הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 48494-11-14

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר חיים עזר שוחט
נציג ציבור (מעסיקים) מר פנחס הומינר

התובע

1. מחמד צביח תושבי איו"ש 919061853
ע"י ב"כ: עו"ד בשיר עיסא
-
הנתבע
1. קיבוץ בית הערבה חברות 510791721122753
ע"י ב"כ: עו"ד גולשמיט אילן ומיכל גורן

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע , הטוען לעבודה בנתבע משך 8 שנים, לדמי הבראה, חופשה, שכר מינימום, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי הודעה על תנאי ההעסקה ואי מתן תלושי שכר.
הנתבע טען, כי התובע לא היה עובד של הנתבע וודאי לא ב-8 השנים הנטענות, ולא ב-7 השנים הקודמות למועד הגשת התביעה וכי חלה התיישנות על כלל רכיבי התביעה לתקופה הקודמת ל- 23/11/07 כך גם התיישנה התביעה בגין חופשה ופיצויי הלנה.
התביעה הוגשה בחלוף 4.5 שנים מסיום העבודה הנטען ע"י התובע .
התביעה לחופשה נדחתה בשל התיישנות (החלטה מיום 16/6/15 עמוד 2 לפרוטוקול).

העובדות

  1. התביעה לחופשה נדחתה.
  2. התביעה הלנה התיישנה.
  3. הפרשי שכר התיישנו מיום 23/11/07.

המחלוקת
האם התקיימו  יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע.
ככל שהתקיימו יחסי עובד מעביד, חלוקים הצדדים כלהלן:
ככל שהתקיימו יחסי עובד מעביד, האם מדובר בעובד עונתי האם הייתה רציפות העסקה, וככל שכן לאיזה תקופה.
ככל שהתקיימו יחסי עובד מעביד, באיזה ענף משק עבד התובע ובאיזה תקופות ובאיזה היקף עבודה ומה שיעור השכר.
כתוצאה מהקביעות בסעיף 2 ו-3 מהם הזכויות להם זכאי התובע מכוח העסקה זו, אם וככל שהייתה לרבות הפרשי שכר, דמי הבראה.
מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע וכתוצאה האם זכאי לפיצויי פיטורין והודעה מוקדמת.
האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מסירת הודעה ואי הפקת תלוש ובאיזה שיעור.
מה משמעות השיהוי בהגשת תביעה זו.
מה משמעות רישיונות העבודה באיו"ש ומה משקלן הראייתי.

