הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 49469-04-17

01 אפריל 2020

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) גב' דרורה נבון
נציג ציבור (מעסיקים) מר מימון אסולין
התובע
אחמד דאר מוסא

ע"י ב"כ: עו"ד עאדל מטר
-
הנתבעת
רז ושחף יזמות (1994) בע"מ

פסק דין

התובע, מר אחמד דאר מוסא, הועסק על ידי הנתבעת, חברת הבניה רז ושחף יזמות (1994) בע"מ, מיום 1.11.10 עד ליום 4.12.14
כשנתיים וחמישה חודשים לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר מינימום "ענפי" , הפרשי הפרשות לפנסיה בגין הפרשי שכר המינימום, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי חגים ו"גמול חג" , פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי נסיעות.
התביעה הוגשה נגד הנתבעת ונגד בעל המניות והמנהל בה, מר חנניה אלקסלסי. הנתבעים הכחישו את זכאות התובע לסעדים שתבע והעלו טענת קיזוז בגין התפטרות של התובע ללא מתן הודעה מוקדמת.
בדיון המוקדם הסכים התובע למחיקת התביעה נגד מר אלקסלסי, וניתן פסק דין לפיו התביעה נגד מר אלקסלסי נמחקה. כמו כן, התובע הודיע שאינו עומד על תביעתו ל"גמול חג", להבדיל מ"דמי חגים". בסיכומיו זנח התובע את תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות.

רקע עובדתי
הנתבעת היא חברה שעיסוקה בבניין.
התובע, תושב כפר "חדר" שבשטחים, הועסק כעובד יומי. שכרו היומי של התובע היה כפי המצויין בתלושים של מדור התשלומים.
התובע הועסק בין היתר כאתת, קרי – מפעיל מנוף, לאחר שהשתתף בהכשרה במימון הנתבעת.
הצדדים נחלקו בשאלה אם לתובע נמסרה הודעה בכתב על תנאי עבודה. בית הדין מעדיף את עדותו של מר אלקסלסי לפיה התובע חתם על ההודעה לעובד שצורפה לכתב ההגנה. עדותו של התובע בתצהירו לעניין זה לא הייתה מהימנה. בחקירתו הנגדית אישר התובע את חתימתו על מכתב ההתפטרות שנתן לנתבעת, בניגוד להכחשותיו בדיון המוקדם ובתצהירו. לפיכך, גם בעניין חתימתו על ה"הודעה לעובד" בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעת. כמו כן, למרות שההודעה לעובד ערוכה בשפה העברית ולא הוכח שהתובע קורא עברית, התובע אישר בחקירתו הנגדית שיצא להפסקה בכל יום בשעה 10:00. בהודעה לעובד ישנה הוראה לפיה העובד יצא להפסקה בכל יום בשעה 10:00 לחצי שעה. כמו כן, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי הוא קורא מספרים. הדעת נותנת, איפוא, כי ההודעה לעובד הייתה מסמך בעל חשיבות ממשית בקביעת ההוראות ההסכמיות שבין הצדדים, וכי עותק שלה נמסר לתובע שחתם עליה.
ב"הודעה לעובד" צוין שתאריך תחילת עבודתו של התובע הוא 1.11.10, ששכרו הוא יומי ושאורכו של יום עבודה רגיל של העובד הוא "ימים א'-ה' – 7:00-14:45, יום ו' – 7:00-13:15. בתקופת צום הרמאדן אורכו של יום עבודה יהיה 06:00-13:15 ללא הפסקה".
מוסכם כי סכומי ההפרשות שהפרישה הנתבעת למת"ש היו: בגין פיצויי פיטורים - 13,955.85 ₪ ובגין חופשה – 6,878 ₪.
אין חולק על כך שהתובע הגיע מביתו בכפר חדר למחסום ומשם הוסע במימון הנתבעת בהסעה מאורגנת לאתרי העבודה של הנתבעת, ובסופם של ימי העבודה הוא הוסע מאתרי העבודה למחסום וחזר לביתו.
התובע התפטר מעבודתו. התובע טען בתביעתו שבתקופה האחרונה לעבודתו הנתבעת פגעה בזכויותיו ופיטרה אותו על ידי כך שביטלה את היתר העבודה שלו. ואולם התובע הודה בחקירתו הנגדית שהוא התפטר ובא כוחו הודיע כי התובע מבקש למחוק את סעיף 13 לכתב התביעה שבו פורטה טענת הפיטורים.
לעניין נסיבות ההתפטרות – בית הדין מקבל את עדותו של מר אלקסלסי, אשר נתמכת בסרטון שהוגש לבית הדין, כי התפטרות התובע הייתה בכך שחדל להגיע לעבודה ביום 5.12.14 ללא הודעה מוקדמת. מר אלקסלסי זימן את התובע לבירור אשר התקיים ביום 12.12.14 במשרדו של מר אלקסלסי וצולם והוקלט , במהלכו ניסח התובע מכתב התפטרות שבו נאמר שהוא מבקש לעזוב את עבודתו בנתבעת כדי לעבור לעבוד במקום עבודה אחר. התובע אישר בחקירתו הנגדית שסיבת התפטרותו הייתה רצונו לקבל שכר יותר גבוה מהשכר היומי שהנתבעת שילמה לו.

