הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 52131-11-16

28 ינואר 2019

לפני:
כב' השופט אייל אברהמי, נשיא
נציג ציבור ( עובדים) מר קיבורק נלבנדיאן
נציג ציבור ( מעסיקים) גב' מרים קפלן

התובע
אליהו שעשוע

ע"י ב"כ: עו"ד אליהו בן טובים
-
הנתבעים

  1. ארגון הג'וינט העולמי, תאגיד חוץ שמושבו בניו יורק, באמצעות ג'וינט ישראל
  2. גוינט ישראל (חל"צ)

ע"י ב"כ: עו"ד יאיר זלנפרוינד

פסק דין

עניינה של התביעה שבפנינו הוא בשאלה האם זכאי התובע בנוסף לגמלה המשולמת לו, גם לגמלה מיוחדת בסך 1 ,860 דולר בגין עבודתו בנתבעות. וככל שכן, האם זכאי להחזר הסכומים שהנתבעת הפחיתה מגמלתו מדי חודש.

כללי
התובע, הועסק כיועץ משפטי של מוסדות לטיפול בעולים נחשלים (להלן: מלב"ן) משך 24 שנים, מיום 31.12.1951 ועד ליום 31.12.1975. עבור תקופת עבודה זו קיבל את מלוא זכויותיו הפנסיוניות, לרבות פיצוי פיטורים. החל מיום 1.1.1976 ועד למועד פרישתו ביום 31.12.2003, משך 28 שנים, הועסק כיועץ המשפטי של ג'וינט ישראל (להלן: הנתבעת 2). במסגרת תפקידו, העניק שירותים משפטיים גם לארגון ג'וינט העולמי (להלן: נתבעת 1) .
ביום 19.1.1996 נחתם הסכם עבודה בין התובע לנתבעת 1 (נספח ב' לכתב התביעה).
לקראת סיום עבודתו, נערכו בין הצדדים הסכמים בכתב לסיכום התשלומים שישולמו לו עם פרישתו. ביום 9.2.2004 נחתם הסכם פרישה בין ג'וינט ישראל לתובע על מתן פיצויים מוגדלים בגין 28 שנות עבודה ונקבע כי התשלום יועבר באמצעות קצבה חודשית בסך 1,248 דולר למשך 20 שנים, מי ום 1.1.2004 ועד ליום 31.12.2023 (נספח ג' לכתב התביעה) . ביום 11.2.2004 נחתם הסכם פרישה המסדיר את תשלומי הפנסיה שישולמו לתובע עבור עבודתו בנתבעות 1-2. החיש וב נערך על בסיס שכרו הכולל האחרון של התובע מהנתבעות 1-2 שעמד על סך 13,800 דולר לחודש, לתקופת עבודה בת 28 שנים, לפי שיעו ר צבירת פנסיה של 2.25% לכל שנת עבודה סך הכל ,שיעור כולל של 63% משכרו הכולל האחרון. התובע זכאי היה אפוא ,במועד סיום העסקתו לתשלום קצבה חודשית בסך 8,652 דולר, בגין עבודתו אצל נתבעות 1-2 ( נספח ה' לכתב התביעה).
עוד נקבע בהסכם זה כי שתי הקצבאות המשלימות, האחת מגו'ינט ישראל בסך 1,248 דולר לחודש והשנייה מג'וינט העולמי בסך 331 דולר לחודש, יוגדלו מדי שנה ב-3% באופן מצטבר.
תשלומי הפנסיה והקצבאות המשלימות שולמו על יד י הנתבעות משך כ-12 שנים ברציפות. התשלומים כללו סכום חודשי של 2,191 דולר שמורכב מהקצבה המשלימה לפנסיה בסך 331 דולר וכן 1 ,860 דולר נוספים אשר לטענת התובע שול מו כ" קצבה מיוחדת" על פי הסכם העבודה מיום 19.1.1996 (להלן : התוספת). הנתבעים טוענים כי התוספת בסך 1,860 דולר היא תשלום יתר ששולם בטעות ואינו חלק מההסכמים הכתובים בין הצדדים. הסכום הכולל של התשלום העודף בגין התוספת, משך כ-12 שנים, עומד על כרבע מיליון דולר. נוכח האמור, ביום 1.1.2015 הופסק התשלום בסך 2,191 דולר באופן חד צדדי על ידי הנתבעת 1 . משהתברר לנתבעת 1 כי הסכום אשר שולם בעודף עמד על 1,860 דולר, השיבה הנתבעת 1 לתובע סך של 331 דולר לחודש, רטרואקטיבית. סכום זה המשיך להשתלם לתובע.
במהלך הבדיקות שערכה הנתבעת 1 בעניי ן הסכמי הפרישה עם התובע והתשלומים המועברים אליו, התברר כי התוספת בשיעור 3% לשנה ביחס לקצבאות המשלימות, שהגיעה לתובע, בהתאם להסכמים הפנסיוניים בין הצדדים, כלל לא שולמה לו. הנתבעת 1 החליטה שלא לשלם לתובע סכו ם זה, הואיל ולשיטתה יש לקזזו מהתשלום העודף בסך כרבע מיליון דולר שעל התובע להשיב לה.

