הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 48996-09-16

לפני:
כב' השופטת שרה שדיאור
התובע:
גיל כהן

-
הנתבעת:
תומסון רויטרס ישראל בע"מ
החלטה
לפני בית הדין בקשת הנתבעת לדחייה על הסף של מרבית עילות התביעה, מחמת התיישנות ובקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה.

טענות הצדדים בקליפת אגוז
הנתבעת טענה כי התביעות לפדיון חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה והלנת פיצויי פיטורים התיישנו. הנתבעת הפנתה לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה") וטען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נולדה עילת התביעה ולבית הדין סמכות ל דחות את התביעה על הסף. עוד טענה הנתבעת כי בהתאם לפסיקה, המבחן שנקבע לגיבושה של עילת תביעה, הוא קיומן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התביעה. לעניין זה הפנתה הנתבעת לע"ע (ארצי) 52151-05-10 גדעון גולדשטיין נ' רשת אורט ישראל ו לע"ע (ארצי) 16117-07-10 ישראלה חסון רביקוביץ נ' M3 ישראל בע"מ . עוד הפנתה הנתבעת לפסקי דין שבהם נדחו רכיבי תביעה המתייחסים לתקופה הקודמת ל-7 שנים לפני הגשת התביעה. לפיכך עתרה הנתבעת להורות לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן שיכלול רק את עילות התביעה אשר לא חלה לגביהן התיישנות, ולקבוע כי המועד להגשת כתב ההגנה יחול 30 ימים לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ולחילופין להאריך את המועד להגשת כתב הגנה באופן שיוגש 30 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשה.
התובע התנגד לבקשה וטען כי מתקנה 45(א)(3) לתקנות בית הדין לעבודה עולה כי בית הדין רשאי לדחות תביעה על הסף, אך אינו רשאי לדחות עילות מ תוך התובענה. לטענתו, כיוון שהבקשה אינה נוגעת לעילות הפיצוי בגין עוגמת נפש ופיצויי הפיטורים, אין מקום לדחיית התובענה ויש לתת לתובע לברר את הטענות לגופן.
עוד טען התובע כי זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד וסעד של מחיקה או דחיית על הסף ניתן בבית הדין במשורה, כפי שעולה אף מהפסיקה שאליה הפנתה הנתבעת ו כי בקשת הנתבעת להטיל על התובע הוצאות, מקוממת , כאשר הנתבעת הגישה בקשה המסרבלת ומאריכה את ההליך, ובקשתה נתלית ב-3 פסקי דין בודדים ויחידניים, כאשר הפרקטיקה שונה, ומשכך יש להטיל על הנתבעת הוצאות.
בנוסף טען התובע כי אף אם נכונה טענת הנתבעת, ניתן היה למחוק רכיבים מהתביעה במסגרת הדיון, ואין צורך לעכב את ההליך.
לעניין הבקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה טען התובע כי נתן הסכמתו לבקשת הנתבעת למתן ארכה, אולם בתום המועד, במקום להגיש כתב הגנה כמוסכם, הגישה הנתבעת את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ולארכה נוספת להגשת כתב הגנה, וזאת במקום להגיש כתב הגנה המתייחס לכלל הרכיבים שנתבעו. עוד טען התובע כי לא ישן או מחל על זכויותיו, אלא פנה לנתבעת והיא הבטיחה שתשלם את זכויותיו, ובנסיבות אלה, לא מתקיים כלל האינטרס העומד בבסיס הגנת ההתיישנות, ולפיו יש לנתבע אינטרס לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו. לטענת התובע, לו היה יודע שהנתבעת לא תעמוד בהתחייבויותיה לתשלום זכויותיו, היה מגיש את התביעה קודם לכן ובנסיבות אלה מתקיימות ההגנות הקבועות בסעיפים 8-9 לחוק ההתיישנות. לגופו של עניין טען התובע כי תחשיבי הנתבעת לגבי מועד ההתיישנות אינם ברורים שכן התובע עבד אצל הנתבעת עד ליום 11.5.10 ויש למנות את ההתיישנות ממועד זה, 7 שנים לגבי כלל הרכיבים, ו-3 שנים ביחס לפדיון חופשה.
הנתבעת הגישה תשובה לתגובת התובע, לאחר שהגישה בקשה מתאימה, אולם בטרם הוגשה תגובת התובע וממילא בטרם ניתנה החלטת בית הדין. חרף האמור, התובע השאיר את עניין הגשת התשובה לשיקול דעת בית הדין.
בהעדר התנגדות, ולאחר עיון בנוסח התשובה, התשובה מתקבלת לתיק.
במסגרת התשובה לתגובה שבה הנתבעת על טענותיה והוסיפה כי אין יסוד לטענת התובע לפיה בית הדין אינו מוסמך לדחות חלק מעילות התביעה, אם מצא שחלה עליהן התיישנות והפנתה לפסיקה בעניין זה. לטענת הנתבעת דחיית חלק מרכיבי התביעה בשל התיישנות אינה חריגה ומתיישבת עם תכליתם של דיני ההתיישנות, אשר נועדו, בין היתר, למנוע ניהול הליכי סרק ובזבוז משאבים. במקרים מתאמים אף הושתו הוצאות בגין הגשת תביעה גם בשל רכיבי תביעה שהתיישנו. לטענת הנתבעת, היא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ועוד בטרם הוגש כתב ההגנה, וזאת על מנת למנוע בזבוז משאבים. עוד טענה הנתבעת כי אין להחיל את סעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות, הכחישה כי הנתבעת הבטיחה לו את תשלום זכויותיו וטענה כי טענה זו נטענה בעלמא, ללא תצהיר ודי בכך כדי לדחות את הטענה.

