הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 52660-02-16

09 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר נתן מזרחי
נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי גל
התובעת
ליליה סטסקביץ' ת.ז. XXXXXX043
ע"י ב"כ: עו"ד אייל אבידן
-
הנתבעים

  1. קופת חולים מאוחדת
  2. אשר יונגרייז ת.ז. XXXXXX268

ע"י ב"כ: עו"ד לואיז ספורטס

פסק דין

1. התובעת, ד"ר ליליה סטסקביץ', היא רופאה פנימית אשר הועסקה על ידי הנתבעת, קופת חולים מאוחדת, בשתיים ממרפאותיה בירושלים. בראשית חודש ספטמבר 2015 התגלעה מחלוקת בין התובעת למנהל אחת המרפאות, מר אשר יונגרייז, הנתבע 2, סביב מתן שירות למטופלת אשר לא קבעה תור מראש. ביוזמת התובעת עורבה בעניין גם המשטרה. למן אותו מועד לא שבה התובעת עוד לעבודתה בפועל.
בתביעה שלפנינו טוענת התובעת כי סביב האירוע האמור פוטרה שלא כדין, וכי התבטאויותיו של מר יונגרייז כנגדה במהלכו עלו כדי לשון הרע. קופת חולים מאוחדת מצדה טוענת כי התובעת נטשה את עבודתה על דעת עצמה, וכי גם אם אמר מר יונגרייז, במהלך הוויכוח בינו לבין התובעת, דבר מה שלא היה צריך להיאמר, אין המדובר בלשון הרע כמשמעו בדין. בתביעה שכנגד עותרת קופת החולים להחזר בגין תשלום שכר ששילמה לתובעת, לטענתה, ביתר.
הלך הדיון
2. נפתח בתיאור התשתית העובדתית הצריכה לעניין, כפי שהתבררה לפנינו, ובתוך כך נתאר גם את השתלשלות העניינים הכרונולוגית. נוכח העובדה שאותה התפרצות בין התובעת למר יונגרייז, מתחילת חודש ספטמבר 2015, היא במידה רבה ' הציר' סביבו סב ההליך כולו, נייחד לה תת פרק נפרד, במסגרתו נעמוד במפורט על אירועי אותו היום על פי סדר התרחשותם, ונכריע גם בין גרסאות הצדדים ביחס לאותה התרחשות ופרטיה. או אז נפנה לבחינת ראשי תביעת התובעת. בראש נדון בנסיבות סיום יחסי העבודה. לאחר מכן נדון בטענה להוצאת לשון הרע כלפיה. לבסוף נדרש לתביעה שכנגד.
תשתית עובדתית והשתלשלות העניינים
3. התובעת היא ילידת 1971 ורופאה בעלת התמחות בתחום הפנימי. את עבודתה בקופת חולים מאוחדת ( להלן: הקופה), החלה ביום 1.1.2015. בין הצדדים נחתם ביום 9.2.2015 ' חוזה אישי מיוחד' המסדיר את תנאי עבודת התובעת בקופה ( נספח 11 לתצהיר התובעת). התובעת הייתה לעובדת חודשית אשר הועסקה בהיקף של משרה מלאה. סידור העבודה היה כזה שבימים א, ג' וה' עבדה התובעת במחלקת אשפוז יום פנימי במרפאת ' הטורים', ואילו בימים ב' ו – ד' כרופאה כללית ( רופאת משפחה) במרפאת ' ברוכים', שהיא המרפאה הצריכה לענייננו. ביום ב' היו שעות עבודתה בין 08:00 ל – 16:00 ואילו ביום ד' בין 11:00 ל – 19:00. שכרה החודשי של התובעת עמד על 24,000 ₪ ברוטו.
מבחינה רפואית הייתה התובעת כפופה לרופא המחוזי של מחוז ירושלים, ד"ר יובל וייס. מבחינה מנהלית הייתה התובעת כפופה למנהלי המרפאות בהן עבדה. במרפאת ברוכים היה זה תחילה לגב' ברכה זילברברג, והחל מחודש אוגוסט 2015 לנתבע 2, מר יונגרייז.
4. בימים 22.7.2015 עד 12.8.2015 שהתה התובעת בחו"ל ( נספח 1 לתצהיר מנהל מרחב מרכז ירושלים ( דאז), מר יהודה לוי). על פי הקופה התובעת לא הודיעה מראש על כוונתה לשהות בחופשה.
5. בשעות הצהריים של יום 7.9.2015, יום בו עבדה התובעת במרפאת ברוכים, פורץ ויכוח חריף בינה לבין מנהל המרפאה מר יונגרייז, סביב בקשה של אישה שלא קבעה תור מראש לקבל מהתובעת מרשם לתרופה . במהלך אותו דין ודברים מתקשרת התובעת למשטרת ישראל, ומבקשת כי תשלח למרפאה ניידת. זאת נוכח טענתה כי מר יונגרייז התקיף אותה מילולית ופיסית. מר יונגרייז מצדו מדווח על האירוע למנהל מרחב מרכז ( דאז), מר יהודה לוי, שהוא גם הממונה הישיר עליו. בעקבות הדיווח יגיע מר לוי למרפאה, אולם זאת לאחר צאתה של התובעת ממנה ( עמ' 30 משורה 43 עד עמ' 31, בשורה 15). כאמור לעיל, על אירועי אותו היום נעמוד בפרוטרוט בהמשך הדברים. לעת עתה נוסיף כי היה זה יום העבודה האחרון בפועל של התובעת, וכי על פי גרסתה בערבו של אותו היום, ונוכח המצב הנפשי הקשה שאליו נקלעה בעקבות המריבה בינה לבין מר יונגרייז, פנתה לקבלת טיפול רפואי במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים הדסה. לפנינו לא הוצג תיעוד רפואי על כך.
6. למחרת, 8.9.2015, מתקיימת פגישה בין התובעת לרופא המחוזי, ד"ר וייס. לא הוצג לפנינו תיעוד מאותה הפגישה, ובכל אופן הצדדים מסכימים כי מאותו היום שוהה התובעת בחופשת מחלה, המגובה באישור מחלה שנתנה בידה ד"ר אלינור מרבה, רופאה כללית, למשך 15 ימים (ת/15 לתצהיר התובעת). ביום 10.9.2015 מעלה התובעת על הכתב את גרסתה, ל'אירוע החריג', כלשונה, בינה לבין מר יונגרייז, מיום 7.9.2015 , ומשגרת אותה בדואר אלקטרוני אל ד"ר וייס ( ת/16 לתצהיר התובעת).
7. ביום 20.9.2015 מתקיימת פגישה נוספת בין התובעת לד"ר וייס. את מהלך הפגישה מקליטה התובעת. ההקלטה וכן תמליל השיחה מוצגים לעיוננו ( ת/17 – 18 לתצהיר התובעת). על חילופי הדברים בין הצדדים באותה הפגישה נעמוד בפרוטרוט בפרק שיעסוק בנסיבות סיום יחסי העבודה. עם זאת נאמר כבר כאן כי ד"ר וייס מודיע לתובעת כי הוחלט שלא תחזור לעבוד במרפאת ברוכים. חלף העבודה שם מוצעות לתובעת שתי אפשרויות אחרות להשלמת היקף משרתה ומובהר לה כי אם לא ימצא פתרון מוסכם תשקול הקופה את פיטוריה. דעתה של התובעת אינה נוחה מהחלטה זו כלל ועיקר. ציפייתה הייתה שדווקא מר יונגרייז הוא שלא ימשיך לעבוד במרפאת ברוכים. ד"ר וייס מעלה על הכתב את סיכום השיחה בינו לבין התובעת ומשגר אותו אל התובעת בדואר אלקטרוני ( ת/21 לתצהיר התובעת). לגרסת התובעת זה הוא מועד פיטוריה.
8. למחרת השיחה עם ד"ר וייס, ביום 21.9.2015, פונה התובעת אל מי ששימשה אותה העת כרכזת כוח האדם המרחבית בקופה, גב' אלה יהודה, ומבקשת להיפגש עמה ועם ממלאת מקום מנהלת כוח האדם ומשאבי האנוש המחוזית, גב' שולה גולדפיין והן נעתרות לבקשתה על אתר. נדגיש כי היוזמה לפגישה היא של התובעת, כפי שעולה בברור ממכתבה אל גב' גולדפיין מיום 20.12.2015 ( ת/28 לתצהיר התובעת), ומסיכום השיחה עצמו ( ת/30), ולא של מחלקת כוח אדם, כפי שטענה התובעת בתצהיר עדותה הראשית ( סעיף 60). תכלית השיחה מבחינת התובעת היא ' לשנות את רוע הגזרה' במובן זה שהקופה תגרום לכך שמר יונגרייז יחדל לשמש כמנהל מרפאת ברוכים נוכח התנהגותו האלימה כלפיה.
לגרסת התובעת באותו היום היא מגיעה גם אל ביתה של המטופלת האחרונה שלה ביום 7.9.2015, גברת ר.מ., אשר לבקשת התובעת מעלה על הכתב את עדותה ביחס להתפרצות של מר יונגרייז כלפי התובעת ( עמ' 12, בשורות 29-27).
נוסף על כך חוזרת התובעת ופונה אל ד"ר מרבה, אשר נותנת בידה אישור מחלה לימים 22.9.2015 עד 6.10.2015 ( ת/22 לתצהיר התובעת).