התביעה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים ללא שימוע
על רקע הממצאים הנ"ל, נדחות תביעות התובע לפיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע.
בית הדין מקבל את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות .

היקף העבודה ושבוע העבודה
הצדדים נחלקו בשאלה אם שבוע העבודה של התובע היה בן חמישה ימים כגרסת התובע או שישה ימים כגרסת הנתבעת.
התובע טען בתצהירו כי שבוע עבודתו היה בן חמישה ימים ובעדותו טען שכך היה ככלל, ובמקרים חריגים הוא עבד גם בימי שישי.
בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעת. גרסת הנתבעת נתמכה בעדותו המהימנה של מר אלקסלסי לפיה הנתבעת פעילה שישה ימים בשבוע באתרי הבניה שלה. גרסתה אף נתמכת בטענת התובע בכתב התביעה לפיו הוא עבד 25 ימים בחודש.
גרסת הנתבעת נתמכת אף מתחשיב התובע לפדיון חופשה המבוסס על מתכונת עבודה של שישה ימים בשבוע (סעיף 18 לכתב התביעה). גרסה זו נתמכת גם בהודעה בכתב על תנאי עבודה, ובעובדה שאינה במחלוקת, שהתובע עבד גם בימי ו', גם אם לא בכולם, כעולה מכרטיסי העבודה. כמו כן, התובע אישר בחקירתו הנגדית שהיו עובדים בנתבעת שהועסקו בשבוע עבודה בן שישה ימים (התובע אף טען כי חלק מהעובדים שרצו עבדו גם בימי שבת אך חזר מטענה זו לאחר שעומת עם עובדת היות מנהל הנתבעת אדם שומר מצוות שאינו עובד או מפעיל עובדים בשבת). עדות התובע מחזקת את עדותו של מר אלקסלסי לפיה החברה פעילה שישה ימים בשבוע. התובע אף אישר שבתחילת עבודתו הוא עבד שישה ימים בשבוע, לטענתו בשל "לחץ בעבודה". סביר יותר כי עובדה זו מבטאת את ההסכמות שהתגבשו בין הצדדים, כפי שפורטו ב"הודעה לעובד", וכי העובדה שבהמשך התובע לרוב לא עבד בימי שישי אלא העדיף, כטענתו, לייחד ימי שישי לתפילה, משקפת היעדרות של התובע מעבודתו ולא מתכונת של חמישה ימי עבודה (התובע אישר כי נעדר מעבודתו מ"סיבות אישיות"). מסקנה זו נתמכת בכך שהיו כאמור, על פי כרטיסי העבודה, שבועות לא מעטים שבהם התובע עבד בימי ו'.
בהתאם לכך, בית הדין קובע כי מתכונת עבודתו של התובע היתה שישה ימים בשבוע, כמפורט בהודעה על תנאי העבודה.

