחה השבועי שלו הוא שבת ובהתאם, תובע גמול מנוחה שבועית עבור המשמרות ש בהן עבד בימי שישי ושבת (בשל העובדה שלא קיבל מנוחה שבועית בת 36 שעות, זכאי לטענתו לקבל תוספת עבור כל שעות עבודתו במוצ"ש עד ליום ראשון בבוקר). לטענתו, החל ממאי 2010, החלה הנתבעת בתשלום חלקי של הגמול במובן זה ששילמה רק עבור הזמן שמכניסת השבת ועד יציאתה.
הנתבעת מכחישה כי יום המנוחה השבועית של התובע הוא שבת וטוענת כי על התובע היה לנקוב ביום מנוחתו (בסכומיה מגיעה לכדי טענה פוזיטיבית כי יום המנוחה השבועית היה יום שישי).
אשר לזיהוי יום המנוחה השבועית: עוד בכתב התביעה הבהיר התובע כי תביעתו היא לפי יום שבת כיום מנוחה(ס' 8) והנתבעת לכתחילה לא חלקה מפורשות על כך . מכל מקום, על אף ניסיונותיה של הנתבעת לטעון כי יום המנוחה היה יום שישי, הרי שהיא עצמה גילתה דעתה ברישום בדוחות הנוכחות כי היא רואה את יום מנוחתו השבועית של התובע ב יום שבת (ר' לעניין זה נספח ב' לתצהירו של התובע- בטור שעות השבת) ובהתאם גם שילמה לו על עבודה בשבת ובמוצ"ש בהתאם לתעריף שבת החל מחודש מאי 2010 . משכך פעלה, אנו קובעים כי יום המנוחה השבועית לתובע היה יום שבת.
הנתבעת לא הכחישה לא בכתב ההגנה ולא בסיכומיה את טענות התובע כי לא שילמה את מלוא הגמול לפי טענת התובע לשתי המשמרות שבהן עבד התובע בזמן המנוחה השבועית, בסכומיה ערכה תחשיבים מותאמים לתחשיבי התובע בהתבסס על תעריף השעה של 24 ₪ ובהפחתת הסכומים ששולמו.
התובע עצמו ערך תחשיבים שונים שהתבססו על הנחות שונות (לפי יום מנוחה שבועי שהוא שבת ולפי יום שהוא שישי).מקובל עלינו תחשיבו של התובע לענין המשמרות המתיחס לשבת כיום המנוחה השבועי, בהתאם לס' 84 לסיכומיו והטבלה בתחשיב 1 טבלה 5 (חישב לפי הכרטסות והדוחות שהיו לפניו תוך שהשלים לשמונה שעות משמרת וכן יצר ממוצע מתוך הנתונים ביחס לחודשים מסוימים, שממנו גזר נתונים גם לגבי חודשים בהם לא היה דיווח). זאת בכפוף להסתיגויות הבאות: א. התחשיב נערך לפי ערך שעה של 27 .5 ₪ ויש להתאימו לערך השעה שקבענו לעיל. ב. התחשיב אינו מדויק במובן זה ש"ספר" משמרות שנעבדו בימי שישי גם כאשר התובע עבד במשמרת בוקר ביום שישי - משמרות שכלל אינן מזכות בתשלום עבור מנוחה שבועית, מה גם שהובאה בחשבון עבודה במוצ"ש: ר' למשל דוח נוכחות 8/12 שבו בימי שישי ה24 וה31 בחודש עבד במשמרות בוקר. סה"כ עבד התובע 46.46 שעות במשמרות שישי ושבת בעוד התובע חישב למעלה מ 62 שעות. בהערכה גסה ונוכח העובדה שלרוב כן עבד התובע משמרות שישי בשעות הלילה, מצאנו מקום להפחית 5% בלבד מתחשיבו בהתאם.
סה"כ בהתאם למתחייב מן ההסתיגויות האמורות, זכאי התובע להפרשי שכר בגין עבודה במנוחה שבועית בסך 34,733 ₪.

הפרשי שכר- תגמול בגין שעות נוספות
התובע הציג בחישוביו שתי חלופות, האחת לפי שכר של 27.5 ₪ לשעה והאחרת לפי 24 ₪ לשעה. בהתאם לקביעתנו כי השכר הנכ ון הוא 24 ₪ לשעה, התיחסנו לחלופה השניה.