9. ביום 6.10.2015 בשעות אחר הצהריים מגיעה התובעת אל משרדו של ד"ר וייס ומבקשת ממנו כי יחתום על טופס ב"ל 250 " בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה". ד"ר וייס מצדו מבקש להיוועץ בלשכה המשפטית בטרם יחתום על הטופס. על כן לא חותם עליו במקום וחלף זאת מבטיח לתובעת כי יחזור אליה בעניין זה בהקדם. הדברים מתועדים על ידי ד"ר וייס במזכר מאותו היום ( ת/23 לתצהיר התובעת).
10. התובעת לא ממציאה לקופה אישור מחלה נוסף ואינה חוזרת לעבודה. על כן בחלוף 3 שבועות, ביום 28.10.2015, משגרת אליה הקופה, בדואר רשום, מכתב בזו הלשון:
"...הנדון: סיום עבודתך בקופ"ח מאוחדת
ביום 7/9/15, בעקבות תקרית בינך לבין מנהל מרפאת " ברוכים", עזבת את עבודתך ומאז הינך נעדרת מעבודתך.
ביום 20/9/15, נערכה פגישה בינך לבין הרופא המחוזי, ד"ר יובל וייס, בה הוצע לך, לאור יחסי העבודה הבעייתיים בינך לבין מנהל המרפאה, לשנות את סידור עבודתך באופן בו לא תעבדי במרפאת " ברוכים".
כמו כן נמסר לך שעליך להמציא אישורי מחלה עבור תקופת היעדרותך וכן הובהר לך כי סירובך לשינוי מקום העבודה עשוי להביא לסיום עבודתך במאוחדת.
בתאריך 6/10/15, הגעת למשרדו של ד"ר יובל וייס והצגת בפניו אישור מחלה עבור התאריכים 7/10/15 – 7/9/15.
החל ממועד זה ועד היום לא הופעת לעבודתך ולא הצגת בפני הנהלת המחוז אישור מחלה נוסף וזאת על אף שבהתאם לאישור המחלה שהצגת היה עליך לשוב כבר ביום 7/10/15.
כמו כן, ניסיונות ליצור עימך קשר טלפוני לאחר פגישה זו עלו בתוהו.
בנסיבות אלו רואה אותך הקופה כמי שהתפטרה ביום 7.10.2015, למצער על דרך של נטישת מקום העבודה, על כל המשתמע מכך.
נאחל לך הצלחה בהמשך הדרך וגמר חשבון ייערך כמקובל...".

בעדותה לפנינו מצהירה התובעת כי התייחסה אל המכתב כאל ".. מכתב משוגע מקופת חולים", ומאשרת כי לא המציאה לקופה אישורי מחלה לאחר ה – 6.10.2015 ( עמ' 8, בשורה 32). לשאלה המפורשת אם יצרה לאחר קבלת המכתב קשר עם ד"ר וייס או עם מי מטעם הקופה כדי להבהיר שלמעשה ומבחינתה לא נטשה את עבודתה בקופה, משיבה התובעת בחיוב, אולם באותה הנשימה מוסיפה "... אני לא מבינה כמה ההטרדה יכולה להימשך" (עמ' 9, בשורה 1). ביחס לשאלה מדוע לא ציינה בתצהיר עדותה הראשית כי פעלה בדרך כלשהי בעקבות קבלת המכתב העידה, בין היתר, "זה פרט קטן ולא רלבנטי" (עמ' 9, בשורה 6).
עיון בעותק מדרכונה של התובעת ( נספח 1 לתצהיר מר לוי) מלמד, כי ביום 28.10.2015 יצאה את גבולות מדינת ישראל ונכנסה לגרמניה, שהיא כפי שתכתוב בסיכומיה מקום מגוריה גם כיום ( סעיף 31). לא נטען ובוודאי לא הוכח כי התובעת הודיעה למי מטעם קופת חולים כי היא נוסעת לחו"ל. בתצהיר עדותה הראשית מודה התובעת כי שהתה בחו"ל עד ליום 21.11.2015 "מסיבות אישיות" שלא פרטה ( סעיף 129 לתצהיר עדותה הראשית). על כן מתחזקת המסקנה כי התובעת דווקא לא יצרה קשר עם מי מטעם הקופה לאחר קבלת המכתב מיום 28.10.2019, שכן ספק אם ידעה על קיומו בעודה בגרמניה.
11. בחלוף כחודשיים ממועד משלוח מכתבה של הקופה בדבר סיום יחסי העבודה, ביום 20.12.2015, פונה התובעת אל גב' גולדפיין בבקשה לקבל את סיכום השיחה ביניהן מיום 21.9.15. ביום 23.12.2015 מעבירה גב' גולדפיין לתובעת בדואר אלקטרוני את סיכום השיחה ומודיעה לה כי "... הוכרה דרישתך לפניה לביטוח לאומי, והרופא המחוזי חתם על הבקשה שלך" (ת/30 לתצהיר התובעת). ביום 14.1.2016 משיבה התובעת לגב' גולדפיין כי לטעמה נעדרת מסיכום השיחה ששלחה העובדה שמטרתה הייתה "... לדון בהתנהגותו האלימה של מר יונגרייז שהופנתה כלפיי ביום 7.9.2015 ובקשתי לטפל בנושא נוכח היעדר שיתוף פעולה מצד ד"ר וייס להגן על שמי הטוב". כן היא מבקשת לעדכן אותה באיזו דרך טיפלה קופת החולים בהתנהגותו של מר יונגרייז.
בשלהי חודש פברואר 2016, וככל הנראה מבלי להקדים פניה לקופה, מגישה התובעת את התביעה שלפנינו. ביום 4.4.2016 משגרת הקופה אל התובעת דרישה להחזר תשלום בעד החלק היחסי של שכר חודש אוקטובר, 2015 אשר שילמה במלואו, ועל אף שהתובעת לא עבדה לאחר ה – 7.10.2015.
12. לשם שלמות הדברים נציין כי בידי התובעת יש אישורי מחלה נוספים על אלה שהמציאה לקופה: אישור מאת הפסיכיאטר ד"ר פבלו אריאל רויטמן מיום 26.10.2015 שהוא אישור שניתן רטרואקטיבית עבור התקופה שמיום 7.10.15 עד יום 7.11.15 ( ת/24 לתצהיר התובעת); אישור מחלה לימים 23.11.15 עד 31.12.15 ( ת/26 לתצהיר התובעת), אף הוא מאת הפסיכיאטר ד"ר רויטמן; אישור מחלה מאת רופא תעסוקתי לימים 7.10.15 עד 1.3.16 ( ת/27 לתצהיר התובעת); אישור מחלה מיום 21.12.15 עד ליום 31.3.16 גם הוא מאת ד"ר רויטמן ( ת/29 לתצהיר התובעת). נוסף על כך הכיר פקיד התביעות באירוע מיום 7.9.15 כבתאונת עבודה. הפגימות שהוכרו כתוצאה לתאונה הם " תגובת דחק חריפה" (ת/31).
עד כאן התשתית העובדתית והשתלשלות העניינים הכרונולוגית ומכאן לאירועי יום 7.9.2015.
יום 7.9.2015
13. יום 7.9.2015 היה יום ב' בשבוע. מדוח הקופה הממוחשב אשר מתעד את המטופלים להם נתנה התובעת שירות באותו היום. ובתוך כך גם את שעת הביקור שלהם במרפאה, ואשר תוכנו לא נסתר, עולה כי בין השעות 08:33 עד 11:16 טיפלה התובעת ב – 9 מטופלות ומטופל אחד ( נספח 2 לתצהיר מר יונגרייז). המטופלת הבאה רשומה בשעה 12:51. המטופלת האחרונה גברת ר.מ. רשומה בשעה 13:17. בעדותה לפנינו תאשר התובעת כי הפעולה הראשונה שהיא מבצעת כאשר נכנס מטופל לחדרה הוא להעביר כרטיס ( עמ' 10, בשורה 3). על כן דומה ' ששעת הביקור' באותו דוח מתעד את מועד העברת הכרטיס של המטופל/ת.
14. בשעה 13:03 מתקשרת התובעת למשטרת ישראל. הקלטה של השיחה שניהלה התובעת עם מוקדנית המשטרה הוגשה לתיק ( נספח ת/12 לתצהיר התובעת). האזנה לה מלמדת כי בתחילת השיחה מזדהה התובעת, מדווחת ש"המנהל של קופת חולים הוא איים עלי, אני פשוט לא ממשיכה לעבוד", ומבקשת שתגיע ניידת לכתובת המרפאה ברחוב חכם שמואל ברוכים 7. דומה שבכך הייתה מסתפקת, אלמלא בקשה המוקדנית לשאול את התובעת מספר שאלות קודם לשליחת הניידת למרפאה. ביחס לפרטי האירוע עליו היא מתלוננת, משיבה התובעת כי אותו מנהל התפרץ לחדרה באמצע טיפול בחולה וצעק עליה. לשאלת המוקדנית מדוע צעק עליה, משיבה תחילה התובעת כי היא לא יודעת " אולי היה משהו לא משנה...אבל אני לא מוכנה. תבואו לכאן". לאחר מכן תסביר כי ".. את יודעת פשוט יש לי תור של מוזמנים כן, ואני לא מקבלת בלי תור אם יש לי מוזמנים. אז אחד (כך במקור – רב"ה) לקוחה נכנסה ואומרת תכתבי לי מרשם, אבל יש לי לקוחות מבוגרות. אז אני אומרת בלי תורים.. או שאת מחכה או שבלי תור אני לא מכניסה אותך. אז היא הלכה למנהל והוא התחיל כאן... נכנס לחדר והתחיל להתפרץ עלי ודחף אותי ואמר שאני חייבת לקבל את החולה..". לשאלת המוקדנית מה שם המנהל משיבה התובעת כי היא ניגשת לברר. אלא שמשום מה מר יונגרייז מסרב להזדהות. אגב כך נשמעים חילופי הדברים הבאים בין התובעת למר יונגרייז:
מר יונגרייז: "...את בקיר אני לא אגע בך....אני תפסתי אותך ביד? אפילו בקיר...