ההיבט הנורמטיבי
בהתאם להלכה הפסוקה, סעד של סילוק על הסף יינתן ביד קמוצה ובמשורה (בר"ע (ארצי) 27220-08-13 שמואל דונרשטיין נ' עץ כרמיאל בע"מ;דב"ע (ארצי) נא/3-195 תוכנה מכונות תרגום בע"מ - עמיחי סגל; בבית הדין קצרה המשורה אף יותר.
הצדים הפנו לתקנה 45 לתקנות בית הדין לפיה:
"(א) ב ית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:
(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".
הצדדים חלוקים אם מכוח סעיף זה ניתן להורות על דחיית חלק מהתביעה, אם לאו.
הגם שנוסח הסעיף מתייחס לדחיית "תובענה" על סף, מעיון בפסיקה עולה כי במקרים מתאימים הורה בית הדין על דחיית חלק מהעילות בעוד התביעה המשיכה להתנהל בחלק מהעילות בלבד (כך לדוג' בסע"ש (חי') 50549-06-15 שמחה מוזסון נ' תשלובת נקניק נהריה כשר זוגלובק 1972 בע"מ; סעש (חי') 30149-09-15 רמזייה כנאענה נ' ראש המועצה המקומית כפר קרע; סע (ת"א) 17809-01-12 סילביה חרבי נ' מועצה מקומית אליכין).
מעבר לצורך יצוין כי לבית הדין סמכות להורות על תיקון כתבי טענות או מחיקה של חלק מכתבי הטענות, מכוח תקנה 40 לתקנות בית הדין לעבודה, לפיה:
"בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו".
נוכח האמור, לבית הדין הסמכות לדון בבקשה ואף להורות על מחיקה של חלק מהעילות מטעמי התיישנות.
בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבע:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
הנתבעת מבקשת לטעון כי היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו התגבשה כל אחת מהעילות.
לביסוס טענת הנתבעת בעניין זה הפנתה הנתבעת לע"ע (ארצי) 52151-05-10 גדעון גולדשטיין נ' רשת אורט ישראל.
בעניין גולדשטיין נדחה ערעור על החלטת בית הדין האזורי, לאחר שנקבע כי אין להחיל בעניינו את ס' 15 לחוק ההתיישנות, כיוון שתביעתו הקודמת של המערער, שנמחקה בגין אי תשלום אגרה, אינה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. בנסיבות אלה נקבע כי חלפו 7 שנים ממועד שבו התגבשה עילת התביעה ומשכך דין התביעה להידחות. באותו עניין נקבע כי המועד להתגבשות העילה החל ביום ההודעה על הפיטורים, ואין בהליך השימוע המאוחר שנערך כדי להאריך את התקופה, שכן שתי התביעות שהגיש התובע היו בגין אותן עילות, והתביעה הראשונה (יחד עם בקשה לצו מניעה) הוגשה כבר בעת ההודעת על הפיטורים ובטרם נכנסו הפיטורים לתוקף.
הציטוט שאליו הפנתה ב"כ הנתבעת בעניין מועד היווצרות עילת התביעה ממנו יש למנות את מנין שבע השנים מתייחס לעיל ות של פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיצויי פיטורים ולהבחנה ביניהן. על מנת להבהיר יובאו הדברים במלואם:
"המבחן המקובל לצורך קביעת תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הוא - "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס עילה שניתן להצליח בה ולזכות" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5)166, 177 -178 (להלן : "עניין זיסר"), היינו, ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא איפוא היום, בו אילו היה מגיש התובע תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק א"י בריטניה בפירוק, פ"ד מד(2) 265, 271).
