הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 48905-12-14

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב מלול
נציג ציבור (מעסיקים) מר אלישע שחף

התובעת
רות הול ת.ז. XXXXXX047

-
הנתבע
בנק לאומי לישראל בע"מ
חב' ציבורית 520018078

פסק דין

בפני בית הדין בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

טיעוני הצדדים:
הנתבע טען כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו בתאריך 3.10.13, היינו מעל 11 שנים קודם למועד הגשת התביעה ובסמוך לכך ערכה הנתבעת גמר חשבון לתובעת. עוד טען הנתבע כי התובע עותרת לקבלת הצעת פרישה שהוצעה לה על ידי הנתבעת ביום 13.7.00, הצעה שאינה עומדת על הפרק למעלה מ-14 שנים. בנסיבות אלה, טען הנתבע כי יש לסלק את התביעה על הסף.
התובעת התנגדה לבקשה וטענה כי בעקבות נסיבות פיטוריה, הייתה במצב נפשי קשה עד היום, עת התעשתה ופנתה לב"כ לצורך הגשת התביעה. עוד טענה כי עד למועד זה לא נערכה התחשבנות ביחס לשכרה והפיצויים המגיעים לה, בין הצדדים היו תכתובות שונות עד ליום 9.2.12, הנתבע לא הגיב לפניית ב"כ ומשכך מ רוץ ההתיישנות טרם החל ויש לראות את התובעת כמי שהפסיקה לעבוד אצל הנתבע באופן פורמלי רק עם סיום ההתכתבות בין הצדדים, קרי: 2/12. גם במסגרת אותה התכתבות לא טען הנתבע להתיישנות ומשכך יש לראות הסכמה מטעם הנתבע. לטענת התובעת, יש להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות שכן ההתעלמות מצד הנתבע גרם לה למצב נפשי בו לא הייתה מסוגלת להגיש את התביעה עד למועד הגשתה, באופן שעצר את תקופת ההתיישנות. ע וד טענה התובעת כי עקב ההתעמרות הממושכת בתובעת, שיצר אצלה מניעה ממשית מהגשת התביעה, "כוח התביעה" נוצר בידה רק לאחר שהתגברה על המצב הנפשי ואגרה כוחות להתמודדות עם מה שגרם לה הנתבע . התובעת הפנתה לפסיקה וטענה כי דעת המחוקק אינה נוחה מעצם ההתיישנות ויש למנוע ככל האפשר את סגירת שערי בית המשפט בפני תובע. לטענת התובעת, אין בחלוף הזמן כדי לפגוע בהגנת הנתבע שכן כל עדי ההגנה הרלוונטיים, שהיו מעסיקים ישירים של התובעת, ניתנים לזימון לעדות מטעם הנתבע. לחילופין טענה התובעת כי אף אם נכונה טענת ההתיישנות, נוכח גמישות היתר הנהוגה בבית הדין לעבודה ביחס לסדרי הדין, ניתן לדחות את טענת ההתיישנות ולדון בתביעה לגופה.