טענות התובע

התובע טוען כי הסכומים ששולמו לו בפועל על ידי הנתבעות עד לחודש 11/2015 מגיע ים לו בהתאם להסכמים בין הצדדים ולהתחייבויות הנתבעת 1, ולכן על הנתבעת להמשיך ולשלם לו סכומים אלו , וכן ל השיב לו את מלוא ההפרש בין הסכומים שמגיעים לו לשיטתו לבין הסכומים המופחתים ששול מו לו בפועל החל מ-11/2015. כמו כן טוען כי העובדה שהנתבע ות שינו את עמדתן בניגוד להסכמים בין הצדדים ו הפסיקו לשלם את התוספת המיוחדת באופן חד צדדי וללא קיום שימוע, עולה כדי חוסר תום לב וגובלת בהתעמרות, בפרט בהתחשב בגילו המבוגר. התובע מבקש את תשלום התוספת בסך 1,860 דולר מיום 1.1.2015 וכן את תשלום הסכום המצטבר הנובע מאי הגדלת הקצבאות המשלימות בריבית של 3%, העומד על סך של 48,000 דולר. בנוסף, תובע פיצוי הלנת גמלה והפרשי הצמדה וריבית על התשלומים הנ תבעים.

לחילופין, טוען התובע כי ככל שתביעתו לתשלום התוספת לא תתקבל, הרי שי ש לחייב את הנתבעת לשלם לו תגמולי פנסיה בשיעור 100% משכרו הכולל, לפי וותק של 52 שנים ברצף ולא שיעור של 63% לפי וותק של 28 שנים כפי שמשולם לו כיום. כלומר -יש להביא בחשבון הזכאות לגמלה גם את וותק עבודתו במלב"ן. לטענתו, התוספת המיוחדת , ניתנה לו כפיצוי חלקי וכפשרה על מתן תגמולי פנסיה בשיעור 63% מהשכר ולא 100% כפי שלטענתו הגיע לו.