הכרעת הדין
נטל ההוכחה
נטל ההוכחה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד מוטל על כתפי התובע (דב"ע שנ/3-147 מלונות דן בע"מ נ' מיכאל ברנט פד"ע כג' 176). במקרים בהם מצא המחוקק לנכון להעביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע קבע כן במפורש בחוק.
התובע טען כי עבד בשירותי הנתבע 8 שנים מיום 29/9/02 עד ליום 31/8/10, 6 ימים בשבוע מ- 06:00-16:00.
התובע טען לצירוף היתרי עבודה לכתב התביעה כנספח א' אולם אלה לא צורפו. בפרוטוקול הדיון מיום 16/6/15 העלה זאת בא כוח הנתבע, ובא כוח התובע הודה שלא צירף נספח לכתב התביעה.
לתצהיר התובע (שהוגש ביום 16/12/15) צורף תדפיס רישיונות - דו"ח 300 הנושא לוגו של המנהל האזרחי (נספח א') כמו כן צורף מכתב הנושא לוגו של קיבוץ בית הערבה (מצולם באלכסון ) מיום 6/7/05 ובו כתוב ברישא "לכל המעוניין" . בנוסף צורף מסמך " היתר עבודה במרחב חטיבת הבקעה " מסמך זה מציין בסופו כי תוקף האישור מ11/01/05 עד תאריך 31/03/05 וכן כתוב "מסמך זה הינו אישור בטחוני בלבד!" אין חתימות של אף אחד על המסמך.
צורפו שני תצהירי עדות ראשית מטעם התובע- האחד של עייאד דרגמה אליו צורף נספח היתר מעבר חטיבת הבקעה מ-04.03 ( היום בתאריך מחוק ולא ניתן לקריאה ) עד 30.06.03 חתום. כן צורף היתר עבודה בחטיבת הבקעה על שם המעסיק :תומר עוזרי מתאריך 01/04/05 עד התאריך 31/07/05 חתום רק ע"י הרבש"ץ והקב"ט, לא חתום ע"ח מח"ט הבקעה. מסמך נוסף – היתר עבודה מרחב חטיבת הבקעה על שם מעסיק תומר עוזרי, אין מועד תוקף לאישור והוא חתום לכאורה ע"י הרבש"ץ בלבד, מסמך נוסף – היתר עבודה במרחב חטיבת הבקעה, מעסיק : תומר עוזרי .אין תאריך תוקף לאישור וחתום לכאורה ע"י הרבש"ץ. מסמך נוסף על שם המעסיק גיא הדיה- אין תאריך (תאריך בלתי קריא) המסמך חתום. מסמך נוסף- קיבוץ בית הערבה עם שמות של עובדים בענף גידולי השדה בתוקף עד 30/06/02.
התצהיר השני של עמאד דרגמה אליו מצורפת תעודת עובד ציבור המתייחסת לתאריכים 10/07/1971- 05/01/2013 כאשר מטרת ההיתר היא מסחר עבור אעיד חמדאן גודי דרגמה ת.ז XXXXXX509 ( ת.ז של נותן התצהיר), היתר מסחר זה מתייחס לתאריכים עד נובמבר 2005 . זה אינו היתר עבודה. היתר מסחר שונה במהותו. מנובמבר 2005 לא רשום יעד ההיתר כאשר היתר ההעסקה מסוג בקעת הירדן ורשום בו כי הרישיון בוטל ב29/08/06 ובוטל ב29/10/06 ובוטל ב16/11/06 וב-25/12/06 , ב8/03/07 ב-18/04/07 ב-10/06/07 ב17/09/07 וכך הלאה כל שלושה חודשים עד 7/12/09. ההיתר עד 31/05/10 מאפשר תעסוקה בישראל. התאריך האחרון לתעסוקה בישראל הוא 25/02/12 לפי תעודת עובד הציבור אשר ניתנה ביום 05/11/13.
תצהיר נוסף ניתן מטעם עמאד דראגמה ת.ז XXXXXX311 דהיינו עד שונה מהעד עמאד דראגמה המוזכר בסע' 6 לעיל . לתצהיר עד זה אף שכתוב שיש עותק מהיתרי הכניסה כנספח א' לא צורף עותק של נספח א'.
בתצהיר התובע נכתב כי עבד בנתבע " קיבוץ בית הערבה" 8 שנים מיום 29/9/02 ועד 1/08/10, 6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום מ06:00 בבוקר עד לשעה 14:00 (סעיף 3 לתצהיר). בתצהיר עייאד דרגמה כתוב בסעיף 2 כי עבד בבית הערבה מיום 27/05/1993 עד ליום 31/01/13 במשך 7 ימים בשבוע. "באותה תקופה עבדתי יחד איתי מר מחמיד צביח (להלן : התובע)". (דגש שלי ש.ש.)
בתצהיר התובע כתוב שעבד 6 ימים, בתצהיר עייאד (ת.ז XXXXXX509 ) כתוב שעבד 7 ימים יחד אתו, הכיצד?
בתצהיר נוסף של עד מטעם התובע בסעיף 3 כתוב : "הנני להצהיר כי עבדתי בשירות קיבוץ בית הערבה (להלן: "הקיבוץ") מיום 27/05/1993 עד ליום 31/01/13 במשך 6 ימים בשבוע, באותה תקופה עבדו יחד איתי ה"ה אחמד דרגמה, טארק דרגמה ופאייק דרגמה (להלן: "התובע"). (דגש שלי ש.ש.)
לא למותר לציין כי תצהיר זה שצורף הוא אינו עבור התובע נשוא ההליך בתיק זה, ששמו מחמד צביח. חרף זאת צורף התצהיר לתצהירי התובע מר צביח .
בתצהיר מר עמאד דרגמה (ת"ז XXXXXX311) מצויין כי עבד מ-1994 עד 10/10, 6 ימים בשבוע, ובאותה תקופה עבד איתו מר מחמד צביח. בניגוד לתצהיר עייאד דראגמה .
התובע נחקר ואישר שעבד 6 ימים כל שבוע, רוב הזמן (עמ' 8 שורות 22-25).
הנה כי כן, כולם עבדו כל התקופה יחד ובכל זאת חלק עבדו 6 ימים בשבוע כל התקופה וחלק וחלק עבדו 7 ימים בשבוע כל התקופה .. מדובר בחוסר מהימנות וחוסר עקביות כבר בשלב הגשת התצהירים .לא למותר לציין כי העד שכתב 7 ימים התכחש בחקירתו לתצהירו זה.