רקע עובדתי:
מכתבי הטענות והמסמכים שהוגשו עולה התמונה העובדתית המפורטת מטה.
התובעת עבדה בנתבע מיום 5.10.78 עד ליום 3.10.03.
בתאריך 13.7.00 הציע הנתבע לתובעת הצעת פרישה בפיצויים מוגדלים בסך 273,480 ₪. התובעת סירבה להצעה זו והמשיכה לעבוד בנתבע.
בשנת 2003 ביקשה התובעת לצאת לחל"ת על מנת להצטרף לבעלה לשליחות בחו"ל למשך 15 חודשים. הנתבע דחה את בקשתה.
ביום 6.7.03 שלח ב"כ התובעת מכתב לנתבע ובקש לבדוק אם ניתן לאשר לתובעת חל"ת כמבוקש, ולחילופין לאפשר לתובעת פרישה עם פיצויים מוגדלים. במכתב מיום 22.7.03 ב"כ הנתבע השיב כי ככל שהתובעת תחליט לסיים את עבודתה בנתבע, תהא זכאית לפיצויי פיטורים בשיעור 100% על פי החישוב הנוהג בנתבע.
ביום 20.8.03 הודיע הנתבע כי התובעת זכאית לנצל את כל יתרת החופשה העומדת לזכותה ועתידה להסתיים ביום 2.10.03, ועליה להתייצב חזרה לעבודה ביום 7.10.03.
אין מחלוקת כי התובעת לא התייצבה חזרה לעבודה, בין במועד זה ובין בכל מועד אחר.
ביום 8.9.03 שלח ב"כ התובעת בקשה נוספת לאשר לתובעת פרישה בתנאים משופרים. הנתבע דחה את הבקשה.
ביום 20.10.03 שלח הנתבע מכתב לתובעת לפיו נוכח העובדה שלא התייצבה חזרה לעבודה ולא הודיעה דבר בעניין, הבנק מקבל את התפטרותה ויבוצע גמר חשבון.
בתאריך 23.10.03 שלח הנתבע לתובעת מכתב התחשבנות בגין סיום עבודתה. בתאריך 24.11.03 שלח הנתבע את המסמכים פעם נוספת, לאחר שהתובעת לא חתמה על המסמכים.
ביום 3.12.03 שלח ב"כ התובעת מכתב לנתבע לפיו התובעת עומדת על זכותה לשוב לעבודה עם חזרתה לארץ והיא שומרת על זכותה לפעול כחוק כדי למנוע את הפגיעה בזכויותיה.
ביום 15.12.03 הנתבע השיב במכתב בו דחה את כל טענות התובעת.
ביום 7.6.04 הודיע ב"כ התובעת לנתבע כי התובעת תשוב לעבודה מיד לאחר החגים.
בתגובה מיום 29.6.04 השיב הנתבע כי התובעת סיימה את עבודתה בנתבע, בכך שעזבה אותה לתקופה ממושכת ביותר, הגם שהנתבע הודיע לה כי אינו מאשר יציאתה לחל"ת. בנסיבות אלה, התובעת אינה במסגרת חופשה ללא תשלום והיא לא תוכל לשוב לעבודה.
מיום 22.7.04 עד שנת 2012, היינו: במשך תקופה בת למעלה מ-7 שנים, לא נערכה כל התכתבות בין הצדדים או ב"כ.
ביום 22.1.12 פנה ב"כ התובעת לנתבע בפניה חדשה נוספת.
ביום 12.3.12 השיב הנתבע לפניה זו של ב"כ התובעת והעלה באופן מפורש את טענת ההתיישנות, (נספח 7 לבקשה לסילוק התביעה על הסף).
לאחר מכן, ביום 23.12.14 הגישה התובעת את כתב התביעה.
במסגרת התביעה עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בסך 273,480 ₪, כסכום פיצויי הפרישה המוגדלים שהוצע לתובעת בשנת 2000 ובתוספת הלנה.