שעות העבודה של התובע
הצדדים נחלקו בשאלה מה היו שעות עבודתו של התובע. לגרסת התובע הוא עבד תשע שעות ביום. הנתבעת טוענת שמתכונת יום עבודתו של התובע היה כפי הרשום בהודעה לעובד, וכי התובע עבד בפועל כפי הרשום בכרטיסי העבודה שלו.
בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעת, מן הטעמים הבאים: התובע טען בתצהירו כי עבד תשע שעות ביום, מהשעה 7:00 עד 16:00. התובע כלל לא התייחס לגרסת הנתבעת בכתב הגנתה, ממנה עולה כי שעות עבודתו היו כמפורט ב"הודעה לעובד", אשר קובעת כי העובד יצא בכל יום להפסקת אוכל בת חצי שעה בשעה 10:00. כאמור, התובע אישר שאכן יצא להפסקה בכל יום בשעה 10:00. לתובע לא היה הסבר מדוע הוא מוסיף לטעון שהוא עבד תשע שעות ביום. התובע טען בחקירתו הנגדית כי הוא ועובדים נוספים התלוננו "אצל חאלד". הטענה לא הייתה ברורה. לא פורטו בתצהיר התובע טענות לפיהן בזמן ההפסקה התובע הוסיף לעמוד לרשות העבודה. בחקירתו הנגדית הוא אישר ללא סייג, פעמיים, כי יצא להפסקה בת חצי שעה בשעה 10:00.
מעיון בכרטיסי העבודה החודשיים של התובע, עולה כי בימים בהם התובע הופיע לעבודה, נרשם כי הוא עבד 8 שעות ביום, ללא פירוט שעת התחלת העבודה ושעת סיומה. מר אלקסלסי נדרש להסביר בעדותו כיצד עובדה זו מתיישבת עם האמור בהודעה על תנאי העבודה, בה נרשם כי עבד בימים ראשון עד חמישי משעה 7:00 עד 14:45 ויצא לחצי שעה הפסקה משעה 10:00 עד 10:30 וביום ו' עבד משעה 7:00-13:15. מר אלקסלסי הסביר בעדותו כי (עמוד 14, שורות 14-20):
"ת. מפנה להודעה לעובד. כתוב שיום העבודה של העובד הוא 7.28 שעות. זה בגלל ההסכם הקיבוצי שאומר שמקבלים שכר שעתי, אם תשווה את השכר השעתי לשכר היומי תראה שאחרי 7.28 מגיעים לשכר יומי. לכן, יום עבודה רגיל הוא 7.28, העובד עובד 8 שעות עד להשלמה ל-8 שעות ניתנת לו השלמה של 100% בשעות נוספות. אם מעל 8 אז 125%."
הסברו של מר אלקסלסי מקובל עלינו והוא מתיישב עם הנתונים המופיעים בכרטיסי העבודה והדיווחים לשירות התעסוקה, אשר לא נסתרו על ידי התובע. כך למשל, קיימים ברישומי הנוכחות של התובע מקרים בודדים שבהם נרשם יום עבודה ארוך מ-8 שעות. מקרה כזה אירע בחודש 9/11, שבו התובע עבד 19 ימים. ב-18 ימים נרשם שהתובע עבד 8 שעות, וביום אחד – 20.9.11, נרשם כי התובע עבד 10 שעות. ואכן בתלוש השכר של התובע לחודש 9/11 מדווח על תשלום שתי שעות נוספות בשיעור 125%.
לפיכך אנו קובעים כי היקף עבודתו של התובע היה בהתאם לדיווחים של הנתבעת לשירות התעסוקה.