בנוסף העדים נחקרו על תצהיריהם. בראשית הפרוטוקול התברר כי מר מוחמד צביח עבד יחד עם בנו, אבל הגם שהבן היה באולם, לא הגיש תצהיר. לדבריו עבד עם הבן עד 2010, והבן עבד ב-2009 עד אולי 2010, "אני לא יודע בדיוק" (עמ' 4 שורות 22-29). באשר לעדים, מציין התובע כי הגיעו אתו שני עדים. "התחלנו לעבוד ביחד ויתכן שאיאד התחיל לפניי. כשאני הגעתי לעבוד שם הוא היה שם. ש. אתה ועמאד הגעתם ביחד? ת. בערך . אני התחלתי לעבוד ב-2002. ש. כשעמאד אומר שהתחיל לעבוד ב-94 הוא משקר? ת. לא, אנחנו התחלנו לעבוד במשך תקופה ארוכה ביחד. אבל בדיוק איזו שעה, תאריך, יום... מה שקשור אלי אני זוכר. היה בערך באוקטובר 2002. ש. מתי סיימת? ת. סיימתי ב-2010 בחודש אוגוסט. ש. וביחד איתך סיימו גם שני העדים עמאד ואיאד? ת. כן" (עמ' 5 שורות 1-17).(דגש שלי ש.ש.)
ברי כי האמור בתצהיר עדים אלה כלל לא עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע, וגם בכך יש כדי להצביע על חוסר מהימנות בכל עובדה ביחס לתקופת העבודה הנטענת .
כפי שציינו לעיל, נטל ההוכחה על התובע ביחס לתקופת העבודה ולהיקפה.
באשר למועד ואופן חתימת התצהירים נשאל התובע אם הוא ובנו חתמו על התצהיר באותו יום. " כן, בערך באותו יום עם העו"ד". ש. מה זה בערך? באותו יום או לא?. ת. באותו יום – ב-2014. יתכן שבנובמבר. ש. זו החתימה שלך? ת. כן. ש. מתי חתמת? ת. חתמתי ב-2014. ש. בפני מי חתמת? ת. הבן שלי נכח והעדים נכחו יחד איתי. שני העדים. החתים אותי עו"ד באשיר.
...
ש. אני מראה לך את התצהיר שנתן הבן שלך בתיק שלו שהתנהל הבוקר. תאשר לי שהתאריך שמופיע הוא 4.1.16. ת. אני לא הבנתי. ש. מה כתוב פה? ת. 4.1.16.
...
ש. תאשר לי שבתצהירך מופיע שחתמת באיזה תאריך? ת. 15.12.15. ש. באותו יום, עמאד גם היה איתך במקום שחתמתם? ת. כן, הוא נכח יחד איתי וגם העדים. ש. וארבעתכם חתמתם? ת. כל אחד חתם על המסמכים שלו. אני על שלי, הם על שלהם. ש. גם הבן שלך היה? ת. כן. כולנו נכחנו. ש. איפה זה קרה. ת. ברמאללה. ש. איפה ת. הוא הגיע ברכב שלו, אנחנו עמדנו, הוא היה בתוך הרכב. וחתמנו. הראה לנו את זה, וחתמנו. כל אחד מה שהוא ביקש ממנו, חתמנו. ש. הוא לא הקריא לך, רק נתן לך וחתמת. ת. לא, הוא הקריא לי. על מה אני עומד לחתום. ש. לפני כן דיברת איתו על התביעה? ת. בטח. דיברתי איתו. ש. כל מה שכתוב בתצהיר עליו חתמת נכון? ת. על פי מה שאמר, אני חתמתי. מה שהוא אמר לי. מה שחתמתי לו זה שאני נותן לו יפוי כוח על מנת שייצג אותי, ושיגיש תביעה כדי לדרוש זכויות שמגיעות לי. ש. ראית את התצהיר של הבן שלך? ת. ראיתי כשהוא חתם על המסמך. ש. ראית על מה הוא חתם? ת. אותו דבר. תביעה שבה הוא מבקש זכויות. ש. אז ההבדל היחיד ביניכם הוא התאריכים? ת. לא יודע" (עמ' 5 שורה 18 עד עמ' 6 שורה 32). (דגש שלי ש.ש.)
מעדותו של התובע עולה כי חתם על התצהיר בעומדו מחוץ למכונית עם בנו ועם העדים הנוספים. עורך הדין היה " בתוך הרכב" . לא למותר להזכיר כאן את כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 סעיפים 3 ו- 4 ובפרט 3 (ג) ,המחייבים את עו"הד לעניין " קבלת הלקוח " בנסיבות ההולמות את כבוד המקצוע."
יודגש כי חרף עדות התובע על חתימה בצוותא, התאריכים על התצהירים שלו ושל בנו אינם זהים . כך למשל התצהיר שלו שהוגש בתיק זה נחתם לכאורה ביום 15.12.15 בפני עו"ד באשיר עיסא. התצהיר של איאד דרגמה (תצהיר ראשון) נחתם אף הוא ב-15.12.15. התצהיר השני של איאד דרגמה שצורף נחתם ב-11.9.14 כשהוא מאושר ע"י עו"ד באשיר עיסא אשר באישור התצהיר מוחק את השם שהיה כתוב ומתקן בכתב יד גם את השם וגם את תעודת הזהות. בתצהיר של עמאד דרגמה תאריך החתימה אינו מופיע כלל, נותר פתוח והחתימה היא של עו"ד באשיר עיסא.
ברי אפוא כי עדות התובע המשיח לתומו בדבר מועד ומעמד חתימת התצהירים לא מתיישבת עם המופיע בתצהירים. יש פגמים של ממש באופן אישור התצהירים, במועדים שמצויינים בהם, בניגוד לעדותו של התובע, ובתיקונים שבוצעו בכתב יד ובמחיקות , כאשר התצהיר השני שצורף, של איאד דרגמה ניתן עבור תובע אחר בכלל ששמו פאייק דרגמה.
בעניין אי כשרות תצהירים, אשר נגבו לעניין אחר מההליך אליו צורפו אמר בית המשפט את דברו בבש"א 329/89 קרן הופר נ. בנק לאומי לישראל פ"ד ל"ג (4)756 (פורסם בנבו). שם נקבע כי כי צירוף צילום של תצהיר שהוגש במקורו כתמיכה להליך אחר והמתיימר לתמוך בבקשה הנוכחית הינו מעשה פסול, הגובל בהטעיית בית המשפט, ואף נשקל אם יש בדברים משום עבירה של זילות בית המשפט (סעיף 255 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) או עבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. אולם אנו לא נכנס לעובי הקורה בעניין זה. נחיצות העניין לצורך העדר תוקף או משקל לתצהירים .