טענות הנתבעות
ראשית טוענות הנתבעות כי אין בסיס לתביעה כנגד נתבעת 2, הואיל והיא שילמה לתובע את כל המגיע לו בהתאם ל התחייבויותיה על פי דין. עילות התביעה נוגעות לתשלומים המגיעים לו לכאורה מהנתבעת 1.
לגופו של עניין, הנתבעות טוענות כי הקצבאות החודשיות בסך 1 ,860 דולר שהתובע קיבל מהנתבעת 1, לאורך תקופה בת 12 שנים פחות חודש , הינן תשלו מים ביתר בהיקף מצטבר של כרבע מיליון דולר, שלא על פי זכות שבדין ולכן עליו להשיבם לנתבעת 1. לטענתן, אין בסיס לטענות התובע בדבר הבטחות או התחייבויות בעל פה שניתנו לו בתקופת עבודתו. טענות אלה לא הוכחו ומכל מקום, אינן מתיישבות עם ההתחייבויות וההסכמים הכתובים והחתומים בין הצדדים. באשר לטענה בדבר הפרת חובת השימוע, הנתבעת 1 טוענת כי תשלום התוספת הופסק על יד ה באופן חד צדדי הואיל ומלכתחילה לא הייתה חובה לשלמו והוא אינו מופיע בסיכומים בין הצדדים. נוכח האמור, לא הייתה חובה לקיים שימוע משום שלא מדובר בשינוי עמדות ביחס להסכם הפנסיוני הקיים אלא אך תיקון טעות .
לעניין טענתו החלופית של התובע ,לפיה יש להכיר בתקופת עבודתו הראשונה במלב"ן כת קופת עבודה לצורך חישוב הוותק שלו, הנתבעת טוענת כי גם אם ייקבע כי ישנה רציפות העסקה בין עבודתו במלב"ן לעבודתו בנתבעות, אין לכך נפקות הואיל והתשלומים הפנסיוניים שקיבל התובע הם תשלומים הסכמיים הגבוהים משמעותית מאלו שהיו מגיעים לו על פי חוק פיצויי פיטורים. יתר על כן, התובע קיבל את מלוא זכויותיו הפנסיוניות בגין תקופת העסקתו במלב"ן , לרבות פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו במלב"ן .

ההליך
בין הצדדים התקיים גישור מחוץ לכותלי בית הדין, אשר לא צלח. הנתבע ות הגישו תביעה שכנגד , להשבת הסכום ששולם לתובע ביתר מיום סיום העסקתו ועד 10/2015 בסך 223,798 דולר ( לאחר קיזז סך של כ-40,000 דולר שהגיע לתובע כתוספת של 3% מיום פרישתו ועד לחודש 11/2015) , בניכוי הסכומים להם היה זכאי התובע כתוספת של 3% מחודש 11/2015 ועד ליום הגשת התביעה, בסך 9,280 דולר. בסך הכ ול תובעות הנתבעות השבה בסך 214,518 דולר.
בפנינו העיד התובע, ומנגד מטעם הנתבעות העידו מר אופיר סינגל- סמנכ"ל כספים של הנתבעת 1 ו מר חיים פקטור סמנכ"ל הנתבעת 2 . הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה
נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את התשתית העובדתית שנפרשה לפנינו, לרבות המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, למעט רכיב התוספת בשיעור 3% ש נשללה מהתובע שלא כדין. דין התביעה שכנגד להתקבל, הכ ול כפי שיפורט לקמן. על הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתו נעמוד בהמשך דברינו.

מהפירוט העובדתי לעיל עולה כי כמעט ואין מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, אלא עסקינן בשאלה משפטית והיא האם הסכמי הפרישה של התובע , מקנים לו זכאות לגמלה נוספת בסך 1,860 דולר.

התובע טוען כי טענת הנתבעת, לפיה התשלום בסך 1,860 דולר שולם ב של טעות טכנית, לא נטענה על ידי ה ב עבר ולא הועלתה מעולם בתכתובות בין הצדדים בשנה שקדמה לתביעה . לטענתו, עצם העובדה שהקצבה המיוחדת שולמה לו בפועל לאורך תקופה ארוכה וללא כל הסתייגות מצד הנתבעת 1 , מעידה על מחויבות ה של הנתבעת לתשלום הקצבה. יתר על כן, ביום 1.1.2008 פוצלה הפנסיה הכוללת ששולמה לו מיום 1.1.2004, כך ש התשלום בסך 2,191 דולר (בגין הקצבה המיוחדת בסך 1 ,860 דולר, והקצבה המשלימה בסך 331 דולר) שולם על ידי הנתבעת 1 מחשבון נפרד , כקצבה מיוחדת על שמו של התובע ורעייתו. לו מקורה של הקצבה היה בטעות, כפי שטוענות הנתבעות, הייתה הנתבעת 1 עומדת על כך כבר בשנת 2008, עת פיצלה את תשלומי הפנסיה.