12. בעניין זעירא נערכה הבחנה בין תביעה שעילתה פיטורים, שלא כדין, לבין תביעה שעילתה תשלום פיצויי פיטורים, קביעת בית הדין הארצי הייתה, כי כאשר המדובר בתביעה שעילתה פיצויי הפיטורים, מתגבשת העילה ביום בו זכאי העובד לתשלום הפיצויים, דהיינו, ביום סיום יחסי עובד מעביד, שכן קודם למועד זה, לא קמה זכאות העובד לקבלת פיצויי הפיטורים.
עוד נקבע, כי באשר לתביעה שעילתה פיצוי על פיטורים שלא כדין, (בעניין זעירא עילת התביעה הייתה פיצוי בגין פיטורים, בניגוד לחוק הגנה על עובדים, (חשיפת עבירות ופגיעה בתואר המידות, או במנהל התקין), תשנ"ז -1997), עילת התביעה מתגבשת כבר במועד ההודעה על הפיטורים, וממועד זה רשאי העובד לפנות לבית הדין בבקשה לצו מניעה ו/או בתביעה עיקרית, שעניינה ביטול הפיטורים או פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין (עיין סע' 17 לפסק הדין בעניין זעירא)".
נוכח האמור, אין להסיק מעניין גולדשטיין לעניינו, היות שבקשת הנתבעת אינה נוגעת לרכיב של פיצויי פיטורים או פיטורים שלא כדין.
עוד הפנתה ב"כ הנתבעת לע"ע (ארצי) 16117-07-10 ישראלה חסון רביקוביץ נ' M3 ישראל בע"מ . בעניין רביקוביץ העובדת קיבלה הודעה על פיטוריה ביום 30.10.02, מועד סיום ההעסקה היה ביום 18.12.02 ואילו התביעה הוגשה ביום 17.12.03. בסעיף 14 לחוק השיוויון נקבעה תקופת התיישנות של שנה, ומשכך היתה מחלוקת מהו המועד הקובע לעניין ההתיישנות , וכך נקבע:
"מתי נוצרת "עילת התביעה" – כמובנה בסעיף 14 לחוק השוויון, במועד הפיטורים בניגוד לחוק השוויון – מועד הודעה של המעביד לעובדו על סיום קשר העבודה ביניהם, או במועד ניתוק יחסי עובד ומעביד בעקבות אותם פיטורים? אין הכרח כי מועדים אלה יחפפו .
המשיבה טוענת כי העילה נוצרה עם הפיטורים (30.10.02) ולכן במועד הגשת התביעה (17.12.03) התיישנה העילה; המערערת מצידה טוענת כי העילה נוצרה ביום סיום העבודה (18.12.02) ולכן במועד הגשת התביעה לא חלה התיישנות. לענין זה נסמכה המערערת על הנפסק בענין בנוז . בית הדין האזורי קיבל את עמדת המשיבה
...
עתה עומדת לפתחנו השאלה מהו היום בו "נוצרה העילה" של מי שפוטר תוך הפרת חוק השוויון. לשון אחר – מהי אותה נקודת "אפס" שממנה מתחיל מירוץ ההתיישנות כקבוע בחוק השוויון. שאלה זו לא זכתה לליבון ממצה בפסק הדין ובטיעוני הצדדים. לשאלה זו פנים לכאן ולכאן, ודאי מקום שהסעד הנתבע הוא סעד של פיצוי בגין הנזק הנגרם כתוצאה מפיטורים בניגוד לחוק השוויון. בנסיבותיו של מקרה זה אין אנו רואים צורך להכריע בשאלה בשלב זה ולקבוע בה מסמרות, ונותיר אותה לעת הזו בצריך עיון. שכן גם אם היינו מגיעים למסקנה כי "עילת התביעה" לפי חוק השוויון התיישנה לא היינו פטורים מבחינתה לגופה, בהיותה נסמכת כולה גם על הטענה בדבר היות הפיטורים שלא כדין, באשר הם בוצעו בחוסר תום לב".
מהאמור עולה כי גם בעניין רביקוביץ מדובר בסוגיה שונה בתכלית, אשר אין בה כדי להקיש לענייננו.
להלן נבחן טענת הנתבעת ביחס לכל עילה לגופה.