די בפגמים האלה בתצהירים כדי לשלול את תוקפם של התצהירים ושל האמור בהם, באשר לא מדובר בפגם אחד קטן ושולי, אלא בפגמים מהותיים של אופן יצירת התצהירים, מועד חתימתם, הדרך בה נחתמו באמצע רחוב ברמאללה, מחוץ לרכב. כל אלה פגמים אשר די בהם כדי לערער עד היסוד את גרסת התובע. לכך יש להוסיף את הסתירות בתוכן התצהירים, והסתירות אל מול העדויות בחקירות הנגדיות.
למרות האמור ויחד עם זאת, נבדוק גם את זכאות התובע לגופו של עניין ונבדוק את מהות התביעה.
התובע מציין בתצהירו כי קיבל את ההוראות ממר תומר, מנהל בשטח מטעם הנתבע (סעיף 5 לתצהיר) וכן החלה עבודתו אף לפני עם :"ה"ה חביב כץ ואבי צבי נציג הציבור כיום...". התובע נשאל: אתה יודע מי זה אבי צבי? ת. לא, לא מכיר" (עמ' 7 שורות 12-13) (דגש שלי ש.ש.) . ברור, אפוא, שהתובע אינו יודע כלל מה כתוב בסעיף 8 לתצהירו.
גם באשר לאופן התשלום של השכר מעיד התובע: "תומר נתן לראאיד וראאיד נתן לנו. תומר היה מדבר עם האחראי על העובדים, ראאיד. ש. את הכסף קיבלת מראאיד? מי נתן לך? ת. ראאיד. היה מביא את זה מתומר. תומר נתן לו את הצ'ק, לראאיד, ולפעמים הייתי הולך ופורע את הצ'ק אצל חלפן מיריחו" (עמ' 7 שורה 16-19). הנתבע הוכיח כי התובע קיבל את התשלום, מראאיד. יתר על כן התובע מאשר שהוא עצמו היה פורע את השיק אצל חלפן ביריחו. על כן עדותו כי קיבל את הכסף מתומר (עמ' 7 שורות 12-13) נסתרה על ידו בהמשך עדותו ובאותה נשימה.
התובע עומת עם הנספחים שצורפו לתצהירו. ראשית יש לומר כי לא הבין ולא הכיר את המסמך שהוצג לו (עמ' 7 שורות 21-23). הוא נשאל על כך אם הסבירו לו, "ת. הסבירו לו. היו ברשותי רישיונות עבודה ואני מסרתי לו אותם. ש. מי זה לו? ת. לבאשיר" (עמ' 8 שורות 2-5). עוד ציין "כל רישיונות העבודה היו מקבלים מקיבוץ בית הערבה" (עמ' 7 שורה 28). אולם דו"ח 300 שצורף לתצהירו כנספח א' אינו מזכיר את בית הערבה ולו פעם אחת. בדו"ח זה פרטי המעסיק לשנת 2006 הם "עמאר קאסם אבו מוכסן" ומשנת 2007 "מר ראאיד דרגמה".כאמור בית הערבה אינו מופיע בדו"ח 300.
באשר לנספח של בית הערבה, "לכל המעוניין", מסמך זה נושא תאריך 6.7.05 ובו כתוב: "להלן העובדים שעובדים אצלנו ב-3 שנים לשביעות רצוננו ואנו מעוניינים שימשיכו לעבוד בגד"ש בית הערבה: 1. מוחמד צביח, ת"ז XXXXXX853." החתום על מסמך זה – "מרכז גד"ש, תומר עוזרי, קיבוץ בית הערבה". לכל היותר ניתן ללמוד ממסמך זה כי התובע עבד עד 06/07/05. על כן, משהגיש את התביעה בנובמבר 2014, התיישנה כולה בלי יוצא מן הכלל.
באשר למסמך של היתר עבודה במרחב חטיבת הבקעה, אמנם מדובר ביישוב בית הערבה, אך שם המעסיק הוא תומר עוזרי, ובאשר למוחמד צביח ששמו מופיע בסעיף 16 במסמך, גם מסמך זה מתייחס ל-11/01/05 עד 31/03/05, דהיינו, ככל שעבד אצל מר תומר עוזרי, התביעה התיישנה. יודגש כי על המסמך כתוב "מסמך זה הינו אישור בטחוני בלבד!", מודגש במקור עם קו מתחת. מסמך זה כלל אינו חתום ע"י אף אחד, ולכן אין כל משקל למסמך, גם אם כתוב עליו בכתב יד.
התובע לא הרים את נטל ההוכחה על תקופת או היקף העסקה בבית הערבה במסמכים שהגיש התובע כאסמכתא לתצהירו ולתצהירי עדיו ולעבודתו בבית הערבה. הראשון כלל לא מופיע בו בית הערבה כמעסיק, השני – התיישנה ההעסקה, והשלישי - המעסיק אינו בית הערבה אלא אדם פרטי, ואף הוא התיישן, אינו חתום וחסר משקל ראייתי.
בעדותו מציין התובע: "הרישיונות נמצאים בפניכם. אנו מגישים בקשה לקבל רישיונות. היו מביאים לנו רישיונות. אחת הפעמים הלכנו כל העובדים ליריחו והנפיקו לנו שם רישיונות עבודה" (עמ' 7 שורה 31). עוד נשאל אם יש לו מסמכים בהם מופיע שם קיבוץ בית הערבה לאחר חודש 11/07 (מועד ההתיישנות). על כך ענה: " אני לא יודע מתי בדיוק הפסיקו לתת לנו רישיונות עבודה, מתי זה היה. כל הרישיונות שהיו נותנים לנו על מנת לעבור דרך המחסום. אני לא יודע מתי הפסיקו לתת לנו רישיונות עבודה" (עמ' 8 שורה 6 עד 11).
התובע העיד שהיה מפקח אצל ראיד(ע' 10 ע' 11), וערך רישומים אף אלה לא הוגשו.
משמסר את כל המסמכים לעורך דינו, אין לנו אלא מה שהוצג בהליך, ומה שהוצג לא מוכיח את התביעה.