התובעת: ביד אתה תפסת לי...
מר יונגרייז: אפילו במטאטא אני לא אגע בך. מי את בכלל? לא שום דבר אין שמות...".
או אז מוותרת המוקדנית על בקשתה לדעת את שם המנהל, מבקשת מהתובעת להתרחק ממנו, וחלף זאת שואלת על שעת האירוע ומבקשת תיאור פיסי של המנהל שאותו מספקת התובעת. לשאלה אם היא זקוקה לטיפול רפואי משיבה התובעת " לא לא מה פתאום. נו בינתיים...אולי באמת אני אצא מהמרפאה וגם לא אשאר...". התובעת נשאלת אם מר יונגרייז במקום ומשיבה בחיוב. לאחר מכן היא מזדהה בשמה. המוקדנית מבקשת מהתובעת פעם נוספת להתרחק ממר יונגרייז לשתות מים ולהירגע עד להגעת הניידת. יוער כי פעמיים מהלך השיחה נשמעת התובעת מדברת קצרות בשפה הרוסית.
15. ניידת משטרה אכן מגיעה למרפאה. לאחר בירור וככל הנראה, מוזמנת התובעת להגיש תלונה בתחנה. אין מחלוקת כי בתום הטיפול בגברת ר.מ., אשר מתחיל בשעה 13:17, עוזבת התובעת את המרפאה. בשעה 15:09 תגבה הודעת התובעת ביחס לאירוע בתחנת לב הבירה ( ת/14 לתצהיר התובעת). בהודעתה תספר התובעת, בין היתר, כי סביב השעה 13:00 ביקשה ממנה בחורה שלא היה קבוע לה תור מרשם, ואמרה שזה יקח רק " שתי דקות". אלא שבגלל שהמתינה בתור ישישה " שטרחה להזמין תור", התובעת מבקשת מאותה בחורה להמתין. הבחורה פונה למזכירות ושבה בחלוף זמן קצר עם ' תור'. אלא שהתובעת אמרה לה ש"אין לי תורים בדיעבד", ושבה והורתה לה להמתין עד לאחר סיום הטיפול " בתורים המוזמנים". הבחורה שבה ופונה למזכירות. או אז התערב מר יונגרייז, אשר מגיע לחדרה של התובעת ומרים את קולו עליה, ומורה לה לתת לבחורה שירות. התובעת מבקשת ממר יונגרייז לאפשר לה לסיים עם חולה אך הוא ממשיך לאיים עליה. על כן קמה ממקומה ואמרה לו שתצא מהחדר ולא תחזור עד שהוא יצא. מר יונגרייז טורק את הדלת. התובעת תוסיף ש"אני לא יכולה להגיד שהרביצו לי אבל הוא תקף אותי בצורה מילולית קשה, והרים עלי יד, אמנם הוא סגר את הדלת בחוזקה אך זו התנהגות תוקפנית שלא צריכה לצאת מהאדם בתפקידו...".
בהודעת דואר אלקטרונית שנטען ששלחה התובעת לרופא המחוזי, ד"ר וייס, ביום 10.9.2015 ( ת/16 לתצהיר התובעת) תכתוב " לא זוכרת בדיוק ממה קיבלתי מכה – מדלת שהוא ( מר יונגרייז – רב"ה) סגר בכוח או מהאיש עצמו הייתי מאד מבוהלת...".
בתצהיר עדותה הראשית תוסיף, כי לאחר חילופי הדברים האמורים עם מר יונגרייז וכאשר היא נסערת מאד היא יוצאת מהחדר ומבקשת ממי שנמצאות במזכירות המרפאה להזמין ניידת משטרה. משחשה שאין " שיתוף פעולה" מצדן היא חוזרת לחדרה ועושה כן בעצמה, וכאמור לעיל ( סעיף 25). אחת מאותן עובדות מזכירות שהעידה לפנינו, גברת אדר לימואי, תאשר כי התובעת אכן ביקשה שתוזמן משטרה אלא שהיא לא הרגישה שיש צורך בכך " אמרתי בשביל מה לעשות רעש ובלאגן, לא היה כזה בלאגן שהיה צריך להזמין משטרה" (עמ' 28, בשורות 24 – 25).
16. בחקירתה בבית הדין ולאחר שעומתה עם העולה מדוח הממוחשב ביחס לשעות הטיפול בחולים באותו היום תשתנה גרסת התובעת. נדגיש כי המידע שעולה מהדוח הממוחשב סותר את השתלשלות העניינים לה טענה התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית ( סעיפים 15 – 18). גרסה אשר לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, לפיה טיפלה כביכול במטופלים עד לשעה 12:30. אז יצאה להכין לעצמה שתיה חמה ומששבה לחדרה בשעה 12:40 המתינו לה שלוש מטופלות והיא שאלה לסדר התור. הבחורה שלא היה לה תור ביקשה להיכנס לקבל מרשם והוסיפה כי המטופלות האחרות מסכימות לבקשתה. אך התובעת סברה שעליה לקבל קודם את מי שהזמין תור ובפרט מטופלת מבוגרת בשעה 13:00. כפי שהראנו התובעת לא טיפלה במטופלים בין 11:16 ל – 12:51 או 13:17.
על כן בבית הדין תעיד התובעת כי ' סדר הדברים' לא היה זה שבזמן שהמטופלת ר.מ הייתה בחדר מר יונגרייז התפרץ וביקש שתטפל באותה בחורה שרצתה מרשם. אלא שקודם צעק עליה ואיים " לזרוק" אותה מהמרפאה " שלו" ואחר כך נכנסה המטופלת ( עמ' 10, בשורות 19 -21). בהמשך תעיד כי מחמת כבוד שרכשה לאותה גברת ר.מ. שהגיעה 15 דקות לפני התור שלה והמתינה " בכבוד...לדבר עם הרופאה ולהיבדק..." (עמ' 12, בשורות 15 – 18), נשארה לטפל בה, למרות שהייתה כבר נסערת מאד. על מצבה הסוער תעיד לפנינו גם גב' יוליה דיצ'ב, אחות במרפאה, אשר למשמע חילופי דברים קולניים מחוץ לחדרה, שהוא סמוך לחדר בו קיבלה התובעת מטופלים, תיגש אל התובעת ותגיש לה כוס מים ( עמ' 4, בשורות 23 – 26).
לתיק בית הדין תגיש התובעת מכתב ( ת/13 לתצהיר התובעת), הנושא תאריך 21.9.2015, שתטען כי נכתב על ידי המטופלת ר.מ. וזו לשונו:
"To whom it may concern
I am a patient of Dr. יוליה סטסקביץ (שם התובעת במקור כתוב בעברית – רב"ה)
While I was with her in the examination room the manager of the Clinique entered and shouted at the doctor. I did not understand what it was about. The doctor was very upset".
בתחתית המכתב מופיעה חתימה.
17. לאחר שבחנו את מסכת הראיות שנפרשה לפנינו ושמענו, בין היתר, את עדות התובעת ועדותו של מר יונגרייז דעתנו היא כי נסיבות הוויכוח שפרץ בין התובעת למר יונגרייז הן בעיקרן אלה שתיארה התובעת עצמה במשטרה. כלומר הוא סב סביב דרישתה של התובעת כי אותה בחורה שביקשה ממנה מרשם לתרופה , תחילה ללא שקבעה תור ולאחר מכן עם תור שקבעה על אתר, תמתין דווקא לסוף התור. זאת על אף שכגרסת הקופה לא הייתה מניעה ממשית כי תטופל מיד עם פנייתה לתובעת. שכן בניגוד לגרסת התובעת, וכעולה בברור מדוח המטופלים הממוחשב לאותו היום, התובעת דווקא הייתה פנויה לטפל בה. למעשה התובעת הייתה פנויה כבר שעה קודם להגעתה, אם לא למעלה מכך. גרסת התובעת בבית הדין ולפיה נמנעה ממתן שירות לאותה בחורה שכן לא היה מדובר אך בניפוק מרשם כי אם בצורך רפואי לבדוק אותה קודם לכן, לא נזכרה כלל ' בזמן אמת' והרושם הוא שבאה לעולם לצורך ההליך בלבד.
כך מר יונגרייז העיד לפנינו בעדות עקבית, אמינה ובלתי מתחמקת, גם כאשר הדברים לא היו ' נוחים' מבחינתו, כי לא היה מדובר במחלוקת רפואית אלא בעניין הנוגע לשירות ללקוחות בלבד. על כן אם התובעת הייתה אומרת לו ב'זמן אמת' כי עליה לבדוק את המבוטחת לא היה הוויכוח ביניהם בא לעולם כלל ( עמ' 37, בשורות 1 -2). כאמור, עדותו עמדה במבחן החקירה הנגדית ( בניגוד לגרסת התובעת), והיא נאמנה עלינו.