לטענת הנתבעות, הטעות בהעברת תשלומי יתר לתובע, נובעת ממערכת היחסים המשולשת והמורכבת בין התובע לנתבעות 1-2. הגמלה בסך 18,60 דולר משקפת צירוף של הסכום אותו משלמת ג'וינט ישראל לתובע בגין פיצויי פיטורין מוגדלים, בסך 1,248 דולר, על פי ההסכם מיום 9.2.2014 (נספח ד' לכתב התביעה שכנגד) , ביחד עם גילום מס בסך 612 דולר שהתובע אמור היה לשלם בישראל בגין תשלום בסך 636 דולר מג'וינט ישראל. לאור מערכת יחסי העבודה המורכבת, והעובדה ש ג'וינט העולמי קיבלה על עצמה לשלם לתובע תשלומים שהגיעו לו מג'וינט ישראל, אנשי המקצוע בג'וינט העולמי לא שמו לב כי תשלומים אלו כבר משולמים על ידי גו'ינט ישראל ושילמו אותם פעם נוספת. בין כך ובין כך, טוענת הנתבעת, כי התשלום בסך 1 ,860 דולר, אינו מופיע בהסכמי הפרישה שנחתמו עם התובע ולכן שולם שלא על פי זכות שבדין (סעיף 23 לתצהירו של מר סינגל).

בסעיף 6 לכתב תביעתו טוען התובע כי המקור לתשלום התוספת בסך 1 ,860 דולר, הינו "בהתאם להתחייבות המקורית שבסעיף C3 בנספח ב'" (הסכם העבודה משנת 1994 ,נספח ב' לכתב התביעה). אולם, בסעיף ההסכם אליו מפנה התובע, אין כל התייחסות לתוספת המיוחדת, אלא מדובר בהתחייבות לתשלום פנסיה משלימה שערכה יהיה ההפרש בין הפנסיה הרגילה לה הוא זכאי מג'וינט העולמי לבין סכום הרכיבים המפורטים בסעיף 4 להסכם (תשואה מביטוח מנהלים, תשואה מהשקעה בתכנית המורחבת של תשלומי הפרישה בניו יורק והפנסיה הרגילה הנצברת מיום 1.3.1996 בג'וינט העולמי). התחייבות כאמור, אף אינה באה לידי ביטוי בהסכמים משנת 2004 וביתר המסמכים החתומים שצורפו לתצהירי הצדדים. למעשה, סעיף 2 להסכם הפנסיוני מיום 11.2.2004 מסכם את ערכה של הפנסיה המשלימה המגיעה לתובע , בהתאם לסעיף 4 להסכם משנת 1996 ולרכיבים שנקבעו בו (נספח ה' לתצהירי התובע) . נראה אפוא, כפי שעולה גם מעדותו של התובע בחקירתו, כי טענתו של התובע לתשלום התוספת מבוססת על התחייבויות בעל פה שניתנו לו לכאורה בתקופת עבודתו (פרוטוקול, עמ' 29, ש' 29-32, עמ' 32, ש' 23-31) והן אינן חלק מהסכמי הפרישה בין הצדדים. כאשר נשאל התובע בחקירתו על מקורה של התוספת, השיב:
"ת. אני חתמתי רק על 2 הסכמים.
ש. יפה. באותה שעה כשאתה חתמת, אתה לא ידעת שתקבל 1860 דולר יותר ממה שכתוב בהסכמים
ת. סמכתי על ההבטחה של מר סטיב שוויגר
ש. שהייתה הבטחה מ-94
ת. שאמר לי תחתום אל תדאג...
ש. את הסכום ב- 1860 הוא לא אמר לך
ת. הוא לא אמר לי אבל בשביל זה קיבלנו הצעות..." (פרוטוקול, עמ' 40, ש' 19-27) (ההדגשות שלי א.א).