מבחינה ענינית ראוי לחלק בין שני סוגי טענות שבפי התובע ב נוגע לש"נ. החלק הראשון נוגע לטענה שלמרות שעבד בעבודת לילה הרי שהשעה השמינית בכל משמרת שולמה בערכי שעה רגילה ולא בערכי ש"נ. החלק השני נוגע להעדר נטען של תשלום בגין עבודה ב שעות נוספות מעבר לשמונה שעות.
אשר לתשלום בערכי ש"נ עבור השעה השמינית- מצאנו לקבל את טענת התובע כי הנתבעת לא שילמה לתובע גמול שעות נוספות כנדרש: מעבר לכך שהנתבעת לא הבהירה במפורש לא בכתב ההגנה (ס' 8.1 על סעיפיו) ולא בסיכומיה (ס' 13 על סעיפיו) כי שולמה התוספת על ערך השעה השמינית כ"שעה נוספת", הרי שבחקירתו של מר ידיד הבהיר מפורשות כי הנתבעת שילמה תוספת שעות נוספות א ך לאחר השעה שמינית ואילך:
"ש. אתה יודע איך מחשבים שעות נוספות לעובד?
ת. כן, מה שאני יודע שמעל שעה שמינית נותנים 125 אחוז, וזהו.
ש. וככה הייתם משלמים?
ת. כן."
משכך, נדרשת הנתבעת לשלם הפרש בסך 6 ₪ עבור השעה השמינית בכל משמרת שנעבדה . למען הסר ספק יוער כי לא מצאנו כל הצדקה לחיוב הנתבעת בתשלום השעור המלא של ערך השעהה(125%) שהרי אין חולק כי בפועל שולם עבור בסיס השעה שלעצמו ואין עסקינן בשכר כולל.
אשר למתכונת לפיה יש לחשב שעות אלו, כאמור לעיל, הצדדים הסכימו על מתכונת עבודה של 5 משמרות בשבוע (ר' ס' 4 לעיל). הנתבעת הבהירה כאמור, עוד בכתב הגנתה (ס' 2) כי על אף שהתובע לא עבד את כל השעות להן טען, לא תחלוק על מתכונת העבודה. עם זאת, בתצהירו של התובע נכלל תחשיב המפרט בין היתר, ממוצע בפועל של עבודה בש"נ סה"כ ציין התובע כי בממוצע עבד 18 שעות נוספות בתעריף 125% (הכוללות מאליו יובן ,ובד"כ גם מסתכמות בכך- את השעה השמינית בכל משמרת). בהתאם, תחושב התוספת לפי מתכונת זו. התובע עבד 73 חודשים(כפוף למגבלת ההתישנות ובהפחתת שבועיים ש בהם כך הודה התובע, היה בחופש ה (ע' 17 ש' 2-1) ). משכך התחשיב הוא כדלקמן :6 ₪ (ערך 25% משווי שעה) *18 שעות בחודש*73 חודשים= 7938 ₪.
אשר לשעות נוספות מעבר לשעה השמינית: על פי הטבלא האמורה , מצא התובע כי בממוצע עבד 5 שעות נוספות שמעבר למכסה זו. מצאנו כי נכון יותר יהיה לבחון את היקף העבודה בש"נ בערכי 150% בהתאם לדוחות המדויקים החלקיים שישנם ולא על בסיס הערכה כוללת המתבססת גם על דוחות וכרטסות שבהן לא ננקבים שעות מדויקות. על פי בדיקתנו את הדוחות הקיימים נמצא כי בממוצע עבד התובע 4.5 ש"נ בערכי 150% בחודש.
בטרם יערך התחשיב המתחייב מכאן נסיר מן הדרך טענות ספציפיות שהעלו שני הצדדים: א. איננו מקבלים טענת התובע ככל שמתבססת על תלושי השכר וזאת דווקא נוכח חוסר הקוהרנטיות שבתלושים עליו עמדנו בפסק דין זה ונוכח טענתו שלו כי הרישומים של השעות והימים פיקטיביים (ואכן אינם תואמים בהכרח את דוחות הנוכחות ככל שאלה קיימים). ב. לא מצאנו מקום שלא להסתמך על ממוצע הנגזר מדוחות מדויקים שיש בידי הנתבעת כבסיס לחישוב לכלל התקופה – זאת נוכח העובדה שעל הנתבעת לנהל רישום מדויק והיא זו שלא הציגה רישום כזה ביחס לכלל התקופה.