מהכלל אל הפרט

פדיון חופשה שנתית:
בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת לעניין רכיב זה:
"תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".
כתב התביעה הוגש ביום 20.9.16.
לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת עד ליום 11.5.10.
משכך, גם לשיטת התובע, מיום סיום העבודה ועד למועד הגשת התביעה חלפו מעל שש שנים.
נוכח האמור, התביעה לפדיון חופשה שנתית התיישנה.

דמי הבראה
הנתבעת טענה כי המועד האחרון שבו קמה לתובע הזכות לתשלום דמי הבראה הוא בשנת 2006, בין החודשים יוני-ספטמבר, בהתאם לחודשים שבהם על המעסיק לשלם תשלום זה. משחלפו כתשע שנים ועשרה חודשים ממועד זה, טענה הנתבעת כי התביעה לתשלום פדיון דמי הבראה – התיישנה. לביסוס טענתה הפנתה הנתבעת לע"ב (אזורי חי') 1396/02 קרצב פנחס נ' אליאנס חב' לצמיגים 1992 בע"מ (להלן: "פרשת פנחס"). עוד טענה הנתבעת כי זכות התביעה לעניין דמי הבראה מוגבלת לתקופה של שנתיים קודם לסיום העסקה, ובעניינו של התובע, השנתיים שקדמו ליום 11.5.10.
בפרשת פנחס שלעיל נקבע כי בגין השנה האחרונה לעבודתו היה על הנתבעת לשלם דמי הבראה בחודשים 6-9/94, והתביעה הוגשה ביום 7.5.02 ומשכך התביעה בגין רכיב זה התיישנה. ואולם מדובר בפסק דין של בית הדין האזורי, שאינו מנחה את בית דין זה, ומדובר בפסיקה יחידה, בניגוד לפסיקה הרווחת בעניין זה.
כך לדוג' בע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן ו - 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית נקבע:
"תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ"עובד", כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה" (ע"ע 1616/04 פיליפ טיברמן – מקורות חברת מים בע"מ , מיום 8.1.06; להלן – עניין טיברמן ) (ההדגשה שלי ש.ש.).
נוכח האמור, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד הגשת התביעה, ולאחור 7 שנים קודם למועד זה.
בעבר נקבע כי לאחר סיום יחסי עובד ומעסיק, ניתן להגיש תביעה לדמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות לעבודה. ואולם "הסכם קיבוצי כללי" מיום 31.1.16, ביטל הוראה זו:
"סעיף 7א להסכם הקיבוצי הבסיסי שנוסחו -״עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו - יימחק.
בסעיף 5 להסכם נקבע כי הצדדים יפנו לשר הכלכלה והתעשייה להוצאת צו הרחבה על הוראות הסכם זה והוראות ההסכם יכנסו לתוקף רק עם כניסתו לתוקף של צו הרחבה כאמור.
ביום 8.1.17 פורסם צו הרחבה בדבר תשלום דמי הבראה 2017 ולפיו:
"בתוקף סמכותי לפי סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, אני מצווה לאמור, כי תורחב תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7031/2016) מיום ד' בתמוז התשע"ו (10 ביולי 2016) בין נשיאות הארגונים העסקיים לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, שעניינו תיקון תקופת ההתיישנות שתהיה כדין ולא בת שנתיים, כך שיתוקן צו הרחבה מיום ב' באלול התשנ"ח (13 בספטמבר 1998) להסכם הקיבוצי הבסיסי 7038/1998 (להלן – צו ההרחבה הבסיסי), וכי ההוראות המורחבות שבתוספת יחולו על כל העובדים והמעבידים..." (ההדגשה שלי ש.ש.).
נוכח האמור, ומשהתביעה הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה עבור 7 שנים, והתביעה בגין רכיב זה לא התיישנה.
אופן חישוב מועד התגבשות העילה בשל תביעה זו ייקבע במסגרת פסק הדין.
דמי הבראה ניתן לשלם מידי חודש בחודשו. אין חובת תשלום בחודש מסויים דווקא. ולכן המועד לפדיונם הוא 7 שנים לאחור, מ יום סיום יחסי העבודה ולא מיום הגשת התביעה. בפרט נוכח צו ההרחבה ותכליתו .תביעה זו לא התיישנה.