התובע לא זימן את מר שוויגר לעדות ולא הביא עדים אחרים לחיזוק טענותיו בדבר התחייבויות אלה. כמו כן, לא הציג בפנינו אסמכתא לביסוס טענתו, לפיה התוספת בסך 1,860 דולר מבוססת על א חת ההצעות שנתקבלו מחברות הביטוח. מכל מקום, גם לו היה התובע מציג בפנינו ראיות המצביעות על הבטחות בעל פה שניתנו לו במהלך תקופת עבודתו, הרי שאלה לא באות לידי ביטוי בהסכמי הפרישה שנחתמו לבסוף בין הצדדים ולכן אינן מחייבות. מדובר בדין ודברים מקדים ומתמשך בין הצדדים, שיתכן וכלל הצעות שונות ומשתנות, אך הסתיים לבסוף בהסכמות שנחתמו בהסכמי פרישה כתובים. הסכמים אלו ממצים את חילופי הדברים בין הצדדים (שקדמו לחתימת ההסכמים בבחינת "הצעות" ללא "קיבול") ו מביאים לידי ביטוי אך את ההסכמות הסופיות בין הצדדים. נוכח כל האמור לעיל , ובשים לב למסמכים והעדויות שהוצגו בפנינו, שוכנענו כי התוספת ששולמה אינה חלק מההסכמים הפנסיונים בין הצדדים. משלא הוכח בפנינו שהייתה הסכמה לתשלום התוספת, אנו מקבלים את גרסת ן של הנתבע ות, לפיה מקורה של התוספת בטעות טכנית של הנתבע ת 1 .

לעניין טענת התובע להיעדר שימוע, משקבענו כי התובע קיבל את כספי התוספת שלא מכוח זכות שבדין, הרי שאין בהפסקת התשלום מצד הנתבעות משום שינוי עמדות בניגוד להסכמים בין הצדדים, ולכן לא קמה על הנתבעות חובה לקיי ם שימוע, בטרם החליטו על הפסקת את ה תשלום.

באשר לתביעה שכנגד, הנתבעות תבעו השבת כספים בסך כולל של 214,518 דולר ששולמו לתובע בגין התוספת ( לאחר ניכוי תוספת הריבית השנתית בשיעור של 3%). התובע טען להתיישנות ולשיהוי מהותי שניתן לראותו כוויתור של הנתבעת על זכות ההשבה. כמו כן טען כי העובדה שהקצבה המיוחדת שולמה לו בפועל לאורך תקופה ארוכה וללא כל הסתייגות מצד הנתבעות , והעובדה שהנתבעת 1 אף לא עמדתה על טעותה, עת פיצלה את התשלום בשנת 2008, מעידה על מחויבותן של הנתבעות לתשלום הקצבה.

בע"ע ע"ע 39/99‏ אסרף – מדינת ישראל, פ''ד לז(2002) (להלן: פסק דין אסרף) , בעניין הטבות שכר ששולמו לשוטר בשל טעות בקביעת דרגתו, נקבע על ידי השופטת רונית רוזנפלד כי "בעובדת ההתרשלות של המשיבה כשלעצמה אין כדי לשלול את הזכות להשבה. תשלום על יסוד טעות שבעובדה ניתן להשבה אף אם המשלם לא נהג בזהירות ראויה ולא השתמש במקורות אינפורמציה שעמדו לרשותו".

משהוכח בפנינו כי התובע קיבל במשך תקופה של כ-12 שנה, תשלום שלא היה זכאי לו על פי זכות שבדין, בשל טעות בעובדה, עומדת לנתבעות הזכות להשבה .

באשר לסכום ההשבה, על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט- 1979 (להלן: החוק):
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

בפסק דין אסרף, נקבע כי במסגרת השיקולים לפי הוראות סעיף 2 לחוק לפטור מחובת השבה, יש להביא בחשבון מחד גיסא את מידת רשלנותה של המשיבה, ואת פרק הזמן הארוך בו לא גילתה טעותה, ומאידך גיסא, את תום לבו של התובע בקבלו את התשלום והעובדה שכלכל צעדיו בהתאם לשיעור שכרו (סעיף 18 לפסק הדין).