נוכח האמור זכאי התובע בגין עבודה נוספת בערכי 50% נוספים בלבד (גם לענין זה כמובן , שולם שכר הבסיס) . על כן זכאי לסך של 3942 ₪ בגין שעות אלה (לפי התחשיב 12ש"ח לשעה*4.5 שעות בחודש *73 חודשים)
התובע מאשר כי בסך הכל בתקופה זו שולם לו סך של 869 ₪ בגין ש"נ(ר ס' 89.4 לסכומיו) ומשכך יש להפחית סך זה מתוך הסכומים דלעיל.
נוכח כלל האמור זכאי התובע להפרשי שכר בגין עבודה בש"נ בסך של 11,011 ₪.

סיום יחסי העבודה
פיצויים על פיטורים שלא כדין בהיעדר שימוע
כאמור, אין מחלוקת כי התובע פוטר. עם זאת, נסיבות הפיטורים שנויות במחלוקת. התובע טוען כי פוטר בהיעדר הליך שימוע כדין וכי תהליך מציאת העבודה נמשך 7 חודשים. לסברתו זכאי לפיצוי בשווי 4 משכורות בסיס בסך- 19,360 ₪ בגין פיטוריו כאמור . הנתבעת טוענת כי התובע פוטר לאחר שימוע כדין.
אין למעשה חולק על כך שלשיחת השימוע נקרא התובע על אתר, תוך כדי יום העבודה, כי זימונו נעשה בעל פה ללא שהובהרה לו משמעות הזימון מראש וכי בפועל במהלך אותה ישיבה עצמה פוטר התובע. עוד אין חולק כי לא נערך פרוטוקול של אותה ישיבה. (ר' ע' 22 ש' 16 ואילך). מר ידיד (שם) מסביר את הטעם להתנהלותו זו :
....
ש. לא הייתה הזמנה לשימוע?
ת. מה זה? לאן לשלוח את ההזמנה, הוא יום יום איתי הזמנתי אותו. זימנתי אותו באופן מיוחד בעל פה. הוא ידע שאנחנו הולכים לדבר על פיטורים.
...
ש. בשום מקום אין פירוט תגובה של העובד.
ת. לא אין פה את התגובה. אני לא משפטן, וכל העניין הזה של תכתובות והשעון נוכחות הם של השנים האחרונות, אני מעסיק הרבה שנים, וזאת אחת הסיבות שהכנסתי שעון ב2010 וניסנו לעשות הכל שקוף ומסודר, מבחינתי שימוע פיטורים זאת החלטה אחרי שנה של בחינה של עובד שאומרים לו שאי אפשר להמשיך ככה. אמרתי למה אני מפטר."
בדברים אלה של מר ידיד ישנה הודאה למעשה כי במועד השיחה בין הצדדים כבר הוחלט בדבר הפיטורין, כלשדבריו אותה פגישה נועדה ליתן "הסבר" על אודות טעמיהם. אלא, מבהיר מר ידיד כי מתן אפשרות טיעון למעשה לא נדרש בנסיבות הענין. כך , לפי תצהירו (ס' 14-9), ההחלטה לפטר את התובע הייתה תולדה של אירועים שונים אשר בגינם קיבל התובע מספר התראות. הראשונה בינואר 2009 נמסרה לתובע בכתב לאחר תגרה במטבח. השניה, במרץ 2012 נמסרה בכתב לאחר מספר התראות בעל פה, בשל איחורים, זלזול, אי שמירה על כללי נקיון, עישון בתחומי המטבח והימשכות הפסקות במהלך העבודה. השלישית, בנובמבר 2012 בשיחת בירור, בשל איחורים ותלונות של חבריו לעבודה על עיכובים בעבודה תוך הבהרה כי הדבר עלול להביא לפיטוריו. לטענת מר ידיד גם שיחת הבירור היתה ללא הועיל. (העתק י כל המכתבים בנספח 7 לתצהירו של מר ידיד).