התביעה לדמי חגים:
הנתבעת טענה כי התביעה לתשלום דמי חגים מתיישנת בחלוף שבע שנים ממועד שהמעסיק צריך היה לשלם בגין החג. לטענתה, החג האחרון שחל בתקופה הקודמת לחודש 4/07 חל ביום 13.10.06 ומועד התשלום האחרון לגביו הוא לכל המאוחר ביום 9.11.06, ואולם התובע הגיש את התביעה לדמי חגים בחלוף כעשר שנים ממועד זה ומשכך התביעה בגין רכיב זה התיישנה במלואה.
כאמור לעיל, המועד ממנו יש לבחון את תקופת ההתיישנות הוא מועד הגשת התביעה. כאשר התגבשות הזכאות לתשלום עבור דמי חגים תיבחן ביחס לכל חג כלשעצמו.
התביעה הוגשה בתאריך 20.9.016 ומשכך תקופת ההתיישנות הנה מיום 20.9.09.
ככל שהתובע זכאי לדמי חגים, יהיה זכאי בגין החגים שחלו עד ליום 20.9.09. ככל שישנם חגים שבגינם תבע התובע תשלום דמי חגים, ושקדמו למועד זה, הרי שהתביעה בגינם התיישנה.
מעבר לצורך יצוין כי הזכאות לדמי חגים אינה אבסולוטית, אלא תלויה במספר תנאים, כגון שהתובע לא עבד במשכורת חודשית, שהשלים 3 חודשי עבודה, שלא עבד ביום החג, שיום החג היה יום עבודה רגיל של התובע ועוד. התובע לא פרט את כלל הנסיבות, אלא ערך חישוב גורף לפיו היה זכאי ל-9 ימי חג * 6 שנים.
ואולם, התובע טען כי מחודש 4/2005 קיבל סך של 4,000 $ לחודש, ללא קשר לימי העבודה, אלא כסכום חודשי קבוע. בנוסף טען כי מחודש 4/2007 נשאר באותו תפקיד ובאותם תנאים, אך הוחלט להגדירו כשכיר.
משהתובע טוען כי עבד בשכר חודשי קבוע, לכאורה אין הוא זכאי לדמי חגים. התובע יבהיר אם עומד הוא על דעתו לעניין רכיב זה של דמי חגים , במסגרת כתב התביעה המתוקן שיגיש, כפי שיפורט בהמשך החלטה זו.

התביעה בגין הפרשות פנסיוניות:
הנתבעת טענה כי התובע הגיש את כתב התביעה בחלוף תשע שנים וחמישה חודשים מחודש מרץ 2007, שהוא החודש האחרון שלגביו טען התובע כי עומדת לו הזכות לקבל מנתבעת סכומים בגין הפרשות פנסיוניות ולפיכך תביעתו לעניין זה התיישנה במלואה.
הנתבעת הפנתה לסע (נצ') 32271-07-11 סנדרה שוגון אשמוז נ' מועצה מקומית שבלי אום אל ג'אנם שבו נקבע:

מהאמור עולה כי עילת התביעה לתשלום פיצוי חלף הפרשות לפנסיה מתחדשת מדי חודש בחודשו.
מעיון בכתב התביעה עולה כי התובע טען שסיים לעבוד ביום 11.5.10. התובע חישב את התביעה בגין רכיב זה כך: "דמי פנסיה בסך 6% * 22,290 ₪ (שכר לחודש) * 12 (חודשים) * 6 (שנים) = 96,293 ₪.
נוכח האמור, רכיב תביעה זה לא התיישן.

הלנת פיצויי פיטורים:
בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 נקבע:
"הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים".
נוכח מועד הגשת התביעה, ומועד סיום העסקת התובע, התביעה בגין הלנת פיצויי פיטורים התיישנה.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה התקבלה בחלקה כמפורט לעיל .
בנסיבות אלה ,התובע יגיש כתב תביעה מתוקן, בהתאם לתקופות ההתיישנות שנקבעו בגין כל אחד מרכיבי התביעה, כאמור לעיל. כמו כן יודיע התובע אם עומד הוא על התביעה לדמי חגים, כמפורט לעיל. כתב התביעה המתוקן יוגש עד ליום 7.9.17.
הנתבעת תגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מיום קבלת כתב התביעה המתוקן.
משהבקשה התקבלה בחלקה, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ב אב תשע"ז, (14 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.