בענייננו, אין מחלוקת כי תשלום התוספת לתובע היה כרוך בחסרון הנתבעות ועל כן הן זכאיות להשבה מלאה בסך 214,518 דולר , לפי שער הדולר היום ( סכום זה כולל קיזוז התוספת השנתית בסך 3%, מיום פרישתו ועד למועד הגשת התביעה). בנסיבות שבפנינו, נוכח משך הזמן הארוך בן 12 שנים, בו לא גילו הנתבעות את טעותן, אנו קובעים כי הסכום אותו חייב התובע ינוכה מתשלומי הפנסיה החודשיים, באופן בו שיעור הפנסיה המשולמת לאלמנתו של התובע לא יפחת מ-75% מהשיעור לו הייתה זכאית לאחר פטירתו.

באשר לטענת ההתיישנות, בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נקבע כי במקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". משהוכח בפנינו כי הנתבעת 1 עמדה על טעותה אך בשנת 2015, הרי שיש לה חיל את מרוץ ההתיישנות ממועד זה. מכל מקום, יוער כי בהתאם לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, "לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". על כן, גם לו היה מדובר בתביעה שהתיישנה, זכותה המהותית של הנתבעת 1 להשבת כספיה לא נחסמת וזכותה לקזז מכאן ואילך את הסכום ששילמה בטעות מהגמלה החודשית שהיא משלמת לאלמנת המנוח. זכות קיזוז זו לא מתיישנת הואיל ועילת התביעה בתיק העיקרי ובתביעה שכנגד-חד היא- תשלום או השבת התוספת המיוחדת בסך 1,860 דולר, כאשר הנתבעות משלמות כאמור קצבת פנסיה חודשית.

באשר לטענת השיהוי, כאמור, הוכח בפנינו כי הטעות בדבר תשלום התוספת המיוחדת נתגלתה בסמוך למועד הפסקת התשלום בשנת 2015. לאחר מכן, פנו הצדדים להליך גישור מחוץ לכותלי בית הדין שהסתיים ללא הצלחה (סע' 31, לתצהירו של מר סינגל) וביום 22.11.2016 הוגשה תביעה זו. לא מצאנו כי יש בזמן שחלף משום שיהוי.

שיעור הפנסיה
התובע טוען כי ככל שייקבע כי אינו זכאי לתוספת המיוחדת, הרי שיש להכיר בתקופת עבודתו הראשונה במלב"ן כתקופת עבודה לצורך חישוב הוותק שלו , הואיל והתוספת ניתנה לו כפשרה במקום תשלום של 100% פנסיה. כלומר, יש לחייב את הנתבעת לשלם לו תגמולי פנסיה לפי וותק של 52 שנים ברצף ולא 28 שנים כפי שמשולם לו כיום . התובע סיים את עבודתו בג'וינט מלבן ביום 31.12.1975 ולמחרת, ביום 1.1.1976, החל לעבוד בנתבעת 2 משך 28 שנים, עד למועד פרישתו ביום 31.12.2003 ולכן לטענתו מדובר בתקופת ההעסקה אחת בת 52 שנים. כמו כן טוען כי בהתאם ל הלכה בעניין רציפות בעבודה, במקרים בהם המעביד העסיק את העובד מיד או סמוך אחר ניתוק יחסי העבודה, הרי שאם בעתיד תקום לעובד הזכות לפיצויי פיטורין, הוותק שיחושב לו כוותק לפיצויים הוא הוותק הכולל בשתי תקופות ההעסקה.
הנתבעת טוענת כי העילה בטענה זו התיישנה זה מכבר, הואיל ונולדה במועד פרישתו של התובע בשנת 2004. לגופו של עניין, טוענת כי הסכומים המשולמים לתובע, הינם תשלומים הסכמיים העולים משמעותית על הסכומים שעשויים היו להשתלם לו כפיצויי פיטורין על פי חוק פיצויי פיטורים ולכן לטענת הרציפות בחישוב הוותק לפיצויים אין נפקות. כמו כן טוענת כי הסכום המינימלי של הפנסיה שקיבל התובע מהנתבעות , מבלי להביא בחשבון את הקצבה המשלימה בסך 3%, הינו כמעט פי שלושה מסכום פיצויי הפיטורין על פי החוק עבור 52 שנות העסקה, ופי שניים מהסכום האמור אילו כלל פיצויים מוגדלים עבור 28 שנות עבודתו בנתבעות (סע' 54 לסיכומי הנתבעות) . מכל מקום, לטענתן, התובע קיבל פיצויי פיטורין מלאים עם סיום עבודתו במלב"ן ועל כן ככל שיקבע כי הוותק יחושב גם בגין עבודתו במלב"ן, ולאחר מכן הועסק בנתבעות במסגרת שנפרדת ממלב"ן. על כן, ככל שייקבע כי הוותק יחושב גם בגין עבודתו במלב"ן, הרי שיש לנכות מהסכומים המגיעים לו את הסכומים שקיבל בגין פיצויי פיטורים ממלב"ן.