הפרשי שכר מינימום ענפי והתביעה להשלמת הפרשות לפנסיה בגינם
התובע תבע סך של 31,000 ₪ בגין הפרשים המגיעים לו לטענתו בגין שכר מינימום ענפי.
בתצהירו צמצם התובע את תביעתו ברכיב זה לסך של 16,309 ₪.
לאחר שבית הדין עיין במכלול הראיות ובטיעוני הצדדים, בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע להפרשי שכר מינימום, למעט סך 158 ₪. ולהלן הנימוקים:
ראשית, החישוב שהתובע הציג מבוסס על טענה עובדתית, שלא התקבלה, כי התובע ביצע לפחות שמונה וחצי שעות עבודה ביום.
שנית, מקובלת על בית הדין טענת הנתבעת שהואיל ועבד בסך הכל פחות מ-900 ימים, הוא טרם הגיע לזכאות לשכר לפי דרגה גבוהה מדרגה 1, וזאת בהתאם להוראות סעיף 20א לצו ההרחבה בענף הבניה.
שלישית, אנו סבורים שיש לקבל את עמדת הנתבעת לפיה התובע לא לקח בחשבון את כל הסכומים ששילמה לו הנתבעת בתקופת עבודתו. כך, התביעה מבוססת על הפערים בשכר היומי המצויין בתלושי השכר, לבין השכר היומי הנגזר מחלוקת שכר המינימום החודשי לפי צו ההרחבה בענף הבניה ב-182. ואולם, בחודשים רבים קיים תיעוד בתלושים לרכיבים נוספים, ובעיקר לרכיב "שעות נוספות 100%", עליו העיד מר אלקסלסי, ואין מקום להתעלם מתשלומים אלה.
בצו ההרחבה הענפי משנת 2010 שהיה בתוקף במועד תחילת עבודת התובע, נקבע ש כר מינימום בסך 4,350 ₪ (דרגה 1) (ילקוט הפרסומים 6120, א' באלול התש"ע, 11.8.10). עוד נקבע כי "בחישוב זכויות העובדים על פי צו זה, שוויה של כל שעת עבודה הוא החלק ה-182 מסך השכר התעריפי כמפורט לעיל" (סעיף 19.ב.). בהתייחס לעובדים המועסקים במשרה חלקית נקבע כי "עובד ועובד שיפוצים במשרה חלקית יקבל את שכרו לפי הטבלאות המפורטות להלן ובהתאם לאחוז משרתו" (סעיף 19. ג.).
כן נקבע מנגנון לעדכון השכר המפורט בטבלאות השכר מדי שנה כדלהלן (סעיף 21ב. לצו 2010):
"במשכורת חודש ינואר 2011- תוספת של 2% על השכר האמור בטבלאות השכר בצו זה.
במשכורת חודש ינואר 2012- תוספת של 4% נוספים."
בשנת 2012 נכנס לתוקף צו הרחבה נוסף בענף הבנייה שבא להוסיף על הוראות הצו משנת 2010 (בסעיף 2 לצו נקבע כי "צו זה מהווה תוספת לצו 2010" וכי "בכל מקרה של סתירה בין צו זה לבין הוראות צו 2010- יגברו הוראות צו זה; בכל עניין אשר לא הוסדר או לא אוזכר בצו זה לא יחול שינוי מן המפורט בצו 2010").
עוד נקבע בצו 2012 כי "עדכון השכר הנקוב לעיל מתייחס לשכר הדרגה הראשונה בלבד, והוא כולל בהתייחס לדרגה זו את עדכון השכר הקבוע בסעיף 21ב לצו 2010 אשר ייכנס לתוקפו בחודש ינואר 2012, וכן את תוספות היוקר שיינתנו לכלל העובדים במשק עד למועד כניסת הצו לתוקף" (סעיף 6 לצו 2012).
בצו 2012 עודכנו טבלאות השכר, כך ששכר הדרגה הראשונה יעמוד על 5,000 ₪ החל מחודש 1/12 ( סעיף 5 ל צו 2012. פורסם בילקוט פרסומים 6369, ו' בשבט התשע"ב, 30.1.12).
התובע תבע הפרשי שכר מינימום לתקופה שקדמה ל-2/12, על פי חישוב שכר מינימום לחודש בסך 4,350 ₪.
מעיון בתלוש המשכורת של התובע לחודש 11/10 עולה כי שולם לו שכר יומי בסך 191.20 ₪, בעד 19 ימי עבודה, בסך 3,633.80 ₪. כאמור, בהתאם להוראות צו 2010 "בחישוב זכויות העובדים על פי צו זה, שווייה של כל שעת עבודה הוא החלק ה-182 מסך השכר התעריפי כמפורט לעיל" (סעיף 19.ב.). 4,350 ש"ח חלקי 182 שעות = 23.90 ₪. אם נכפיל את תעריף שעת העבודה המתקבל במספר 8 שעות עבודה ליום , כפי שנרשם בדוחו"ת לגבי מרבית ימי העבודה של התובע, יתקבל תעריף השכר היומי בסך 191.20 ₪ , כפי ש שולם לו. תעריף זה שולם לתובע גם בחודש 12/10.
בתלוש משכורת של התובע לחודש 1/11 עולה כי שולם לו שכר יומי בסך 177.40 ₪ בגין 25 ימים, בסך 4,580.05 ₪. לכן, לכאורה, על הנתבעת להשלים לתובע הפרשי שכר בסך 345 ₪ (לפי חישוב 13.80 ש"ח כפול 25 ימים). בגין יתר חודשי 2011, שבהם שילמה הנתבעת לתובע שכר יומי בסך 177.40 ₪ במקום 191.20 ₪, על הנתבעת לשלם לכאורה הפרשים בסך 13.80 ₪ ליום, עבור 181 ימים, ובסך הכל 2,498 ₪, ובסך הכל עבור שנת 2011 – סך 2,843 ₪. ואולם כאמור , בית הדין סבור שיש לקבל את טענת הנתבעת, כי לצורך בחינת עמידת הנתבעת בחובתה לשלם שכר מינימום לפי צו ההרחבה, יש לקחת בחשבון גם תשלומים שכונו בתלושים שעות נוספות 100%", עליהן העיד מר אלקסלסי, וכן "תוספות אחרות". מעדותו של מר אלקסלסי ומן התלושים עולה כי תשלומי ההשלמה ל-8 שעות לפי 100%, היו רכיבי שכר קבועים. אף תשלומי "התוספות האחרות" צריכות לבוא בחשבון לעניין שכר המינימום הענפי. סך תשלומים אלה בשנת 2011 הם 4,822.53 ₪, כך שלא נותרה יתרה לתשלום.
לגבי חודש 1/12, שולם שכר יומי בסך 184.56 ₪, בעוד שהשכר היומי היה צריך להיות בסך 219.80 ₪. התובע עבד 15 ימים. לפיכך לכאורה יש לפסוק לתובע סך 35.24 ₪ בגין 15 ימים, ובסך הכל 529 ₪. החל מחודש 2/12 עד סוף שנת 2012, שולם לתובע שכר יומי בסך 200 ₪, במקום 219.80 ₪. התובע עבד ב-11 חודשים אלו 172 ימים, בגינם הוא זכאי ל כאורה להפרש בסך 19.80 ₪, עבור שנת 2012 – 3,935 ₪. מסכום זה יש להפחית סך 3,777.32 ₪ ששולמו לתובע בשנת 2012 כ"שעות נוספות 100%" ונותרה יתרה לתשלום בסך 158 ₪.
הנתבעת המשיכה לשלם לתובע שכר יומי בסך 200 ₪ החל מינואר 2013 עד ינואר 2014, ובגין שלושה עשר חודשים אלה, בהם התובע עבד 231 ימים, זכאי התובע לכאורה לסך 19.80 ליום, ובסך הכל 4,578 ₪. אלא שהתשלומים הנוספים הזכרנו, שרוב מוחלט שלהם הוא בגין "שעות נוספות" 100%, הינו בסך 5,542.43 ₪, ולא נותרה יתרה לתשלום.
החל מחודש 2/14 עד לסיום העסקת התובע, השכר היומי היה בסך 206 ₪. לפיכך לכאורה זכאי התובע להפרש בסך 13.80 ₪ בגין ימי העבודה שעבד בתקופה זו, אך מבדיקתנו עולה שהסכומים ששילמה הנתבעת כ"שעות נוספות" 100% עולים על ההפרשים. בהתחשב בכך ובתשלומי "היתר" בשנת 2011, בית הדין אינו רואה לפסוק לתובע הפרשים בגין יתרה בסך 158 ₪ בחודש 2012. לפיכך גם התביעה לפיצוי בגין הפרשי פנסיה נדחית.