התמורה הנטענת
באשר לתמורה, מציין בחקירתו התובע: "בערך הייתי מקבל ליום 70-75, בהתחלה היינו מקבלים 60 וזה עלה ל-70... ב-75 הם סירבו לשלם לנו וזה גרם לכעס ופיטרו אותנו. ש. הסיפור היפה שאתה מספר, איפה זה מופיע בתצהיר? ... ת. אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת. לא שאל למה סיימת את העבודה, רק עכשיו. ש. למה הסיפור שלפיו ביקשת העלאת שכר לא כתוב לא בתביעה ולא בתצהיר? ת. לא יודע. תשאל את העו"ד שלי" (עמ' 8 שורה 28 עד עמ' 9 שורה 5) (דגש שלי ש.ש.) .
בתצהירו בסעיף 4 כתוב: "במשך תקופת עבודתי קיבלתי סך 70 ₪". לא כתוב דבר וחצי דבר ממה שה עלה בחקירה הנגדית על שינויי השכר, העלאת השכר או הבקשה להעלאת שכר. חזקה שלו היה זה המצב העובדתי, היה בא לידי ביטוי בתצהיר. אף בכך יש כדי לערער את אמינות התצהירים והעדות. מדובר בעדות כבושה ולא אמינה.

היקף העבודה
באשר לשעות העבודה, נשאל עד איזו שעה עבד איאד דרגמה, וענה: "כמונו, מ-06:00 - 14:00. כולנו נכנסים ויוצאים באותן שעות". בניגוד לתצהיר מטעם עד מטעמו המדבר על 7 ימים כמפורט לעיל .
התובע נשאל באיזה גידולים עבד וענה: "עגבניות שרי, פלפל, מלון, אבטיח"(ע'9 ש' 9). לגרסתו אלו הענפים שהיו מגדלים. בתצהיר (סע' 4) כתב "פלפל בצל מלון ואבטיח.". אין זהות בענפים ובגרסה.
הנה כי כן בשום נושא אין קוהרנטיות בין העדות לתצהיר. גם אם לכאורה לא מדובר בעניין חשוב- סוג העבודה. אי הדיוק מצביע על כך שאינו יודע מה כתב בתצהיר- מה שמאיין את משקל התצהיר, ואינו יודע בעצמו במה עבד.

המעסיק
התובע העיד כי ראיד היה האחראי עליו כמו גם על עובדים אחרים: "ראיד הוא האחראי על העובדים בקיבוץ. מה הוא יבוא להעיד לטובת כל העובדים. הוא היה אחראי על כל העובדים"( ע'11 ש' 17,18).בהיתר שהגיש התובע ראיד רשום כמעסיק. ראיד גר בכפר של התובע ולו רצה יכול היה להביאו לעדות על מנת לסתור את טענת ה"קבלן" של הנתבעת. זאת לא עשה ויזקף לחובתו.
ראיד גם הסיע את התובע לעבודה.(ע' 10 ש' 13-15) .התובע נשאל מי היה הנהג וציין: "אני הייתי הנהג. ש.אמרת שראיד נהג. ת. לא. לאשאלת אותי אם ראיד הביא אותנו. ש. שאלתי מי הסיע. ת.היה מדובר באוטובוס,אני נהגתי באוטובוס, הרכב היה שייך לריאד "(ע' 10 ש' 21-27). ברי כי גם עניין זה לפיו נהג ברכב של המעסיק תומך בכך שהמעסיק היה מי שאחראי על כל העובדים. סוגית היותו נהג לא הוזכרה בתצהיר ולא בכדי. התובע נשאל אם שולם לו בגין הנהיגה באוטובוס. בעניין זה לא ענה תשובה ישירה(ע' 10 ש'30 עד ע' 11 ש' 8). אולם מתשובותיו עולה כי נתנה תמורה בגין ההסעה בהתחשבנות של ראיד עם הקיבוץ. התובע מוסיף כי : "עבדתי כמו מפקח על העובדים, הייתי רושם.." (דגש שלי ש.ש.) כלומר, הייתה לו הזדמנות לרישום וחרף זאת לא הציג ראיות כאלו של רישום העבודה.
כך גם בעניין ההיקף של העבודה בעונות, עדותו אינה עולה בקנה אחד עם עדות העד מטעמו עאיד .(עמ'9 ש' 22 עד ע' 10 ש' 3, מול ע' 11 ש' 23). התובע טוען ל100 פועלים והעד טוען ל-300 פועלים. שוני מהותי. עדות זו ביחס לעונות נסתרה ע"י תצהיר בן צבי מטעם הנתבעת (סע' 11-12) עליו לא נחקר.
זאת ועוד, על פי תצהירו היה התובע מקבל הוראות מתומר וששון. בכתב התביעה (ס'5 )מופיע תומר בלבד. בעדותו ראיד . ראיד האחרא י ובסיכומיו (ס' 12 ) חביב.
על כן לא הוכח מבחן הפיקוח ע"י הנתבע או מי מטעם הנתבע ובהעדרו אין בסיס לתביעה.
עד כה ראינו כי התובע כשל בהוכחת תביעתו ולא הרים את הנטל המוטל על כתפיו. אולם התובע טען כי הנטל על הנתבע וכי על הנתבע להרים הנטל. נבדוק טענה זו.

טענות התובע לתשתית תביעתו

התובע טען כי שני מבחנים יהוו את התשתית לתביעתו, האחד מדיני הראיות, הימנעות בעל דין מהבאת עדים רלוונטים והשני מבחני הגדרת יחסי עבודה , כקבוע בפסיקה.
לגרסת התובע הנתבע לא הביא לדיון את העד מר תומר עוזרי, ובכך כשלה ההגנה.
עוד טען כי הקביעה לגבי קיום יחסי עבודה בין צדדים תלויה בתכלית החקיקה(דנג"צ 4601/95 סרוסי נ. בית הדין לעבודה פ"ד נב(4) 817).על כן לטענתו , היתרי עבודה פיקטיביים ע"ש ראיד דראגמה ועמאר אבו מחסן ,אין בהם לשלול יחסי עבודה בין התובע לנתבע. בפרט עת מתקיימים המבחן המעורב ומבחן השליטה ביחסי התובע והנתבע.
התובע סמך טענתו על האמור בפסק דין ע"ע 347/03 אופרשיאן וואינה נ. מונדי שירותי כח אדם בע"מ (פורסם בנבו)(להלן: עניין דניה סיבוס) שם נקבע לגבי המשתמש דניה סיבוס כך:"
"קיום יחסי עבודה עם המשיבה 2 –
[7] לאחר עיון בחומר הראיות נחה דעתי, כי המערער הביא די ראיות לתמיכה בטענתו כי חברת מליבו היתה אף היא מעסיקתו. אבאר:
[א] בראש ובראשונה, קובעת אשרת העבודה של המערער כי הוא רשאי לעבוד אצל "חברת מליבו ישראל בלבד".
[ב] המערער עבד כל העת באתרי בניה שונים של חברת מליבו. תמיכה לכך תמצי בתלושי שכרו של המערער בהם מופיע תחת הכותרת "שם המחלקה" אתר הבניה בו הועסק המערער;
[ג] הוראות הביצוע לעבודתו של המערער ניתנו מפי מפקח מטעם חברת מליבו וכלי העבודה היו אף הם של חברת הבניה. [4]
לטעמי, חברה קבלנית המקבלת אשרה להעסקת עובד זר, אינה יכולה ל"השתחרר" מחובותיה החוקיות בגין תקופת העסקתו באמצעות העסקה פורמאלית על ידי חברת כח אדם. החברה הקבלנית בענייננו היא המשתמשת בשירותיו של המערער, היא הנותנת לו את הוראות הביצוע, ומעל לכל, היא בלבד בעלת אשרת העבודה להעסקתו בישראל. לעניין זה ניתן ללמוד ואף להחיל את שנפסק בפסק הדין א. דורי [5] שאימץ את הלכת תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי [6] , בה חויב קבלן ראשי, שהיה "המשתמש", בתשלום שכר העובדים ונקבע כי על הקבלן הראשי מוטלת חובה לוודא את תשלום שכרם של עובדי קבלן המשנה. לדידי, הלכה זו יפה וראויה ליישום גם במקרה דנן."(דגש שלי ש.ש.)
כמו כן טען התובע כי יש להסתמך על פס"ד תע"א 11500-09 מוחמד חסן עגרמה נ. שפיר הנדסה אזרחית וימית (פורסם בנבו) (להלן עניין שפיר) שם הכיר בית הדין בחובה שעל המעביר שבחצריו העובד עובד לוודא שהעובד לא ינוצל ע"י חברת כח אדם.
מצויין שם ע"י בית הדין :"
בנסיבות העניין, ובפרט בשים לב לכך שאין חולק כי התובע עבד באתרי הנתבעת, אנו מתקשים לקבל את טענת הנתבעת לפיה רישומה כמעבידה בשירות התעסוקה היה מטעמים פורמליים בלבד וכי אין לו כל משקל ראייתי.
9.אנו סבורים, כי העובדה שהתובע נכנס לישראל לפי אשרת עבודה על שם הנתבעת והועסק באתריה, מקימה חזקה שבעובדה כי הנתבעת הייתה מעסיקתו של התובע, כך שנטל הראיה, להפריך חזקה זו, עובר לפתחה של הנתבעת. על הנתבעת לשכנע כי היא לא העסיקה את התובע, וכי התובע הועסק על ידי איזו מהחברות שנשלטו על ידי סולימאן."(דגש שלי ש.ש.)
הנתבע טען לחוסר יריבות כלל . הנתבע טען כי התובע לא עבד בחצרי הנתבע, וכי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע לנתבע . הנתבע הפנה לפסיקה ולפיה נטל הוכחה מונח על כתפי התובע. לחילופין נוכח המסמכים שהגיש התובע טען כי התובע הועסק ע"י קבלן כח אדם.
כבר ברישא יודגש כי שלא על פי פס"ד סיבוס ופס"ד שפיר לעיל. אין כל היתר על שם הנתבע והנוגע לתובע. משכך, יש לאבחן לחלוטין את פסקי הדין עליהם הסתמך התובע נוכח שוני מהותי בתשתית העובדתית כפי שנפרט להלן.
הפסיקה קובעת כי נטל ההוכחה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד מוטל על כתפי התובע (דב"ע שן/3-147, מלונות דן בע"מ נגד מיכאל ברנט, פד"ע כג' 176). במקרים בהם מצא המחוקק לנכון להעביר את נטל ההוכחה על הנתבע, קבע כן במפורש בחוק.
בכתב התביעה טען התובע כי עבד בתחום החקלאות בשירות הנתבע. ביחס לתחומי החקלאות עדותו לא הייתה תואמת את התביעה והאמור בתצהיר. בעניין התמורה , נתגלו סתירות וכך גם בעניין מי שהיה האחראי ונתן הוראות- הכל כמפורט בהרחבה לעיל.
המסמכים שצירף בעלי משקל אפסי נוכח הניתוח של מהותם לעיל. כך ביחס לרשימות שצורפו לתצהיר עדי התובע כפי שפורט בהרחבה לעיל. הם מתייחסים לתקופות קצרות ולא רלוונטיות לתובע אשר אינו מופיע בחלקם.
על כן לא מתקיימים בתובע התנאים שבפס"ד סיבוס " בראש ובראשונה, קובעת אשרת העבודה של המערער כי הוא רשאי לעבוד אצל "חברת מליבו ישראל בלבד". או בפס"ד שפיר :" לפיה רישומה כמעבידה בשירות התעסוקה". הלכה למעשה אין במסמכים שצירף התובע לתצהירו ולתצהירי עדיו, דבר הקושר אותו לנתבע.
עוד, טענת התובע היא כי לגבי עובדים אחרים, שני עדיו, שעבדו יחד איתו, ושלגביהם יש רשימה, ומכוחה ניתן להקים יחסי עובד ומעביד בינם לבין הנתבע קיבוץ בית הערבה וכתוצאה גם בינו לקיבוץ.
זו הטענה העולה לכאורה מתצהיריהם כי עבדו עם התובע בתקופת עבודתו. אולם תקופות עבודתו אינן מקבילות לתקופות העבודה של העדים מטעמו. עאיד דראגמה לא זכר מהי תקופת עבודת התובע בקיבוץ(ע'16 ש' 6-8).
העד עאייד דראגמה סתר את תצהירו שלו לעניין עבודה 7 ימים בשבוע "אין אף אחד שעובד שבעה ימים בשבוע. לא אני כתבתי את זה"(ע' 14 ש' 5)(דגש שלי ש.ש.).עד זה ציין כי נתן תצהירים לעובדים רבים אינו זוכר מספרם ואת תוכנם. (ע' 13 ש' 1-23 ) רק מהאמור בעדותו, ניתן ללמוד על האופן בו נבנתה מערכת הראיות בהליך זה , והעדר המשקל שיש לתת לעדות ותצהיר עד זה. הוא העיד כי הנו אח של ראיד דראגמה (ע' 14 ש' 16-17).ואישר שהתובע היה נהג בהסעות.(ע' 14 ש' 23-24). אין הסבר מדוע הובא אח זה ולא הובא, המנהל, אחיו ראיד .היותם אחים מחדדת את היכולת של התובע להביאו לעדות , ואת חזקת אי הבאתו של המנהל ראיד הפועלת לרעת התובע.
לתצהיר התובע צורף תצהיר עד נוסף עימאד דראגמה, שהתייצב לדיון אך לא המתין לחקירתו ותצהירו הוצא מההליך. עד זה נחקר בהליך של בן התובע בבוקר אותו יום ושם העיד שחתם על תצהיר שלא ידע בדיעבד את תוכנו.(בעניין נתנה החלטה:" תצהיר מר עימאד דרגמה ימחק מההליך מאחר ולא המתין ולא ניתן היה לחקור אותו בחקירה נגדית..")
על כן אין בתצהירי העדים מטעמו או בעדותם לבסס יחסי עבודה של התובע בנתבע אף לא בראשית ראיה!
גם הנטל לעניין הוכחת תקופת העבודה מוטל על כתפי התובע.(ע"ע 1342-11-11 בשאראת נ. ראובן באלי (פורסם בנבו)) .נטל זה לא הורם ע"י התובע.
אי התאמה בין התצהירים בינם לבין עצמם ובינם לבין עדותו ,משמעותה חוסר אמינות שאין ביכולתה להניח תשתית עובדתית לגרסת התובע. לא לאורך התקופה ולא להיקף ההעסקה.
אולם בכך לא די.
גרסת התובע ועדיו ביחס להיקף עבודתם וסוג העבודה נסתרה בתצהיר מר בן צבי בסעיף 11ו-12 שם תוארה ההעסקה הנוהגת בנתבע עקב תנאי האקלים. מר בן צבי לא נחקר על סעיף זה בתצהירו ולכן יש לקבל גרסת הנתבעת ביחס לכך.
גם כל הזיקות בדבר יחסי העבודה מצביעות על יחסי עבודה בין התובע לריאד, גם לעניין מתן ההוראות, לעניין ההסעה והיותו נהג בהסעה, היותו מפקח מטעם ראיד שערך רישומים( שלא הוצגו) , גם לעניין התשלום, וגם לעניין הוצאת הרישיון.
על כן הטענה המשפטית של התובע למבחני הפסיקה לפי כפר רות מצביעים על ריאד כמעסיק אמיתי ולא פיקטיבי.
התובע לא הוכיח ולו בנקודה אחת קשר בינו לבין בית הערבה בהעסקה. זאת בנוסף לכך שכל גרסתו, בכל פרטי התצהיר, נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. משכך לא הניח התובע תשתית עובדתית בדבר עבודה בפועל בנתבע. זאת באבחנה מהעובדות בפס"ד סיבוס עת נקבע עובדתית שם שהוכח כי התובע עבד בחצרי סיבוס, גם בפס"ד שפיר לא הייתה מחלוקת עובדתית על עבודה בחצריה.
לא למותר לציין כי את התצהיר על פי גרסתו חתם בעמידה ברחוב ברמאללה, כאשר העורך דין יושב ברכב והתובע עומד ברחוב. יש בכך אף למעט מהמשקל שיש לתת ,אם בכלל, לתצהירים שכך נעשו .(עניין שפורט בהרחבה לעיל).
נפסק בפס"ד עא 591/70‏ ‏ אליהו מזוז נ' ראובן חדד, פ''ד כה(2) 169 כי:
"אישור תצהירים הינו תפקיד רשמי שהוטל בסעיף 37 של פקודת העדות על עורכי- דין, בצדם של שופטים ונושאי תפקידים אחרים, מתוך אמון מיוחד שהמחוקק נתן באנשי מקצוע מכובד זה. עורך-הדין באומן הכזיב את האמון הזה קשות, תוך זלזול ברצינות התפקיד שהופקד בידיו. מותר לעורך-דין להרשות לעוזרו שיקבל אינפורמציה מפי לקוח לקראת הכנת תצהיר. אולם אחרי שהתצהיר הוכן, יש למסרו למצהיר כדי שיעיין בו או לקראו באזניו, ואם התצהיר מכיל טענות משפטיות שאינן מובנות למצהיר, יש להסביר לו את הכתוב. רק אחרי שעורך-הדין השתכנע אישית שהמצהיר הבין את הכתוב, עליו להזהירו כחוק ולהחתים את המצהיר עליו, אם הלה מסכים לתכנו ומסכים לחתום, ולאחר מכן יאשר עורך-הדין בחתימתו שהזהיר את המצהיר ושהלה חתם בפניו."(דגש שלי ש.ש.) הוכח שהתובע והעד מטעמו לא ידעו מה כתוב בתצהיריהם ,לא הכירו את תוכנם, לא הוסבר ע"י עורך הדין לפני החתימה כראוי וכנדרש התצהיר נחתם ברחוב לכאורה שלא כעולה מכללי האתיקה .
נפסק :"תצהיר עדות ראשית אינו מסמך בעלמא המוגש לבית הדין. תצהיר המוגש לבית הדין הינו ראיה לאמיתות תוכנו...נוכח חשיבותו של תצהיר אין להקל ראש בדרישה לפיה על נותן התצהיר להיות מודע לתוכנו, להסכים לו ולחתום עליו לאחר שהוזהר כדין כי "עליו להצהיר את האמת...אין כל ערך לתצהיר משנתגלה כי נותן התצהיר חתם עליו מבלי שידע על מה הוא חתם.."(ס"ע 6461-09-10 פואד זין אלדין נ. שחר ושות חברה לעבודת עפר וכבישים ומראי המקום שם(פורסם בנבו))(דגש שלי ש.ש.).
יש לזקוף לחובת התובע גם את העובדה שלא הביא לעדות מטעמו את מר ריאד דרגמה כדי שיסייע לו. החזקה כי לו היה מביאו הייתה עדות דרגמה פועלת לרעתו, מתקיימת. בפרט לנוכח עדות בן צבי על מעמדו של ריאד דרגמה.
היתר העבודה עליו נסמך התובע היה לזמן מועט שהתיישן זה מכבר ועוד בטרם הגשת התביעה. ולא על שם הנתבע. עוד יודגש כי גם לו הופיע שמו ברשימות , אזי נפסק כי עצם הוצאת רשיונות אין בה לבסס העסקה בפועל.((תע"א 4939/09 איהאב רדאד נ. רוסי סחר בינלאומי בע"מ(פורסם בנבו),ס,ע 22483-1010 פאדי עודה נ. תל-בר תעשיות למוסדות בריאות בע"מ(פורסם בנבו).
בנוסף יש שיהוי בהגשת התביעה שכן גם לו סיים באוגוסט 2010 עבודתו כנטען, ולא הוכח, הוגשה התביעה 4 שנים אחר כך.
גם ההתיישנות וגם השיהוי יצרו נזק ראייתי ואין לו להלין אלא על עצמו.
בכל הצער יש לומר כי גרסת התובע ,עדותו ועדויות עד סותרות זו את זו ואת תצהיריהם בכל נקודות היסוד. גם לעניין התקופה, גם לעניין התשלום, גם לעניין המעסיק, גם לאופן חתימת התצהיר וגם לתוכנם של התצהירים. התובע לא הרים את נטל ההוכחה ,אף לא בראשית ראיה, המוטל על כתפיו בדבר קיום יחסי עבודה בינו לבין הנתבע אף לא לחלק כלשהו מהתקופה הנטענת .
בנסיבות אלה די בכל האמור לעיל לדחות את התביעה מכל וכל על מכלול רכיביה.

עדות יחיד של הנתבע

למעלה מהצורך להתייחס גם לחקירת הנתבע.
מר בן צבי נחקר נגדית:
"ש. האם נכון שעמדת היום לתת עדות בתיק 59159-11-14. בנו של התובע הזה.
ת. כן.
ש. האם מבחינתך אתה מסכים שהעדות שנתת שם תהיה חלק מראיות בהליך זה.
ת. כן. "(ע' 16)
ב"כ התובע בחר שלא להמשיך לחוקרו.
נתן תוקף של החלטה להסכמתם: " ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כאמור בפרוט' לעיל ולפיה חקירת העד מר בן צבי בהליך 59159-11-14 תהווה ראיה בהליך זה, מבלי לגרוע מהזכויות של כל צד להתייחס גם לתצהיריו בכל הליך ולראיות בכל הליך".(החלטה-ע'16 לפרו' )
נוכח ההסכמה לעיל נתייחס לחקירת מר בן צבי בהליך 59159-11-14 . בה מצאנו כי כי הוא אחראי על הענפים בקיבוץ מ2014 וכי מר תומר אחראי על אחד הענפים. עוד ציין כי היו שינויים במערכת השכר וכי הייתה גנבה בקיבוץ (בהליך 59159-11-14 עמוד 20 שורות 1-32).
כשנשאל שם מדוע לא ציין את מערכת השכר בתצהירו ענה ב"כ הנתבע "התובע לא נמצא במערכת השכר ולכן לא הוזכרה". (עמוד 21 שורה 11). מדובר בתובע באותו הליך. שאלה זו לא נשאלה ישירות לגבי התובע בהליך זה ולכן במילא אין כל אינדיקציה לרישום כלשהו של התובע בהליך זה שבפנינו במערכת הקיבוץ .נזכיר ונדגיש כי הנטל לא על כתפי הנתבע.
בנסיבות אלה לא ניתן להטיל על מי שאינו מעסיק את הנטל לפי חוק שכר מינימום, חוק הודעה לעובד או חוק שעות עבודה ומנוחה. אף בעניין זה הביא התובע כאסמכתא את פס"ד עע (ארצי) 300162/96‏ ‏ חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' מאהד סנדוקה(פורסם בנבו), אולם שם הוכח כי העובדים עבדו ואף שולמה תמורה. לכן אין הנדון דומה לראיה ואין להקיש מפס"ד זה לעניניינו.
ב"כ התובע טען כי יש לזקוף לחובת הנתבע אי הבאת עדים וראיות רלוונטיות בהסתפק בטענה כי אינו מכיר את התובע ולא עבד בשרותיו וכי אינו רשום במערכת השכר של הקיבוץ. עוד טען, כי אי הבאת מר תומר עוזרי העד הרלוונטי מרכז ענף החקלאות שהינו עד חיוני ומרכזי בתביעה ואשר לטענת התובע הביא לסיום עבודתו יש בהן כדי להיזקף לחובת הנתבע.
אכן טענת ההגנה העיקרית של הנתבע הייתה כי אין יריבות בינו לבין התובע וכי לא עבד בחצרי ו. אומנם הפסיקה קובעת כי הימנעות מהבאת עד פועלת לרעת צד אולם משנטל ההוכחה על התובע יש להרים נטל זה קודם בטרם תיזקף לחובת הנתבע הבאה או אי הבאה של עד כלשהו.
העד מטעם הנתבע מר אבי בן צבי החל בתפקידו לאחר 2014, הוא אחראי על הענפים בקיבוץ אך לכל ענף יש אחראי המצוי בקשר עם העובדים(בהליך 59159-11-14 ,ע' 16 ש' 23-32). עד זה אינו אחראי על אישורי הכניסה.(בהליך ,59159-11-14 ע' 17 ש' 1-2).
בן צבי אישר כי תומר אחראי על אחד הענפים. לא נשאל על איזה ענף.(בהליך 59159-11-14 ע' 19 ש' 1-9) . על כן אין לדעת מהחקירה הנגדית אם תומר היה אחראי על התחום שהתובע טען שעבד בו, לא התובע בהליך שם וודאי לא התובע בהליך זה.
גם חקירתו הנגדית של בן צבי שם לא העלתה כל ראיה הקושרת את התובע שם לנתבע. וודאי שלא את התובע בהליך זה לנתבע, גם אם אמרו שעבדו ביחד.(שלא הוכח).
טוען התובע, בהסתמכו על סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן הפקודה), כי אין להסתמך על עדותו היחידה של בן צבי. אף בעניין זה הפסיקה אומרת דברים אחרים מהנטען ע"י התובע. לטעמנו ערב התובע שם ובהליך בפנינו עניין בשאינו מינו.
כך למשל בפס"ד בעניין סע (ת"א) 11197-09-12‏ ‏ ‏ jacintha dona‏ נ' עזבון המנוחה שרה קינל שוחט ז"ל נקבע לגבי יישום סעיף זה בפקודה כך:
"סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, קובע שבעת שבית משפט פוסק על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, כאשר עסקינן בעדות של בעל דין וכן בנסיבות שבהן התובענה היא נגד עזבון, על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הסעיף האמור מטיל חובת הנמקה מוגברת בנסיבות מסויימות המתקיימות בענייננו.
57. אכן, בבתי הדין לעבודה אין תחולה דווקנית של הסעיף (דב"ע (ארצי) מג/121-3 תכשיטי אבדור נגד גד כספי [פורסם בנבו] (27/2/84)). יחד עם זאת, בשל עקרונות הצדק בפועל מזהירים עצמם בתי הדין ביתר שאת עת נשמעת בפניהם עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע (ר' לדוגמא עב"ל (ארצי) 2735-09-13 המוסד לביטוח לאומי נגד אליהו בן גור [פורסם בנבו] (18/12/13); תב" ע (ת"א) 33118/97 דן וילי נגד שירות ייצור שקיות פלסטיות בע"מ [פורסם בנבו] (17/7/00)).
58. בענייננו מקבלים הדברים משנה תוקף, שכן מדובר הן בעדות יחידה של בעל דין והן בתובענה נגד עזבון, כך שמטבע הדברים קיימות טענות שאינן ניתנות להזמה (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נגד מינה לינדר פ"ד כ"ו (2) 761). על כן, בבואי לשקול את עדותה היחידה של התובעת אנהג במשנה זהירות.
59. סבורני כי בנסיבות הספציפיות של הענין, שעה שהתובעת לא מפרטת דבר וחצי דבר אודות תביעתה, לא מבהירה את העובדות המקימות את עילת התביעה ובשים לב לכך שהתובענה הינה נגד יורשי עזבון המנוחה, אשר לא היו בקיאים בפרטים בזמן אמת, די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעת התובעת ברכיב דמי חגים ולדחותה."(דגש שלי ש.ש.)(כך גם ב עב 004719/03 רחל פרימור נ. שירותי בריאות כללית מושלם ואח' ,)
92. יתר על כן נפסק :" יכול היה בית המשפט להכריע בענין גם על יסוד עדות יחיד של בעל דין או של בעל ענין בדבר, אולם זאת בתנאי שהשתכנע כי ניתן לתת אימון בדבריו וכי יכול היה לנמק בפרוטרוט מדוע הוא רואה להסתפק בעדות יחידה כאמור".( ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733.)
93.נפסק : "במקרה הנוכחי, אין צורך להסתפק בעדותו היחידה של המשיב וניתן להצביע על סיוע לגרסתו של המשיב. וזאת בדמות גרסת ב"כ המשיב כמפורט בפקס ששלח למוסד. אכן, אין המדובר בראיה שהוגשה בדרך המקובלת והיא אף בבחינת "עדות שמיעה", אך כאן יכולה לבוא לידי ביטוי גמישותו של בית הדין בכל הקשור לדיני הראיות (סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969)."( עבל (ארצי) 2735-09-13‏ ‏ המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו בן –גור פורסם בנבו).
94.אולם משעדויות התובע ועדיו סתרו זו את זו והופרכו לחלוטין, לרבות לעניין נסיבות עריכת התצהירים, אך לא רק בשל כך, אזי גם בלא מתן כל משקל לעדות היחידה של הנתבע, אין לתת את הסעד שביקש התובע ושלא הוכיח כל תשתית עובדתית לגבי העסקתו ע"י הנתבע ואף לא בראשית ראיה .
95.בדקנו גם את האמור בת/1 (פרו' 28/5/15 סע"ש 17940-05-13 )ו-ת/2 (פר' מיום 10/5/16 סע"ש 48459-11-14 )אותם ביקש התובע להציג בהליך שם (בהליך ,59159-11-14) ומהם ביקש לאשש טענותיו.
96.יגענו ולא מצאנו במה יש בעדות בן צבי במוצגים אלו לסייע לתובע בהליך זה .
97.בן צבי העיד בשני פרו' אלו בדיוק מה שנשאל והעיד לפנינו כי מוכן שעדותו תשמש גם בהליך זה. כך בפשטות ובישירות. העדויות תואמות בשלוש החקירות אליהם הפנה ב"כ התובע ועליהם ביקש להתבסס , זאת גם בהליך בפני מבלי לחקור כלל את עד הנתבע חקירה מלאה ביחס לתובע ספציפי זה שהוא נשוא ההליך. גם לכך יש לתת משקל. לו חשב שחקירת עד הנתבע כלפי תובע ספציפי זה תניב פרי ראייתי וודאי היה עומד על חקירתו הספציפית לגבי התובע.
98.מר בן צבי אינו אחראי בשטח. תומר מרכז ענף החקלאות , בבדיקות אין רישום של התובעים ברישומי הנתבע, בהליכים מהם נלקחו המוצגים. יש הפניה לקבלן ראיד ,אולם שם (בהליך ,59159-11-14) מציין בן צבי: "היו איתו הסכמים .זה היה בעבר היום זה לא קיים...אני אומר שהתובע לא עבד לפי הרישומים שלי."(ת/1 ע' 20 ש' 12-16).כך גם בת/2 שם. הציון ביחס לקבלנים בחקירות אלה אינו מבסס את טענת התובע בהליך זה בכלל ונוכח הסתירות בגרסתו בפרט. יתר על כן התובע גם היה נהג באוטובוסים של ראיד שהסיעו את הפועלים לעבודה ,וגם מפקח מטעם ראיד בשונה מההליך שם. בזאת יש לחזק את זיקת התובע כעובד של ראיד.
99.על כן התובע אינו יכול להיבנות בתביעה זו מעדותו היחידה של בן צבי בהליך אחר שאינו של התובע נשוא הליך זה. בפרט שהייתה לו הזדמנות לחוקרו שכן עד הנתבע התייצב לעדות ולחקירה נגדית. התובע אף אינו יכול להיבנות מסעיף 54 לפקודה.

סוף דבר

100. התביעה נדחית .
התובע לא הוכיח ולו בראשית ראיה, כי הועסק ע"י הנתבע בתקופה כל שהיא.
גרסתו הייתה מופרכת לשון המעטה.
101.בנסיבות אלה ,ומה שנפרש בפנינו בהליך ופורט בהרחבה לעיל , יש לחייב את
התובע בתשלום שכ"ט ב"כ הנתבע בסך 5000₪. סכום זה מועט יחסית להשקעה
שנדרשה לנתבע בהליך סרק זה.
102.הסכום ישולם תוך 30 יום. לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום
מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ז, (13 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
מר עזר שוחט

נציג ציבור מעסיקים
מר פנחס הומינר

שרה שדיאור, שופטת