מר חיים פקטור שכיהן כסמנכ"ל ג'וינט ישראל בתקופה הרלוונטית והכיר מקרוב את התובע טוען בתצהירו כי מדובר בטענה חדשה של התובע שהועלתה לראשונה בתצהירו, ולא עלתה באף אחת מהשיחות והתכתובות שנוהלו עמו. לטענתו, במכתב מיום 2.11.1994 ששלח התובע למר סטיב שוויגר- סמנכ"ל הכספים של ג'וינט העולמי, ביקש להביא בחשבון שיעור הפנסיה גם את תקופת עבודתו במלב"ן, אולם בקשתו נדחתה על ידי הגורמים הרלוונטיים, כפי שעולה ממכתב התשובה של מר שוויגר מיום 2.11.1994 (נספח ג' לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע ,סע' 17-18 לתצהירו של מר פקטור) . במכתב מיום 22.11.1995, כשנה לאחר "ההבנות" שהושגו בעל פה לכאורה, נשלח אל התובע מכתב מהנהלת הג'וינט ובו הצעה לפעול על בסיס ריטיינר. התובע בחר בחלופת הפנסיה השנייה שהוצעה, שאינה כוללת את תקופת עבודתו במלב"ן (סעיף 2, לנספח ג' לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע). כך, גם בהסכם מיום 1996 עליו חתום התובע, הפנסיה המשלימה מחושבת ביחס לעבודת התובע החל משנת 1976, לאחר סיום עבודתו במלב"ן. התובע טוען כי בהסכמי העבודה החדשים, צורף לתוכנית הפנסיה של הג'וינט העולמי בתחולה רטרואקטיבית משנת 1.1.1976, ולא משנת 1951 (תחילת עבודתו במלב"ן), בשל חשש מיצירת תקדים, אולם הושגה הבנה בין הצדדים שחישוב הוותק יישאר פתוח וייקבע במועד פרישתו (סעיף 15ב לתצהיר התובע). בחקירתו אישר התובע כי ההתחייבות בין הצדדים בדבר חישוב הוותק כנטען על ידו, נערכה בעל פה (פרוטוקול, עמ' 34, ש' 13-14). התובע לא הציג בפנינו כל ראיה ביחס ל"הבנות" שהושגו לטענתו, והדבר לא בא לידי ביטוי בהסכמי הפרישה, במסמכים ובעדויות שהוצגו בפנינו למעט בקשתו של התובע משנת 1994, כעשר שנים לפני מועד פרישתו, שנראה כי נדחתה. גם לטענתו כי הסכים לקבל את התוספת כפשרה על דרישתו לחישוב וותק עבודתו במלב"ן (סעיף 22 לתצהירו), לא צורפו אסמכתאות או עדויות תומכות. נוכח האמור, אנו מעדיפים את גרסתה של הנתבעת אשר מתיישבת עם חומר הראיות בתיק, לרבות ההסכמים הפנסיוניים והעדויות שנשמעו בפנינו. תביעתו של התובע לתשלום פנסיה מלאה בסך 100% מהשכר עקב בטלות התוספת, נדחית.