אף שנאמנה עלינו עדותו של מר ידיד בדבר מסירת מכתבי ההתראה השונים במהלך השנים (למרות הכחשת התובע כי קבלם) איננו סבורים כי הם יכולים להוות בנסיבות הענין תחליף ראוי לשימוע. מדובר במכתבים העוסקים בעניינים שונים ופרושים על פני תקופה ארוכה, הראשון בהם 4 שנים בטרם הפיטורין ואף האחרון כ-4 חודשים קודם לכך. עם זאת ברי כי לגופו של ענין לכל הפחות התלונות שבמכתב מחודש 11/12 היו ידועות לתובע. כמו כן בהכרח היה ברור לו כי אינו שועה להתראות ולו בענין האיחורים לעבודה:
מתוך ראיה אובייקטיבית- דוחות הנוכחות , ניתן ללמוד אכן על איחורים רבים של התובע וגם על היעדר התנהלות על פי הכללים, עת מדי חודש ישנו חוסר רב של החתמות בשעון הנוכחות.
עוד הייתה מהימנה עלינו גרסתו של מר ידיד כי תקופת עבודתו האחרונה של התובע הייתה בעייתית:
"ש. איך זה שעובד עם כל כך הרבה בעיות עובד אצלך יותר מ7 שנים.
ת. המסעדה היא מסעדה גדולה, לא ביתית ומשפחתית, היו די הרבה עובדים, ויכול להיות עובד שהוא לא הכי מוצלח בעולם והוא כן עובר, עם השנים זה נהיה יותר גרוע וזה הפך להיות בלתי נסבל, מישהו החליף אותו זה לא שסגרתי את המקום. מי שעומד עם סיגריה ליד גריל שמכין לאנשים אוכל ואני רואה אותו במצלמה ואומר לו והוא אומר בסדר ומדליק עוד אחת אז מה אעשה איתו. הוא כל יום מאחר, אני מעיר לו הוא אומר כן בטח, ולא מגיע."
גם העובדה שבפועל , כעולה מעדותו , לא ניסה התובע כלל לשמר את מקום עבודתו מחזקת את הרושם שמדובר היה בתהליך שסופו ידוע מראש, גם לתובע. וכך הוא מעיד (ע' 15 ש' 31 ואילך):
"ש. מתי גיא הודיע לך שאתה מסיים את העבודה?
ת. הייתי במשמרת הוא קרא לי, עליתי והוא אמר שהוא רוצה לסגור את הדרך, הופעתי ושאלתי מה עשיתי, אז אמרתי לו למה, הוא אמר שאין לו שום דבר נגדי ושאני בחור טוב, ולא גונב ולא עושה כלום, כך בדיוק אמר לי. הוא אמר שהוא רוצה לגמור את הדרך שלי, ככה בדיוק במילים האלה. אולי תמצא משהו אחר. אבל אצלי הדרך מפסיקה.
ש. כמה זמן הפסקת לעבוד?
ת. ביקשתי שייתן לי חופש ואחרי כמה ימים ראיתי שהשם שלי לא בסידור עבודה"
כאשר עובד שמודיעים לו על פיטורין מסתפק בבקשת חופש, יש בכך משום אינדיקציה לכך שטעמי הפיטורין היו ברורים לו – גם אם לא פורשו באופן ברור בישיבת ה"שימוע", וכן יש בכך כדי ללמד כי לא מצא מקום לפעול לשנות מהחלטת המעסיקה.
אף שבנסיבות הענין ספק בעינינו האם היה בעריכת שמוע כדין כדי להועיל על מנת להביא לשינוי במסקנת הפיטורין של המעסיקה , עדין לא נוכל לומר כי אין מקום לבטא החשש שאכן, לו היה נערך כדבעי, תוך מתן התראה מראש, תוך שניתנת לתובע ההזדמנות להערך כראוי על מנת לשקול הן תשובותיו והן עמדתו ביחס לכוונה לפטרו, יתכן וגם שיחה זו, כקודמתה, היתה מהווה שיחת התראה בלבד שבעקבותיה יתכן והיה חל שינוי בהשתלשלות הארועים ובכללו גם מניעת פיטורי התובע.
בנסיבות אלה , לאחר ששקלנו את הרקע לשיחת הפיטורין, את העדרו של שימוע כדין ואת התנהלות התובע לאחר שיחת הפיטורין מצאנו כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי מסוים בגין פגמים בהליך השימוע בסך של 4,000 ₪.

הודעה מוקדמת
התובע תובע דמי הודעה מוקדמת בסך של 6,600 ₪ לפי חישוב של 30 ימים במכפלה של 220 ₪ ליום. כמו כן תובע פיצויי הלנת שכר.