התביעה לדמי נסיעות
בהתאם לפסיקה, במקרה שבו תושב השטחים נדרש לתחבורה כדי להגיע ממעונו אל המחסום וממנו למקום העבודה, הזכאות לדמי נסיעה לא מגיעה לכדי מיצוי מקום שההסעה מטעם המעביד הייתה רק מהמחסום למקום העבודה (עע (ארצי) 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ ניתן ביום 20.11.12 ). עם זאת, על העובד הנטל להוכיח את זכאותו להחזרי הוצאות נסיעה ממקום מגוריו למחסום ובחזרה ממנו בהיקף ובסכומים שתבע בגין רכיב זה. עוד נקבע בפסיקת בתי דין אזוריים כי יש להתחשב בתקרת התשלום המגיע לעובד בגין דמי נסיעות ליום, וממנו יש להפחית את שווי ההסעה שהעמיד המעסיק לרשותו (מהמחסום לעבודה ובחזרה) במסגרת החישוב (סע"ש (ת"א) 41970-06-14 נדאל מראבעה נ' עיד זיד, ניתן ביום 19.12.15 וראו גם: סע"ש (ב"ש) 17419-01-17 אקרם שראונה - אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד.) בע"מ , ניתן ביום 7.11.18).
התובע לא תמך את עדותו בעניין עלות הנסיעות מכפר חדר למחסום ובחזרה בכל ראיה או עדות . מכל מקום, הנתבעת המציאה חשבוניות של קבלן ההסעות (ברזני) מהם עולה תמיכה לגרסתה כי הוציאה בגין הסעת התובע מהמחסום לאתרי העבודה ובחזרה, סכומים שעולים על תקרת חיובה לפי צו ההרחבה. אכן, חשבוניות כאמור לא הוצגו לגבי כל תקופת העבודה של התובע , אך כלל לא הייתה מחלוקת על כך שהנתבעת הסיעה את התובע מהמחסום באופן קבוע. לפיכך יש לקבוע ש הנתבעת הוכיחה כי נשאה בסכומים להסעת התובע בסכומים העולים על תקרת הזכאות. לעניין זה מקובלת על בית הדין עדותו של מר אלקסלסי, שנתמכה בחשבוניות של קבלן ההסעות, בדבר עלות יומית שבה נשאה הנתבעת בסך העולה על 30 ₪ כאשר התובע עבד בבית שמש, ובדבר עלות של כ-40 ₪ כאשר התובע עבד בקרית גת. כך, קבלן ההסעות סלמאן צאלח גבה מהנתבעת עבור הסעת פועלים ברכב עד 20 מקומות לבית שמש, 590 ₪ ליום "רגיל". קבלן ההסעות "ברזני" גבה בגין 48 הסעות בחודש 6/13 סך 9,908 ₪. נתונים אלה תומכים בעדותו של מר אלקסלסי.
בהתאם לכך, החלטנו לדחות את תביעתו של התובע לדמי נסיעות.