אגב כך נוסיף, כי התור שנקבע לשעה 12:51 הוא, ככל הנראה, התור של אותה בחורה שכרטיסה הועבר במזכירות המרפאה. כגרסת מר יונגרייז לפנינו, מדובר היה בוויכוח מתמשך שהחל סביב השעה 12:30 והסתיים לאחר שהתובעת טלפנה למשטרה בשעה 13:03 ( עמ' 37, בשורה 23).
18. גברת ר.מ., ככל הנראה, הקדימה להגיע למרפאה. על כן סביב הוויכוח עם מר יונגרייז עמדה התובעת לטפל בה. כפי שהעידה התובעת עצמה בבית הדין, המטופלת לא הייתה בחדר הטיפולים עת מר יונגרייז נכנס לשם והתווכח עמה, שלא על מי מנוחות. הדעת אף נותנת כי התובעת לא הייתה משאירה את גב' ר.ב. בחדרה ועוזבת. כזכור, התובעת מסרה למשטרה כי אמרה למר יונגרייז שאם לא יפסיק לצעוק תצא מהחדר עד שהוא יעזוב אותו. דומה שמר יונגרייז אכן טרק את דלת חדרה של התובעת בכעס. עם זאת לא דחף את התובעת, לא החזיק בידה ולא תקף אותה פיסית. לו זה היה מצב הדברים ספק רב אם השוטרים שהגיעו למקום היו מסתפקים ' בהרגעת הרוחות' והזמנת התובעת להגיש תלונה בתחנה. כך על פי גרסת התובעת עצמה, ביום 24.9.2015 הודע לה כי הוחלט שלא להוסיף ולחקור את תלונתה, מן הטעם שמדובר באירוע אשר ההליך הפלילי אינו מהווה מסגרת מתאימה עבורו ( סעיף 68 לתצהיר התובעת). ערר שהגישה בעניין נדחה אף הוא ( סעיף 82 לתצהיר התובעת).
עוד יתכן שבצאתו של מר יונגרייז מחדרה של התובעת נגעה בה דלת החדר, כפי שכתבה לד"ר וייס, וכפי שהצהירה בעצמה בתצהיר עדותה הראשית " עת נתן מכה חזקה לדלת אשר הופנתה לכיוון שלי ופגעה בידי...(סעיף 24).
19. אשר למכתבה של הגב' ר.מ נאמר ובראש, כי לא הובאה לעדות לפנינו. משכך גם לא נחקרה על תוכנו או על נסיבות נתינתו, וכבר מטעם זה המשקל שניתן ליחס לו הוא נמוך, אם בכלל. רושם זה מתחזק נוכח עדותה של התובעת בבית הדין ולפיה פנתה אל גברת ר.מ. בסמוך לשיחה שניהלה עם ד"ר וייס ביום 20.9.2015, ושעל תוכנה נעמוד כאמור בהמשך הדברים. נזכיר שגרסת התובעת היא כי באותה שיחה פוטרה, וכי המכתב נכתב על פי התאריך המופיע בראשו למחרת, ביום 21.9.2015. על כן ברור הוא שהוא ' מכוון מטרה'.
20. ערים אנו לחלקה של עדותו של מר יונגרייז לפנינו ולפיה במקום אחד הסכים כי המטופלת ר.מ. הייתה בחדרה של התובעת עת נכנס אליו. אלא שאמירה זו יש לבחון על רקע יתר עדותו בה הוא, בצדק, חוזר ושואל מה הקשר של ר.מ. לעניין, שהרי הוויכוח בינו לבין התובעת סב סביב סירובה של התובעת לתת לאותה בחורה שירות, כשלגרסתו זו הייתה " חווית שירות ראשונה שלה היא הצטרפה כחברה חדשה והיה חשוב לתת לה חווית שירות חיובית ראשונית ( עמ' 37, בשורות 29 – 30), על אף שחדרה של התובעת היה אותה עת ריק והיא פנויה ( עמ' 37, בשורות 7 – 10). יתר על כן, התשובה של מר יונגרייז ניתנת לאחר שנשאל כך: "ש. 13.17 זה המועד שגב' מנדל נכנסה לתובעת. מתי בשלב זה אתה התפרצת לחדר". אלא שכפי שהראנו לעיל במפורט מדובר בשאלה הכוללת תרחיש עובדתי שגוי. התובעת שוחחה עם המשטרה כבר בשעה 13:03 ואחר כך אגרה כוחות פנימיים כדי לטפל בגברת ר.מ.
מכאן לנסיבות סיום יחסי העבודה.
האם התובעת פוטרה ביום 20.9.2015?
21. גרסת התובעת בכתב התביעה כמו גם בתצהיר עדותה הראשית ( ראו למשל: סעיפים 111, 134, 139 לתצהיר התובעת) ואף במפורש בעדותה לפנינו, היא שפוטרה על ידי ד"ר וייס כבר ביום 20.9.2015 ( עמ' 6, בשורות 31-32). פיטורים אלה היו בניגוד לדין. הן משום שלא ניתנה לה זכות הטיעון ( סעיפים 127-133 לתצהיר התובעת), הן מאחר שנעשו כאשר היא חולה ( סעיפים 134 – 139 לתצהיר התובעת), והן משום שהיה בהם כדי להפר את חובת תום הלב, במובן זה שבאו חלף טיפול בהתנהגותו הרעה של מר יונגרייז כלפיה ( סעיפים 140 – 158 לתצהיר התובעת). כמו כן היה בפיטוריה כדי להפר, באופן חד צדדי ויסודי, את תנאי עבודתה, ובפרט את הסכם העבודה שמאפשר, לשיטתה, לקופה להעביר אותה לעבוד רק למרפאה אחרת הקרובה במידה סבירה למקום מגוריה ( סעיפים 93 -109 לתצהיר התובעת). אלא שהצעות הקופה, כפי שבאו לידי ביטוי בשיחה בינה לבין ד"ר וייס ביום 20.9.2015, לא עלו בקנה אחד עם אותה ' סבירות'. מאחר שביום 20.9.2015 טרם חלפה שנה ממועד תחילת עבודתה בקופה, הרי שכוונת הקופה בפיטוריה במועד זה הייתה להתחמק מלשלם לה פיצויי פיטורים ( סעיפים 172 – 173 לתצהיר התובעת). בגין כל אלה היא עותרת לפיצוי בסכום כולל של 168,000 ₪ ( אשר מחלוקים בין ראשי התביעה השונים).
22. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי על פי הראיות שהתובעת עצמה הציגה, גרסתה אינה יכולה לעמוד, ואכן לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ונבאר.
תמליל השיחה בין התובעת לד"ר וייס מיום 20.9.2015 מלמד שלא פוטרה: עיון בתמליל השיחה בין התובעת לד"ר וייס מיום 20.9.2015, תמליל שהתובעת עצמה הגישה, מלמד מפורשות כי לא פוטרה במהלכו. ד"ר וייס אומר לתובעת במפורש כי עליה לחזור לעבודה אלא אם יש בידה אישורי מחלה ( עמ' 1 לתמליל בשורות 14 – 15), ואף מסביר לה שהשתמשה כבר בכל ימי חופשתה. על כן אישור מחלה הוא הטעם היחיד שיצדיק את היעדרותה מהעבודה ( עמ' 3, בשורה 20). בהמשך ולאחר שהוא מודיע לה ש"בברוכים כמובן שאת לא חוזרת" (עמ' 1, בשורות 19 – 20), הוא מציע לה, תחילה, עבודה בהיקף בן 50% משרה במרפאת הקופה במעלה אדומים ( עמ' 1, בשורה 22). ולאחר שהוא מבין שבכך אינה מעוניינת כלל, גם במוקד לאישור תרופות ( עמ' 8, בשורה 1). בתוך כך מתעניין ד"ר וייס בשאלה האם בדעת התובעת לחזור לעבודתה במחלקת אשפוז יום במרפאת הטורים ( עמ' 5, בשורות 2 – 3). הצעות העבודה האמורות מועלות על הכתב במסגרת סיכום השיחה ששולח לתובעת ד"ר וייס ( ת/21 לתצהיר התובעת).על כן ברור הוא שהצעות עבודה ריאליות ומתועדות, הן ההפך מפיטורים. נזכיר עוד שאותן הצעות נוגעות רק למחצית מהיקף משרתה של התובעת, והרי אין " חצי פיטורים'. משכך וכבר מטעמים אלה דין טענות התובעת דחייה. זאת ועוד. מי שבדעתו לפטר עובד איננו מבקש ממנו להוסיף ולהמציא אישורי מחלה. כך כשהתובעת אומרת לד"ר וייס כי היא זקוקה לחתימתו על ' תאונת עבודה', הוא משיב כי יחתום על הטפסים הנדרשים ( עמ' 3 לתמליל, בשורה 25), וכי יקבל כל אישור רפואי רלבנטי וגם היעדרות ממושכת, אם תאושר על ידי רופא תעסוקתי ( עמ' 6 לתמליל, בשורות 15 -16).