הנתבעת טוענת (ס' 8.3) כי קיבל הודעה מוקדמת של 30 ימים ואף חולקת על בסיס תחשיבו . בתצהירו של מר ידיד (ס' 15) טוען כי במועד הפיטורים לא היה לנתבעת מחליף עבור התובע ולפיכך סוכם עמו כי יעבוד עד ליום 15.1.13.
העדפנו את גרסת הנתבעת לענין זה :
ראשית, הן בכתב התביעה והן בתצהיר התובע , לא מוזכר כלל תאריך שיחת השימוע והפיטורים. תיאור זה מופיע לראשונה בסיכומי התובע (ס' 15) זאת לאחר שהתובע עצמו שנשאל מפורשות על כך אינו יודע לציין תאריך השיחה ואף מאשר כי בינה לבין סיום העבודה יצא לחופשה ( עמ' 15 ואילך)
כמו כן, מעדותו של התובע עולה כי בשיחה אליה זימן אותו מר ידיד, ביקש ממנו שיתן לו חודש ולא טען כי בקשתו לא נענתה (ע' 2 ש' 29-25):
"לשאלת בית הדין, לגבי הפסקת העבודה, אני הייתי עובד ומנהל הנתבעת גיא אמר לי הוא אלי למשרד, והוא אמר לי אני רוצה לסגור את הדרך שלך, הוא שאל אותי למה אני עצוב, אמרתי לו כי הוא הפתיע אותי, ואמרתי לו טוב תן לי חודש, והוא אמר לי שאין לו שום דבר נגדי, ואתה בסדר, והיית לומד, אבל הוא חושב שאני חייב להחליף עבודה זה הכל. ... "
גרסתה של הנתבעת הייתה עקבית וכבר מכתב ההגנה (ס' 1.8-1.7) פירטה הנתבעת כי שיחת השימוע התקיימה ביום 16.12.12 וכי סוכם כי עבודתו של התובע תסתיים כעבור חודש ביום 15.1.13- זאת כמתיישב עם המכתב האחרון הכלול בנספח 7 לתצהיר מר ידיד (שאף שכלל אינו חתום ויתכן ולא נמסר לתובע, מצאנו ליתן אמון בכך שמשקף את ההתנהלות בפועל). מר ידיד עמד על גרסה זו גם בח"נ בציינו:
ש. במהלך השימוע אמרת שהחלטת לפטר אותו לטענתך, ואז אמרת שהוא יסיים את העבודה שלו בתום חודש ימים?
ת. כן.
לפי ריכוזי השכר (ע' 50 לקובץ נספחי התובע) ודוחות הנוכחות, ככל שניתן לשער כי מדובר בחודשים דצמבר 2012- ינואר 2013, התובע משובץ עד ליום 15.1.13 (ע' 42-36 לנספחי תצהיר התובע) ושולם לו שכר עבור חלק מחודש ינואר, באופן התואם עדותו לעיל.
בשל האמור שוכנענו כי התובע קיבל הודעה מוקדמת בת חודש ימים ועל כן אנו דוחים את התביעה ברכיב זה.

פיצוי לפי חוק הגנת השכר והודעה לעובד
התובע טען בכתב תביעתו (ס' 8.5) באופן כללי כי תלושי השכר היו "מסולפים, חסרים מסורבלים ומטעים" מבלי לפרט בהתאם לדרישות הדין את הפגמים בתלושים. עוד טען כי הנתבעת לא המציאה עבורו הודעה לעובד או הסכם העסקה. את הפיצוי בגובה 30,000 ₪, דורש מכח חוק הגנת השכר וחוק זה בלבד . בתצהירו (ס' י) לא הרחיב מעבר לכך.
הנתבעת טענה כי תלושי השכר משקפים נאמנה את הוראות החוק וכי טענותיו של התובע הן סיסמה ותו לא. בתצהירו של מר ידיד, חזר על האמור והוסיף כי תלושי השכר נמסרו לתובע מדי חודש וכי התובע מעולם לא הלין על כך (ס' 16 ) . לכתב ההגנה ולתצהיר מר ידיד (נספח 1) צורף עותק טופס הודעה לעובד חתום ע"י התובע והנתבעת.