התביעה לדמי חגים
התובע פירט בתצהירו 29 ימי חג מוסלמים שחלו בתקופת עבודתו, בעדם הוא תובע דמי חגים. לטענת התובע, לא ניתנה לו הברירה לבחור להיעדר בתשלום בחגים לפי דתו ואמונתו.
מר אלקסלסי טוען כי ב"הודעה לעובד" נקבע שהתובע יהיה זכאי לחופשת חגים בחגים היהודיים, וכי בפועל הנתבעת שילמה לתובע בעד ימי חגים יהודיים בהם נעדר, ובלבד שהוא עבד יום לפני ויום אחרי החגים.
מקובלת על בית הדין טענת התובע כי לא ניתנה לו בחירה ממשית להיעדר תוך קבלת דמי חגים, על פי מצוות דתו. לעניין זה קובע צו ההרחבה בענף הבניה מ-2010 כי "עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצוות דתו על חשבון המעביד, ובהיקף של עד תשעה ימים בשנה, וכן ליום נוסף לפי בחירה ובסך הכל 10 ימים בתשלום".
פירוט ימי החגים בעדם נתבעו דמי חגים מקובל על בית הדין, למעט חמישה ימי חג שחלו בחודשיים הראשונים של עבודתו. הזכאות לתשלום דמי חגים, על פי צו ההרחבה, מותנית בכך שיש לעובד וותק בענף של שלושה חודשים, עובדה שלא הוכחה על ידי התובע. לפיכך בגין חמישה ימי חג שחלו בחודשים 11/10 ו-12/10 - לא קמה לתובע זכאות לדמי חגים.
בנסיבות אלה, בית הדין סבור שהתובע היה זכאי לתשלום בגין 24 ימי חג שפורטו בתצהירו החל מחודש 2/11. בגין שישה ימי חג בשנת 2011, זכאי התובע לסך 1,147 ש"ח (191.20 ₪ * 6). בגין 18 ימי חג הנותרים זכאי התובע לסך 3,956 ₪ (219.80 ₪ * 18), ובסך הכל, על פי היקף משרה של 76%, ל 3,878 ₪.
מר אלקסלסי העיד שכאשר הנתבעת ביקשה לשלם לתובע דמי חגים בגין חגי ישראל, היא דיווחה למדור התשלומים שיש לשלם לתובע דמי חופשה, וזאת מעבר להפרשה בשיעור 4% משכר התובע שבוצע באופן שוטף. לו היינו משתכנעים שכך עשתה הנתבעת, היה מקום להפחית מסכום דמי החגים שפסקנו את הסכומים האמורים, אך מחקירתו הנגדית של מר אלקסלסי עולה ספק אם אכן סכומי ם אליהם היפנה בתצהירו כתשלומי דמי חגים , אשר כונו דמי חופשה בתלושי השכר , האם אכן תשלומים בגין חגים, שכן סכומי התשלומים נמוכים מן הסכומים שהתובע היה זכאי להם בגין היעדרות ביום חג. כך למשל, בתצהירו מר אלקסלסי טען שהתובע היה זכאי לדמי חגים בעד שני ימי ראש השנה ב-17.9.12 ו-18.9.12, ואילו בתלוש השכר של התובע לחודש זה מופיע תשלום של 167 ₪.
בהתאם לכך, נפסוק לתובע סך 5,103 ₪ בגין דמי חגים.