23. כוונה אפשרית לפיטורים איננה פיטורים: אמנם נכון הוא שד"ר וייס אומר לתובעת מפורשות בשיחה ביניהם, וגם מעלה על הכתב, את האפשרות שאם לא יבואו לכדי הסכמה בדבר תנאי חזרת התובעת לעבודה מלאה בקופה, לא יהיה מנוס מלהביא לסיום עבודתה ( עמ' 6 לתמליל, בשורה 10 וסיכום השיחה). תרחיש שלא מן הנמנע שהיה יכול לקרום עור וגידים. אלא שכוונה עתידית להביא יחסי עבודה לידי סיום איננה סיומם, ואיננה משולה לסיומם. הלכה מושרשת היא עמנו כי " אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על ידי כך שיודיע למעבידו כי אם ינהג כלפיו בדרך מסוימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה" דב"ע (ארצי) לב/3-58 רשות השידור – אשל פד"ע ד 298 (1973) להלן:ן עניין רשות השידור ). והדברים יפים בשינויים המחויבים לעניינה של התובעת.
בכתבי בי דין מטעמה ובפרט בחקירתו הנגדית של ד"ר וייס בבית הדין, הובילה התובעת קו חקירה תקיף ולפיו, ד"ר וייס כפה על התובעת " מצב של להיות או לחדול" (עמ' 18, בשורה 2). כלומר, 'הנחית בהפתעה' את הדרישה שלא תמשיך לעבוד במרפאת ברוכים, וכי אי קבלת אחת מההצעות החלופיות שלו, שלמצער אינן ישימות, משמעה למעשה פיטורים. שכן אין דרך נוספת, וממילא לא היה מדובר בהצעות תמות לב ( עמ' 18, 19). התובעת עצמה תוסיף ותעיד כי ברור שהוא שמאחר ולא הסכימה לאלו מהצעותיו של ד"ר וייס היא פוטרה ( עמ' 8, בשורות 11-5). אין בידנו לקבל אלו מטענות התובעת.
בראש נאמר, כי עדותו של ד"ר וייס הייתה עקבית, מקצועית, אמינה ומשכנעת. עלה ממנה בברור כי הצעות העבודה החלופיות שהציעה לתובעת היו אמתיות וישימות, כנות, נתנו לאחר הפעלת שיקול דעת מקצועי ( עמ' 17, בשורות 20 – 21, עמ' 18, בשורה 26), ומתוך כוונה ראויה למצוא פתרון שיטיב עם שני הצדדים, ושאיננו פיטורי התובעת. כך מאחר שמצבת כוח האדם הרפואי בקופה הוא עניין דינאמי, לא מן הנמנע שלו הייתה התובעת משתפת פעולה, במובן זה שהייתה מקיימת שיח בונה ומראה כוונה למצוא פתרון, חלף איום חוזר ונשנה על פניה לעיתון ופגיעה בתדמית הקופה ( עמ' 2 לתמליל, בשורה 13, 15, 18, עמ' 3 שורות 7 - 8), היו מוצעות לה אפשרויות נוספות. הדעת אף נותנת כי לא הייתה מניעה שבחלוף תקופה תבקש לשוב ולהשתלב במרפאת ברוכים או תשטח את טענותיה בעניין זה כבר אז.
נציין שעוד במהלך השיחה עם התובעת ביום 20.9.2015, מבהיר לתובעת ד"ר וייס חד משמעית ש"לא מעיפים אותך הצענו לך הצעה יפה מאד" (עמ' 5 לתמליל, בשורה 11). בדומה ובכל פעם שמבקשת התובעת לדעת כיצד תטפל הקופה במר יונגרייז משיב לה ד"ר וייס " עזבי אותו, אני מטפל בזה, לא שייך אנחנו צריכים לדאוג לך עכשיו למקום עבודה" (עמ' 5 לתמליל, בשורות 18 -19).
כך לא נכון הוא שלא הייתה חלופה שלישית להצעותיו של ד"ר וייס. שכן במהלך השיחה הוא מבהיר לתובעת כי ניתן גם לצמצם את היקף המשרה, ונוסיף אנו שיתכן גם זמנית ( עמ' 6 לתמליל, בשורה 10). וכאמור לעיל לא מן הנמנע שניתן היה להמשיך ולחפש לתובעת הצבה חלופית מתאימה. נדגיש, כי השאלה מה הנפקות של הצעה להפחתת היקף משרה, והאם היא הייתה מקימה לתובעת סעדים אחרים, אינה צריכה לענייננו. שכן כאמור, דיוננו סב סביב גדר המחלוקת שגדרה התובעת עצמה כבר בכתב התביעה, והוא השאלה האם התובעת פוטרה ביום 20.9.2015 אם לאו. כאמור, התשובה לכך היא בשלילה.
24. התובעת עצמה לא סברה כי פוטרה: על האמור נוסיף כי התנהגות התובעת בסמוך לאחר השיחה עם ד"ר וייס מלמדת, כי התובעת עצמה לא נהגה כמי שפוטרה מעבודתה. כך היא מספקת לד"ר וייס אישור מחלה, כבקשתו, עד ליום 6.10.2015. ואף שבה למשרדו ולא אומרת לו דבר ביחס להנחתה שהיא מפוטרת. ביום 21.9.2015 וכאמור בפרק העובדתי היא מבקשת, ומבוקשה נענה, לקיים שיחה עם נציגות מחלקת משאבי האנוש. מסיכום השיחה נמצאנו למדים כי אינו כולל כל התייחסות של התובעת לפיטוריה, כמתבקש ( חל מת/30 לתצהיר התובעת). מתגובת התובעת עצמה למכתב, וגם בחלוף מספר חודשים, נעדרת כל התייחסות לאפשרות כי ד"ר וייס פיטר אותה עוד ביום 20.9.2015 ( ת/28 לתצהיר התובעת). למעשה ועל אף שכל תכלית מכתבה הוא דרישה לתיקונו של אותו סיכום שיחה, התובעת אינה דורשת כי יכלול גם הבהרה לעניין נסיבות פיטוריה הנטענים. בחקירתה לפנינו לא משכילה התובעת ליתן הסברים מניחים את הדעת לתהיות האמורות. תחילה היא טוענת שהשיחה עם ד"ר וייס לא הייתה אלא המשך " ההתעלות בה" (עמ' 7, בשורה 15), ובהמשך כי ברור הוא שפוטרה " לא הסכמתי ( להצעות של ד"ר וייס – רב"ה). לא הייתה אופציה שלישית" (עמ' 8, בשורה 11). אלא שכפי שחזרנו והראנו דווקא עמדו לפניה אופציות נוספות, וגם אם לא, אין המדובר בפיטורים.
25. דומה שיכולנו להסתפק באמור עד כה. אלא שיתכן ולא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נתייחס לאפשרות שהתובעת פוטרה על ידי הקופה במכתב מיום 28.10.2015. במיוחד על רקע ההלכה הפסוקה והמושרשת כפי שנקבעה בעניין רשות השידור ולפיה "אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על ידי כך שיודיע למעבידו כי אם ינהג כלפיו בדרך מסוימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה (ולכך כבר התייחסנו לעיל – רב"ה), ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מהעבודה, על ידי כך שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסוימת יראוהו כמתפטר. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד 'יראהו' הצד השני או כיצד 'יחשב' בעיניו של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות". עם זאת נקבע שביטוי לרצון לסיים את יחסי עובד-מעסיק אינו חייב למצוא דווקא ביטוי פורמלי, אלא גם "במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים בינו לבין מעבידו לידי סיום" (דב"ע (ארצי) לה/3-85 עירית כפר סבא – כהן פד"ע ז 175(1975)).
לאחר שבחנו לעומק את המסכת הראייתית שנפרשה לפנינו ואת מכלול טענות הצדדים, דעתנו היא כי התובעת לא פוטרה כי אם התפטרה בדרך של התנהגות. כך דעתנו היא שאת מכתבה של הקופה מיום 28.10.2015 יש לבחון דרך ' משקפיה' באותה נקודת זמן, ולא בדיעבד כפי שמציעה התובעת.
26. בראש נאמר, כי כבר בשיחתה של התובעת עם ד"ר וייס ביום 20.9.2015 היא אומרת לו במפורש, כי אין בדעתה להמשיך לעבוד בקופה. חלף זאת בדעתה ' להריץ', כלשונה " ענייני תאונת עבודה", לפנות לעיתון או להיענות לפניה מטעם עיתון אליה, ו"אני גם ככה אתפטר" (עמ' 3 לתמליל, בושרה 11). התובעת עצמה מעידה על עצמה כי היא אינה מסוגלת לעבוד שכן היא מצויה במתח נפשי ( עמ' 5 לתמליל, בשורות 7-4). לפנינו תעיד כי גם במועד מתן עדותה בבית הדין " אני עדיין לא מסוגלת לחזור לעבודה בארץ הזאת" (עמ' 9, בשורה 24) . כך כבר לאחר שקיבלה את סיכום השיחה שערך ד"ר וייס חשבה שכבר " אין מקום למשא ומתן". ודעתה התחזקה לאחר ששוחחה עם נציגות מחלקת משאבי האנוש ( עמ' 9, בשורות 21-19). כלומר, דווקא התובעת היא שבאה לידי החלטה כי היא מתפטרת מעבודתה בקופה.