השבת תוספת עדכון גמלה בשיעור 3% עבור כל שנה.
כאמור, אין חולק כי תוספת הגדלת הקצבאות המשלימות בשיעור 3% לשנה, שהגיעה לתובע בהתאם להסכמים הפנסיוניים , לא שולמה לו. לטענת התובע הסכום המצטבר בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.1.2005 ועד למועד הגשת התביעה עומד על 48,000 דולר
(סע' 31 לתצהירי התובע). הנתבעת אינה חולקת על חישוב הסכום המצטבר, אולם טוענת כי חלה התיישנות על התקופה הקודמת ליום 22.11.2009.

בנסיבות שבפנינו, בהן הנתבעת טענה כי לא חלה התיישנות על תביעתה להשבת הכספים ששולמו ביתר משך 12 שנים בגין התוספת המיוחדת, בהתבסס על סעיף 4 לחוק ההתיישנות, הרי שהיא מנועה מלטעון טענת התיישנות על תשלומים שנוגעים לאותו הסכם פנסיוני. נוכח האמור, טענת ההתיישנות נדחית. יתר על כן למעשה סכום זה יקוזז מהחוב שנוצר לתובע בגין תשלום התוספת ביתר. כיון שכך רשאי הוא כאמור עפ"י סעיף 14 דלעיל וסעיף 8 לחוק ההתיישנות לבקש לקזז מחובות את הסכום הנ"ל.

לסיכום, הסכום הכולל אותו שילמו הנתבעות לתובע בגין התוספת המיוחדת עומד על סך של 264,120 דולר. בתביעתה שכנגד, קיזזה הנתבעת סך של 40,322 דולר בגין התוספת השנתית המשלימה בשיעור 3% מיום פרישתו של התובע ועד לחודש 10/2015 וסך של 9,280 דולר מחודש 10/2015 ועד למועד הגשת התביעה. הסכום בסך 214,518 דולר שנקבע כי על התובע להשיב לנתבעות, כולל את הקיזוז עבור התוספת המשלימה בשיעור 3% מיום פרישתו ועד למועד הגשת התביעה. נוכח האמור על הנתבעות לשלם לתובע את התוספת המשלימה בשיעור 3% מיום הגשת התביעה ואילך.

פיצוי הלנה
משקבענו כי התובע אינו זכאי לתשלום התוספת בסך 1,860 דולר, הרי שקיבל כספים רבים ביתר. כספים אלה, יש לשייכם כתשלום עבור התוספת המשלימה בשיעור 3%, כך שלמעשה היו בידי התובע כספים אלה אף בעודף. נוכח האמור, אין מקום לפסוק לו פיצויי הלנה, נהפוך הוא התובע החזיק בכספים של הנתבעות שלא כדין.

סוף דבר
לדאבוננו נפטר התובע לפני מספר חודשים. שלוחה בזה השתתפותנו הכנה בצער המשפחה.

לאור המקובץ לעיל הגענו לכלל מסקנה כי התובע אינו זכאי לתוספת המיוחדת ששלומה לו בסך 1,860 דולר לחודש, משך 12 שנים. נוכח האמור, על התובע להשיב לנתבעת 1 סך של 214,518 דולר. סכום זה ינוכה מתשלומי הפנסיה החודשיים, באופן בו שיעור הפנסיה המשולמת לאלמנתו של התובע לא יפחת מ-75% מהשיעור לו הייתה זכאית לאחר פטירתו.

הנתבעות ישלמו לתובע את התוספת השנתית המשלימה בשיעור 3%, מיום הגשת התביעה ואילך.

לנוכח פטירת התובע ולנוכח הטעות של הנתבעות בתשלום התוספת אין צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, (28 ינואר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

מר קיבורק נבדליאן
נציג ציבור ( עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

גב' קפלן מרים
נציג ציבור ( מעסיקים)