דיון והכרעה:
הפן הנורמטיבי
מחיקת כתב טענות על הסף הנו סעד מרחיק לכת ומשכך בתי הדין לעבודה חזרו וקבעו כי: "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בית המשפט ביד קמוצה ובמשורה (ראה למשל ע"א (עליון) 796/80 פנחס אוחנה נ' עזרא אברהם.
עוד נקבע בפסיקה, כי בבתי הדין לעבודה קמוצה היד עוד יותר .בספרו "סדר הדין במשפט העבודה" (הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 4 עמ' 13), מתייחס ד"ר יצחק לובוצקי למדיניות בתי הדין לעבודה להשתמש במחיקה על הסף "ביד קמוצה ובמשורה", ומדגיש כי בנוגע לדחייה על הסף: "בעניין זה על בית הדין להיזהר שבעתיים, בהתחשב בעובדה כי דחייה על הסף תהיה בדרך כלל בבחינה "מעשה בית דין". (דב"ע (ארצי) 3-15/מז אפנר יצחק ואח' נ' מפעלי הדסה לחינוך; דב"ע נא/3-31 (ארצי) חיפה כימיקלים בע"מ נ' אברהם רמי כלפון, פד"ע כב518, ; דבע (ארצי) 3-195/נא תובנה מכונות תרגום בע"מ נ' עמיחי סגל).
וכן בע"א 693/83 פסח רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ קבע בית המשפט העליון:
"מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף".
יחד עם זאת, במקרים המתאימים, דחו בתי הדין לעבודה תביעות בשל התיישנות ( ע"ע 335/99 מושב בית אלעזרי – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שמעון לחמי; בש"א 4756/01 (תא) הסתדרות המורים בישראל נ' דניאל דותן).
בע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ ואח' קבע כבוד הנשיא אדלר:
"בראש אדגיש, כי אין במאפיינים של דיני ההתיישנות...כדי להוביל למסקנה שבתחום משפט העבודה, ובתוך כך בתחום יחסי העבודה הקיבוציים יפורשו דיני ההתיישנות בצמצום. יש טעם רב בכך שתביעות תוגשנה תוך זמן סביר מהמועד שבו נוצרה עילתן אנשים וגופים מכלכלים את מעשיהם למשך תקופה סבירה. מסמכים כמו כרטיסי עבודה, פנקסי חופשה, תיקים אישיים של עובדים ופרוטוקולים של ישיבות נשמרים לתקופה מוגבלת. כך בדרך כלל תקציבים של עסקים, ואף של אנשים פרטיים נקבעים מראש לתקופה בת שנה או מספר לא גדול של שנים... מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקבוע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו. משכך, הכלל הוא כי בתי הדין לעבודה אינם רואים בעצם העלאת טענת ההתיישנות משום חוסר תוך לב או פגם מוסרי כלשהו וממילא לא יפורש תמיד חוק ההתיישנות על דרך הצמצום . יש ליתן לחוק ההתיישנות תוקף מלא וליישמו בהתאם לתכליתו".
עינינו הרואות כי למרות הנטייה שלא לדחות תביעות על הסף, במקומות בהם שוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה, לא נמנע בית הדין מדחיית תובענות עקב התיישנותן ול בית הדין סמכות להורות על סעד זה.
בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים...".
בסעיף 6 נקבע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
בחוק נקבעו חריגים העוצרים את תקופת ההתיישנות, כך לדוג' בסעיפים הבאים:
"7. מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה...
11. בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".
31. בית המשפט העליון פסק באשר למידת ההוכחה הנדרשת כלהלן:

"על התובע המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים, והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673).
נטל ההוכחה על התובע להוכיח כי עניינו נכנס בגדר החריגים שבחוק ההתיישנות בסעיף 8 או 11."(דגש שלי ש.ש.)

מן הכלל אל הפרט

נדון בטענות התובעת כסדרן: התובעת טענה כי בעניינה חל סעיף 11 שכן בשל התנהלות הנתבע היתה במצב נפשי קשה עד למועד הגשת התביעה על ידה בדצמבר 2014 , וכי הייתה מטופלת בילד בעל צרכים מיוחדים.
התובעת לא עיגנה טענה זו במסמכים רפואיים או במסמכים אחרים כלשהם אף שנטל ההוכחה על שכמה כמפורט בפסיקה לעיל.
בנוסף, נוכח ההתכתובת העניפה בין ב"כ התובעת לבין הנתבע, לפני סיום עבודת התובעת וגם לאחר מכן, עד חודש יוני 2004, יש לדחות טענה זו. שכן לא מתקיים התנאי בחוק לפיו "בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותם" . גם לא מתקיים הנדרש בסע' 11 ולפיו " לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע".
התובעת קיבלה את מכתב עו"ד קרן שליט מטעם הבנק וסע' 3 בו ברורים וחד משמעיים.
לא למותר לציין כי התובעת כבר יצאה בעבר בשליחות עם בעלה ואישרו לה חל"ת. על כן הבנק הבהיר עמדתו כי כמדיניות חדל הבנק לאשר חל"ת לבן זוג היוצא עם בן זוגו לשליחות וכזו המדיניות כלפי כלל העובדים.דהיינו פעולת הנתבע כלפי התובעת הייתה בהתאמה למדיניות כוללת בבנק. התובעת צירפה זאת במסמכיה.
יתר על כן ,התובעת צירפה פניה מיום 8/9/03 למר לואי רוט יו"ר וועד העובדים, אולם אין מכתב ממנו התומך בבקשתה.דהיינו גם לא הוכחה תמיכת הוועד בה .
משלא שבה במועד בו קהע הנתבע כי תשוב מחופשה,נשלח מכתב מר יפרח מיום 20/10/03(נספח י"ג), ממנו עולה כי משלא שבה רואה בה הבנק כמי שהתפטרה. חרף זאת ענה ב"כ התובעת רק ביום 5/7/04(נספח י"ד), חצי שנה לאחר הפניה. אין הסבר להתנהלות זו של התובעת וגם לא הוצגה אסמכתא המהווה הצדקה לה או המעכבצת את ירוץ ההתיישנות.
יודגש כי ב24/11/03 נשלח לתובעת מכתב (נספח י"ז), אשר בשל חשיבותו נביאהו כלשונו:

ממכתב זה עולה כי חרף התנהגותה היה הנתבע מוכן לשמור על זכויותיה. עוד עולה ממנו כי נערכו עימה באותה עת שיחות טלפוניות כך שידעה מפורשות את עמדת הנתבע ומה חובתה לעשות.תוכן המכתב מדבר בעד עצמו.
עוד טענה התובעת כי לא נערכה התחשבנות ביחס לפיצויים המגיעים לה בסיום עבודתה, ואולם בניגוד לנטען, מהמסמכים שהגישה התובעת עצמה (נספח י"ח לכתב התביעה) עולה כי בתאריך 23.10.03 שלח הנתבע לתובעת מכתב התחשבנות בגין סיום עבודתה בו נעשה חישוב 100% פיצויי הפיטורים שהנתבע רצה לשלם לה . בתאריך 24.11.03 שלח הנתבע את המסמכים פעם נוספת, לאחר שהתובעת לא חתמה על המסמכים ובשיחה טלפונית טענה התובעת כי לא קיבלה את המכתב מיום 23.10.03. במכתב הובהר לתובעת כי כספי הפיצויים לא ישוחררו באם לא תחתום על המסמכים כמפורט לעיל .
בנוסף לאמור לעיל, רק בחודש ינואר 2012 שלח ב"כ התובעת מכתב נוסף לנתבע, אך מכאן שגם במועד זה היתה התובעת יכולה להגיש את התביעה, אולם לא עשתה כן.
לטענת התובעת מכתב ב"כ מיום 22.1.12 נותר ללא מענה ומשכך יש לראותה כמי שהפסיקה "באופן פורמלי לעבוד אצל המבקשת רק עם סיום ההתכתבות בין הצדדים וכי על כן יש לראות את מועד סיום עבודתה לעניין תחילת מרוץ מועד ההתיישנות רק בחודש 2/12". טענה זו אינה מבוססת, אינה מעוגנת בחוק או בפסיקה ואין לה על מה שתסמוך. התובעת ציינה בכתב התביעה במפורש כי הפסיקה לעבוד אצל הנתבע ביום 3.10.03 ומשכך זהו מועד סיום תקופת עבודתה ב נתבע. יתר על כן המכתב האחרון היה של הנתבע דווקא, אשר כן הגיב לפניותיה . לעומת זאת התובעת לא הגיבה למכתב בו נתבקשה לחתום על מנת לממש זכויותיה.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות כדלקמן: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". "עילת התובענה" הינה – "מסכת העובדות המהותית המזכות את הנושא (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)...".
היום שבו נולדה עילת התובענה הוא אפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את התובעת בקיום החיוב כלפי ה על ידי הנתבע . לטעמנו יום סיום יחסי העבודה ב- 2003. מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. דהיינו, אילו הגיש ה התובע ת באותו יום תביעה לבית הדין והי תה מוכיחה את כל העובדות המהותיות, הי תה זוכה בפסק דין. אולם לא עשתה כן.(ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק א"י בריטניה בפירוק, פד"י מד(2)) 265, 271).
מכל מקום אין בשליחת מכתב על ידי ב"כ התובעת כדי להאריך את תקופת העבודה ו/או לעכב את תקופת ההתיישנות .
עוד, בניגוד לטענת התובעת, כבר בהזדמנות הראשונה, במכתב מיום 12.3.12 העלה הנתבע את טענת ההתיישנות באופן מפורט.
לטענת התובעת, אין בחלוף הזמן כדי לפגוע בהגנת הנתבע שכן כל עדי ההגנה הרלוונטיים, שהיו מעסיקים ישירים של התובעת, ניתנים לזימון לעדות מטעם הנתבע. ראשית מדובר בטענה בעלמא, שאינה בידיעתה של התובעת כלל. מכל מקום, אין המדובר רק בעדים אלא אף במסמכים שייתכן ואינם בידי הנתבע נוכח כללי הביעור .
זאת ועוד, הרציונל שבקביעת דיני ההתיישנות אינו רק מפני פגיעה אפשרית בהגנת הנתבע, אלא הגנה על ערכים נוספים כגון זכות הנתבע לדעת מהן זכויותיו וחובותיו ומהם הכספים העומדים לרשותו, טעמים הקשורים בעצם חלוף הזמן אשר משתמע מהם ויתור והאינטרס הציבורי שבית המשפט יעסקו בבעיות ההווה ולא בעניינים שעבר עליהם הכלח .(ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס).
ביחס לטענתה החילופית של התובעת לפיה אף אם נכונה טענת ההתיישנות, נוכח גמישות היתר הנהוגה בבית הדין לעבודה ביחס לסדרי הדין, ניתן לדחות את טענת ההתיישנות ולדון בתביעה לגופה, הרי שאף טענה זו לא עוגנה אלא נטענה בעלמא ומשכך דינה להידחות. מדובר במקרה של שנים רבות של התיישנות ואף אין הסבר המגובה במסמכים לעיכוב מ-2012 ועד 2014.