יתר על כן וכפי שהראנו בפרק העובדתי ביום 28.10.2015 עוזבת התובעת את ישראל למשך חודש ימים, מבלי שתיאמה את הדבר עם הקופה. לאחר שנודע לה דבר המכתב היא לא פונה לקופה ולא ממציאה אישורי מחלה נוספים על זה שמסרה לד"ר וייס ביום 6.10.2015. וגם באלה יש כדי ללמד על כך שהתפטרה מעבודתה בקופה. תמימי דעים אנו בהקשר זה עם טענת הקופה בסיכומיה, כי למעשה כל התנהלות התובעת מלמדת על כך שהתפטרה בשל מה שחוותה ' כהרעת תנאים' בעקבות "... לינץ' מוחלט ליד הלקוחות, אף אחד לא תמך בי" (עמ' 9, בשורות 31-30).
זאת ועוד. הקופה המתינה 3 שבועות תמימים בטרם הגיעה למסקנה כי אין בדעת התובעת להמשיך לעבוד בשורותיה. דומה שמדובר בפרק זמן סביר ובמסקנה סבירה, בשים לב לכך שהתובעת לא שבה לעבודה וגם לא במרפאת הטורים, לא מציגה אישורי מחלה והניסיונות ליצור עמה קשר אינם נושאים פרי. בהקשר זה נזכיר כי החובה לקיים את חוזה העבודה בתום לב איננה נעצרת בפתחה של המעסיקה. אלא היא חלה בה במידה על העובדת.
נוכח התפטרות התובעת דין ראשי התביעה שעניינם, פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב וכן פיצויי פיטורים, דחייה.
הפרה של הסכם העבודה האמנם?
27. נותר אפוא לבחון האם יש בהחלטת הקופה להעביר את התובעת מעבודתה במרפאת ברוכים וההצעות שהציעה לה בהקשר זה משום הפרת הסכם העבודה באופן שמצדיק גם פיצוי.
דעתנו היא כי התשובה לכך היא בשלילה. נפתח בכך ששוכנענו כי המריבה שפרצה בין התובעת למר יונגרייז אינה הטעם היחיד שבגינו החליטה הקופה שהתובעת אינה יכולה להמשיך לעבוד במרפאת ברוכים, כי אם ' הזרז' לה ואולי ' הקש ששבר את גב הגמל'. מהמסכת הראייתית שנפרשה לפנינו עולה בברור, כי נתגלעו קשיים בתפקודה של התובעת כבר קודם לכן. על כן ניסיונה של התובעת לאורך ההליך וגם בסיכומיה ' לנתק' את קשייה מהאירוע ביום 7.9.2015, ולטעון כי ' חוטא יוצא נשכר', איננה מדויקת. נוסיף מיד שעל מרבית הטענות שהעלתה הקופה ביחס להתנהלותה, התובעת איננה חולקת עובדתית, אלא מייחסת להם פרשנות אחרת ונפרט.
[א] מנתונים שהמציאה הקופה עולה כי ממוצע הביקורים של מטופלים אצל התובעת עמד על מחצית מזה של הקולגות שלה במרפאות סמוכות ( נספחים 3-2 לתצהיר ד"ר וייס). כך גם כ'שעתותיה היו בידיה' סירבה לטפל במבוטחים שהגיעו ללא תור ( סעיף לתצהיר הגב' זילברג), על אף שסניף ברוכים מטפל ברבים כאלה ( עמ' 33, בשורות 19-18). כפי שהראנו לעיל, ביום 7.9.2015 רשימת המוזמנים אצל התובעת לא הייתה מלאה ופרק זמן בלתי מבוטל היה חדרה ריק ממטופלים. וגם במצב זה וכפי שהעיד מר יונגרייז העדיפה לשלוח מטופלת חזרה למזכירות או להורות לה להמתין ( עמ' 37 , בשורות 8 -9). מכל מקום הנתונים שהציגה הקופה לא נסתרו. כך לא נטען ובוודאי לא הוכח שהיה מחסור בעבודה, לא כל שכן לרופאת משפחה. על כן יש להניח כי הקושי נעוץ בתובעת עצמה, כפי שהעידה גם הגב' זילברברג ( עמ' 33, בשורה 16).
[ב] כפי שהראנו בפרק העובדתי, התובעת יוצאת לחופשה בת כשלושה שבועות בין יום 21.7.2015 ל – 12.8.2015, אלא שעל פי הקופה היא אינה מודיעה על כוונתה לאיש. על כן ביום 22.7.2015 הוזמנו אליה מטופלים שהקופה נאלצה למצוא להם פתרון אחר ( סעיף 20 לתצהיר גב' זילברברג). בעדותה לפנינו תטען התובעת כי הודיעה על היעדרותה לגברת זילברברג על-פה, ואילו במרפאת הטורים הדברים נעשו בכתב ( עמ' 14, בשורה 30). אלא שלא הוברר מדוע במרפאה אחת נעשים הדברים בכתב ובאחרת על פה. ואם אכן זה היה מצב הדברים, וכפי שרמזה התובעת הודעה בסניף אחד די בה, מדוע לא הציגה את אותה הודעה. אין זאת אלא שהודעה לא ניתנה.
כך עדיפה בעיננו עדותה האמינה של גברת זילברברג לפיה היעדרויות צפויות של רופאים מתועדות בתכנה מיוחדת מיד עם היוודע דבר ההיעדרות, ולא הייתה שום סיבה שלא יעשה כך גם לגבי התובעת לו היה דבר היעדרותה ידוע מבעוד מועד ( עמ' 35, בשורות 6-5, 13-12). הרושם המתקבל אפוא הוא כי במקרה הטוב, התובעת שכחה לידע כי היא עתידה לנסוע לחו"ל, ובמקרה הרע לא טרחה לעשות כן.
[ג] אל מנהלת מרפאת ברוכים הקודמת, גב' ברכה זילברברג, מגיעה תלונה מאמא של נערה חרדית צעירה בת 14 בלבד, שאגב טיפול שקיבלה אותה נערה מידי התובעת נשאלה על-ידה האם היא הרה והאם היא מקיימת יחסי מין. השאלות פגעו בנערה ובאמה. על פי עדותה האמינה של גברת זילברברג, אשר לא נסתרה, פניה שלה אל התובעת בעניין תוך הבהרה שאלו שאלות שאינן מקובלות נענתה בכך ש'זה הנוהל' וכי בדעת התובעת להמשיך לשאול גם נערות חרדיות אם הן הרות ומקיימות יחסי מין ( נספח 1 לתצהיר הגב' זילברברג). לפנינו תאשר התובעת את הדברים ותוסיף " מה זה קשור לאישה חרדית? זה כל אישה שהיא פוטנציאלית יכולה להרות" (עמ' 13, שורה 23, ושורות 29-28).
על כך נאמר כי דומה שיש ממש בטענת הקופה שהשאלה שהפנתה התובעת אל הנערה הצעירה הייתה למצער, חסרת רגישות, והדבר נכון גם לו דובר בנערה מכל מגזר אחר. נוסף על כך לא עלה בידי התובעת לסתור את טענת הקופה כי לא היה בדבר צורך רפואי ( סעיף 14 לתצהיר גב' זילברברג) או להוכיח כי קיימת הנחיה רפואית מפורשת המחייבת לעשות כן בכל מקרה ומקרה.
[ד] מטופלת צעירה אחרת מתלוננת לפני גב' זילברברג כי התובעת מסרבת להפנות אותה לבדיקת משטח גרון על אף שהיא מתמודדת עם כאבי גרון חזקים, סבלה מדלקת גרון לפני זמן לא רב ובן זוגה אף הוא מתמודד עם דלקת גרון. בתוך כך היא מובילה אותה לבכי ( סעיף 15 לתצהיר גב' זילברברג). על אירוע זה תעיד התובעת לפנינו, במידה לא מבוטלת של ציניות, "אני בוכה" (עמ' 14, בשורה 5), ותאשר כי אכן התרחש, אם כי לא זכרה שהמטופלת גם בכתה, ותסביר שסירובה לקחת משטח גרון נבע מכך שבדקה ולא הייתה לאותה מבוטחת דלקת גרון ( עמ' 14, בשורות 9-7).
[ה] בניגוד לכל הרופאים האחרים, בעת שטיפלה בחולים במרפאה עטתה התובעת על פניה מסכה " כאילו כל מבוטח שמגיע לקבל מרשם נגוע במחלה מדבקת". עובדי מרפאת ברוכים סברו שהתובעת נוהגת כך נוכח סביבת העבודה ' החרדית' (סעיף 11 לתצהיר גב' זילברברג) ולמצער, שמדובר בהתנהגות מוזרה ( עמ' 33, בשורה 31). גם כאן התובעת אינה כופרת בדברים אלא נותנת לדברים פרשנות משלה לפיה מדובר בהתנהגות ' אחראית' שיש בה כדי להגן על אחרים.
אלא שאת הצורך כביכול ל'הגן' על הזולת לא הוכיחה ולא נימקה, ובכל אופן אין לנו אלא להביא מדברי ד"ר וייס, רופא בעצמו, המדברים בעדם ולפיהם "...יש קודי התנהגות מקובלים בעולם הרפואה. בקופת חולים מאוחדת זו המערכת השלישית שבה אני מנהל רופאים. בתפקידי הקודמים כסגן קצין רפואה ראשי של צהל וכסגן מנהל ומנהל בית החולים הדסה עין כרם מעודי לא נתקלתי ברופא שבעת טיפול במטופלים למעט חולים עם חסר חיסוני המקבלים בעיקר כימותרפיה עוטה על פניו מסכה קל וחומר בעבודה בקהילה" (עמ' 16, בשורות 20-17). נוסיף אנו כי מחזה של רופאה עוטה מסכה יכול בוודאי להבהיל מטופלים וספק אם יש בו כדי לתרום ' לחוויית שירות' טובה.
28. יכולנו להמשיך ולמנות קשיים נוספים שנתגלו בעבודת התובעת. אלא שדומה שדי באלה כדי להוביל למסקנה שכאשר נוספה ל'תמונה' גם מריבה בינה לבין מר יונגרייז, אותו היא מכנה בשיחתה עם ד"ר וייס ' נבל' (עמ' 6, בשורה 28) ו'פסיכופט' (עמ' 7, בשורה 11). כלומר, שברור הוא כי המשך עבודה משותפת איננה אפשרית, העברתה ממרפאת ברוכים למרפאה אחרת באה בגדר הפררוגטיבה הניהולית של הקופה, ואינה חורגת ממתחם הסבירות. נוסיף, כי העובדה שאחת ההצעות כוללת נסיעה ארוכה יותר מביתה איננה הופכת את ההצעה לבלתי סבירה או כזו שיש בה כדי להוות הפרה של הסכם העבודה. בפרט כאשר הוצעה לה גם הצעה נוספת שלא הוכח, כטענתה, שיש בה כדי לפגוע במסלול המקצועי של התובעת או כי היא ' עבודה פקידותית'. נזכיר כי מדובר בחלק אחד מעבודתה בקופה ולא הוצע לשנות מהחלק הקליני האחר. כך העובדה שלא הובאו לעדות לפנינו אותם מטופלים שהתלוננו על התובעת אין בה כדי להעלות או להוריד. מקובלת עלינו בהקשר זה טענת הקופה כי מדובר בטענות שמצאו ביטוי גם בתכתובת פנימית ונתמכו בעדותם של מרבית העדים מטעם הקופה. זאת ועוד וכפי שקבענו לעיל, התובעת עצמה מאשרת את מרביתם.
נוסיף כי בעדותו לפנינו הבהיר ד"ר וייס, כי ההחלטה להעביר דווקא את התובעת ממרפאת ברוכים נעוצה הייתה בשיקולים מנהלתיים ( עמ' 19, בשורות 28-22). שוכנענו כי שיקולים אלה בהחלט באים, בנסיבות העניין, בגדר מתחם הסבירות.
29. טרם חתימת פרק זה מצאנו להוסיף מילים אחדות לעניין ' הטיפול' של הקופה במקרה בשני היבטים. ראשית, טענה התובעת כי איש מהעובדים לא סייע לה במהלכו נסתרה בעדות שהיא עצמה הביאה, מאת אחות המרפאה גברת דיצ'ב, אשר העידה על העזרה שהושיטה לתובעת בניסיונה להרגיע אותה כשהיא ' במצב סוער'. שנית, ד"ר וייס העיד כי באותה תקופה שימש כרופא המחוזי ולא מנהל המחוז על כן לא הוא שהיה אמון על הבירור עם מר יונגרייז ( עמ' 19, בשורות 19-18). התובעת מצדה ביכרה שלא לחקור את מר יונגרייז בעניין או את הממונה עליו, מר לוי, ששניהם העידו לפנינו. על כן העניין לא התברר עד תום ובכל אופן ההנחה שלא נעשה דבר לא הוכחה.
הנה כי כן דין התביעה לפיצוי בגין הפרה יסודית של הסכם עבודה דחייה.
לשון הרע במהלך האירוע מיום 7.9.2015
30. כפי שהראנו בפרק העובדתי, במהלך האירוע מיום 7.9.2015 התובעת ביקשה להזמין ניידת משטרה למרפאה בתואנה שמר יונגרייז התפרץ עליה ודחף אותה. במהלך השיחה הטלפונית עם מוקדנית משטרת ישראל התובעת מנסה לברר את שמו של מר יונגרייז והוא בתגובה בוטה משיב לה שלא נגע בה , ואפילו במטאטא לא היה נוגע בה. לטענת התובעת התבטאותו של מר יונגרייז מהווה לשון הרע ובעטיה מבקשת התובעת פיצוי כנקבע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הקופה מצדה אינה מסתירה כי תוכן הדברים שאמר מר יונגרייז אינו ראוי, וכי הייתה מעדיפה שלא כך יתבטא. עם זאת טענתה היא כי לא פגע בשמה הטוב של התובעת ולכן דבריו אינם מהווים לשון הרע. אולם גם אם כן, הרי שהדברים שאמר חוסים תחת ההגנות שבסעיפים 14 ו - 15 לחוק איסור לשון הרע וזוטי דברים.
31. המסגרת הנורמטיבית לאיסור לשון הרע: סעיף 1 לחוק קובע כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לפגוע באדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
ממשיך החוק וקובע בסעיף 2 כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות בעל פה, ובלבד שהיה מיועד לאדם נוסף זולת הנפגע והגיעה לאדם נוסף זולת הנפגע.
בפסיקה נקבע כי בחינת השאלה אם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע תיעשה בארבעה שלבים. בשלב ראשון יש לברר את משמעותו של הביטוי על פי לשונו והנסיבות שבו נאמר לפי אמות מידה אובייקטיביות; בשלב שני יש לברר אם מדובר בביטוי שמהווה לשון הרע לפי ההגדרה שנקבעה בסעיפים 2-1 לחוק; בשלב שלישי יש לבחון אם למפרסם הביטוי עומדת הגנה מההגנות הקבועות בחוק; ובשלב רביעי לדון בשאלת הפיצוי המגיע לנפגע ( ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004)).
העקרונות המנחים לפירוש חוק איסור לשון הרע במסגרת יחסי עבודה הונחו בעניין אבידן (ע"ע ( ארצי) 46548-09-12 אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.2015)) , מפי כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, ואין לנו אלא להפנות אליהם. כן נזכיר כי על פי האמור שם "...יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריתחא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים ( סעיף 4 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש); רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (25.3.10), בפסקה ח' לחוות דעתו של השופט ( כתוארו אז) אליקים רובינשטיין). מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות ( ראו למשל בסע"ש ( נצ') 5776-02-13 אסנת כהן – אגודת הסטודנטים מכללת עמק יזרעאל (27.8.13)). לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה – במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב – להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות".
נפנה אפוא לבחינת הביטוי בראי חוק איסור לשון הרע.
32. הביטוי העומד במרכז דיוננו נשמע בהקלטת השיחה שביצעה התובעת למשטרת ישראל ובו אומר מר יונגרייז בין היתר את הדברים הבאים: "אני לא אגע בך....אני תפסתי אותך ביד?....אפילו במטאטא אני לא אגע בך. מי את בכלל?". למען הסדר הטוב נזכיר כי אין חולק על כך שהדברים נאמרו בלשון הזו.
מר יונגרייז נשאל בחקירה הנגדית למשמעות הביטוי:
"ש. אתה רואה שהתובעת באמצע שיחת טלפון, אתה יודע שבקו השני יש את המשטרה ובכל זאת אתה צועק עליה שם עם מקל של מטאטא אני לא אגע בך מי את בכלל?
ת. על איזה רקע זה נאמר זה לא מעניין אותך מה היה קודם? זה בא על רקע זה שהיא ניסתה להאשים אותי לפי הרקע של השיחה זה מה ששמעתי, אני מניח שהשיחה סלקטיבית והורידו את הקטעים הרלוונטיים, היא ניסתה להאשים אותי בזה שאני נגעתי בה ולכן אמרתי לה עם מקל של מטאטא אני לא אגע בך.
ש. מה רע בלהגיד אני לא נגעתי בך?
ת. הייתה שם התרגשות מסוימת. אתה לא בדיוק מדבר על פי כללי הפרוטוקול.
ש. גם לגבר היית אומר עם מקל של מטאטא אני לא אגע בך?
ת. זו שאלה לא רלוונטית. זה במהלך ויכוח שעולה טונים.
ש. אם היית מתווכח עם גבר והטונים היו עולים גם היית אומר לו?
ת. זה ויכוח, זה לא דיון.
ש. אתה הרשית לעצמך לומר כזו אמירה סקסיסטית ובוטה בגלל שהיא אישה.
ת. לא. אני חושב שהאשמה שהיא רוצה להאשים אותי היא על רקע סקסיסטי במידה והאשמה שלה שנגעתי בה היה יכול להיות השלכות שלקוחות למקומות סקסיסטיים. הטרדה מינית. לך תדע איך הייתי יוצא מזה". (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 16-1).
הנה כי כן מר יונגרייז טוען כי המשפט, שלא נאמר לפי כללי הנימוס המקובלים, נועד להכחיש את טענתה של התובעת כי הוא נגע בה, והכחיש את המשמעות הסקסיסטית שיוחסה לו בחקירה הנגדית.
אשר לדעתנו. ראשית נטעים כי מדובר במשפט שאין לו כלל מקום, ובוודאי לא ביחסי ממונה ועובדת. טוב היה לו הוויכוח, חריף ככל שהיה, היה מתנהל בשפה מכבדת יותר. ולכך מסכימה גם הנתבעת. מעבר להיות המשפט בוטה דעתנו היא כי מדובר במשפט שנועד להביע סלידה עזה ממי שעליה נאמר המשפט. כמו כן הוא מותיר רושם של אמירה מוטה מין שככלל מופנה לנשים, ומשום כך גם מבזה אותן על רקע מינן. הדבר כך אף אם מר יונגרייז עצמו לא התכוון למשמעותו המינית של הביטוי בעת שאמר אותו לתובעת.