אשר לטענה בדבר היעדר הודעה לעובד- משטענה זו נכרכה עם טענה אחרת ולא נתבע כל פיצוי בגינה (כאמור התובע הפנה לחוק הגנת השכר בלבד), לא מצאנו לדון בה.
אשר לטענה בדבר פגמים בתלושי השכר- טענתו של התובע בדבר פגמים בתלושי השכר יש בה ממש. כפי שתואר לעיל התקשינו לאתר מתוך התלושים תעריף שכר ולא מצאנו כל עקביות ברישומים המאפשרת לעקוב אחר גובה השכר ואופן חישובו. כך לדוגמא, אין כל עקביות ברישום שכר היסוד. לעתים הוא ננקב כשכר גלובלי (חודשי? ר' תלוש 2/11 ) ולעתים כשכר שעתי (ר' תלוש 8/12) . גם כאשר הוא חודשי- הסכום המגולם משתנה מחודש לחודש (השוו' 7/12 ל 6/11 למשל) ולא ניתן כלל להבין כיצד נגזר מהסכום הכללי הרכיב של "משולם לעובד"; הבסיס לחישוב שעות השבת משתנה מחודש לחודש( השוו' למשל תלושי באוגוס ט 2012 וספטמבר 2012 ; אין עקביות בשיעור התשלום בגין חופשה: (השוו תלושי אוקטובר- דצמבר 2012 ); אין התאמה ברישום שעות /ימי העבודה בין התלושים לבין הדוחות : (ר' תלושי ודוחות 2/12 ו3/12). העדרו של רישום תקין בתלושי השכר אכן מנע מן התובע האפשרות לעמוד באופן בהיר על האופן שבו חושב שכרו ולמעשה הביא לכך שאף במסגרת הליך זה ענינים שלכאורה היו צריכים להלמד בפשטות מתוך התלושים – לא ניתן היה לאתרם בתלושים כלל וכלל , מה שהביא להזקקות להערכות בלבד.
דומה כי לנסיבות מסוג זה כיוון המחוקק בהוראות חוק הגנת השכר לענין הפיצוי ובנסיבות הענין מצאנו מקום להעמיד את גובה הפיצוי על סך של 7,000 ₪.

כתב הסילוק
בשולי הדברים ולמען לא תוותר טענה בסוגיה זו, נבהיר כי לא מצאנו מקום לדחות טענותיו של התובע על רקע חתימתו על כתב הסילוק נספח 5 לתצהיר התובע. כתב הסילוק נחתם בתאריך לא ברור אין בו כל פירוט של המחלוקות שבין הצדדים ואף לא רכיבי שכר/נלוים בגינם הגיעו הצדדים להסכמות. ההסכמה על קבלת פיצויי הפיטורין שהוא הרכיב הספציפי שננקב בכתב הסילוק מצאה בפועל ביטויה בכך שהתובע לא תבע דבר בגין כך. יוער כי הנתבעת אף היא בסכומיה אינה טוענת כי יש בכתב הסילוק כדי לפטור אותה מחובות כלשהם אלא רק יש בו תמיכה לביצוע התשלומים שכן בצעה.

פיצויי הלנת שכר
התובע טוען ביחס לכל רכיבי תביעתו כי הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר. יוער לענין זה כי תביעת התובע התיישנה ביחס למרבית התקופה . לא למותר להזכיר בענין זה כי מרבית ההפרות בתשלום השכר נעשו בטרם שנת 2012 ותוקנו ע"י הנתבעת דווקא בשנה זו, השנה שקדמה למועד סיום העבודה, שאז הוחל בתשלום בגין ש"נ. בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר מעבר לתשלום בגין הפרשי הצמדה ורבית כדין.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. בגין דמי חגים סך של- 4,224 ₪.
ב. בגין הפרשי שכר בגין עבודה במנוחה שבועית בסך 34,733 ₪.
ג. בגין הפרשי שכר עבור ש"נ סך של 11,011 ₪
ד. בגין פיצוי בשל פגמים בהליך השימוע 4,000 ₪
ה. בגין פיצוי לפי חוק הגנת השכר 7,000 ₪.
הסכומים האמורים בסעיפים א'-ג' לעיל ישאו הפרשי הצמדה ורבית החל מ1.1.2010 (מחצית התקופה).
כמו כן תשא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובע בסך של 7,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין .

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ח, (07 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

תמר נוי ,נציג ציבורת

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת