הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 49222-05-13

30 נובמבר 2017

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק אופנהיים

התובע/נתבע שכנגד
1. שלמה לינדנבאום ת.ז. XXXXXX466
ע"י ב"כ: עו"ד אברהם אטיאס
-
הנתבעת/תובעת שכנגד
1. גפן יינות אלכוהול ועוד בע"מ חברות 514493394
ע"י ב"כ: עו"ד אברהם שמלה
פסק דין

לפנינו תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות וכן פיצויים בגין עוגמת נפש ולשון הרע. אל מולה עומדת תביעת הנתבעת (התובעת שכנגד- אשר מטעמי נוחות תקרא : הנתבעת) כנגד התובע )הנתבע שכנגד, שיקרא להלן התובע) להחזר תשלומים שבוצעו ביתר בגין שעות עבודה וימי חופשה וכן לפיצוי בגין גניבה, תשלום קנסות ופיצויים עונשיים .

הרקע הדרוש
הנתבעת הפעילה בזמנים הרלבנטיים חנות לממכר יינות ואלכוהול וכן, לכל הפחות בחלק מן התקופה הרלבנטית גם מוצרי מעדניה.
בעליה של הנתבעת הוא מר חיים מדיצ'י (להלן: מר מדיצ'י או חיים). בראשית הדרך, מבחינת יחסי הצדדים היה גם לאדם בשם פנחס אללוף מעמד בנתבעת ואולם הדבר אינו אלא בשולי הסוגיות הדורשות הכרעה.
התובע החל לעבוד בנתבעת בסמוך לפתיחת החנות, במהלך חודש פברואר 2011 (הצדדים חלוקים בדבר התאריך המדויק) ועבד אצלה עד ליום 25.1.2013. בתחילה עבד כעובד מן המניין ובהמשך, בחודש יולי 2011, קודם ל תפקיד מנהל החנות.
עם השינוי בתפקיד, שונו תנאי ההעסקה של התובע ומשכורתו שונתה ממשכורת שעתית (כולל ש"נ) למשכורת חודשית. (הצדדים חלוקים בשאלה האם ההסכמות החדשות עלו על הכתב, האם נכללו גם תנאים נוספים, והאם המשכורת החודשית עמדה על 5000 ₪ או 5500 ₪ נטו. יוער כי אין מחלוקת שמחודש אוקטובר 2011 עמדה המשכורת החודשית על 5,500 ₪. )
מתכונת העבודה ש ל התובע הייתה משמרת של שמונה שעות בימים א'-ה' (בוקר 17:00-9:00/ ערב 23:00-15:00) ובימי שישי- משמרת אחת לשבועיים . לאחר זמן מה שונתה מתכונת העבודה בימי שישי למשמרת אחת בת 4 שעות12:00-8:00 בכל יום שישי .
ביום 22.7.12 מסר התובע לנתבעת מכתב "דרישה למכתב פיטורין" שבו מלין על תנאי עבודתו ודורש כי יפוטר נוכח כך. במכתב זה למעשה מודיע על סיום עבודתו. (להלן: מכתב ההתפטרות הראשון ) (נספח ו ' לתצהירו). בסופו של דבר לא יצ אה ההתפטרות לפועל, אליבא דתובע נוכח הבטחות שקיבל ממר מדי'צי (ס'31 לתצהירו).
באותו יום התרחשה תקרית בין התובע לבין בנו של חיים, אשר עבד אף הוא בחנות,מר אליאור מדיצ'י (להלן : אליאור, התקרית). אין חולק למעשה כי התקרית היתה אלימה במידה זו או אחרת. הצדדים חלוקים על אותה המידה- האם היתה פיזית או מילולית .
יוער כי סדר התרחשות שני המאורעות הנ"ל באותו יום שנוי במחלוקת. מכל מקום במכתב ההתפטרות הראשון הלין התובע על תנאי השכר, ואין כל איזכור לתקרית.
ביום 1.8.12 הגיש התובע ל נתבעת מסמך הקרוי : "תכנית להצלת והרמת חנות "גפן"" (להלן: תוכנית הצלה) (נספח ז לתצהירו) .
התובע התפטר מעבודתו בהודעה (נספח ח' לתצהירו) מיום 25.12.12 (להלן : מכתב ההתפטרות). במכתב זה, הלין התובע על היחס לו זכה ממר מדיצ'י- צעקות השפלות והאשמות (ולא על נושאים אחרים) .
ביום 26.12.12 השיב חיים למכתב ההתפטרות (להלן: מכתב התשובה) הסכים להתפטרות וקבע כי תכנס לתקפה בתאריך מכתב ההתפטרות עצמו . מר מדיצ'י לא התייחס לטענותיו של התובע לגופן (נספח ט' לתצהירו).
למרות סיום העבודה הכין התובע לנתבעת תכנית הערכות לחג הפורים הקרב (נספח י' לתצהירו של התובע).
לתובע שולם שכר כפי העולה מתלושי השכר שקיבל.

המחלוקות
בתביעה העיקרית עומדים במחלוקת זכאות התובע לפיצויי פיטורים, פיצוי על עוגמת נפש, פיצויים בגין לשון הרע, תביעתו ל הפרשי שכר, תשלום שעות נוספות,דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לפנסיה (ופיצוי בגין אובדן זיכוי במס הכנסה), פיצוי לפי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2 002 (להלן: חוק הודעה לעובד), פיצוי לפי חוק הגנת השכר, תשלום של בונוסים ומתנות. יוער כי בכתב התביעה נתבע גם "פיצוי בגין אובדן והפסד ימי אבטלה" אך זה נמחק בהחלטה מ-1.1.14 על מוסכמות ופלוגתאות בין הצדדים (להלן : החלטת מוסכמות ופלוגתאות ), משהובהר כי התובע קיבל דמי אבטלה.
בתביעה שכנגד עומדות במחלוקת טענות הנתבעת לגניבת מוצרים על ידי התובע , לזכאותה לחייבו בתשלום קנסות שקיבלה בשל התנהלות ו כנטען, קביעת פיצוי עונשי לטובת הנתבעת, תשלום שעות עבודה ביתר לתובע, ותשלום ביתר של ימי חופשה. (יוער כי הנתבעת כללה גם טענות קיזוז בכתב הגנתה ללא פירוט ואלה , לכן, ידונו כחלק מן הדיון בתביעה שכנגד ).

דיון והכרעה
התביעה העיקרית
בטרם נעמוד על רכיבי התביעה השונים, נדון במספר סוגיות שיש להן השלכה על מספר רכיבי תביעה כדלקמן.
מועד תחילת העסקתו של התובע
המחלוקת שהוגדרה בהחלטת מוסכמות ופלוגתאות לעניין מועד תחילת העסקה של התובע בפברואר או במרץ 2011 , צומצמה בשלב הסכומים למחלוקת בשאלה מתי בחודש פברואר החל התובע לעבוד - האם בתחילתו כטענת ו או בסופו כטענת הנתבעת ?
הראיות שהובאו לפנינו מובילות למסקנה כי התובע החל לעבוד ככל הנראה ב מהלך המחצית הראשונה של חודש פברואר כדלהלן:
בכתב התביעה ובתצהיר ציין התובע כי החל לעבוד "בחודש פברואר 2011". התובע לא קיבל תלוש שכר לחודש פברואר והחל לראשונה לקבל תלוש בחודש מרץ. עיון בתלוש חודש מרץ, בהשוואה לשלושת החודשים שלאחר מכן, מעלה כי מצויות בו 232 שעות (בהשוואה נעו שעות עבודתו בשלושת החודשים שלאחר מכן בין 106-169 שעות חודשיות בלבד). מכאן מסתבר כי שעות עבודה משמעותיות נעבדו בחודש פברואר (שבו כאמור אין חולק כעת כי עבד) ונרשמו בתלוש מרץ (ולא 10 שעות בלבד כגרסת חיים בסעיף 12 לתצהירו).
גרסתה השניה של הנתבעת לפיה החל לעבוד ב סוף חודש פברואר, נסתרה מתוך העולה מעדות עדיה שלה. מר מדיצ'י בתצהירו (ס' 12) כתב כי לפי חישוב שעות עבודה בתלוש של חודש מרץ, אשר לטענתו כולל 10 שעות עבודה מחודש פברואר, הוא מניח כי התובע החל לעבוד ביום 27.2.11 לכל המוקדם. עם זאת, לא היה חד משמעי לעניין זה ודומה היה כי הדברים זכורים לו במעומעם (ע' 84 ש' 19 ואילך). אליאור, מאידך, העיד ש התובע החל לעבוד שבוע- שבוע וחצי לפני פתיחת החנות (ע' 195 ש' 21 ואילך) ובמקביל טען כי החנות נפתחה לפני חג פורים (ע' 195 ש'35-ע' 196 ש' 1) לפי בדיקת בית הדין חל פורים ביום 18.2.11. מכאן מתחייבת המסקנה כי התובע אכן החל בעבודה במחצית הראשונה של פברואר 2011. (הדברים מתיישבים גם עם עדותה של גב' לורי שמבי כו עדת הנתבעת (להלן: לורי) שטענה כי התובע החל לעבוד מפתיחת החנות וכי החנות נפתחה בפורים (ע' 139 ש' 31-27) ואף עם עדות בתה (להלן: אודליה) שבסעיף 4. גם מבנה תלוש 3/11 אינו תומך בגרסת הנתבעת שבעדות עו"ד אגמון ע' 55 ש' 12-10 ותצהירו של מר מדיצ'י- ס' 12 ))
נוכח האמור אנו קובעים כי התובע החל לעבוד במחצית הראשונה של חודש פברואר 2011. לצרכים פרקטיים ונוכח העולה מעדות אליאור נקבע מועד תחילת עבודת התובע ליום 7.2.11.
האם נחתם הסכם העסקה ?
בעוד שהתובע טוען כי לא נערך עימו כלל הסכם העסקה ואף לא ניתנה לו הודעה לעובד , טוענת הנתבעת כי הסכם כזה נערך (ובמסגרתו כלולה הודעה לעובד) . זאת, כפי שנערך עם עובדים רבים בסיוע ידידו עו"ד אגמון (שאז לא היה עו"ד) וכי התובע לקח את כל החומר שהיה על שמו מקלסרי הנתבעת מהמשרד שבחנות ולפיכך נותרה ללא ראיה לקיומו. יתרה מזאת, הנתבעת אף טוענת כי עם שינוי תפקידו של התובע, נחתם עמו הסכם נוסף שאף הוא נלקח כאמור .
נאמר כבר כעת כי העדפנו את גרסתו של התובע בשאלת חתימת ההסכם . למסקנה האמורה הגענו בין היתר בשל הטעמים הבאים:
ראשית, בניגוד לרושם שניסתה הנתבעת ליצור כביכול ערכה הסכמים מסודרים עם עובדיה,הרי שמתוך דברי עובדיה שהעידו, אף אחד מהם לא אישר כי חתם על הסכם עבודה, למעט, משום מה, דווקא אליאור בנו של מר מדיצ'י. (ר' לענין זה עדות לורי ב ע' 144 ש' 13; עדות נחמן רייכר בע' 40 ש' 1; מר רבינוביץ (כפי שעולה מעדות מר מדיצ'י) ע' 112 ש' 27-31; עדות עמנואל לסרי ע' 49 ש' 26). יוער כי אליאור העיד שראה שחתמו עם כולם הסכמי עבודה, זאת בניגוד לעדויות העובדים עצמם- ע' 196 ש' 16-13, מה שוודאי פוגע במהימנות עדותו , (כן ר' עדות אודליה בס' 4 לתצהירה אשר השאירה את הדברים עמומים ).
שנית, כעולה מתכנית ההצלה ,שם ציין התובע כי יש לערוך הסכמי עבודה עם העובדים (יוער כי בחקירתו, חיים לא חלק על משמעות הכתוב בתוכנית ההצלה ולא הביע תמיהה על הצעה זו הכלולה בה (ע' 117 ש' 23 ואילך )). אם זהו חלק מתכנית עתידית- משמע שלא היו חוזים קודם לכן.
שלישית, חיים עצמו אישר בחקירתו כי הביא את "צביקה" לצורך הבראת החנות וכי חלק מהתוכנית הייתה הסכמים לעובדים. לשאל ה מדוע היה צ ורך בהסכמים חדשים אם כביכול אלו נעשו כבר ע"י עו"ד אגמון לא היה בפיו מענה ראוי- תחילה טען כי הלה אמר " שאולי צריך לעשות חלק מהסכמים חדשים" ולא ידע להבהיר מדוע, ובהמשך הכחיש כי כך אמר ולא היה בפיו כל הסבר אחר לאותה המלצה אותה אישר מפורשות בהמשך. (ע' 118 ש' 14 – ע' 119 ש' 13) .
כמו כן, נתגלעו סתירות משמעותיות בין עדויות עדי הנתבעת ביחס לנסיבות עריכת ההסכמים:
אשר להסכם הראשון, בכתב התביעה בס' 5 נכתב כי מי שקיבל את התובע לעבודה היו מר מדיצ'י ומר אללוף . בכתב ההגנה ישנה הכחשה כללית לסעיף (ס' 26, 64) ואין כלל אזכור לעו"ד יצחק אגמון (להלן- עו"ד אגמון) כמי שנטל חלק בעריכת ההסכם . לראשונה, עולה מתצהיריהם של מר מדיצ'י (ס' 10) ועו"ד אגמון (ס' 6-5) כי עו"ד אגמון ריאיין והחתים את התובע על הסכם העסקה. בתצהירים אלה , חיים לא נ קשר כלל בהליך קבלתו של התובע לעבודה. לעומת זאת, בחקירותיהם, טענו השניים (בהבדלי גרסאות ביניהם) כי מר מדיצ'י כן היה מעורב בקבלת התובע לעבודה. לפי עו"ד אגמון את הראיון הראשון עם התובע עשה בכלל חיים לבדו,הוא גם זה אשר סיכם איתו את התנאים (ע' 57 ש' 24-22)), מר מדיצ'י טען, בניגוד לתצהירו כי גם הוא ריאיין את התובע (ע' 71ש' 31-19, ע' 75 ש' 6 ואילך). היעדר העקביות בטענות עדי הנתבעת בדבר קבלתו של התובע לעבודה מחליש את הגרסה בכללותה.
עוד יוסף כי מתוך עדויותי הם של מר מדיצ'י ועו"ד אגמון לא הובהרה כל קונסטלציה סבירה למצב שבו עו"ד אגמון אכן ערך עבור התובע (ועבור עובדים באותה עת בכלל) חוזים. עו"ד אגמון הוסמך אך בשנת 2013 (ר עדותו ע' 53 ש' 13-12 ). לא הובהר במסגרת איזו מערכת יחסים ביצע עו"ד אגמון שירות זה של הסדרת כלל מערכת החוזים עם כלל העובדים וישיבה עם כל עובד ועובד לשם התאמות ספציפיות של פורמט החוזה (ר' ע' 54 ש' 18 ואילך ), כשהטענה כי עשה כל זאת ללא תמורה שהיא (שאף בענין זה השתנו הגרסאות- (ר' עדותו של מדיצי- ע' 80 ש' 2 ואילך; עו"ד אגמון- ע' 55 ש' 30-27). כל אלה אינם מתיישבים עם ההגיון ודומה כי בפועל הובאה הגרסה – שלא היתה אמינה עלינו- לפיה מר אגמון הוא שהחתים את התובע על חוזה, רק בשלב מאוחר.
גם לורי טענה שהתובע הוחתם ע"י עו"ד אגמון. מעדותה של לורי לפנינו עולה כי היא חשה מחויבות עמוקה כלפי מר מדיצ'י שעמו עבדה בעסקיו השונים ואף התנדבה לעבוד עבורו לאחר מכן . לורי עבדה בחנות בתפקידים שונים ומשתנים ובסעיף 10 לתצהירה נטען כי היא פתחה עבור התובע מחיצה בקלסר העובדים עם קבלתו לעבודה כשמתצהיר עו"ד אגמון עולה כי היא זו שהדפיסה ותייקה את ההסכם. ואולם מחקירתה עולה כי היא כלל לא עבדה בנתבעת כשהתובע התקבל לעבודה אלא החלה לעבוד שם רק ביוני 2011 (ע' 139 ש' 1). נוכח אלה תמוה איך החזיק עו"ד אגמון בגרסתו גם בח"נ וציין כי " לורי אולי עשתה תיקון אחד או שניים" בהסכם( ע' 59 ש' 2). אם כן, גם בנקודה זו נתגלעו סתירות בלתי מסתברות.
אשר להסכם השני, בכתב התביעה נכתב כי התובע חתם על הסכם חדש, מבלי להזכיר כלל מי החתים אותו (ס' 27). בתצהירו של מר מדיצ'י ( ס' 13) מבהיר כי התובע חתם על שני מסמכים ודומה כי כוונתו לכאלו אשר החליפו את החוזה שהיה: הסכם עבודה מיוחד ועל מזכר מיוחד שמגדיר את תפקידו וסמכויותיו. בניגוד לכך, עו"ד אגמון טוען בתצהירו (ס' 11) כי מר מדיצ'י הכין הסכם משלים המפרט את תפקידו זכויותיו וחובותיו, משמע, מסמך משלים (ולא מחליף) אחד.
כן נתגלעו סתירות בין עדות לורי (עמ' 147ש 32 ואילך ,עמ' 151ש'11 ואילך) לפיה ההסכם השני נערך בכתב יד לבין גרסת עו"ד אגמון שהמסמך נערך בכת"י אך עבר להדפסה ולגרסת מר מדיצ'י שטען כי ההסכם שהוא כתב עם התובע, נמחק מהמחשב (ע' 83 ש' 10-8)).
ועוד, התובע כלל לא נחקר לא על נושא חתימת ההסכם בעדותו, ולא ביחס לטענות הנתבעת שהוא העלים מסמכים ושאותן הכחיש - בכך נותרה גרסתו על כנה.
אם כן לא נחתם הסכם העסקה כלשהו בין הצדדים ואף לא נמסרה לתובע הודעה לעובד כנדרש. משכך ברי כי התובע לא יכול היה ליטול אותם ממשרדיה שלא כדין, כנטען.
(למען שלמות התמונה נעיר כי למרות הגרסה הכללית של הנתבעת, לפיה התובע נטל ההסכמים ומסמכים אחרים ממשרדי הנתבעת, הרי שבפועל מתוך העדויות עצמן עלה כי אף אחד מן העדים לא היה עד לאותה נטילה. אף אחד לא ידע גם להסביר מתי נתגלה דבר העלמות המסמכים והעדויות בענין זה היו בלתי אמינות, וזאת בלשון המעטה. (ר' לדוג' הסתירות בעדות לורי באשר למועדים בהם מסרה לתובע מסמכים ואילו מסמכים הוציאה עבורו- בעמ' 149)).
לפיכך מקובלת הטענה כי לא נחתם הסכם שכר ואף לא נתנה הודעה לעובד.

גובה השכר
שוכנענו כי יש ממש בטענת התובע כי שיעור השכר הועמד על 5,500 ₪ מ אז חודש יולי 2011, עם מינויו למנהל החנות. במחלוקת בין הצדדים ו בהעדר הודעה לעובד, הנטל הוא על הנתבעת להוכיח אחרת מטענת התובע והנתבעת לא עשתה כן.
הנתבעת לא טענה לעניין זה דבר בסיכומיה ועל כן דומה כי זנחה את טענותיה . די בכך כדי לקבל את טענת התובע.
למעלה מן הצורך יאמר כי, הצלבת דבריו של מר מדיצ'י בתצהירו עם העולה מתלושי השכר מעלה סימני שאלה ביחס למהימנות טענותיו: בתצהירו (ס' 14) טען כי משכורתו של התובע שנקבעה בהסכם מחודש יולי הייתה 5000 ₪ לחודש נטו ובאוקטובר עלתה ל5800 ברוטו ו-5500 נטו.
עיון בתלושי השכר מלמד כי בתלוש ספטמבר שכרו של התובע עמד על סך 5,227 ₪ נטו, והדבר אינו מתיישב עם טענה להעלאת שכר אך מאוקטובר 2011.
אם כן, אנו מקבלים את טענת התובע כי שכרו עמד על 5,500 ₪ מאז חודש יולי 2011.
על רקע האמור יבחנו רכיבי התביעה.

זכאות התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד
נוכח ממצאינו דלעיל, הרי שיש מקום לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד כחוק. בנסיבות בהן עולה כי ברי היה לנתבעת שהיה עליה לעשות כן ולמרות זאת נמנעה מכך ואף העדיפה למסור גרסת שווא בקשר לכך, בנסיבות אלה יועמד גובה הפיצוי ע"ס של 3,500 ₪.

זכאות להפרשי שכר והלנתם
התובע טוען כי נוכו סכומים שונים משכרו מספר פעמים שלא כדין , ותובע הפרשי השכר הנובעים מכך כדלקמן: בגין חודשים 7/11 ו- 8/11 500 ₪ בכל חודש, בגין חודש 09/11- 273 ₪, בגין חודש 04/12 - 1,269, ₪ בגין חודש 08/12 - 2,566, בגין חודש 09/12 - 500 ₪, בגין 11/12 - 500 ₪ נוספים.
הנתבעת עומדת מאחורי תקינות הניכויים משכר התובע. בכל הנוגע לתקופה שעד 10/11 טענה כאמור כי התובע לא היה זכאי לשכר של 5500 ₪ נטו. טענה זו נדחתה כאמור. עסקינן בסך של 1273 ₪ ( 500 ₪ בחודשים יולי ואוגוסט ו273 ₪ בחודש ספטמבר) והתובע זכאי לתשלומם.
טענתה הנוספת של הנתבעת היא שניכויים בוצעו בשל חופשות שניטלו ביתר, נדון גם בטענה זו.
הנתבעת טענה כטענות הגנה בתביעת התובע ברכיב "פדיון חופשה" כי קיזזה את הסכומים השונים כמופיע בתלושי החודשים האמורים, על חשבון ימי חופשה לא בתשלום. עיון בתלושים מעלה כי הנתבעת נסתה לייצר התאמה בדיעבד בין הסכומים שקוזזו בזמן אמת בתלושי השכר השונים לבין נטילת ימי חופשה ע"י התובע כפי שטענה להם בדיעבד. נדגים: הנתבעת מחברת את קיזוזי השכר מספטמבר ונובמבר 2011 ל-1000 ₪ כדי להסביר קיזוז של 4 ימי חופש בתוך תקופה של 5 חודשים- ספטמבר 2011 ועד לינואר 2012. בפעם אחרת טוענת כי הקיזוז של חודש אפריל ע"ס 1269 הוא כנגד 5 ימי חופשה, כאשר לפי טענותיה שלה, היו אמורים לכל היותר לקזז 1250 ₪. לא מצאנו התאמות שכאלה ולא שוכענו, על כן, כי ישנו קשר בין ההעדרויות לבין אותם ניכויים. (ככל שיובהר כי נטלו חופשות ביתר ,ידון הדבר בהמשך בדיוננו בטענות הצדדים לענין חופשה). על כן, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בגין אותם חודשים בסך של סך של 4,703 ₪ כנתבע . ( לפי - 1,269 ש"ח עבור 04/12, 2,566 ש"ח עבור8/12 ו- 500 ₪ עבור 9/12 ו- 11/12 כ"א ).
(יוער כי מתלוש אוגוסט 2012 עולה שהסכום ששולם הוא 2566 ₪, משמע- הסכום שנוכה הוא 2434 ₪ ולא כפי טענת התובע)
בסכומיו טוען התובע לראשונה לחוסר בשכר ביחס לחודשים 05/11 ו- 06/11 (השוו' ס' 41-39 לכתב התביעה והטבלה המצורפת בנספח י' ) כפי שעלה מהראיות שינוי השכר היה במקביל ל שינוי בתפקיד אשר לא היה חולק כי התרחש החל מיולי 2011. משכך נדחות הטענות בנדון.
סה"כ, איפוא תשלם הנתבעת לתובע 5976 ₪ .
בכתב התביעה טען התובע כי זכאי לפיצויי הלנה לפי ס' 17 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) . על כך חזר גם סכומיו (207 ש' 14). בכתב הגנה אין לכך התיחסות. כאמור, לטעמנו לא הובא כל הסבר מניח את הדעת לקיזוזים שבוצעו והתובע התריע עליהם במכתב ההתפטרות הראשון. ראוי משכך כי יפסק לתובע פיצוי בגין הלנת שכרו. עם זאת נוכח העובדה , כפי שתפורט לעיל, שבפועל גם שולם לתובע בגין ימי העדרות מעבר לזכאותו, ראוי כי גם זאת ילקח בחשבון. סוגיות שיעור פיצויי ההלנה תידון להלן בצוותא עם רכיב התביעה הבא.

האם זכאי התובע לתשלום בגין ש"נ?
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם דוחות הנוכחות משקפים לכל הפחות את שעות הנוכחות של התובע בעבודה אם לאו. בעוד הנתבעת טוענת כי דוחות הנוכחות מחודש יולי 2011 ועד לחודש אוגוסט 2012 אינם משקפים את שעות העבודה שכן התובע שינה אותם ועל כן חב לה 475 שעות עבודה (שאת שווין תובעת הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד) , טוען התובע כי דוחות הנוכחות משקפים את שעות עבודתו וכי בהתאם, על הנתבעת לשלם לו עבור שעות נוספות.
בטרם נכריע במחלוקת, נבהיר כי הצדדים אינם חלוקים בכך שאף שהרישום בדוחות הנוכחות ממוחשב, הרי שניתן לערוך בו שינויים. כאשר אלו מבוצעים מופיעה הספרה 1 כשהיא מוקטנת,ליד מקום ביצוע השינוי. מכאן שהשינויים ניתנים לזיהוי. התובע טוען שהשינויים נועדו לשקף היקף העבודה הנכון בעוד הנתבעת טוענת שנועדו לעוות האמת ולהוסיף באופן פיקטיבי שעות עבודה.