חילופי הדברים אף שנועדו לאזני התובעת נאמרו בקולי קולות עד שהסובבים שמעו וגם מוקדנית משטרת ישראל שמעה ( כעולה מההקלטה) ומשכך מתקיים גם יסוד הפרסום.
פסיקת בית המשפט העליון הנוגעת ללשון הרע כבר הכירה באפשרות שגידופים הנאמרים בלהט הוויכוח יהוו לשון הרע ( ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ(2) 269, 275 (1966); ראו גם אורי שנהר דיני לשון הרע (1997)). אמנם בענייננו המשפט שנאמר מפי מר יונגרייז נאמר בשעת ויכוח סוער עם התובעת, אולם התובעת לא השתמשה בלשון בוטה. כלומר, לא היו חילופי גידופים הדדיים. בנסיבות אלה נראה לומר כי הביטוי שבו נקט מר יונגרייז נכנס לגדרי " לשון הרע" לפי ההגדרה שבסעיף 1(1) ו-1(4).
33. נותר אפוא לבחון אם למר יונגרייז עומדת אחת ההגנות הנתונות בחוק. הנתבעת טענה בכתב ההגנה להגנות לפי סעיפים 14, 15(2), 15(7) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע. ההגנה הקבועה בסעיף 14 היא הגנת " אמת הפרסום" ובלבד שבפרסום היה עניין ציבורי. בענייננו לא ברור מהו העניין הציבורי שהיה בפרסום הדברים, ומכל מקום מבחינה נורמטיבית ספק בעינינו אם דרך ההתבטאות באה בגדרי העניין הציבורי ( ראו לעניין זה: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008)) ולכן אנו סבורים שסעיף 14 לא חל בענייננו.
ההגנות האחרות להן טענה הנתבעת הן ההגנות שבסעיף 15 שהמשותף לכולן הוא שהפרסום נעשה בתום לב בנסיבות הספציפיות המתוארות בו. סעיף 15(2) עוסק במי שהיחסים בינו לבין מי שאליו הפונה הפרסום הטיל עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לעשות את אותו פרסום, כשבענייננו לא נטען לחובה כזו ולא מצאנו חובה שחייבה השתלחות בתובעת. סעיף 15(7) עוסק בפרסום שנעשה על ידי ממונה מכוח דין או חוזה והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה. אף שמר יונגרייז היה הממונה (המנהלי) על התובעת, לא מצאנו את דבריו הבוטים כמוצדקים בשל כך בלבד שהוא ממונה. אדרבא, בשל היותו ממונה ראוי שהדברים לא היו נאמרים או שהיה מסתפק בכך שלא נגע בתובעת. סעיף 15(10) מעניק הגנה לפרסום ש"לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". בענייננו התבטאותו של מר יונגרייז נאמרה בתגובה לכך שהתובעת טענה באוזני מוקדנית המשטרה כי דחף אותה והתקיף אותה פיסית , אמירה שכשלעצמה מהווה לשון הרע כלפיו בהיותה פרסום שעלול לפגוע בו בשל מעשה המיוחס לו. אמנם בפסיקה נקבע כי ככלל ראוי שתגובתו של נפגע ללשון הרע תהיה בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי, ולא תהווה בעצמה לשון הרע. עם זאת "אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תיבחן אפוא במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, הבא לידי ביטוי בדרישת תום-הלב" (ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ פ"ד נב(1) 19 (1998) להלן: עניין ביטון). בהמשך הדברים נקבע כי בחינת הסבירות והמידתיות שהם תנאי לחזקה הקבועה בסעיף 16 כחלק מהדרישה המהותית לתום לב שבסעיף 15, נבחנות על רק נסיבות המקרה, צורת הפרסום ותוכנו, ההקשר שבו נאמרו הדברים, מערכת היחסים בין הצדדים וכדומה.
בשקילת מכלול נסיבות העניין שלפנינו הבאנו בחשבון כי פרסום ההתבטאות נעשה בעל פה. מלכתחילה הוא נועד לאזניה של התובעת בלבד אולם משנאמר בקולי קולות נחשפו אליו אנשים נוספים ששהו בסמיכות למקום האירוע ( לא הוברר לפנינו בכמה אנשים מדובר). עם זאת הדברים לא קיבלו ביטוי חזותי כלשהו שהיה נותן להם הד נוסף. היינו דעתנו היא כי מדובר בפרסום מוגבל; כן מביאים אנו בחשבון את האירוע שבמהלכו נעשה הפרסום והוא שהתובעת סירבה לפעול בהתאם למקובל במרפאה, על אף שהיא פנויה לעשות כן . ובפרט לאחר שהוסדר עניין 'התור' והיא קיבלה הוראה מפורשת לעשות כן מהממונה (המנהלי) הישיר שסבר בצדק כי הדבר מתחייב ; עוד מביאים אנו בחשבון את טענתו של מר יונגרייז כי חשש שמא התובעת מייחסת לו באזני מוקדנית המשטרה תקיפה או הטרדה מינית, שהן בעיניו התנהגויות בעלות השלכות חמורות מבחינתו; מנגד אנו משווים לנגדנו את העובדה כי מר יונגרייז הוא ממונה על התובעת במסגרת יחסי עבודה וככזה מצופה ממנו לנהוג בה בכבוד ובאיפוק; וכן את העובדה כי הגם שהתובעת לא ניאותה למלא אחר הוראותיו היא לא נדרשה, באותו השלב, לסגנון דיבור בוטה כמו של מר יונגרייז. במכלול הנסיבות ואף שאנו מסתייגים לחלוטין מן הסגנון הבוטה ומתוכנו אנו סבורים שתגובתו של מר יונגרייז נמצאת במתחם הסבירות ונאמרה בתום לב ובלהט הדברים כדי להכחיש לשון הרע מצד התובעת ( ראו והשוו עם עניין ביטון). לפיכך עומדת למר יונגרייז ההגנה שבסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, ומכאן שאין לחייב את הקופה או אותו בפיצוי בגינם.
התביעה שכנגד
34. על פי הקופה על אף שהתובעת סיימה לעבוד אצלה בפועל ביום 7.10.15 " סגירתה במערכת" נעשתה, מחמת טעות, באיחור. על כן היא קיבלה שכר מלא עבור חודש אוקטובר 2015. את גובה חוב השכר ( המעודכן) העמידה הקופה, במהלך ישיבת ההוכחות, על 12,298.58 ₪ ( עמ' 23, בשורות 28 -29).
התובעת מצדה טענה כי ברור הוא שנוכח פיטוריה הייתה זכאית לתמורת הודעה מוקדמת העולה על החוב הנטען. אלא שמשדחינו את טענת פיטוריה ומצאנו כי התפטרה, ברור הוא כי דין טענות אלה דחייה. נוסף על כך טענה התובעת כי דין התביעה שכנגד דחייה נוכח ניצול לרעה של הליכי המשפט, במובן זה שהקופה ' נזכרה' לעמוד על החוב רק לאחר הגשת תביעת התובעת לבית הדין, כלומר כ – 6 חודשים לאחר היווצרות החוב. זאת למרות שמנהלת מחלקת השכר בקופה, גב' קטי ליפקא, העידה לפנינו כי ככלל שולחת הקופה לעובדיה מכתב על חוב כחודש לאחר היווצרותו.
35. דין טענות התובעת דחייה. לקופה עמדו 7 שנים לתבוע את החוב. החלטתה לעשות כן במסגרת תביעה שכנגד אינה באה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט. למעשה בניגוד לתובעת היא דווקא הקדימה לפנייתה לבית הדין פניה לתובעת ( אף אם בהפרש של ימים ספורים). על מנת להעמיד דברים על דיוקם נוסיף, כי גב' ליפקא דווקא העידה כי " בדרך כלל נשלח מכתב לאחר ניתוח החובות ובדיקת וודאות שהחוב באמת נכון, בדרך כלל זה לוקח חודש חודשיים" (עמ' 25, בשורות 28-27). עוד העידה כי בעניינה של התובעת החוב נוצר בפועל במערכת הממוחשבת של הקופה בראשית חודש דצמבר 2015 ( עמ' 25, בשורה 17). על כן ודאי שאין המדובר במצב דברים חריג. ובכל אופן ברור הוא שכאשר גם התובעת מסכימה כי לא עבדה בחודש אוקטובר 2015 ונוסיף אנו לא המציאה לקופה אישורי מחלה אלא עזבה את עבודתה על דעת עצמה, אין היא זכאית לתשלום שכר. תחשיב הקופה ביחס לחוב אף הוא לא נסתר ( עמ' 24, בשורות 23-20). על כן אנו קובעים כי דין התביעה שכנגד להתקבל.
36. סוף דבר – על יסוד כל האמור תביעת התובעת נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת והרינו מורים לתובעת לשלם לנתבעת חוב שכר בסך של 12,298.58 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד (18.4.2016), כדרישת הקופה, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף תישא התובעת בשכר טרחת באי כוח הקופה ובהוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה והוצאות בתוך 30 ימים, יישאו הפרש י הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

37. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט' אלול תשע"ט, (09 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר נתן מזרחי

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר צבי גל