סוף דבר:
נוכח כל האמור לעיל, בשים לב למועד סיום העבודה בשנת 2003, למועד הגשת התביעה בדצמבר 2014, היינו למעלה מ-11 שנים לאחר מכן, ומבלי שהוכחה ולו בראשית ראיה טענת התובעת באשר למצבה הנפשי, וכעולה מהתביעה התובעת הי יתה מיוצגת לאורך השנים ומודעת לזכויותיה, טענותיה בדבר ההתיישנות נדחות , ו יש לקבל את הבקשה של הנתבעת ולהורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.
עניין זה נדון לאחרונה בהרחבה בע"ע 4143/06 אברהם שלומוב וחנה שלומוב נ' בית החולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים) ומדינת ישראל (נבו) ניתן ביום 7.1.2010 (להלן: "פס"ד שלומוב) בפסק דין זה מסכם בית המשפט העליון: "קיצורו של דבר, שהמסמכים שצורפו לכתב התביעה מדברים בעד עצמם ועולה מהם כי המערער היה בקי ורגיל בעמידה על זכויותיו:
יפים דברי בית המשפט העליון וכן כל המסכת שפורטה בו בהתאמה גם לענייננו".
ראו גם בשא (י-ם) 1449/09 קופת קרן מקפת מרכז פנסיה ותגמולים נ' קופרמן אדריאן אברהם.
חוק ההתיישנות קובע מהו פרק הזמן העומד לתובע לצורך הגשת תביעתו, היינו מה פרק הזמן שיחלוף ממועד היווצרות העילה ועד המועד האחרון שבו ניתן יהיה להגיש תביעה בגין אותה עילה, מאזן בין מספר אינטרסים שאינם מתיישבים זה עם זה בהכרח: הכרה בזכותו של בעל דין להביא את עניינו בפני הערכאות, היכולת של הנתבעת להתגונן, בפני התביעה, הקושי בשמירת ראיות, חלוף הזמן כהודאת התובע בויתור על תביעתו, זכותו של נתבע לכלכל את צעדיו בהנחה כי אחרי שנים רבות לא תוגש נגדו תביעה, אינטרס הציבור שבתי המשפט יעסקו בסוגיות שטרם אבד עליהן הכלח (ע"ע 346/05 שלמה שלום נ' אלה קוזמינוב, ניתן ביום 15.6.06).
לא התעלמנו מנסיבות חייה של התובעת כמפורט בכתבי הטענות ומתוצאות החלטה זו , אולם אין די בכך כדי לשנות מההחלטה, בהתאם לחוק ולפסיקה, כמפורט לעיל. מכתבי גמר חשבון נשלחו לה פעמיים והיא ידעה עליהם וחרף זאת חדלה.
למצב התובעת ובני משפחתה ולדחיית טענותיה תהא השלכה על ההוצאות שיוטלו.
לפיכך, דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה כולה להידחות על הסף בשל התיישנות עילת התביעה.
נוכח כל האמור לעיל, משהתובעת חדלה לעבוד לפני שנים ובהיקש ממדיניות בית הדין ביחס לפנסיונרים, כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"א תמוז תשע"ו, (17 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
מר מלול

נציג ציבור מעסיקים
מר שחף

שרה שדיאור, שופטת