אמיתות דיווח דוחות הנוכחות
משהוצגו הדוחות שהומצאו ע"י הנתבעת , הרי הטוען לכך שהם אינם משקפים את שאירע בפועל, עליו חובת ההוכחה.
בטרם נבחן טענת הנתבעת בדבר חוסר מהימנות הדוחות , נסלק מן הדרך טענה זהה למעשה של התובע: הנתבעת הגישה את כל דוחות הנוכחות של התובע במסגרת גילוי המסמכים. על בסיס דוחות אלו, שינה התובע את תביעתו ברכיב זה והגיש בין היתר חישוב חדש של השעות הנוספות המגיעות לו על בסיס הדוחות . על אף האמור, לראשונה בסיכומיו , העלה טענה לפיה הנתבעת לא הוכיחה את מהימנותם של דוחות הנוכחות המשוחזרים לכאורה שהוגשו מטעמה כדי שאלו יהוו ראייה לשעות עבודתו האמיתיות של התובע (ע' 212 ש' 20 ואילך) . הן בשל העובדה שטענה זו מאוחרת והן בשל הסתמכותו שלו על דוחות אלו בחישוביו בכתב התביעה המתוקן, לא מצאנו מקום לקבל טענה זו.
טוענת הנתבעת כי התובע קיבל שכר ביתר בגין 475 שעות עבודה. טענה זו מבוססת לכאורה על ניתוח דוחות הנוכחות שנעשה על ידי הנתבעת בנספח י"א לתצהיר חיים (להלן: הטבלאות). נספח זה אינו דוחות הנוכחות , אלא טבלאות הנשענות לכאורה על המצוי בהם וכוללות את חישוביה של הנתבעת לשעות עבודה ביתר ולימי חופש, כמו גם לימים בהם נעשה שינוי ידני . מחקירת מר מדיצ'י עלה כי לא הוא ערך המסמך ( הפנה אל מר דוד בן חמו (אשר עדותו לא נשמעה) ואל לורי ( 130 ש' 22 – 25). לורי עצמה לא טענה כי ערכה הדוח ומעדותה ומתצהירה עולה כי קביעותיה בענין שעות העבודה אינן נובעות אלא מהשערות . מכאן שאף מן הטעם הטכני קשה לקבל את נספח י"א כתחשיב שראוי להסתמך עליו .
עיון מדגמי של בית הדין בטבלאות מעלה כי הנתונים אינם זהים זהות מוחלטת לאלו המצויים בדוחות הנוכחות- כך למשל , בחודש יוני 2012 נתוני השעות בין דוח הנוכחות לבין הטבלאות אינם זהים מבחינת ימי העבודה ואף חסרים את ה-7 בחודש. כפי שעולה מדוח הנוכחות מילאו בטבלה את הנתונים ש ל ה7/6 ב3/6, ונתוני 4/7 נמחקו כליל. מעבר לאמור, כלל לא ברור לפי מה עשתה הנתבעת את חישוביה באותה טבלה הן לעניין ימי החופש והן לעניין החוסר של השעות הנוספות. ואולם אלו הם שינוים מינורים. הקושי המובנה שבטבלאות נובע מכך שהנתבעת לנוחותה בחרה לקצוב את שעות עבודת התובע לפי המתכונת שנקבעה לעיל או לפי שעות הגעה/יציאה, בכל מקרה לפי הנמוך. כך: כאשר התובע אחר לאחר השעה 9.00 לדוגמא, מנתה את שעות העבודה משעת האיחור, ואולם כאשר הקדים התעלמה מכך. באופן מקביל פעלה ביחס לשעת היציאה (קרי אם הקדים במספר דקות- קיזז שעות נוכחותו ואם אחר מעבר לשעת סיום המשמרת- התעלמה מכך). זאת, גם כאשר ברור שהתובע לעתים החל וסיים משמרות בשעות שונות מהמתכונת הקבועה. מדובר בעוות שאין לו כל הצדקה.
זאת ועוד, הנתבעת סימנה לתובע ימי חופשה כאשר בימי שישי לא עבד אף כשהדבר היה חלק מן המתכונת הקבועה, וכן לעתים כאשר עבד מטעמים כלשהם יום "קצר" סימנה כאילו עסקינן ביום חופשה.
לא למותר לציין כי השינויים שבוצעו בוצעו גם כאשר המדובר ברישום נוכחות ממוחשב (קרי ללא הספרה 1).
לטעמנו המדובר בטבלאות שכללו תחשיבים מעוותים במכוון שאין כל מקום להסתמך עליהם.
מעבר לבעייתיות בהסתמכות על הטבלאות, עולה גם קושי מהותי בדבר האפשרות להסיק מסקנות כלשהן מתוך עצם קיומם של השינויים הידניים שנערכו בדוחות- כראיה לכך שהם נועדו לשנות מן האמת:
מתוך עדותה של לורי עולה כי השמוש באפשרות לשנות ידנית את הדוחות הממוחשבים יכול להתרחש כאשר, בין היתר, עובד מסיים עבודתו שלא בחנות (לאחר ביצוע משלוחים) (ע' 166 ש' 23-22, 31-30); כאשר עובד שכח להחתים השעון בכניסה או ביציאה(ע' 166 ש' 4-3) ; או כאשר ישנה תקלה במחשב שגורמת לכך שלמרות נוכחות בחנות, אין דרך לציינה באמצעות השעון האלקטרוני(ע' 166 ש' 28-27).
כן התברר מתוך עדותו של מר מדיצ'י, כי בפועל בטרם העברת נתוני הדוחות להנהח"ש בסוף כל חודש לצורך חישוב השכר, היתה הנתבעת עורכת בירור מול כל עובד ועובד ביחס לשינויים שיש לבצע בדוחות. לא זו אף זו, מר מדיצ'י ציין מפורשות כי הוא עצמו עבר על הדוחות אל מול המנהל- התובע וכלשונו: "שלומי בא בסוף החודש והסתכלנו על השעות והיו עובדים שהבנו שהשעות שלהם לא מולאו כמו שצריך, אז נתתי לשלומי את הסמכות לתקן את השעות ולחתום" ע' 88 ש' 31-ע' 89 ש' 2. קרי, בזמן אמת, מר מדיצ'י עצמו עבר על נתוני דוחות הנוכחות והיה אף מודע לכך שיבוצעו בהם שינויים ונתן אישורו לכך.
מן האמור מתבקשת המסקנה, כי שנויים בדוחות שבהם ישנו ציון של התערבות אנושית, יש להם הסברים מחויבים שאינם שנויים במחלוקת, ושהנתבעת בזמן אמת כלל לא סברה שהתובע משנה את דוחותיו או כי הדבר בלתי לגיטימי .
עוד הוברר מתוך הראיות, כי בניגוד לגרסה לפיה לתובע הייתה גישה בלעדית לנתוני המחשב של שעון הנוכחות, (תצהיר לורי בס' 14) הרי שהיתה גישה כזו גם לעובדים אחרים: בחקירתה הודתה לורי כי לה ולאודליה וכן גם לתובע, הייתה גישה למחשב , וכי התובע היה ממלא ידנית את השינויים, והיא ואודליה היו מזינות אותם למחשב (ע' 165 ש' 14-12). ר' גם עדות אודליה אשר אישרה כי אמה והיא היו אחראיות על תיקון נתוני שעון הנוכחות (ע' 192 ש' 17-11).
לא זו אף זו, כל השערותיה של לורי בקשר לשינויים השונים שכביכול ערך התובע לטובתו בדוחות הנוכחות לא מתיישבים עם כך שבחקירתה אישרה כי היא הייתה אחראית על תיקון השעות מתחילת עבודתה במשרד לתקופה של כשנה (ע' 163 ש' 8 ואילך). מדבריה עולה (והיא אכן מאשרת- ע' 165 ש' 3) כי לכל הפחות עד ספטמבר 2012, היא זו אשר הייתה אחראית על תיקון שעון הנוכחות. כמו כן, בתצהירה(ס' 14) הבהירה כי את השינויים שעשתה דאגה לעשות רק לאחר בירור הנסיבות וקבלת אישור לכך. בהתאם לדבריה, כל התקופה עליה מלינה הנתבעת על שינויי התובע, דומה שהקבילה לתקופה בה לורי הייתה אחראית על השינויים ועשתה אותם בקפידה רבה.
ומעבר לכך-הנתבעת לא הבהירה איך גישתו של התובע לדוחות, מסייעת לה להוכיח כי התובע עשה שינויים שקריים שלא נבעו מטעמים לגיטימיים ולא שיקפו את שעות עבודתו בפועל.
טענה נוספת היתה בפי לורי בתצהירה , והיא, כי לא יכול להיות ספק שהתובע שינה את שעות עבודתו "לטובתו" שכן המצויין בדוח הנוכחות אלו הוא שעות עבודה מעבר למסגרת שעות המשמרת (ס' 16 לתצהירה). בחקירתה הסבירה כי טענה זו נסמכת על כך שהיא תמיד הגיעה למשמרת בשעה תשע ורבע לערך והתובע לא נכח, בו בזמן שדוחות הנוכחות שלו הראו כי הגיע אף בשעות מוקדמות יותר (ע' 168 ש' 20-17). לורי אף טענה כי היו ימים שבהם כלל לא נכח והוסיף לעצמו שעות (ס' 17 לתצהירה). טענה זו תואמת את הטענה שבסעיף 31 לכתב ההגנה לפיה התובע החתים את שעון הנוכחות בשעת בוקר עוד טרם המשמרת ויצא לעיסוקיו; כי התובע במהלך יום העבודה עזב את מקום העבודה פעמים רבות ( ר' פסקה 31 לכתב ההגנה); כי אף כשנכח במקום העבודה, לא עבד אלא עסק בענייניו שלו ( ס' 34 -35).
לא נתנו אמון בעדותה של לורי גם בענין זה, העדות בכללה היתה מגמתית ונכר כי נועדה להשביע את רצונו של מר מדיצ'י ולענות לצפי ותיו בענין זה; העדות כללה חוסר קוהרנטיות ו סתירות רבות שחלקן כבר הוצג. כמו כן, הטענה אינה מתיישבת עם העובדה כי מר מדיצ'י ישב עם התובע ועבר על הדוחות וכי השינויים נעשו בפועל ע"י לורי עצמה. לו סברה לורי בזמן אמת כי אינם משקפים העובדות , בוודאי היתה מקדימה להזעק ולהתריע בפני חיים על כך (ו על מעורבותה הגדולה של לורי במערכת היחסים שבין התובע למר מדיצ'י ניתן ללמוד בנקל מעדותה). העלאת טענות בדיעבד רק לאחר שהתובע התפטר והגיש תביעתו, לא שכנעה אותנו . העדפנו את עדות התובע אשר הסביר (עמ' 7) :
ש.לא נראה לך אבל מוזר, כאשר בדקת את השעות, שדוח נוכחות שלך חלקו מדבר על שניות מיקרוני שניות וחלקו על שעות עגולות. שיצאת בדיוק בשעה 15:00:00.
ת.ממש ממש לא, המון פעמים יצאתי בשעה חמש אחהצ והתקשרתי כשסיימי את המשלוחים לחנות לאוודליה שתעביר לי כרטיס. אם העבירה כרטיס או רשמה במחשב במשרד, תשאל אותה. גם בבקרים הייתי פותח את החנות מוציא את כל הדברים ורק אחרי זה אמרתי ללורי תשמיע בבוקר נכנסתי סידרתי את החנות אל העברתי כרטיס, בבקשה תסדרי את העניין.
וכן בע' 17:
ש.מה עושה משמרת ערב בסוף העבודה.
ת.דואגים לסגור את כל המחסנים בחוץ, לסדר את החנות, להכניס את כל מה שצריך למקררים, פחי זבל, לנעול את כל המחסנים בחוץ עם מנעולים ודוח זד של הקופה. ולהשאיר חנות מאורגנת.
ש.למה רשמת לעצמך שאתה מגיע בשעה שבע וחצי בבוקר כאשר החנות נפתחת בשעה תשע.
ת.בימים שכתוב בשעה שבע וחצי, לורי תספר לך, שהיה במשך תקופה ארוכה כשהחליפו שעון קיץ לחורף, אז השעה שבע וחצי זה שמונה וחצי. למה שאני אגיע בשעה שבע וחצי לחנות? אני לא הגעתי בשעה שבע וחצי לחנות. אני הייתי צריך להתחיל בשעה תשע, חיים דרש שאגיע לפני כן כדי שהחנות תהיה פתוחה בשעה תשע ומאורגנת."

ועוד, ככל שאכן היה ממש בטענות הכלליות שבפי לורי, תמוה כיצד הנתבעת אשר ציינה כי יש לה מצלמות בחנות ( ס' 35 לכתב ההגנה), אפשרה למצב המתואר להימשך לאורך זמן רב כל כך, על אחת כמה וכמה כשמר מדיצ'י טוען כי לאורך תקופה לא היה מרוצה מתפקוד התובע .

עולה מן האמור איפוא כי הנתבעת לא הוכיחה כי השינויים הידניים בדוחות הנוכחות, שנעשו אינם תואמים את המציאות או כי נעשו תוך שהתובע מנצל לרעה את גישתו לשעון הנוכחות ושלא כנגד עבודה . על כן, אנו קובעים כי דוחות הנוכחות כפי שהוגשו ע"י הנתבעת במסגרת גילוי מסמכים והתובע בתצהירו הסתמך עליהם, משקפים את שעות עבודתו של התובע.

חישוב השעות הנוספות
משקבענו כי דוחות הנוכחות משקפים את שעות עבודתו של התובע, הרי ככל שעולה מהם כי התובע עבד שעות נוספות בגינן לא שולם לו , על הנתבעת לשלם על שעות אלו.
לתצהיר התובע צורף כנספח כ"א תחשיב ביחס לשעות הנוספות לפיו הוא זכאי לסך של 8,755 ₪. בחינת התחשיב מעלה כי התובע סכם את סך השעות שחרגו מעבר ל-8 שעות עבודה ביום (באופן התואם מתכונת עבודה בשבוע בן 6 ימי עבודה) . תחשיב זה מקובל עלינו.
להסרת כל ספק נתיחס לטענה נוספת שבפי הנתבעת ולפיה התובע עצמו מאשר כי לא נדרש לעבוד וגם לא עבד משרה מלאה אלא הרבה פחות מכך. טענה זו נסמכת על מכתב ההתפטרות הראשון בו מפרט התובע את מסגרת שעות העבודה ושאין חולק לגביה, ובהמשך עורך תחשיב של סה"כ שעות העבודה החודשיות מתוך מתכונת זו ומגיע למסקנה כי חודש העבודה שלו עומד על 176 שעות -שהוא פחות ממשרה מלאה. אלא שמדובר בתחשיב שגוי. השגיאה, כך נראה, נובעת מההנחה שבחודש יש 4 שבועות עבודה בלבד. מכך לא תצמח ישועתה של הנתבעת שכן מתכונת העבודה המוסכמת כפי שפורטה לעיל, היא של שבוע עבודה בן 44 שעות (שעה מעבר למשרה מלאה)
הדברים יפים גם בקשר לדברים עליהם מסתמכת הנתבעת, שאותם אמר התובע בשיחה שתמלולה מופיע בנספח י"ט בעמ' 3 ש' 18 -כי על פי חוק, הוא נדרש לעבוד רק 40 שעות בשבוע (ו8 שעות ביום- ש'26 שם) . אף שהתובע כמובן טועה בדברים אלה, אין זה משליך על חשוב שעות העבודה על פי המתכונת וכן על השעות בפועל כולל הנוספות. וכפי שצויין לעיל, בהינתן שעבד 6 ימים בשבוע אכן חישוב השעות הנוספות על בסיס יומי ושבועי, כדין.
( יוער כי בס' 13 לתצהירה טוענת לורי כי הנתבעת נתנה הפסקה בת חצי שעה על חשבונה. לא זו בלבד שאין עדות ברורה על יציאת התובע להפסקות, אלא שגם ככל שכן, משההסכמה היתה שהן ע"ח המעסיק, אין בכך כל רבותא.)
משהוכח מתוך דוחות הנוכחות כי התובע אכן עבד לעתים ש"נ; משלא שולם לו על כך; ומשלא שוכנענו כי המדובר בדווחי כזב שאינם כנגד עבודה, זכאי התובע לתשלום בין עבודתו זו.
נוכח האמור, תשלם הנתבעת לתובע סך של 8,755 ₪ בגין שעות נוספות.
גם לענין זה טען התובע כי זכאי לפיצוי מכח חוק הגנת השכר , בגין הלנת שכרו. בנסיבות הענין ומשאי תשלום המגיע נמשך על פני חודשים באופן רצוף, ובהתחשב בטעמים שפורטו בסעיף 31 לעיל, ובסך כל הסכומים שהולנו, תשלם הנתבעת מעבר להפרשי הצמדה ורבית גם פיצויי הלנת שכר בשעור של 1,800 ₪.

פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בהעדר רישום שעות נוספות
התובע תבע פיצוי מכח חוק הגנת השכר בשל היעדר רישום בתלושים של שעות העבודה הנוספות אותן עבד מדי חודש החל מיולי 2011 ועד לסיום עבודתו.
לא מצאנו מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה. בהתאם לחוק הגנת השכר ולרשימת הרכיבים המפורטים ב תוספת בסעיף 5 לתוספת לו, קיימת חובה לפרט בתלוש השכר את מרכיבי השכר ששולמו לעובד בפועל , וביניהם- שעות נוספות. ככל שמשיג התובע על אי התשלום בהתאם לשעות המדווחות- בכך אין עילה בהתאם להוראות החוק האמור. ככל שמשיג התובע על אי התאמה בין שעות העבודה לשעות הנוספות כפי שנרשמו- הרי שבפועל מפנה לתלוש אחד בלבד 7/11. עיון בתלושים מעלה כי רישום שעות העבודה אינו מצביע על מדיניות של אי רישום (כך מצוין בתלושים שונים היקף עבודה הכולל בהכרח ש"נ (ר' למשל תלושי 12/11,1/12,3/12 בהם מצוינת עבודה בהיקף של מעל 195 שעות ).
התובע מפנה בענין זה להכבדה שנגרמה לו עקב העדר גילוי דוחות הנוכחות. ענין זה יבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך אך אינו נוגע לכאן.
התביעה ברכיב זה נדחית.

האם זכאי התובע לתשלום בונוס עבור מכירות
התובע טוען כי הוסכם עמו שבתפקידו כמנהל יקבל בנוסף למשכורת החודשית, גם בונוסים בערך של 5% ממכירות שיבצע.כן טוען כי הובטח לו שיקבל בונוסים ומתנות שיגיעו מסוכנים התובע ביקש מתן חשבונות ברכיב זה ועל דרך האומנדנא נקב בסכום נתבע של 50 אש"ח. הנתבעת הכחישה קיומה של הסכמה.
האם אכן הוסכם על תשלום בונוס בשיעור 5% ממכירות שיבצע התובע?
כפי שקבענו לעיל, לא נערך הסכם בכתב בין הצדדים והנתבעת לא נתנה לתובע הודעה לעובד. משכך,ובהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד , הועבר אל הנתבעת הנטל להוכיח כי אכן לא סוכם עם התובע על תשלום הבונוס.
ואכן,על אף ההכחשה הגורפת שבכתב ההגנה, הרי מר מדיצ'י בעדותו הודה שסיכם עם התובע על תשלום אחוזים בשעור אחר ובתחום אחר – 3% ב גין מכירות בקיוסקים כן הודה כי לא ערך הסכם עם התובע בעניין הזה (ע ' 115 ש' 28-14):
"חיים מדיצ'י: הדבר היחיד שאמרתי לאדון שלומי,
עו"ד אטיאס: אהה,
חיים מדיצ'י: שמחוץ לעבודה שלו שהוא אמר שהוא רוצה, העלינו רעיון שהוא ילך ויסתובב בקיוסקים, למכור להם אלכוהול.
עו"ד אטיאס: נו?
חיים מדיצ'י: ויינות הם לא לוקחים. רק אלכוהול. לא חמישה אחוז.
עו"ד אטיאס: כמה?
חיים מדיצ'י: שוב זה היה שלושה אחוז, כי על אלכוהול אין מה להרוויח.
..
חיים מדיצ'י:אינני זוכר, אה לא עשינו את זה בכתב כי אני לא זוכר את זה ב-, בוודאות."
דווקא מתוך דבריו אלה של חיים עולה כי סוגיית הבונוסים ואחוזים מן הרווחים עלתה אף עלתה בין הצדדים. גרסה כבושה זו שהעלה מר מדיצ'י בעדותו מצביעה על כך שיש ממש בטענת התובכ כי אכן דובר עמו עובר למינויו כמנהל החנות, גם על קבלת מענקים.
אף אם לכאורה יש בכך כדי להצביע על כך שהנתבעת לא הרימה נטל ההוכחה המוטל עליה, הרי שלטעמנו אין הדבר כן. נבהיר: מתוך הראיות שלפנינו שוכנענו כי גם כאשר גובש תפקידו החדש של התובע, לא נתגבש הסכם מסוים דיו לתשלום 5% בונוס לתובע בגין מכירותיו. שוכנענו כי מר מדיצ'י פיזר הבטחות מעורפלות בעניינים אלה והדברים הביאו בפועל לכך שלתובע היתה מוטיבציה "להשקיע" ואולם אלה לא גובשו לכלל הסכם הדורש , כידוע , גמירות דעת ומסוימות. במה דברים אמורים?
כאמור, אין הסכם בכתב המשקף את ההסכמות ואולם התובע עצמו כתב במכתביו השונים מהו תוכנן של ההסכמות. כך, במכתב הפיטורין הראשון שנכתב כשנה לאחר אותן הסכמות על שינוי בתפקידו והעברתו לתפקיד ניהול החנות, מציין רק כי סוכם שיקבל שכר שעתי +בונוסים על מכירות. שיעור ה-5% הננקב בתצהירו לא בא עלי כתב במסמך הראשון שבו ציין תנאי עבודתו. מכאן משמע כי לא דובר על שיעור ברור. יותר מכך גם לא ברור מה בא בגדר "מכירות". לא זו אף זו, מתוך עדות התובע עצמו עולה כי מדובר היה בהבטחות חוזרות ומעורפלות, הבטחות כאלה שאף לא הביאו אותו לערוך חישוב משל עצמו לענין המכירות (לו סבר התובע באמת ובתמים כי סוכם עמו, הרי הכרח היה שיערוך לעצמו רישום על "מכירותיו". הרי לא סביר שיוכל לזכור חודשים לאחר מכן אלו ממכירות הנתבעת היו "שלו" (אלא לכל היותר מכירות חריגות), זאת גם אם היה מקבל לידיו פירוט כלל הנהח"ש של התובעת.
התובע גם לא מזכיר זאת במכתב הפיטורין . וכך מעיד(ע' 30 ואילך):
ש.אתה כותב הובטח לי 25 ₪ לשעה והובטח לי שתיתן לי בונוס.
ת.כתוב פלוס בונוסים במכירות.... ממשיך להקריא. כן מופיע פה שביקשתי בונוסים.
ש.למה 25 ₪ כן כתבת ובונוס 5% לא כתבת.
ת.זאת שאלה מצוינת.
ש.מתי הבטיח לך 5% בונוס.
ת.המון פעמים במהלך העסקה. בפעם הראשונה כשאני הפכתי למנהל החנות.
...
ש.אז כאשר מונית לתפקיד של מנהל, לא באת בחודש יולי לומר לו הדוח שלי של המכירות איפה 5%.
ת.מי אמר לך שלא באתי? באתי כמעט כל חודש, ודחו אותי, אמרו לי חודש הבא, נעשה חשבון, נעשה את ההוא.
ש.לא עשית לעצמך כמה מכירות, ככה מגיע לי.
ת.קודם כל, היה . זה לא אצלי, זה אצל חיים. אני כתבתי במפורש בתביעה שבגלל שאין לי את האפשרות לדעת כמה כי אין לי את המחשב, המחשב של החנות אצלכם, וכל החשבונות שעשיתי איתו חוץ משני מכתבים שנשארו אצלי, לא יכולתי להוכיח שום דבר אז לא צירפתי את זה לכתב התביעה, העורך אמר לי רק את מה שיש לי ביד אז הבאתי.

(כאמור, לטעמנו לא סביר להניח דווקא כאשר חיים מונע אותו ב"לך ושוב" מלנהל התחשבנות, סמך רק על הרשום במחשבי הנתבעת- שהרי אין חולק כי בפועל לא נרשם שם ייחוס של מכירות לעובדים השונים)
לטעמנו, הדברים מלמדים על כך שאף לתובע היה ברור כי מדובר בזריקת מלים לחלל האוויר בדיוק כפי שהובטח לו , כדבריו ש"השכר השעתי יעלה ויטפס מדי זמן" (שם) . התנהלות זו של מר מדיצ'י היא בחוסר תום לב אך אין בה כדי להפוך את ההסכם הבלתי מסוים לכזה. הדברים עם זאת ילקחו בחשבון במסגרת רכיבי תביעה אחרים.
התביעה ברכיב זה נדחית.
דמי הבראה
בכתב תביעתו (ס' 58) טען התובע כי זכאי לדמי הבראה בשווי 11 ימים (5 ימים עבור השנה הראשונה ועוד 6 עבור השנה השניה). בתחשיבו המפורט שם הפחית הסכומים ששולמו לו ברכיב זה.
הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה הכחשה כללית והוסיפה רק טענות ביחס לאורך תקופת עבודתו ולתשלום שכן בוצע (וכאמור לעיל נלקח בחשבון ע"י התובע) בתצהירו של מר מדיצ'י נושא דמי ההבראה לא אוזכר, וכך גם בסיכומי הנתבעת.במצב הדברים האמור, אין למעשה חולק על זכאות התובע להפרש דמי ההבראה .
כפי שקבענו לעיל, תקופת עבודתו של התובע היא מיום 7.2.11 ועד ליום 25.1.13, קרי- התובע עבד 23.5 חודשים. על כן, ע בור השנה השנייה זכאי ל5.5 ימים ולא כנתבע, ובסך הכל זכאי לתשלום בגין 10.5 ימי הבראה.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 1112 ₪ ברכיב זה.

פדיון ימי חופשה
התובע טוען לזכאות לפדיון ימי החופש ה על פי חוק לפי 24 ימי עבודה עבור שנתיים של עבודה, שכן לדבריו לא ניצל כלל ימי החופש ה שעמדו לרשותו (ס' 61-59 לכתב התביעה; ס' 28 לכתב ההגנה שכנגד) . לטענת התובע לא נוהל פנקס חופשה כדין ומשכך הנטל על הנתבעת להוכיח התשלומים. מנגד, טוענת הנתבעת כי לתובע הגיעו 23 ימי חופשה שכן עבד 23 חודשים ולא 24. ואולם ניצל 76 ימי חופש מתוכם 56 בתשלום, קרי- התובע צריך ל השיב לנתבעת תשלום עבור33 ימי חופשה (ס' 45-42 לכתב ההגנה;ס' 37-31 לכתב התביעה שכנגד).
בטרם נבחן את הטענות לגופן נבהיר כי בשל קביעתנו כי התובע עבד 23.5 חודשים, הוא זכאי ל-23 ימי חופשה (חלקיות של יום לא מחושבת בפידיון).
עיון בתלושי השכר מעלה כי אכן לא נוהל בהם רישום חופשות כדין. ישנם חודשים בהם אין כלל דיווח לעניין ימי החופשה (מרץ- יולי 20 11) וישנם כאלה בהם הדיווח אינו עקבי ולא ברור בסיס החישוב ( לעתים נצבר יום בכל חודש לחישוב וחודשים בהם מוספת חלקיות של יום) . עוד עולה כי אין בהכרח התאמה בין הדוחות לבין תלושי השכר- כך למשל בחודש יולי 2012, דוחות הנוכחות מראים כי התובע החסיר שני ימי עבודה ובתלוש השכר שולמה משכורת מלאה מבלי שכלל מצוין תשלום בגין חופשה או ניצול חופשה. עוד ניתן ללמוד על היעדר אמינות הכיתוב בתלוש מטענת הנתבעת לעניין קיזוז ימי חופשה ללא תשלום (כמפורט לעיל). כמו כן לא הוצג פנקס חופשה אחר. די באמור כדי להעביר את נטל ההוכחה ברכיב זה לנתבעת. יא מר כבר עתה כי הנתבעת הרימה הנטל המוטל עליה.
מתוך חקירת התובע השתמע כי ככל הנראה אכן נטל לעתים חופשות , ואולם לא זה העיקר: בידינו דוחות הנוכחות ומהם ניתן לבחון באופן מדויק העדרויותיו של התובע (בהעדר טענות להעדרות מטעמי מחלה וכיו"ב)..
מתוך השוואה בין הטבלאות לבין דוחות הנוכחות עולה שהנתבעת חישבה בתו ך 76 הימים החופשה להם טוענת, ימי חופשה שאנו לא מצאנו מקום לראות בהם ככאלה. כך, כללה בחישוב 15 ימי שישי, כאשר לפי מתכונת עבודתו של התובע, עבד כל שישי שני ארוך במיוחד ועל כן אין לקזז לו ימים אלו. עוד קיזזה 7 ימים בהם התובע עבד שעות מעטות. הנתבעת לא ערכה חישוב יחסי אלא חיסרה ימים שלמים, חישוב שאין בידינו לקבל. עוד מתברר כי התובע עבד ביום העצמאות, יום אשר נחשב ליום מנוחה, ולא קיבל חופשה תחתיו. וכן כי בערב יום הכיפורים הופחת לתובע יום עבודה שלם.
כמו כן לא מצאנו מקום להכיר בקיזוז 15 ימי חופשה שנטל התובע באוגוסט 2012 . שוכנענו כי התובע הוצא לחופשה בתשלום "מחוץ לספירת ימי החופשה". נוכח ארועי התקרית ( כפי שציין התובע בס' 32 לתצהירו "להשלמת התמונה אציין שנוכח האירוע הנ"ל ... – מר מדיצי צעק על בנו והוגיע לי שאצא לחופשה בעוד מספר ימים להירגע מהמכות שקבלתי מבנו ומהמתח שהדבר יצר! ואכן, מס' ימים לאחר מכן, בתיאום עם מר מדיצ' – יצאתי לחופשה בתשלום כפי שהוצע לי." כך גם עלה מחקירתו (ע' 11 ש' 4-3). גרסה זו נאמנה עלינו ובוודאי עדיפה אל מול חוסר העקביות והסתירות שבגרסת מר מדיצ'י בנושא (השוו' ס' 42 לתצהירו לעדותו בעמ' 126 ש'11 ואילך וכ ן מה שעלה מתוך גרסת הנתבעת עצמה לפיה קיזזה שכר של התובע בגין "חופשה ביתר" כבר מאפריל 2012) דוקא העובדה שאליבא דנתבעת קיזזה לתובע רק 11 ימי חופשה לתקופה 5-8/2012 כשלדבריה ניצל 24 ימי חופשה מחזקת אף היא את טענת התובע כי היתה הסכמה על חופשה שלא מן המנין בגין התקרית).
נוכח מסקנתנו בדבר תקופת עבודתו,זכאי היה התובע ל 23 ימי חופשה. ספירת ימי העדרותו בפועל כפי שעולה מדוחות הנוכחות ובקיזוז הימים שבהם כדלעיל לא מצאנו כי מדובר בחופשה על פי דין, מצאנו כי התובע ניצל ניצול יתר של 14 ימי חופשה. (ניצל בסה"כ 37.5 ימי חופשה בעוד זכאי היה ל23 ימי חופשה. )
בנסיבות אלה תביעתו לתשלום דמי חופשה נדחית. המסקנות המתחיבות לגבי תביעת הנתבעת להחזר חופשה בעודף תידונה בפרק המתאים.

היעדר הפרשה לפנסיה ופיצוי בגין אבדן זיכוי ממס הכנסה בשל כך
בכתב תביעתו ובתצהירו פרט התובע החוסרים בהפרשות שבוצעו עבורו ע"י הנתבעת לפנסיה, וכן הציג את האסמכתאות הנדרשות, קרי- דו"ח שנתי על ההפרשות שהופקדו על שמו (ס' 79-78 נספחים כב ו- כ"ג). התובע תבע ברכיב זה הן את חלק המעסיק והן את ה חלק העובד בהפרשות . כמו כן, הציג תחשיב של אבדן זיכוי במס הכנסה בגובה 35% מכלל ההפרשות שהיו צריכות להתבצע (ס' 80 לתצהירו ).
הנתבעת טענה (50-48 לכתב ההגנה ) כי ההפרשה מתחייבת רק לאחר 6 חודשי עבודה, כי אכן הפרישה את הסכומים המפורטים במסמך שצירף התובע, כי בשנת 2012 ניכתה לתובע 1765 ₪ בעוד שבשנת 2011 לא ניכתה לתובע סכומים הרי שב2012 העבירה על חשבון 1942 ₪ ע"ח המעסיק ושעור דומה ע"ח העובד (מעט מעבר לסכומים המצוינים בתלושים), ; וכן כי חישוב סך ההפרשות המגיעות לתובע אינו מדויק שכן חישוב זה כולל שעות וימים שלא עבד בהם .
התובע לא נחקר בנושא זה והנתבעת לא נדרשה אליו כמעט. גם בסיכומיה, לא טענה בעניין זה.
כיון שהתובע לא טען כי היה לו הסדר פנסיוני קודם, הרי שלפי צו הרחבה לפנסיה חובה, חבה הנתבעת בביצוע הפרשות אך לאחר חצי שנה של עבודה.
כעולה מן האמור לעיל, הוסכם בין הצדדים על שכר נטו. משכך, על הנתבעת היה לשאת גם בחלק העובד בהפרשות, וככל שלא עשתה כן באופן מלא, עליה לשלם ההפרשים לתובע.
התובע הציג תחשיב מפורט של ההפרשים להם זכאי לדבריו, בגין חודשים בהם היו הפרשות בחסר (ולא בכל חודשי העבודה). הנתבעת, לא הכחישה את חישובו. טענותיה לכך ששולם לתובע בגין שעות ביתר נדחו, ועל כן אין אנו מקבלים את הטענה כי יש לצמצם את ההפרשות בהתאם לפערי השעות שדווחו.
משכך, תשלם הנתבעת לתובע הפרשים בגין אי הפרשה לפנס יה, בהתאם לחישוביו, סך של 3839 ₪.
אשר לתביעה לפיצוי על אובדן הזיכוי ממס הכנסה – לא מצאנו מקום לפסוק לתובע דבר בענין זה. ההנחה כי שעור המס בו חב התובע עומד על 35% אין לה כל ראיה (לא למועד סיום העבודה, לא למועד הגשת התצהיר ולא לשלב הסכומים) (יצוין כי מתוך העדויות עולה כי התובע לא עבד לפחות בחלק מן התקופה ומכאן יש להסיק כי שעור המס בו מחויב יתכן שהוא נמוך בהרבה ). משכך דין התביעה ברכיב זה להדחות.

פיצוי בגין לשון הרע
בכתב התביעה תובע התובע פיצוי בגין לשון הרע , אשר הוגדר על ידו כך: " ביטויים פוגעניים ואכזריים שהשפילו וביזו את התובע" וכן על הוצאת דיבה בכינויים כגון "גנב" ו"מאונן" ועוד (ס' 86-84). אין כתב התביעה, ובהמשך לכך, אין התצהיר, מפרט מתי, באילו נסיבות וכלפי מי הושמעו ההערות הספציפיות ובוודאי שאין כל פירוט ביחס למושג הסל "ביטויים פוגעניים ואכזריים" . באופן דומה , גם בסכומיו אין התובע מפרט כיצד מולאו התנ אים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 אלא מעלה טענות כלליות בדבר משמעותה של עוולה זו.
בכתב ההגנה (ס' 70, 79-77, 96) מכחישה הנתבעת את הטענות ולחלופין טוענת, אף היא בכלליות, כי עומדות לה כלל טענות ההגנה הקבועות בדין לרבות טענת אמת דיברתי, עניין ציבורי ותו"ל. וזאת ביחס לאמירה "גנב". בתצהירו מכחיש מר מדיצ'י לחלוטין את האמירה "גנב" (ס' 30-29), ואילו לגבי הביטויים האחרים, לא התייחס בהקשר ז ה. בחקירתו הודה בחלק מהאמירות הנטענות כפי שיפורט להלן. בסיכומיו, התייחס גם כן רק לאמירה "גנב".
בעע ( ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ - אלי אסולין (16.9.13) (להלן: ענין אסולין) מפי כב' השופטת גליקסמן הובהרו הכללים בדבר רמת הפירוט הנדרשת מתובע בעילת לשון הרע כדלקמן :
".. נאמר בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) (להלן – שנהר) כמפורט להלן: "בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, ... כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה". (ע' 421).....אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 174 – 177). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. ..לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו ...
אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים...
... נבהיר, כי אין משמעות הדרישה לפירוט המרכיבים האחרים כי בהיעדר מידע מלא בידי התובע אודות נסיבות הפרסום, כגון יום ושעה מדויקים בהם בוצע הפרסום, תימחק התביעה על הסף בשל היעדר עילה. אולם על התובע לתת פירוט בסיסי לכל מרכיב מעילת התביעה. כך, למשל, בהיבט הזמן, יהיה על התובע לפרט את תחום פרק הזמן בו בוצע הפרסום, אם אין בידו מועד מדויק." (הדגשה אינה במקור)
התובע לא עמד בדרישות הפסיקה כדי לבסס טענה של לשון הרע. טענותיו היו כלליות ולא מפורטות. אף אם ציין לפחות חלק מאותן התבטאויות אשר טוען כי הן לשון הרע ("גנב" ו"מאונן") לא עמד בדרישה לפרט גם את נסיבות הפרסום של אותן אמירות כנדרש ואף לא מתי נאמרו ובנוכחותם של איזה עובדים באופן ספציפי .הרקע המצוי בכתב התביעה ובתצהיר יש בו כדי לשפוך אור על האוירה במקום העבודה, ושוכנענו כי התובע אכן זכה לכינויים שונים כולל אלה שציין, ואולם בכך לא די ככל שעסקינן בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, כדלעיל. על התובע מוטלת האחריות לסמן את אותם אירועים אשר אליהם הוא מתייחס ולפרט אותם כפי דרישת הפסיקה.
נעיר כבר עתה. אחת הטענות הנכבדות יותר שבפי התובע , היא כי חיים קרא לו גנב באזני עובדים ופקידי הבנק. אף טענה זו נטענה באופן כללי ביותר. אין לדעת מתי ארע הדבר, איפה (האם בבנק? האם במקום העבודה? מהן הנסיבות בהן נאמר הדבר? באזני מי מהעובדים (לפחות) והפקידים (או לפחות הפקיד המטפל), כמה פעמים ארע הדבר וכו'. כפי שיובהר בהמשך הדברים, שוכנענו כי אכן נעשה שמוש בשם זה כלפי התובע ע"י מר מדיצ'י. אלא שכאמור התובע לא עמד בתנאים הספציפיים להוכחת עוולת לשון הרע.
לאותם דברים, ששוכנענו כי נאמרו לכל הפחות כלפי התובע ובנוכחותו, יהיה משקל בדוננו בפרק הבא.
מכל מקום בנסיבות הענין אין לנו אלא לדחות טענת התובע ברכיב זה .

פיצוי בגין עגמת נפש
התובע טען טענה כללית הן בכתב תביעתו (ס' טו ) והן בתצהירו (ס' יב)כי על הנתבעת לפצות אותו על ההתנהלות במהלך תקופת עבודתו. בסיכומיו, פירט באי סדר את שגרם לדעתו לעוגמת נפש- התבטאויותיו של מר מדיצ'י, הלך הרוח בעבודה , השימוש במילה גנב וכן התקרית. לדידו, כבודו וזכויותיו נרמסו והנתבעת הפ רה את חובת תום הלב המוטלת עליה כמעסיקה.

דיבור משפיל כלפי התובע
הלכה ידועה היא כי בית הדין לא יפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש אלא במקרים חריגים.
שוכנענו כי עניינו של התובע נופל בגדר אותם מקרים. שוכנענו, כי סביבת עבודתו של התובע הייתה סביבת עבודה קשה. לצד הבטחות חוזרות לשכר גבוה יותר (בונוסים)שלא קוימו , התנהל מקום העבודה כמקום שבו השפלת העובדים היא דבר שבשגרה. ההתבטאויות השונות כפי שיפורטו בהמשך וכן התקרית, די בהם כדי לשכנענו כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש , אשר שוכנענו כי נגרמה לו. זאת , מבלי להידרש לטענותיו בדבר השלכות החוויות שעבר במקום העבודה על התנהלותו בביתו ולנזק נפשי שנגרם לו לטענתו ובכלל זה על פי עדותו של פרופ' ירון זיו אשר משקלה , בנסיבות הענין נמוך ביותר וספק אם היה בה לסייע לתובע . כל זאת כפי שיורחב להלן:
מר מדיצ'י ב חקירתו (לראשונה) הודה שאכן השתמש בהתבטאויות "תפסיק לגרבץ" ו- "תפסיק לאונן" (ע' 102 ש' 16 ואילך , ע' 105 ש' 31) . הסברו היה כי מדובר בהתבטאות צבאית שמשמה טרוניה כנגד חוסר מעש. ( ר' ב השוואה ס' 54 ג לתצהירו הכ חשת כל התבטאות פוגעת או משפילה ).
מתוך הראיות מצאנו כי סגנונו של חיים חרג מעבר לשמוש במילים אלה. התובע מתאר בכתב התביעה ולאחר מכן בתצהירו, התנהלות כחלק משגרת העבודה של מר מדיצ'י אשר כללה דיבור פוגעני וקשה. תיאוריו השונים של התובע, אינם מתמצים ביחסים עם התובע, אלא ביחסו של מר מדיצ'י לכלל עובדי הנתבעת. מצאנו כי דבריו נכוחים הן מתוך עדותו, הן מתוך דברי עדיו ואף מתוך דברי עדי הנתבעת.
על האווירה בחנות העיד מר ישי גליק (ע' 23 ש' 2 8 ואילך):
"ת. הוא היה נכנס בסערה גדולה, בעצבים גדולים, מתחיל לצעוק על השוהים, שאלתי את התובע, מה קורה, גם אני שכיר. אמרתי לו, למה הוא צועק, גם לפני לקוחות. גם כשהבוס שלי היה רוצה לתת לי... היה לוקח אותי לצד ואומר את ההערות שלו.
...
ש. מה תוכן הצעקה
ת. לא זוכר מילים מדוייקות. אני זוכר באופן כללי שהוא היה נכנס בסערה. אין בוקר טוב, אין כלום, למה זה ככה, למה זה ככה, אמרתי ככה, עשיתי ככה."
עוד העיד כי לורי סירבה לפנות לטיפול רפואי כשהיה חשש לפגיעה ברגלה כי פחדה ממר מדיצ'י (ע' 24 ש' 20-17). עדותה של לורי בענין זה ,(ע' 176 ש' 16 ואילך ) נדמית היתה כשל המהלכת בין הטיפות ומתוך דבריה מצאנו חיזוק לעדות מר ישי בענין זה.
כך העיד מר רייכר (ע' 40 ש' 10):
" ש. תאר את היחסים שהיה מתיל שמר מדיצ'י הגיע לחנות. היה משהו חריג?
ת. חריג? היה אוהב לצעוק, לקלל לפעמים, אבל זה לא בא מ.. זה היה טון גבוה, כל מיני מילים שאומרים , כמו אימפוטנט, תפסיק לגרבץ, לא נעים לומר. לא יודע אם התכוון למשמעות של זה. אמר מילים כאלה .
ש. למי אמר.
ת לכל העובדים, לא היה מישהו מיוחד. זה סגנון."
טענותיו של התובע נתמכו גם בעדותו של מר רבינוביץ (ס' 14-13) ועדות אודליה (ע' 189 ש' 21). גם אשת התובע, חווה, הייתה לדבריה עדה לשיחת טלפון בין מר מד'צ'י ל בין בעלה שהתנהלה בדיבורית( ע' ע' 27 ש' 7 ואילך) . לדבריה השיחה התנהלה בצעקות, מרביתה כללה תלונות וכן במהלכה קרא מר מדיצ'י לתובע "בן זונה". עוד טענה בתצהירה, ולא נחקרה על כך, כי לורי ואודליה בשני מפגשי עובדים בהם הייתה נוכחת שיתפו אותה בכך ש מר מד'יצ'י משפיל הן את התובע והן אותן בעבודה, עד כדי כך שבכו פעמים רבות (ס' 6 לתצהירה).
לורי, אשר התאמצה בתצהירה להציג את מ ר מדיצ'י כמאופק, ענייני ונעים הליכות (ס' 7) העידה כי הערותיו של מר מדיצ'י "היו מציקות" (ע' 162, ש' 15-17).
אודליה העידה, בניגוד לטענות אמה, כי בין מר מדיצ'י לאמא היו ריבים קשים וצעקות שגרמו ללורי לבכות (ע' 191 ש' 1 ואילך). מעבר לכך, העידה על עצמה כי היו לה "בעיות פסיכולוגיות" בהקשר לעבודה (ע' 190 ש' 6-10). עוד ספרה ש היתה בוכה בגלל שהיו כועסים עליה (אם כי בהקשר למר מדיצ'י טענה כי לא זוכרת שבכתה בגללו (ע' 188 ש' 45 ואילך). מאידך ציינה שהיו צועקים עליה "יותר מדי" ו" יותר משבוס אמור לצעוק" (ע' 189 ש' 42-38) וכי "לא היה לי שם הכי כייף בעולם מבחינת היחס" (ע' 190 ש' ש' 16).
וכך עולה מתמלול ההקלט ת שיחת התובע עם אודליה (נספח ג' לתצהירו, ע' 2 ש' 21 ואילך) :
ש': אני אצל פסיכולוג
א': ..
ש': ככה. זה השפיע עלי, מסתבר שזה בסופו של דבר יום אחרי יום אחרי יום-
א': גם עלי, אני עוזבת אחרי פסח.
ש': באמת? למה?
א': כי אני רוצה ללמוד, אני רוצה לעבוד בעבודה אחרת נמאס לי.
ש': ואמא שלך תישאר פה לסבול?
א': אני גם לא יכולה-
ש' והוא צועק עוד על אמא שלך?
א': הוא פחות, אני לא יכולה פשוט לראות את הריבים האלה עם אמא שלי, זה קשה לי."
....
"ש': את זוכרת מה היו עושים לו?
א': לכולם.
ש': לכולם, בסדר.
א': זה לא רק לירון וזה לא רק לי וזה לא רק ל-
ש' יש לעשות, מות לבוס לצעוק על עובד.
א': יש ויש שלומי, מותר לצעוק אבל לא כמו שהם עושים.
ש' מה זה הדבר הזה?
א': בסדר, אני מסכימה עםהדברים שאתה אומר, אני גם מבינה אותך, זה לא שאני אומרת מה הוא רוצה."
יוער כי עדויות לורי ואודליה לפנינו הותירו רושם כי תצהיריה ן נועדו לסגת מדברים שנאמרו בהקלטות ושקפו דברים כהוויתם, ואולם גם מתוך העדויות, מבין השורות נחשפה האמת ביחס להתנהלות היומימית בנתבעת, שכללה צעקות ודבורים גסים, ששוכנענו כי העיקו על מקום העבודה וגרמו לעגמת נפש. הדברים נכונים ביחס לתובע כשלעצמם אך בוודאי בהצטבר גם למובא להלן.

המילה "גנב"
אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע הופקדה משכורת חודש ינואר ביום 13.2.12, פעמיים. כמו כן אין מחלוקת כי הטעות התגלתה כעבור למעלה מחצי שנה (ס' 39 לכתב ההגנה), לפי התובע, מיד כשנתגלתה הטעות, ביום 9.12.12 הוחזר הכסף באופן מיידי. לדברי התובע, לא היה מודע להפקדה הכפולה, וזאת בשל הפקדת הצ'ק בפעם השנייה "בתוך צרור של המחאות" (ס' 36 לתצהירו). לטענת הנתבעת, אף שפקיד הבנק ביצע הטעות הרי שהתובע היה מודע לתשלום הכפול ולא חשף זאת לידיעת הנתבעת. התובע מכחיש זאת. איננו מוצאים צורך לדון באופן רחב בשאלה מה אכן ידע התובע (ויאמר לענין זה כי כפות המאזנים לטעמנו מעוינות בסוגיה זו, והנטל , נוכח חומרתה הפלילית של הטענה- לפתחה של הנתבעת). הטעם לדבר הוא כי אף אם הוברר כי התובע נהנה מן הטעות ביודעין (וכאמור איננו קובעים כך), ספק בעיננו אם הדבר בא בגדר גניבה ובוודאי ברי כי גם אם קרא חיים לתובע בשם "גנב" , סבורים אנו בנסיבות הענין, כי הקריאה כאמור בפני אחרים, גרמה לעגמת נפש רבה ולא היתה נדרשת.
האם אכן קרא חיים לתובע גנב? האם עשה כן באזני אחרים? מר מדיצ'י בתצהירו מכחיש לחלוטין את האמירה (ס' 30-29 ).
ואולם, למרות מאמציה של לורי לתמוך בחיים, עדותה הפתלתלה חיזקה דווקא את הרושם כי לפחות היא שמעה אותו מכנה את התובע "גנב" זאת אף שלאורך הדרך (כמעט עד סופה) הכחישה זאת :(וכך העידה, ע' 158 ש' 22 ואילך , השגיאות במקור):
"עו"ד אטיאס:אהה, אז למה הוא קרא לו גנב?
לורי שמביקו:למה הוא קרה לו גנב?
עו"ד אטיאס:אהה.
עו"ד שמלה:גבירתי אני מתנגד.
...
(העדה יוצאת מהאולם)
...
עו"ד אטיאס:ברור נו זה הקטע ועוד היא באה להסביר עכשיו למה. והוא הרס את הכול, גבירתי, זה פשוט חוצפה.
..
(העדה שבה לאולם)
..
עו"ד אטיאס:אז למה לדעתך הוא אמר לו גנב?
לורי שמביקו:למה לדעתי הוא אמר לו גנב?
עו"ד אטיאס:אהה.
לורי שמביקו:כי אולי אני לא יודעת, אני לא שמעתי אותו קורא לו גנב. אבל אהה,
עו"ד אטיאס:את לא שמעת אותו אומר לו גנב?
לורי שמביקו:תשמע נלקחה משכורת פעמיים ששלומי לא הודיע לנו על זה.
עו"ד אטיאס:אוקי, אני שוב חוזר ואומר את צריכה להצהיר רק מה שאת יודעת.
לורי שמביקו:נכון.
עו"ד אטיאס:האם את שמעת אותו אומר לו גנב ואם כן כמה פעמים?
לורי שמביקו:יש את זה פה בתצהיר שלי?
כ.ה ברוינר:לא השאלה גבירתי האם את שמעת שהוא אומר לו גנב, כן או לא?
עו"ד אטיאס:ואם כן, כמה פעמים?
כ.ה ברוינר:לא? מה התשובה גבירתי?
עו"ד אטיאס:גבירתי תציין שהוא פשוט צוחק, מסתכל עליה וצוחק.
עו"ד שמלה:שואל אותה כמה פעמים נו באמת.
עו"ד אטיאס:גבירתי מה זה?
כ.ה ברוינר:הכול נרשם זה בסדר. כן.
לורי שמביקו:לא.
כ.ה ברוינר:לא, גבירתי לא שמעה.
לורי שמביקו:אני לא שמעתי.
עו"ד אטיאס:אז מה רצית מקודם להסביר?
לורי שמביקו:לא רציתי להסביר שנלקחה משכורת פעמיים והוא לא הודיע לנו את זה עד שאנחנו עלינו על זה. וכשהוא נשאל למה, הוא אמר זה בעיה שלכם, לא שלי.
עו"ד אטיאס:אז הוא לא אמר לו שהוא גנב?
לורי שמביקו:עוד פעם אתה שואל את אותה השאלה.
כ.ה ברוינר:טוב עורך דין אטיאס הבנת.
עו"ד אטיאס:הוא לא אמר?
לורי שמביקו:עוד פעם, שאני יענה שוב על אותה שאלה? אתה נתפס איתי על הגנב. תראה לי שהצהרתי על זה.
כ.ה ברוינר:גבירתי, השאלה לא אם הצהרת על זה,
לורי שמביקו:לא,
כ.ה ברוינר:השאלה אם גבירתי שמעה את זה?
לורי שמביקו:לא.
...
עו"ד אטיאס:האם שלומי פעם סיפר לך שהוא אמר לו גנב?
לורי שמביקו:אני לא זוכרת.
עו"ד אטיאס:האם מר מדיצ'י אמר לך שהוא גנב?
לורי שמביקו:מר מדיצ'י אמר לי שזה לא היה הגון מה שהוא עשה.
עו"ד אטיאס:הוא לא אמר? הוא לא אמר אף פעם גנב?
לורי שמביקו:אני לא זוכרת."
סבורים אנו כי התובע כונה בשם האמור באזניו ובאזני אחרים, זאת בניגוד להכחשתו של מר מדיצ'י אשר דומה כי אף הוא מבין כי לכינוי זה לא היה מקום. הדברים יצטברו לענין מסקנתנו בענין פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. יוזכר לענין זה כי מסקנתו הפנימית של התובע כי לא יוכל להמשיך לעבוד באותו מקום , נתגבשה בסמוך לאחר מכן.

התקרית
כזכור, ביום 22.7.12 ארע ארוע בין התובע לבין אליאור שאותו תאר התובע בתצהירו כך:
"חמור מכך. עד חודש דצמבר 2012 עבד בחנות בנו של מר מדיצ'י בשם 'אליאור', שעשהככל העולה על רוחו, דיבר אף הוא אליי באופן בוטה, קילל, ניבל את פיו, התעסק עם עובדות, זלזל בחנות ובנוהליה ודיכא את העובדים באמירות קשות.ברם, בכך לא היה די. במהלך תקופת ההעסקה, הגיע לחנות בנו של מר מדיצ'י )אליאור) כשהוא עצבני והחל לקלל ולנבל את פיו כלפיי. ביקשתי מאת בנו, שיצא לשתות כוס מים ולהירגע. או אז וכתגובה לבקשתי - השליך האחרון מארז של בקבוקי זכוכית + כוסות וכן תקף אותי במכות איומות..."
אליבא דאליאור, לא פגע פיזית בתובע והדברים נשארו בגדר ויכוח מילולי חריף (ס'8-9 לתצהירו).
לטעמנו, האמת מצויה בין שתי הגרסאות. בעוד התובע, לדעתנו האדיר הרבה מעבר למידה את היקף הפגיעה הפיזית בו הרי שהנתבעת , מאידך, ניסתה להמעיט מעבר לאמת את שהתרחש בפועל. שוכנענו כי בפועל התקרית לבשה גם פנים של התנגשות פיזית- בניגוד לגרסת אליאור. נפרש:
בחקירתו מצמצם ומשנה התובע את תאור האלימות שחווה (ע' 12 ש' 24-23) : " חטפתי מכות שכבתי על הרצפה וקיבלתי בומבות לראש, לצלעות". ואולם, גם תאור זה אינו מתיישב עם הראיות האחרות שלפנינו. כך- ככל שאכן עסקינן במכות משמעותיות, לא ברי מדוע פנה התובע לקבלת טיפול/ איבחון רפואי בשעה כה מאוחרת ( 22:23 על פי רישומי טר"ם נספח ב' לתצהירו - וכאשר התובע עבד במשמרת בוקר אותו יום) וכן- לא עם הממצאים הפיזיים הרפואיים שעלו הן מתלונותיו בפני הרופא והן מבדיקתו של זה . העולה מן התיעוד הרפואי גם פוגם בנסיון האדרת הפגיעה מצד אשת התובע (ע' 29 ש' 9-8) לפיו ראתה את הסימנים מהמכות .
(סתירה נוספת בגרסת התובע התבררה מתוך השוואת דבריו בקדם המשפט לפיהם בשל המשכות סבלו מהמכות שקיבל הלך לרופא לטפל בכאבים (סיכום הביקור (נספח ה לתצהירו של התובע) הוא מיום 23.10.12 כחודשיים לאחר התקרית),אל מול מה שאמר בחקירתו, כי המסמך הזה כלל לא קשור לתקרית (ע' 13 ש' 23 ואילך))
מאידך גיסא : העד מטעם הנתבעת מר זוהר ברק (להלן: מר ברק) ביקש לצמצם את משמעות התקרית כ שסיפר שהתובע אמר מפורשות כי היה מדובר ב "ריב מילולי רציני" ו "כמעט" היו מכות ( תצהיר ס' 6; ע' 46 ש' 30-28). עדות זו אינה אלא עדות שמיעה ומכל מקום גם הטענה כי כך השמיע התובע לא היתה מהימנה עלינו. עדות מר ברק נדמתה כ"עדות מטעם" שנועדה לסייע בידי הנתבעת ולשם כך ולא לשם האמת זומנה. מעבר לכך, דווקא ה"הודאה במקצת" בכך שהתובע אמר למר ברק ש"כמעט" היו מכות יש בה כדי לחזק את המסקנה שאין מדובר ב"כמעט" .
אף מתוך תיאורו של אלעד- אחיו של אלאור, לפיו הוא הפריד בין אליאור לתובע וכן כי אביו, חיים , גער ב תובע (ע' 196 ש' 31 ואילך) - מסתבר כי הדברים הגיעו לכדי עימות פיזי . א. בעימות מילולי לא ברור הצורך ב"הפרדה" ; ב. במקום שבו צעקות ובכיות הן בגדר נורמה, לא ברור מדוע מצא מר מדיצ'י צורך לגעור בבנו אליאור דווקא בשל התקרית (גם אם נניח לשיטת הנתבעת כי לאליאור ולתובע תפקידים מקבילים).
לכך תוסף עדותה של אודליה אשר אמרה כי ראתה בצילום הוידאו כי אליאור זרק משהו לכיוונו של התובע ודחף את התובע וכי אלעד הפריד בין השניים (ע' 192 ש' 29-21).
בהתאם לכל המובא לעיל אנו קובעות כי אליאור נקט באלימות פיזית כלפי התובע. האלימות לא גררה אחריה נזקים ממשיים לתובע ואולם ברי כי הוא החליט להאדיר את הארוע ומשכך פנה ל"קבלת טיפול". שוכנענו כי בלא קשר לתוצאות הארוע, הוא נתפס חמור וחריג בעיני מר מדיצי עצמו שלכן אישר לתובע העדרות ממושכת לצרכי "הרגעות" . דומה כי על מנת לפייס את התובע גם ביקש ממנו לערוך את "תכנית ההצלה" וזאת על מנת להחזיר את יחסי העבודה לפסים הרגילים שלהם.
בנסיבות העולות מכלל הארועים דלעיל אנו סבורות כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש. התרשמנו כי בפני התובע הוצגו מצגי שווא של שיפור תנאי שכרו, כשמנגד פגע בו מר מדיצי באופן רוטיני בסגנון דבור משפיל, שאינו חס על כבודו כאדם וכעובד. שוכנענו כי התובע לא הזה הדברים מהרהורי לבו, אלא מה שספג הוא היה גם מנת חלקם של עובדים אחרים. התרש מנו גם כי לתובע, כמו גם לאחרים (אשר סבורים אנו כי כולם חשו תלות מסוימת במר מ דיצ'י ובמקום העבודה שהעניק להם) נגרמה עגמת נפש רבה באופן שוטף במקום העבודה. התקרית והקריאה בשם "גנב" כשלעצמם יתכן ולא היו מביאים אותנו לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק פיצוי ואולם כשהם מצטרפים לסה"כ ההתנהלות שתוארה מעלה, סבורים אנו כי ראוי שיפסק הפיצוי גם בגינם.
סוף דבר, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪.

התביעה לפיצויי פיטורין
אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו.
טענת התובע היא כי התפטרותו היא בדין מפוטר וזאת משני טעמים- הן בשל אי תשלום זכויותיו כעובד כדין או כמוסכם בין הצדדים והן בשל התנהגותו של מר מדיצ'י, אשר החמירה ככל שתקופת העבודה נמשכה. לטענת התובע, לקראת סיום תקופת העבודה, הוציא מר מדיצ'י דיבתו עת קרא לו "גנב ". (ר בסכומיו ע' 202 ש' 28 ). לדבריו, המדובר בנסיבות בהן לא יכול היה להמשיך לעבוד בנתבעת .
הנתבעת מצדה טוענת באופן כללי כי למכתב ההתפטרות קדמו דיבורים של התובע על כוונה לסיים עבודתו (בשיחות עם מר מדיצי וכן באזני עובדים) כברבדצמבר , וכי הסיבה שבגינה ביקש לסיימה לא היתה זו שהופיעה במכתב ההתפטרות (בכתב ההגנה לא פורט מהי אותה סיבה שכביכול השמיע התובע, ואילו בתצהיר מר מדיצי הובהר שהדבר קשור לעבודה אחרת) עוד טוענת כי בתקופה שמאז הודיע על התפטרותו ועד להתפטרותו בפועל, חיפש מקומות עבודה (ע"ח זמן העבודה בנתבעת), ועוד- כי מכתב ההתפטרות כלל לא איזכר את המקרה בו מר מדיצ'י לכאורה קרא לתובע "גנב".
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), קובע :"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".
על פי הוראות הסעיף והפסיקה ביחס אליהן, כדי להכנס בגדרו, על העובד לעמוד ב שלושה תנאים מצטברים ולהוכיח כי: א. הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. ב. אותן נסיבות הן אל ה אשר הובילו להתפטרות. ג. יש ל יתן למעסיק התראה על כוונת ההתפטרות ואפשרות לתקן הדרוש כדי למנעה, ככל שהדבר אפשרי.
יאמר כבר עתה – הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה ואף בסכומיה לא התיחסה מפורשות לתנאי ג' דלעיל. לא זו אף זו, מתוך הטיעונים שבכתב ההגנה ובתצהיר מר מדיצי עולה כי ניתנה בפועל התרא ה על הכוונה להתפטר.ועוד- כפי שבואר לעיל ויבואר להלן-בפועל שוכנענו כי התובע התפטר בשל היחס לו זכה בדיוק כפי שציין ובכלל זה כינויו "גנב" בסמוך לפני כן . לא נתנו אמון בגרסה שבפי מר מדיצי כי היה זה לצרכי עבודה אחרת כשלעצמה. זאת ועוד- לא זו בלבד שהובהר לנו כי התובע לא החל בעבודה חלופית עם סיום העבודה בנתבעת , אלא שהוא גם נמנע מנקיבת מועד התפטרות במכתבו, כמתבקש כאשר מצפה לו עבודה אחרת.
כאמור, מנמק התובע את התפטרותו בשנים: תנאי ההעסקה, ויחסו של מר מדיצ'י אליו.
נסיר ראשית את הטענה הראשונה מדרכנו : אף שבמכתב ההתפטרות הראשון מועלות טענות בדבר תנאי השכר של התובע , הרי שבמכתב ההתפטרות מצא שלא לחזור על טענותיו אלה. משכך, לא ניתן בדיעבד ליחס לתובע התפטרות בקשר לארועים שכלל לא הטרידו אותו עובר לפיטוריו. לא זו אף זו- אף שמצאנו לעיל כי התובע זכאי להפרשים שונים , הרי שאין מדובר בסכומים משמעותיים ולטעמנו אף התובע סבר כן, שלכן לא מצא לחזור ולהעלות נושא זה במכתב ההתפטרות.
אשר לטענה בדבר יחס המעסיק אליו, סוכמה ההלכה בדמ ( נצ') 30580-07-14 איהאב עומרי נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ (ניתן ביום : 18.6.15) :
"בית הדין אף נתן את הדעת אודות מקרים בהם מנצלים מעבידים את מעמדם ומשפילים את עובדיהם, וקבע כי בנסיבות אלה דין התפטרות העובד כפיטורים וכי אין לדרוש מעובד לעבוד במקום עבודה בו הוא זוכה ליחס מבזה ומשפיל ( דמ' 5682/01 מאור – גרעיני מיכאל [ פורסם בנבו] ). הפסיקה אף קובעת, כי אין עובד חייב לשמוע ממעבידו דברים מחפירים, והדברים נכונים אף אם נאמרו בעידנא דריתחא. לכן, יש ודברים מחפירים מצד המעביד יחשבו כ"נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד, שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", וזאת לצורך סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים ( דב"ע לג/34-3 קורנבליט – א' רוזנגרטן בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ד 411; עב' (חי) 5087/00 זיוטינסקי – א.ח. תעשיות עיבוד שבבי מדויק בע"מ [ פורסם בנבו] ).
עוד נקבע בסוגיה של הטחת עלבונות בעובד, כי "... שעה שדנים בסוגיה של זכאות עובד לפיצויי פיטורים, מכח הסיפא של סע' 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 עקב הטחת עלבונות בנוכחות עובדים אחרים, יש לשקול כל מקרה לגופו, ..(דב"ע מד/82-3 כלב – שעיה). מכל מקום, בפרשת זילברמן הודגש, כי העובד לא הגיע למקום העבודה כדי לשמוע ולספוג קללות: "...עובד בא למקום עבודתו כדי לעבוד בו ולתרום למפעל מכוחו וממרצו; אין הוא בא למפעל על מנת לסבול פגיעות אישיות - לא מצד המעביד ולא מצד חבריו לעבודה, בין שהם ממונים עליו ובין שהם שווים לו".
כפי העולה ממצאינו בפרק הדן בתביעה לעגמת נפש, התנאים בהם היה נתון התובע בעבודתו הם כאלה אשר הם בגדר נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך במקום העבודה. אנו גם נותנים אמון באמור במכתב ההתפטרות לפיו לא יכול היה עוד לשאת את ההתנהלות המקובלת במקום העבודה , וזהו הדבר שהביא לסיום עבודתו - ודאי כך הדבר נוכח הכינוי "גנב" ששמע בתקופה הסמוכה להתפטרות.
מעבר לדרוש, ואף שכאמור הנתבעת לא טענה לכך, נבהיר: הכלל הוא כי העובד נדרש לתת התראה למעסיק בטרם הוציא את התפטרותו לפועל. אולם, ישנם מקרים בהם גם אם לא עשה כן, יהיה זכאי לפיצויי פיטורים, וזאת כאשר נהיר שבמתן ההתראה לא יהא כדי לחולל השינוי הנדרש ( דבע נז / 6 - 3 הגביע מוצרי ופלים בע"מ -מאיר גבאי ( 27.1.97)).
במקרה שלפנינו שוכנענו כי התובע התריע על הכוונה להתפטר, זאת כעולה מתצהיר מר מדיצ'י עצמו. גם אם ספק בידינו עד כמה מפורטת היתה הבהרתו כי לא יסבול היחס שאליו זוכה, דומה כי אין מקום להכביד על עובד הנתון תחת השפלות לאזור עוז ולומר באופן מפורש בפני המשפיל כי לא יסכין עם כך.
מכל מקום יובהר כי טענת התובע כי ההתראה כלולה בשני מכתבי ההתפטרות (ע' 203 ש' 13 ) לא תוכל להתקבל . במכתב ההתפטרות הראשון כלל אין השגה על היחס אליו זוכה התובע, ואילו מכתב ההתפטרות עצמו- ודאי אינו יכול לשמש כהתראה .
נעיר עם זאת- מכתב ההתפטרות אינו נוקב במועד לסיום העבודה, ואף מציין כי בכוונת התובע לסיים העבודה בדרכי שלום- נדמה כי התובע התכוון לאותת בכך לנתבעת כי למרות האמור במכתב , יש מקום לשכנע אותו אחרת. לא זו אף זו, נדמה כי מר מדיצי' הבין את ה"איתות" ואולם הוא העדיף להצמד לנוסח הכתוב ולכן מיהר ביותר הן להענות לאמור במכתב, והן לקבוע את תאריך התפטרות בעצמו. (ומתצהירו עולה כי אף ציפה לכך שכן מצא פגמים חמורים בתפקודו). איננו מוצאים כי ניתן לכפות על מעסיק להתנהג לפי העולה מבין השורות כאשר השורות עצמן מפורשות ביותר. על כן, לא נוכל לקבוע שבמכתב ההתפטרות עצמו נתן התובע לנתבעת התראה . עם זאת האופן שבו בחר מר מדיצי להתנהל בתגובה למכתב ההתפטרות מצביע על כך שהוא עצמו היה מעונין לסיים את ההעסקה . מכתב ההתפטרות נפל לידיו כפרי בשל הן לגופו של ענין והן בשל ההשלכות שסבר שתהיינה לכך על חובות הנתבעת כלפי התובע. לכך יש משקל בעת דיוננו בסוגית החריג לחובת מתן ההתראה, כדלהלן:
התרשמנו כי מר מדיצ'י כלל לא מבין ומפנים את חומרת התנהגותו ואת פגיעתו בעובדיו. התרשמות זו מבוססת על עדותו במהלך ההליך שהחלה בהתכחשות מוחלטת בתחילה להתנהלותו, וגם כשהודה בחלקה, הרי של כל אורך הדרך התגלה העדר מוחלט של מודעות להשלכות שיש להתנהלותו על סביבתו. כך- אף אמירות בה ן הודה, דומה היה כי לא מייחס להן משמעות כלשהיא מלבד פרשנותו שלו תוך התעלמות מההקשר בו נאמרו הדברים ואף מכך שלשונו "הצבאית" (וללגיטימיות של לשון זו ככלל לא נתיחס) אינה מתיישבת בהכרח עם אורח חייו של התובע וסגנונו . כמו בהליך, כך גם במכתב התשובה לתובע- מר מדיצ'י לא ראה לנכון להתייחס לטענותיו של התובע והתעלם מטענותיו לחלוטין. התנהלות זו של מר מדיצ'י מבהירה כי לא יכולה היתה לצמוח תועלת של ממש במתן התראה שכן לא היה בה לשנות ממנהגו.
לא זו אף זו, מתוך תגובתו של מר מדיצי למכתב ההתפטרות כאמור, ברי כי היה מעונין בסיום יחסי העבודה . בנסיבות אלה אין לומר כי צפויה היתה תועלת מהתראה שהיה נותן התובע.השווה לענין זה הדברים הבאים:
" סבורה אני כי על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, אין מקום להתבטאויות דוגמת זו של המעביד בענייננו, כלפי עובד, ועצם חשיפתו של עובד בסמוך להתפטרותו ליחס וצורת התבטאות כה בוטה, מהווה הרעת תנאים כה חמורה ומוחשית עד כדי כך שניתן לייחס למעביד את הרצון להפטר מן העובד, כפי שאף ראינו בענייננו כמבואר לעיל.... אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, מסקנתי הינה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת בגין תקופת עבודתו" (עב' (חי') 5087/00 זיטינסקי – א.ח. תעשיות עיבוד שבבי מדויק בע"מ ( 2.3.03).
למעלה מן הצורך נציין כי טענת הנתבעת כי התובע לא כתב את מכתב ההתפטרות בספונטניות כפי שטען אינה רלוונטית להכרעתנו, ועל כן לא מצאנו לדון בה. בין אם התובע תכנן את כתיבת המכתב וההתפטרות ובין אם לאו, ברור לנו כי התפטרותו נבעה מהיחס של מר מדיצ'י לאורך תקופה , הנתבעת היתה מעונינת בהתפטרות ותרמה להשגתה ,ודי בכך כדי לקבל את טענתו.
לפיכך, התפטרות התובע היא בדין במפוטר בגדר סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין, ועל כן זכאי לתשלום פיצויי פיטורים . התובע תבע סך של 11,000 ₪ . בשל קביעתינו כי התובע עבד 23.5 חודשים זכאי לפיצוי פיטורין בסך של 10,771 ש"ח. מסך זה ינוכה הסכום שהופרש לו ביום 23.12.12 לקרן הפנסיה ברכיב הפיצויים על סך 1951 ₪.
סך הכל תשלם הנתבעת לתובע 8,820 ₪ בגין פיצויי פיטורין וכן תשחרר הכספים שבקרן לטובת התובע ככל שלא עשתה כן .

התביעה שכנגד
תשלום שכר ביתר
כאמור, הנתבעת טענה שהתובע ניצל ביתר ימי חופשה של התובע . כפי המוסבר לעיל, התובע ניצל ביתר 14.5 ימי חופשה.
גם בשאלת חישוב ערך יום חופשה לא היו הצדדים תמימי דעים. בעוד שהתובע טען כי כל יום חופשה יש לחשב לפי 250 ₪, טענה הנתבעת כי יש לחשבו לפי 240 ₪ ( 30 ₪ לשעה * 8 שעות) .
על פי חשובנו, שכרו השעתי של התובע עומד על פחות מ-30 ₪ לשעה (שכר חודשי של 5500 המתחלק ל-186 = 29.6 ₪). לפיכך, אנו מקבלים את חישוב הנתבעת וקובעים כי התובע ישלם לנתבעת סך של 3480 ₪ ( 14.5 ימים * 8 שעות ליום * 30 ₪ לשעה).

פיצוי בגין הטלת קנסות על הנתבעת
הנתבעת טענה בכתב התביעה שכנגד (ס'50-48) כי בשל מעשיו של התובע כלפי פקחים שונים, הנתבעת שילמה קנסות. כך טענה כי התובע נהג " ללעוג להם,(לפקחים) לא להשיב להם כראוי, לפגוע בהם ". בהתאם, דרשה לחייב את התובע בסכומי הקנסות שקיבלה. בסיכומיה, זנחה את הטענה מלבד ציון כללי בסיפת הסכומים כי על בית הדין לקבל את תביעתה וכללה בכך את הקנסות.די בכך כדי לדחות את הטענה.
מעבר לצורך נבהיר כי הן מהטענה הכללית שנטענה בכתב התביעה והן מהעדויות התרשמנו כי לתובע לא הייתה כל נגיעה לסיבה בגינה התקבלו הקנסות ואלו נבעו ממחדליה השונים של הנתבעת. כך, מעדותה של לורי עולה כי סיבת הקנס כלל לא הייתה תלויה בתובע וכל תרומתו לעניין זה ככל הנראה העובדה שלא הביא לביטול הק נס (ע' 175 ש' 5-4):
עו"ד אטיאס: אני מבקש לדעת לפני כן, האם זה נכון?
לורי שמביקו: שמה?
עו"ד אטיאס: שזה מה שהוא היה עושה?
לורי שמביקו: גונב, גונה מה?
עו"ד אטיאס: אני שואל אותך. תגידי לי,
כ.ה ברוינר: האם נכון שהתובע היה גורם לקנסות? זאת השאלה.
לורי שמביקו: התובע לא היה תורם כשהוא מגיעים קנסות, זה כן.
וכך גם עולה מעדותו של מר מדיצ'י (ע' 122 ש' 22) :
עו"ד אטיאס: אהה. אתה מצרף לתצהיר שלך כל מיני קנסות שקיבלת, בניגוד לחוק הונאה בכשרות. וגם כל מיני קנסות על אגרת שלטים וכן אפילו לא קנסות, אגרת שלטים שצירפת לתצהיר עדות ראשית שלך.
חיים מדיצ'י: כן.
...
עו"ד אטיאס: אז מה אתה טוען למעשה? שלמעשה לא ביצעת, החנות שלך, לא ביצעה את העבירות שמפורטות בהודעות הקנס והזמנות לבית המשפט, אלא כל הקנס והדוחות שקיבלת והאגרות שהיית אמור לשלם, זה רק בגלל ההתחכמות שלו? אין שום קשר בין מה שאתה עשית לבין מה שכתוב בכתב האישום, נכון?
..
חיים מדיצ'י: אני רוצה לומר משהו. כשבא פקח,
עו"ד אטיאס: כן,
חיים מדיצ'י: מהעירייה הוא נותן אזהרה ואומר מה צריך לעשות, אבל כמו, כמו בכל מקום, אבל אם אתה מפתח אתו עימות בצורה של, שאתה מזלזל בו ואתה רומס אותו ואתה לא יודע מה עושה לו. יש לו את הזכות לתת לך באותו רגע קנס.
עו"ד אטיאס: זאת אומרת,
חיים מדיצ'י: וזה מה שקרה עם שלומי.
...
עו"ד אטיאס: האם הגשתם בקשה להישפט?
חיים מדיצ'י: אני לא זוכר מה היה בזמנו.
עו"ד אטיאס: למה אבל אתה אומר שלא ביצעתם עבירה?
חיים מדיצ'י: לא זוכר מה היה, כי הגשנו לעייריה אחרי זה בקשות.
משכך, גם בבחינת הדברים לגופם, אין מקום לחייב את התובע בשל קנסות אותם הנתבעת קיבלה בשל מחדליה שלה, אף אם לכאורה, יכול היה לבטלם או לצמצמם. מכל מקום ספק עלה מתוך כלל עדותו של מר מדיצי אם בכלל שולמו הקנסות.
לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצוי בגין נטילה מהנתבעת ללא רשות של מוצרים שונים
בכתב התביעה שכנגד ( סעיפים 24 ו- 47-43), טענה הנתבעת כי התובע נטל ללא רשות בקבוקי יין, ערכות יקרות, מתנות שהתקבלו וכן אוכל מוכן בערבי שישי וחג. בסיכומיה, זנחה את כל טענותיה בעניין זה פרט לטענה בדבר נטילה ללא רשות של האוכל המוכן ( ע' 228 ש' 20 ואילך) ועל כן טענה זו היא היחידה שתבחן.
לשם הוכחת טענת גניבה, אמנם לא נדרשת רמת ההוכחה זהה לזו הדרושה בהליך פלילי. ואולם , כאשר מועלות כנגד עובד טענות בעלות אופי פלילי כגון דכאן, הרי שהנטל המוטל על הטוען אותן גבוה מן הנטל האזרחי הרגיל . לטעמנו, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה בעניין זה.
התובע הודה (ס' 31 בכתב ההגנה שכנגד) כי לקח במקרים בודדים אוכל מוכן לביתו. וכך גם עלה מהעדויות השונות: מר לסרי בתצהירו טען כי ראה את התובע לוקח אוכל הביתה מדי פעם (ס' 8 לתצהירו). אשת התובע ( בע' 35 ש' 3 ואילך) אישרה בעדותה כי התובע הביא הביתה, שלא על בסיס קבוע, שאריות. אודליה ( ס' 36 לתצהירה) טענה בתצהירה כי התובע לקח אוכל בהרבה מקרים, ואמר לה כי הוא משלם בסוף החודש.
על מנת שתוכח טענת הגניבה, לא די לנתבעת להוכיח כי התובע לקח אוכל, שבכך הודה, אלא כי היו פעמים שלא שילם בעדו . התובע טען כי שילם עבור האוכל שלקח ( ס' 22 לכתב ההגנת שכנגד ), הנתבעת הציגה מספר מועט של קבלות (נספח ח' לתצהירו) בגין תשלומים ששילם התובע עבור האוכל כשלטענתה המדובר בפעמים ספורות אל מול הפעמים הרבות שבהן נטל בפועל אוכל. ואולם עסקינן באמירות בעלמא. אין שום ראיה ברורה לנטילת אוכל בכמויות הגדולות מאלה שמצאו ביטוי בקבלות שיש בידי הנתבעת. אין ש ום עדות ספציפית על נטילה של אוכל שלא היה תשלום בגינו.
יוסף עוד כי לו היה מדובר בתופעה רווחת אצל התובע כפי המשתמע מעדות אודליה בתצהירה , סביר להניח כי הנתבעת היתה מיודעת על כך ואילו מר מדיצ'י הודה בחקירתו כי הוא לא יודע שהתובע לא שילם ( ע' 91 ש' 26-25).וכן- לנתבעת כאמור, היו מצלמות ויכולה היתה להציג את שצלמו כ ראיות ובחרה לא לעשות כן.
בנסיבות הענין לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה להוכיח גניבת אוכל והתביעה ברכיב זה נדחית על כן.

פיצויים ענשיים לטובת הנתבעת
משדחינו את כל תביעותיה של הנתבעת, ככל שיש בהן השגות על התנהלות התובע, לא ראינו מקום לדון ברכיב זה לגופו שכן הוא נסמך על יתר הטיעונים . כל שכן, כשהנתבעת כלל לא מצאה לנכון להתייחס להרחיב ולהסביר רכיב זה בסיכומיה.
למעלה מן הצורך נאמר כי הנתבעת כלל לא הב הירה מכוח מה תובעת פיצויים עונשים. ויודגש- ההפניות השונות של הנתבעת בכתב התביעה שכנגד אינן מהוות מקור שכזה (הנתבעת נשענת על חוקים כגון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח -1988 ופקודת הנזיקין [נוסח חדש]. )
התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר
התובע זכאי לסכומים הבאים:
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ע"ס של 3,500 ₪.
פיצוי בגין הפרשי שכר ע"ס 5976 ₪.
פיצוי בגין אי תשלום שעות נוספות ע"ס 8,755 ₪.
פיצוי בגין אי תשלום דמי הבראה ע"ס 1112 ₪.
הפרשים בגין אי הפרשה לפנסיה ע" ס של 3839 ₪.
פיצוי בגין עוגמת נפש ע"ס 20,000 ₪.
פיצוי בגין הלנת שכר שקוזז ושכר ש"נ בסך 1800 ₪.
פיצויי פיטורים ע"ס 8,820 ₪.
לסכומים המפורטים בסעיפים ב', ג' וה' יצורפו הפרשי הצמדה ורבית ממחצית התקופה ועד התשלום בפועל
לסכומים המפורטים בס' ד' וח' יצורפו הפרשי הצמדה ורבית החל מיום 1.1.2013 ועד התשלום בפועל
הנתבעת זכאית לסכום הבא:
תשלום בשל ניצול ימי חופש ביתר ע "ס 3480 ₪- סך זה ישא הפרשי הצמדה ורבית הדין החל מיום 1.1.2013.
לעניין ההוצאות
היקף ניהולו של הליך זה חרג בהרבה מעבר לדרוש לו. במהלך שמיעת ההליך הוגשו בקשות רבות שחלק ניכר מהן היה ניתן לייתר (ובין היתר, לענין גילוי מסמכים, עריכת רשימת מוסכמות ופלוגתאות, לענין פוליגרף, לענין עדות אודליה ועוד פניות רבות לבית הדין בעניינים שבין עו"ד), ומשכך נוצרה הכבדה שלא לצורך על ההליך . לא זו אף זו נשמעו עדים רבים ביותר על פני 5 ישיבות הוכחות.
אף שסבורים אנו כי התובע האריך אף הוא שלא לצורך, הרי שמספר העדים הרב שזומן לעדות גם מצד התובע נבע בעיקר בשל הצורך להוכיח עני ינים שהוכחשו, ושהובהר לעיל כי לא היה כל מקום להכחשתם, ובכדי להפריך טענות שווא שהועלו נגדו.
בנסיבות הענין סבורים אנו כי ראוי שההוצאות שיפסקו ישקפו לא רק את התוצאה אליה הגענו לגופו של ענין (קבלת חלק מתביעת התובע (כרבע הימנה לאחר קיזוז הרכיבים שבוטלו/שונו) ודחיה כמעט מלאה של התביעה שכנגד) אלא אף את הארכת ההליך שלא לצורך .
בנסיבות הענין תשלם הנתבעת לתובע הוצאותיו ושכ"ט בסך של 16,000 ₪.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ח, (30 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נחמה אנג'ל, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

יצחק אופנהיים, מעסיקים