התביעה לדמי הבראה
התובע צמצם בתצהירו את תביעתו לדמי הבראה מסך 10,867 ₪ שנתבעו בכתב התביעה, לסך 2,787 ₪. התובע טוען ששולמו לו דמי הבראה חלקיים, שכן בגין שתי שנות עבודתו האחרונות, בהן היה זכאי לטענתו ל-16 ימי הבראה, שולמו לו 2,232 ₪, בעוד שהוא זכאי, על פי היקף משרתו שעמדה על 83.2%, לסך 5,019 ₪. לפיכך נתבע הפרש בסך 2,787 ₪.
אין חולק על כך שזכאות התובע בגין שתי שנות עבודתו האחרונות הינה ל-16 ימים לפי היקף משרתו. הנתבעת טוענת שהיקף משרתו של התובע היה 70%.
התובע עבד בשנת 2013 221 ימים ב-12 חודשים ו-215 ימים ב-11 חודשים. מדובר בהיקף משרה ממוצע של 76%. בהתאם לכך, סכום דמי ההבראה שהגיע לתובע הינו 4,596 ₪ (378*16*76%).
התובע קיבל דמי הבראה בסך 2,232 בחודש 11/14. היתרה הינה 2,364 ₪, וסכום זה נפסוק לתובע.

התביעה לפדיון חופשה
התובע תבע פדיון חופשה בסך 4,651 ₪. בתצהירו צמצם את תביעתו לסך 3,380 ₪.
התובע טען לזכאות לפדות 45 ימי חופשה. בהתחשב בכך שהתובע עבד שבוע עבודה בן 6 ימים, היקף זה של ימי חופשה מקובל עלינו. החישוב אינו עולה על המגיע בהתאם להלכה הפסוקה, לפי ניתן לפדות חופשה בעד שלוש שנות העבודה האחרונות בצירוף השנה השוטפת.
תחשיב התובע אינו מקובל עלינו, שכן הוא מבוסס על שכר יומי שגוי. החישוב הנכון הינו:
10 ימים עבור שנת 2011 * 191.20 = 1,912 ₪
11 ימים עבור שנת 2012 * 219.80 ₪ = 2,148 ₪.
11 ימים עבור שנת 2013 * 219.80 ₪ = 2,148 ₪.
11/12 * 14 ימים עבור 2014 * 219.80 ₪ = 2,821 ₪.
הסכום הכולל המתקבל הינו 9,029 ₪. מסכום זה ננכה סך 6,878 ₪ שהופרשו לתובע בגין חופשה. היתרה המגיעה לתובע הינה בסך 2,151 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה הקטן. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14 עד לתשלום בפועל.
דמי חגים בסך 3,878 ₪.
דמי הבראה בסך 2,364 ₪.
פדיון חופשה בסך 2,151 ₪.
הנתבעת זכאית לקזז פיצוי בגין התפטרות ללא מתן הודעה מוקדמת בסך 3,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14 עד לקיזוז (לפי חישוב 5,000 ₪ * 76%).
בשים לב לסכום התביעה, לתביעות שנדחו, לכך שהתביעה התקבלה בחלקה הקטן בלבד ולכך שטענות רבות בתביעה בנוגע לנסיבות סיום עבודתו של התובע היו לא אמת, בית הדין רואה לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ח' ניסן תש"פ, 1 באפריל 2020, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט