הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 46230-02-16

20 מאי 2019

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב מלול
נציג ציבור (מעסיקים) גב' איריס שליט
התובע
ג'אדו דראגמה ת.ז. XXXXXX179
ע"י ב"כ: עו"ד נור סיאגה, עו"ד אחמד דאחלה ועו"ד עטאף רושרוש
-
הנתבעת
מד מים רימונים בע"מ ח.פ. 512255852
ע"י ב"כ: עו"ד גדעון פודים
פסק דין

1. התובע, מר ג'אדו דראגמה, הגיש תביעה זו כנגד מעסיקתו לשעבר, מד מים רימונים בע"מ, אצלה הועסק משך קרוב לחמש שנים. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בנסיבות השנויות ביניהם במחלוקת חריפה. נסיבות סיום יחסי העבודה וטענות התובע כי זכויותיו הסוציאליות, ובפרט גובה שכרו, אשר לגרסתו נפל משכר המינימום במשק, קופחו משך כל תקופת העסקתו, הן שביסוד ההליך שלפנינו.
רקע
2. על האמור בפתח הדברים נוסיף עוד מעט פרטי רקע בסיסיים כפי שהתבררו לפנינו, ואשר מרביתם אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. על יתר התשתית העובדתית הדרושה לעניין נעמוד במסגרת פרקי הדיון הרלבנטיים.
התובע הוא תושב הכפר הפלסטיני לובאן א-שרקיה ( לבן שרקיה), במחוז שכם שבצפון הגדה המערבית ( נספח א' לכתב התביעה; נתונים מהיתרי העבודה שבנספחים לתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע), וחשמלאי במקצועו ( עמ' 29, שורה 28). הנתבעת היא חברה המתמחה בייצור, שיווק, שיפוץ והסבה של מדי מים ( עמ' 26, שורה 8). כיום מצוי בית עסקה באזור התעשייה עטרות. במהלך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת עבר מפעלה מקום ( עמ' 27, בשורות 9 -11). על פי עדות בעליה, מר איציק ג'רבי, לפנינו, המפעל מעסיק כ – 40 עובדים ( עמ' 26, בשורה 14).
הצדדים מסכימים כי התובע הועסק בנתבעת מחודש פברואר 2011 ועד ראשית חודש דצמבר 2015. המועד המדויק בו נפסקו יחסי העבודה לא הוברר. בתלוש השכר לאותו החודש נרשם כי עבד 8 ימים. התובע היה עובד שעתי ( סעיף 5 לתצהיר מר ג'רבי), ושכרו שולם בכל 10 לחודש במזומן ( עמ' 15, בשורות 15-16), מבלי שהנתבעת ערכה רישום מסודר בעניין או החתימה את התובע על קבלתו וגובהו ( עמ' 26, בשורות 27 – 30). הנתבעת הסתפקה בחלוקת מעטפות לעובדיה שהכילו במזומן את שכרו של כל עובד ( עמ' 16, בשורות 1 – 2). בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה בכתב ואף הודעה לעובד על תנאי עבודתו לא הוצגה לנו, על אף עדותו של מר ג'רבי כי מדובר בפרוצדורה סטנדרטית בעסקו, כלשונו, וכי הצגתה אפשרית ( עמ' 27, בשורה 31). עם זאת העסקתו של התובע דווחה למדור התשלומים ברשות האוכלוסין וההגירה ( להלן: מת"ש). תלושי שכר שהנפיק מת"ש למן חודש דצמבר 2012 ועד לסוף תקופת עבודתו של התובע צורפו לתצהירו של מר ג'רבי ( נספח א'). ביחס ליתר התקופה צורפה טבלת ריכוז נתונים ( נספח ג').
הנתבעת ערכה רישום נוכחות ולתצהיר עדותו הראשית של בעליה צורפו דו"חות נוכחות אלקטרוניים למן חודש מאי, 2012. עיון בדוחות יעלה כי מתכונת עבודתו של התובע הייתה ככלל בת 5 ימים בשבוע, בימים א' עד ה'. אולם לעתים הועסק התובע גם בימי שישי, לא אחת כאשר החסיר יום עבודה אחר במהלך השבוע.
למען שלמות הדברים אוסיף, כי יחד עם התובע סיימו גם עובדים אחרים את העסקתם בנתבעת ועניינם של חלקם התברר לפני מותבים אחרים בבית הדין ( ראו למשל: סע"ש ( ים) 60840-01-16 עודה חטיב – מד מים רימונים בע"מ (13.8.2018)). לנפקות פסיקה זו נשוב בהמשך הדברים.
הלך הדיון
3. כאמור בפתח הדברים אחת משתי המחלוקות העיקריות שנטשו בין הצדדים היא שאלת גובה שכרו של התובע ובכללה השאלה אם זכאי התובע להפרשי שכר מינימום. מאחר שיש בסוגיה זו כדי להשליך, באופן ישיר או עקיף, על יתר רכיבי התביעה נפתח בה. או אז נפנה לבחינת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. ובתוך כך לשאלה האם הנתבעת חבה לתובע השלמת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לאחר מכן נדון בתביעותיו הנוספות של התובע לזכויות סוציאליות.
גובה השכר ודיווחים למת"ש
4. על פי התובע משך כל תקופת העסקתו נפל שכרו משכר המינימום הנוהג במשק. על כן הוא זכאי להפרשי שכר שכומתו על-ידו לכדי סך של 50,583 ₪ ( סעיף 18 לכתב התביעה). כבר בכתב הגנתה טענה הנתבעת ובין היתר, כי " התובע קיבל את מלוא הכספים והתנאים המגיעים לו, לרבות ובמיוחד, שכר שאינו פחות משכר המינימום, הכל וכאמור בהתאם לתלושי השכר..." (שהנפיק מת"ש – רב"ה) (סעיף 13), ואף " בהתאם לעדכוני שכר המינימום" (סעיף 38). למעשה משך כל ההליך עמדה הנתבעת על דעתה כי מה שמופיע בתלושים שהונפקו על ידי מת"ש שולם לתובע בפועל, וכי " אנו לא מכינים את התלושים, אלא מעבירים לשירות התעסוקה את הדיווחים, ולפי תלושי השכר אנו משלמים" (ראו למשל: עמ' 2, שורות 12-13). על כן אין כל יסוד לטענת התובע כי שכרו נפל משכר המינימום, שהרי התלושים מלמדים כי שולם לו לפחות שכר מינימום. למעשה הנתבעת סבורה כי דיווחה לשירות התעסוקה ושילמה לתובע אף למעלה מהשכר שהגיע לו בעד עבודה בפועל ( ראו למשל: סעיף 13 לכתב ההגנה). בסיכומיה טענה ואף ביתר שאת, כי לעת הכרעה דומה שמדובר בלא יותר ממחלוקת מדומה. לשיטתה צמד המילים " תלוש שכר" לא נזכר בכתבי בי דין; התובע לא הציע גרסה עקבית לגובה שכרו וכלל לא התייחס לאמור בתלושי השכר. להבנתה כל דרישתו נובעת מטענתו כי עבד כל יום 10 שעות. ואם זה מצב הדברים ( שמוכחש על ידה מכל וכל), הרי שנותר פער לתשלום והוא זה שנתבע. כלומר לטענות התובע אין בהכרח קשר לשכר מינימום. מאחר שדין הטענה כי התובע עבד 10 שעות יומיות דחייה הרי שכל ' מגדל הקלפים' שבנה קרס.
5. דעתנו שונה. ראש וראשית ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם נאמר כי הטענה שתלושי השכר שהנפיק מת"ש אינם משקפים את המציאות, וכי הנתבעת דיווחה לאגף מת"ש דיווחים בלתי מדיוקים מופיעה בכתבי בי דין מטעם התובע יותר מפעם אחת, ובפרט בתצהיר עדותו הראשית ( ראו למשל: סעיף 7). ועל כך חזר גם בעדותו לפנינו ( עמ' 16, בשורה 31). לא מן הנמנע כי טוב היה לו פורש הדבר בצורה ברורה יותר כבר בכתב התביעה. עם זאת ראש התביעה של הפרשי שכר מינימום ובו הטענה כי התעריף השעתי ששולם לתובע נפל משכר מינימום מופיע במפורש בכתב התביעה והוא שגודר את יריעת המחלוקת ( סעיף 18). לאחר שנשמעו טענות ההגנה שפרטנו לעיל, הבהיר התובע כי לשיטתו הדיווחים לאגף מת"ש אינם משקפים את המציאות. וכי את האמור בתלושים לא קיבל. למעשה גרסתו היא שכאשר החלו להימסר לידו ולידי חבריו תלושי שכר בצורה יותר סדירה, החל משנת 2014, הבחין באמור בהם והבין שזכויותיו אינן משולמות כדין. על כן החל לדרוש אותם, ודרישתו הובילה בסוף היום לפיטוריו ( סעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).
נוסיף מיד כי ערים אנו לכך שגרסתו של התובע ביחס לגובה השכר השעתי ( וגם החודשי) ששולם לו, להבדיל מאי תשלום שכר מינימום כדין, לא הייתה סדורה. כך בעוד שבכתב התביעה טען כי שכרו השעתי עמד על 20.6 ₪ לשעה; בתצהיר עדותו הראשית משמשים שכר יומי ושכר שעתי בערבוביה. כך גם שכר הבסיס בעד 10 השעות היומיות שהוא טוען שעבד באופן יומי לעומת גמול השעות הנוספות. ולעתים יש קושי להבין שלמעשה הוא טוען כי קיבל אך ורק את השכר השעתי שהוא טוען לו ולא שום דבר נוסף עליו. אלא שלאחר שנשמעה עדותו בבית הדין, עדות שככלל הותירה רושם אמין והייתה ישירה, עקבית וברורה הרי שלא נותר ספק כי גרסתו היא אחת ויחידה: "...הוא היה משלם לי לפי שעה 16 ₪ לשעה בהתחלה. בסוף 18 ₪ לשעה" (עמ' 15, בשורות 14 – 15 ו – 30). אין המדובר בגרסה כבושה כטענת הנתבעת כי אם ' בסיפור המעשה' לאשורו. על הטעמים למסקנתנו זו נעמוד בהרחבה מיד. אולם קודם לכן נוסיף את הברור, והוא שלא כל הבדל בין מסמכים כתובים לעדות על פה משמעו בהכרח, שגרסת התובע אינה נכונה ואין ליתן בה אמון. הדבר תלוי במארג הראיות ובכלל נסיבות העניין. כך נודה לאמת, שלא אחת מנוסחים כתבי בי דין ובפרט תצהירי עדות ראשית כמיטב כישרונו של עורך הדין ובענייננו מתווספים לכך קשיי שפה. אלא שלעתים טוב מראה עיניים ומשמע אזנים מקריאת הדברים בכתב. וזה הוא המקרה כאן. ההבדלים שבין כתבי בי דין לעדות התובע לפנינו אינם גורעים מהרושם האמין שהותיר בנו.
6. בטרם נפנה לבחינת הראיות לגופן נשוב ונחדד את המחלוקת לה אנו נדרשים, והיא האם יש בדיווחים של הנתבעת לאגף מת"ש ( ראו: בנספח ג' לתצהירו של מר ג'רבי), באמור בתלושי השכר של מת"ש כמו גם בטענת הנתבעת כי שילמה לתובע בדיוק מה שמופיע בתלושים. ועל אף שהתשלום נעשה במזומן, ללא כל תיעוד בזמן אמת או הצגת תיעוד אחר לפנינו, כדי להוכיח כי הנתבעת שילמה למצער, שכר מינימום. על מנת להכריע במחלוקת זו מצאנו להזכיר בתמצית, מושכלות ראשונים מן המתווה הנורמטיבי.
נפתח בכך שבהתאם להלכה הפסוקה טענת מעסיקה, כי שילמה לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או לסיום עבודתה היא במהותה טענת " פרעתי" והנטל להוכיח אותה מוטל על המעסיקה ( ראו למשל: דב"ע ( ארצי) נד/188 – 3 חליל אחסן מוחסן – מרכז מוסדות זוועהיל (27.10.1992); דב"ע ( ארצי) נד/ 3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ – יוסף גאנם ואח' (19.12.1994); בר"ע ( ארצי) 20311-05-10 אופוס שירותי כ"א בע"מ – חנה מהדרי (17.10.2010); ע"ע ( ארצי) גד גולן ( יואב ברמץ) – נגריית שירן בע"מ (18.3.2013) ( להלן: ענין שירן)). הדברים זוכים למשנה תוקף כאן מקום בו לא הוצגה הודעה לעובד על תנאי עבודתו והתובע הביא את גרסתו וגם בתצהיר ערוך כדין . או אז ובהתאם להוראות סעיף 5 א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002, חובת ההוכחה בעניין השנוי במחלוקת ושצריך היה להיכלל בהודעה, דוגמת גובה השכר, היא על המעסיקה.
בעניין שירן פסק בית הדין הארצי, כי ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעסיקה להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל, דוגמת מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על ידי העובד, וכיוצא באלה. כן הובהר, כי משקל הראיה שבהגשתה מרימה המעסיקה את נטל הראייה תלוי בנסיבות המקרה ובתוך כך בשאלה האם עסקינן במקום עבודה שהוא חברה בע"מ או עסק החייב בניהול ספרי חשבונות ולו הנהלת חשבונות מסודרת או שמא בהעסקת עובד במשק בית פרטי שאינו לצורך עסקה או משלח ידה של המעסיקה. ככל שמדובר בעסק וככלל, על המעסיקה להציג מסמך המעיד על תשלום השכר בפועל, ובהעדר הסבר משכנע לאי הצגת המסמך, לא תרים המעסיקה את נטל הראיה המוטל עליה.
בעניין מוחמד ( ע"ע ( ארצי) 2635-01-15 מחמוד מוחמד – אליהו שורי (23.1.2018)), חזר בית הדין הארצי על ההלכה הפסוקה ולפיה ככלל תלושי שכר מהווים ראייה לכאורה לנתונים המפורטים בהם. עם זאת הבהיר כי אין הדבר שולל מבית הדין את האפשרות לקבוע כי הנתונים בתלושי השכר אינם משקפים את הנתונים הנכונים, עת עובדה זו עולה ממכלול הראיות. תוך אבחנה בין " נטל השכנוע" (או חובת ההוכחה) לבין " נטל הבאת הראיות" (החובה הנלווית להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע), פסק כי במקרים מסוימים העובדה שהנתבע אינו מרים את נטל הבאת הראיות המוטל עליו, בצירוף הראיות שהובאו על ידי התובע, עשויה להוביל לתוצאה של קבלת התביעה. באותו מקרה קבע כי נטל ההוכחה לסתור את הנתונים בתלושי השכר ובדוחות מת"ש מוטל על התובע והוא עמד בו.
7. אשר למעמדם של הדיווחים למת"ש נזכיר עוד כי העסקת " עובדים מהאזור ומשטחי עזה ויריחו", הוסדרה בפרק ד'2 לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 ( להלן: החוק). על פי הוראות סעיף 1 יט(ב) רשאי הממונה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, להתנות תנאים להעסקת עובדים על ידי מעסיק, שמטרתם להבטיח תשלום גמול עבודה, היטל השוואה " וכן הסדר תקין של עבודתם של העובדים בישראל". על פי הוראות סעיף 1 יז(א) מעסיק רשאי לשלם גמול עבודה בחלקו באמצעות הממונה ובחלקו במישרין, וזהו מצב הדברים שלפנינו. דהיינו, תשלום השכר נעשה במישרין על ידי הנתבעת ואילו הפרשות וניכויים נעשו דרך מת"ש. עם זאת גם במצב דברים זה מחויב מעסיק להעביר למת"ש דיווחים אודות העסקתם של העובדים הרשומים בהיתר שקיבל. לאחר מכן מכין מת"ש תלושי שכר לעובדים וזאת בהתבסס על דוחות המעסיקים, ודו"ח תשלום למעסיק, המפרט גם את סכומי ההפרשות והניכויים שעליו להעביר למת"ש, לצורך ריכוזם והעברתם לגורמים המוסמכים השונים ( להרחבה בעניין נהלי מת"ש ראו: www.piba.gov.il). לשם שלמות הדברים נוסיף כי על פי הוראות סעיף 1 כב(ב) לחוק " האמור בפרק זה אינו בא להטיל על המדינה חובה כלשהי כלפי עובד או אדם אחר לגבי סכום גמול עבודה שלא נגבה על ידי הממונה מהמעסיק, ולגבי כל זכות הנובעת ממנו, והעובד או האדם שלו מגיע הסכום האמור רשאים לתבעם בבית הדין....". כלומר, המדינה משוחררת מאחריותה כלפי עובד לגבי סכום גמול עבודה שלא נגבה על ידי הממונה מהמעסיק.
משהנחנו עיקרים אלה נחזור לעניינו של התובע.
8. עדותו של מר ג'רבי לא עמדה במבחן החקירה הנגדית: נפתח בכך כי עם התקדמות חקירתו הנגדית של מר ג'רבי התברר כי למרות הבקיאות שלה טען בכל הנוגע לנתוני שכרו של התובע חזר בו וטען שהוא ".. מנהל החברה ואני לא יורד לרזולוציות כאלה" (עמ' 29, שורה 8), או שהוא ".. לא בקיא בתלושים ודיני עבודה. מה שמכתיבים לי זה מה שאני משלם" (עמ' 33, שורה 18). עדות הפכפכה ולא עקבית זו תחזור על עצמה גם בהקשרים אחרים. כלומר לא מר ג'רבי באופן אישי הוא שדיווח לשרות התעסוקה או עסק בהשוואה בין אותו דיווח לתלושי השכר שהנפיק מת"ש. ומי שכן עסק בכך באותה " רזולוציה" דרושה לא הובא לעדות. כלומר ידיעותיו של מר ג'רבי הותירו רושם כי עיקרם ביעוץ שקיבל ולא מעבר לכך. נוסף על כך ואף אם לא מלכתחילה, נאלץ מר ג'רבי להודות כי דיווחי החברה לשרות התעסוקה אינם מדויקים במובן זה שבתקופה הרלבנטית נדרשה הנתבעת לדווח לשירות התעסוקה על מכסת ימי עבודה, בין אם התובע עבד בהם ובין אם לא, כדי לא לאבד את רישיון העובד שאז " לוקח חודשיים לקבל רישיון חדש" (עמ' 28, בשורות 6 – 9). דהיינו, לשיטת הנתבעת עצמה הקשר בין התלושים למציאות הוא לכל היותר חלקי, ולמעשה די בכך כדי לקבוע כי נסתר האמור בהם, לא כל שכן בהצטרף לכל הדברים הבאים.
דוגמא בולטת במיוחד לכך שלא נמצא קשר בין דיווחי הנתבעת למצב הדברים בפועל נמצא בתלוש השכר לחודש אוקטובר 2013. על פי דוח הנוכחות שהציגה הנתבעת עבד התובע בחודש זה 3 ימים בלבד ( בימים 1.10, 2.10 ו – 30.10), 21 שעות, שמתוכן ולשיטתה נדרש היה להפחית למעלה משתי שעות הפסקה. ובכל מקרה בכל הימים עבד פחות מ – 8 שעות. אף על פי כן דווחה הנתבעת לשירות התעסוקה כי התובע הועסק אצלה באותו חודש בהיקף של 22 ימים, לרבות 2 שעות נוספות. בהתאם, תלוש השכר שהנפיק מת"ש מראה כי על הנתבעת היה לשלם לתובע 4000.07 ₪ נטו. כשנשאל מר ג'רבי האם שילם לתובע בעד 3 ימי עבודה קצרים שכר מלא, טען כי אינו מוציא מכלל אפשרות שכך נהג, שכן בעבר שילם לעובד שנעדר מעבודתו משך 3 חודשים, לרגל ביקור משפחתי באמריקה, שכר מלא בעד תקופה זו. ועל אף שאותו עובד לא חזר לעבודתו בחברה ואף הגיש נגדו תביעה לבית הדין ( עמ' 28, שורה עד עמ' 29, בשורה 4). אלא שמדובר בהסבר דחוק ולא משכנע שלא נתמך בדבר, ואין לו כל קשר למצב דברים בו לא חל אצל התובע כל ' ארוע מיוחד'. ההנחה כי הנתבעת פשוט ' התנדבה' לשלם שכר עודף בגובה של אלפי שקלים בעד 21 שעות עבודה, ששווין בתקופה הרלבנטית ולפי שכר המינימום שנהג אותה עת במשק (23.12 ₪), 485.52 ₪, איננה משכנעת כלל ועיקר. בהעדר כל ראיה אובייקטיבית אחרת לתשלום שכר בגובה 4,000 ₪ בחודש זה איננו מקבלים אותה. כך דעתנו היא כי יש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת כי מה שמופיע בתלושי השכר הוא ששולם בפועל. דוגמאות דומות אם כי קיצוניות פחות אפשר למצוא בחודשים נוספים ( ראו למשל: 3/2013 ו – 9/13), ולא נחזור על הדברים.
9. בדומה עיון בתלושי השכר שהנפיקה מת"ש בחודשים ינואר 2012 עד נובמבר 2012 יעלה כי בכולם שולם לתובע בעד 10 שעות נוספות. אלא שעל פי דוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת אין ולו חודש אחד שבו עבד התובע שעות נוספות בהיקף שכזה, ולרוב עבד פחות משעתיים נוספות. בשנים 2013, 2014 ועד מרץ, 2015 (כולל), יופיע בתלושים תשלום בעד שתי שעות נוספות באופן קבוע. אלא שגם כאן הקשר בין הדיווח לאמור בדוחות הנוכחות הוא לכל היותר חלקי. לאמור, ככלל התובע לא עבד בשעות נוספות. מר ג'רבי לא הצליח בעדותו ליישב את הדברים וחזר וטען או כי אינו בקיא או כי " לשכת התעסוקה היא במסגרת התלוש שלה כותבת מה שהיא רוצה" (עמ' 28, בשורות 19-20). אלא שכפי שהראנו במסגרת הנורמטיבית, מת"ש חי מפי המעסיקה ולא ההפך.
על כל האמור נוסיף, כי לשיטת הנתבעת התובע היה עובד שעתי בעוד שכל תלושי השכר מלמדים לכאורה על היותו עובד יומי. אם לא די בכך הרי שמשולם לו שכר מינימום יומי כאילו עבד 6 ימים בשבוע בעוד שכפי שקבענו בפרק הרקע הבסיסי ככלל, מתכונת עבודתו הייתה דווקא בת 5 ימים בשבוע. גם כאן אין שום סיבה להניח שמת"ש החליט על דעת עצמו כי זה הוא מצב הדברים אלא שתרגם לתלוש השכר את הנתונים שמסרה לו הנתבעת.
כללם של דברים, גם אם נקבל כי תלושי השכר של מת"ש ככל תלוש שכר אחר מהווים ראייה לכאורה לנתונים המפורטים בהם, הרי שבשים לב לכל האמור הראייה נסתרה. בהעדר כל ראיה אובייקטיבית אחרת לתמיכה והוכחה כי הנתבעת שילמה לתובע שכר מינימום שעתי כגרסתה, מקבלים אנו את גרסת התובע, שאף נתמכה בעדותם של עדיו האחרים, שגם הם העידו על תשלום שכר נמוך משכר המינימום.
נוסיף, כי ערים אנו לפסיקתו של המותב ברשות חברי, סגן הנשיא השופט כאמל אבו קאעוד, בעניין אחד העדים כאן עודה חטיב, ואשר הזכרנו בסוף פרק העובדות הבסיסי. שם מצא המותב את דיווחי הנתבעת למת"ש כדיווחים אמינים. בהקשר זה נבהיר כי דומה שנקודת המוצא לקביעת המותב האמורה הייתה כי מי שמבקש לסתור נתונים אלה מוטל על שכמו נטל כבד, ויתכן שיותר מזה שמקובל בהליך אזרחי ( סעיף 28 והאסמכתאות שם). אלא ששאלת מידת הראייה שנדרשת בכדי לסתור את הנתונים בתלושי השכר שהנפיק מת"ש מאבדת בענייננו מחשיבותה, מקום בו הנתבעת עצמה מאשרת שתלושי השכר אינם משקפים את המציאות. ומשהראנו בפרוטרוט לעיל כי האמור בהם נסתר. מעבר לצורך נעיר שבכל הכבוד, איננו שותפים לקביעת המותב האמורה במישור הראייתי. כפי שהראנו בפרק הנורמטיבי הוראות החוק אינן מטילות על המדינה נטל מיוחד (ובפרט) בכל הנוגע לתשלומים ש משולמים במישרין על ידי המעסיקה לעו בד, ולא נגבים על ידי הממונה מהמעסיקה. לאור המתווה הנורמטיבי הברור דעתנו היא כי אין מקום לקביעה שמעמדם של תלושי השכר שמנפיקה מת"ש שונה ממעמדו של כל תלוש שכר אחר, לעצם הוכחת התשלום. שאם לא כן נמצא מפלים עובדים המועסקים גם דרך מת"ש מטעמים לא עניינים.
10. התנהלות הנתבעת והסעד: נוכח מסקנתנו האמורה נותר להכריע בשיעור הפרשי השכר המגיעים לתובע. כאמור לעיל, נאמנה עלינו גרסת התובע כי שכרו השעתי לא עלה בכל תקופת עבודתו על 18 ₪ לשעה. עם זאת לא הובאו לפנינו נתונים מדויקים ביחס לתקופה בה השתכר התובע שכר זה לעומת שכר נמוך יותר. אלא שדעתנו היא כי מקום בו בחרה הנתבעת מטעמיה להתנהל בדרך בה התנהלה. דהיינו לשלם שכר ( חלקי) מבלי ' להשאיר עקבות'. ללא רישום מסודר ואסמכתא בדבר העברתו בפועל לתובע. ובפרט כאשר נאמנה עלינו גרסת התובע, אשר עמד על דעתו לאורך עדותו לפנינו, כי לא הייתה כל מניעה להעביר את שכרו לחשבון בנק שהוא בעליו. ואף חוק עובדים זרים מאפשר תשלום שכר באמצעות בנק באזור או בשטחי עזה ויריחו ( סעיף 1 י"ז(ב)). כלומר, מדובר בהתנהלות מכוונת מצד הנתבעת שמטרתה קיפוח זכויותיו ( עמ' 14, בשורה 31). הרי שהיא שתישא בתוצאת הדברים. דהיינו, הסכום שיפסק לטובת התובע הוא זה שעולה ממארג הראיות הקיים. ונפרט:
[א] פברואר 2011 עד אפריל 2012 : בתקופה זו לא הניחה לפנינו הנתבעת רישומי נוכחות. מן הטעמים שנמנה בפרק שיעסוק בתמורה בעד שעות נוספות גם רישומי התובע אינם מקובלים על דעתנו. בעניין כהן ( ע"ע ( ארצי) 1160-05-11אלעד כהן – בוריס יעקובוב (6.6.2013)) קבע בית הדין הארצי, כי מקום בו מדובר בתביעה להשלמת שכר מינימום, כבענייננו, וכאשר לא מוצגים פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר ו/או חוק שעות עבודה ומנוחה, כבענייננו, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום על פי החוק ( ראו והשוו גם: ע"ע ( ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה (1.6.2004) ואת פסיקתו של בית הדין הארצי מימים אלה ממש בעניין ע"ע (ארצי) 18024-12-18 יורם אביחסרה – יעקב זכאי (19.5.2019)). התובע לא נחקר בסוגיה זו והנתבעת לא סתרה את החזקה בדרך אחרת. מאחר שאיננו מקבלים כמדויקים את הנתונים שמסרה למת"ש איננו נסמכים על ריכוז הנתונים ממת"ש ( נספח ג' לתצהיר מר ג'רבי). מכיוון שמדובר בראשית תקופת העסקתו של התובע הרי שיש להניח כי השתכר בכל חודש 2,976 ₪ (16 * 186). על כן הוא זכאי להפרשי שכר מינימום כמפורט מטה.
חודשים
שכר מינימום חודשי
שכר מגיע לכל התקופה
שכר ששולם בפועל לכל התקופה
הפרש
2/2011 – 3/2011
3,850.18 ₪
7700.36 ₪
5,952 ₪
1,748.36 ₪
4/2011 – 6/2011
3,890.18 ₪
11,670.54 ₪
8,928 ₪
2,742.54 ₪
7/2011 – 4/2012
4,100 ₪
41,000 ₪
29,760 ₪
11,240 ₪

סה"כ
15,731 ₪ ( מעוגל).

[ב] חודשים מאי 2012 – נובמבר 2015 : עבור חודשים אלה הציגה הנתבעת דוחות נוכחות. נאמר מיד כי על אף שנותרו בנו ספקות מסוימים ביחס למידת הדיוק שלהם, באנו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע לסתור את תוכנם או להוכיח ברמה הנדרשת כי אינם מייצגים נאמנה את היקף עבודתו. על כן החלטנו לקבלם כמשקפים את המציאות. כמו כן נניח לטובת הנתבעת כי בכל התקופה השתכר התובע 18 ₪ לשעה. על כן זכאי התובע להפרשי שכר מינימום כמפורט מטה.
חודש
שעות עבודה
שכר מינימום
שכר מגיע
שכר ששולם
הפרש
5/2012
128.33
22.04 ₪
2828.39
2,309.94
518.45
6/2012
131.30
22.04 ₪
2893.85
2363.4
530.45
7/2012
128.20
22.04 ₪
2825.52
2307.6
517.92
8/2012
133.22
22.04 ₪
2936.16
2397.96
538.2
9/2012
136.43
22.04 ₪
3006.91
2455.74
551.17
10/12
122.07
23.12 ₪
2822.25
2197.26
624.99
11/12
141.40
23.12 ₪
3269.16
2545.2
723.96
12/12
141.08
23.12 ₪
3261.76
2539.44
722.32
1/2013
148.18
23.12 ₪
3425.92
2667.24
758.68
2/2013
142.49
23.12 ₪
3294.36
2564.82
729.54
3/2013
119.36
23.12 ₪
2759.60
2148.48
611.12
4/2013
140.25
23.12 ₪
3242.58
2524.5
711.08
5/2013
142.45
23.12 ₪
3293.44
2564.1
729.34
6/2013
145.52
23.12 ₪
3364.42
2619.36
745.06
7/2013
133.12
23.12 ₪
3077.73
2396.16
681.57
8/2013
140.24
23.12 ₪
3242.34
2524.32
718.02
9/2013
104.35
23.12 ₪
2412.57
1878.3
534.27
10/2013
21.01
23.12 ₪
485.75
378.18
107.57
11/2013
143.22
23.12 ₪
3311.24
2577.96
733.28
12/2013
145.30
23.12 ₪
3359.33
2615.4
743.93
1/2014
151.08
23.12 ₪
3492.96
2719.44
773.52
2/2014
150.44
23.12 ₪
3478.17
2707.92
770.25
3/2014
150.38
23.12 ₪
3476.78
2706.84
769.94
4/2014
129.24
23.12 ₪
2988.02
2326.32
661.7
5/2014
145.58
23.12 ₪
3365.80
2620.44
745.36
6/2014
148.56
23.12 ₪
3434.70
2674.08
760.62
7/2014
123.56
23.12 ₪
2856.70
2224.08
632.62
8/2014
147.25
23.12 ₪
3404.42
2650.5
753.92
9/2014
144.32
23.12 ₪
3336.67
2597.76
738.91
10/2014
123.29
23.12 ₪
2850.46
2219.22
631.24
11/2014
151.40
23.12 ₪
3500.36
2725.2
775.16
12/2014
152.32
23.12 ₪
3521.63
2741.76
779.87
1/2015
154.21
23.12 ₪
3565.33
2775.78
789.55
2/2015
151.48
23.12 ₪
3502.21
2726.64
775.57
3/2015
149
23.12 ₪
3444.88
2682
762.88
4/2015
114.31
25 ₪
2857.75
2057.58
800.17
5/2015
157.40
25 ₪
3935
2833.2
1101.8
6/2015
143.20
25 ₪
3580
2577.6
1002.4
7/2015
144.40
25 ₪
3610
2599.2
1010.8
8/2015
154.27
25 ₪
3856.75
2776.86
1079.89
9/2015
136.15
25 ₪
3403.75
2450.7
953.05
10/2015
153.41
25 ₪
3835.25
2761.38
1073.87
11/2015
153.41
25 ₪
3835.25
2761.38
1073.87

סה"כ
31,755 ₪ ( מעוגל)

כללם של דברים, התובע זכאי להפרשי שכר מינימום בסך 47,486 ₪ .
נסיבות סיום יחסי העבודה
11. בכתב התביעה טען התובע כי פוטר מעבודתו בנתבעת לאחר שדרש ממר ג'רבי את תשלום זכויותיו. מר ג'רבי מצדו אמר לו כי אם יפנה בעניין זה לעורך דין יפוטר וכך היה בפועל. פיטוריו הוצאו אל הפועל באופן שמר ג'רבי פשוט הורה לסגור את שערי המפעל מפני כניסתו אליו ( סעיף 5). בתצהיר עדותו הראשית הרחיב התובע וטען כי לאחר שדרש את זכויותיו גלשו הדברים לכדי איומים מצד מר ג'רבי. איומים שהושמעו בשיחה שהתנהלה בין מר ג'רבי לאחד מארבעת העובדים שפוטרו יחד עמו, ואשר הוקלטה. בתמיכה לדברים צירף את תמלול השיחה האמורה והביא לעדות את אותו עובד שקיים עם מר ג'רבי את השיחה, מר מוחמד ח'טיב, המכונה אבו אסלאם. בעדותו בבית הדין חזר התובע על עיקרי הדברים ובלשונו: "היינו חמישה פועלים יחד...אמר לנו (מר ג'רבי – רב"ה) אין יותר עבודה ושנשאר בבית. כשהוא אמר תשבו בבית אמרנו לו יש לנו זכויות אצלך תן לנו מסמך שאתה לא צריך אותנו, אמר אני לא יכול לתת לכם. אז בסוף אמרנו לו שאנחנו פונים לעורך דין כי יש לנו זכויות אצלך. אז הוא אמר מי שפונה לעורך דין אין לו עבודה אצלי והתחיל לאיים עלינו לקלל אותנו. הוא אמר תביאו נציג שידבר בשמכם בשביל שנוכל להגיע להסכם. אז בחרנו את אבו אסלאם שידבר בשמנו, אבו אסלאם דיבר אתו כמה פעמים בטלפון וגם הלך אליו למפעל, אמר לו אנחנו נקבל את הזכויות שלנו ונשאר לעבוד אצלך. אז הוא אמר מי שפונה לעורך הדין אני לא מדבר אתו. בסוף אבו אסלאם אמר לו אנחנו באים לעבודה מחר, באנו והשער של המפעל היה סגור. איציק (מר ג'רבי – רב"ה) אמר למנהל העבודה לנעול מבפנים" (עמ' 9, בשורות 22 -30).
בכתב ההגנה הסתפקה הנתבעת בטענה כי התובע " עזב במפגיע...מבלי שנתן כל הודעה מוקדמת" (סעיפים 10, 19). בתצהיר עדותו הראשית טען מר ג'רבי כי התובע פשוט " נעלם ביום בהיר אחד...כנראה משום שמצא מקום עבודה נוח יותר ומשום שמשהו שכנע אותו, שאם יעזוב, יעלה בידו להוציא מהנתבעת כספים רבים" (סעיף 33). למעשה הנרטיב לפיו עובדים פלשתינאים ובהם התובע, אשר " רקח מזימה, לקבלת כספי פיטורין ( או כספים אחרים – רב"ה), בטענות כזב וסרק" (סעיף 31 לסיכומי הנתבעת), ילווה את מר ג'רבי לאורך כל ההליך ( עמ' 31, בשורות 28-29). אשר לשיחה שהקליט אבו אסלאם טען כי אינו זוכר אותה ובכל אופן אין בה דבר שיכול לרמז על פיטורים. כל שנאמר בה הוא שכרגע אין עבודה בהתקנת מים ולכן צריך להגיע למפעל ולבצע את העבודות הדרושות, לרבות ניקיון. כך אין פסול בכך שאמר שאם התובעים פונים לעורך דין השיח צריך שיעשה בין עורכי דין. ובכל אופן התובע היה עובד טוב על כן לא הייתה כל סיבה לפטרו והנתבעת אף מוכנה לקבלו חזרה לשורותיה ( סעיפים 37- 45).
12. אשר לדעתנו. נפתח בכך שנוכח קביעותנו מהפרק הקודם, ולפיהן לתובע שולם שכר הנופל משכר המינימום במשק דעתנו היא כי ספק אם נודעת למחלוקת החריפה שנטשה בין הצדדים בסוגית אופן סיום יחסי העבודה ביניהם את אותה המשמעות שהם ייחסו לה. שכן ברור הוא שעובד שאינו משתכר למצער, שכר מינימום רשאי להתפטר ופיטוריו יבואו בגדר פיטורים כמשמעם בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים . למעשה קשה לחשוב על מצב 'קלאסי' יותר מזה לא כל שכן כאשר נתנה למעסיקה התראה כבמקרה דנא (ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 29196-11-17 דוקטור – קלינור שירותים לישראל בע"מ (25.3.2019) והאסמכתאות שם). אולם לנוכח המאמץ שהשקיעו הצדדים החלטנו לדון בטענותיהם כסדרם.

13. כפי שנפסק לא אחת ובפרט בעניין ע"ע ( ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו – 16 אח' – יוסי שוורץ (13.2.2011) "בבירור השאלה בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים יש לברר האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד... בקשר לכך יפים לענייננו מושכלות ראשונים לפיהם:
"השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי ' ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים - פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד...".
לאחר שבחנו את מכלול הראיות ואת טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי התובע פוטר. למסקנה זו באנו בראש, על שום שגרסתו נמצאה עקבית ואמינה, והיא נתמכה בעדות של שני עדיו, כמו גם בתמליל השיחה שהוקלטה בין אבו אסלאם לבין מר ג'רבי. כך ועל אף שבחקירתו הנגדית הובילה הנתבעת קו חקירה לפיו אין שחר לגרסה לה טען התובע, ושהבאנו במפורט בפתח הדברים, עמד התובע על גרסתו איתן ונפרט.
בראש נאמר שקריאת תמליל השיחה בין מר ג'רבי לאבו אסלאם מותיר רושם הפוך בתכלית מזה שלו טוענת הנתבעת. משמע, לא מדובר בשיח מקובל על היקף העבודה במפעל אותה העת, הצורך לנייד עובדים בין תפקידים כפי שנהוג בשגרה, או אמירה תמימה מצד מר ג'רבי ולפיה, אם התובעים מתכוונים לפנות לעורך דין או כבר פנו אליו, יעבור השיח להתקיים בין עורכי הדין משני הצדדים, כפי שמציעה הנתבעת. למעשה מר ג'רבי מבהיר חד וחלק כי "... מישהו הולך לעורך דין אין שלום" (!) (עמ' 1 לתמליל, בשורה 18). כן הוא מבהיר שמעתה יעסקו התובע וארבעת חבריו בניקיון שירותים וזבל ומי ש"לא יעשה ילך הביתה" (עמ' 1 לתמליל, בשורה 18). כל ניסיונותיו של אבו אסלאם להרגיע את הרוחות ולומר ש"..אנחנו רוצים לפטור את הבעיה" (עמ' 2 לתמליל, בשורה 39), ושאם היא תפטר אין צורך בפניה לעזרתם של עורכי דין, נתקלים בחומה בצורה מצד מר ג'רבי. למעשה כל השיח על זכויות אפשריות של התובע וחבריו מרגיזה את מר ג'רבי אם לא למעלה מכך: "שילך לעורך דין שילך לשופט לבית משפט, לאן שהוא רוצה" (עמ' 5 לתמליל, בשורות 130-131). מר ג'רבי כסף לא ישלם ( עמ' 2 לתמליל, בשורה 54). ולעת עתה הוא קובע שאין עבודה במים " שיש בה את הכיף הזה" (עמ' 3 לתמליל, בשורה 65), אלא בניקיון שירותים וזבל בלבד. אבו אסלאם מצדו תוהה " אז כל אחד רוצה לבוא לעבודה, נגיד לו שילך לנקות את השירותים וינקה את המטבח ככה יענו?" (עמ' 3 לתמליל, בשורות 68-69), ובהמשך " עכשיו אם המצב טבעי, ואיפה שאתה תעביר אותם, אבל ככה יענו כאילו שאתה מרגיז אותי לגמרי" (עמ' 3 לתמליל, בשורות 74-75). לשון אחרת, אבו אסלאם מכיר בצורך אפשרי להתאים את אופי העבודה לצורכי המפעל, ו"במצב טבעי" כלשונו, אין עם כך כל בעיה. אולם ברור הוא שמה שמציע לו ולחבריו מר ג'רבי רחוק מאד ממצב שגרתי. למעשה מר ג'רבי מנהיג ענישה או מנסה לשבור את רוחם של העובדים לנוכח כוונתם לעמוד על הזכויות שלדעתם מגיעות להם. כאמור אבו אסלאם מציע, פעם אחר פעם, לחזור לפסי הידברות ישירה. אך הצעותיו נדחות. אדרבא, מר ג'רבי לא מוכן ' להתארגנות' של התובע וחבריו למיצוי זכיותיהם בחצרי המפעל והוא משוכנע כי מדובר בניסיון סחיטה מתוזמן. והדברים מגיעים לידי התבטאויות אלימות מצדו " אני אזיין את האלוהים שלהם...שכחתי את שמו של המניאק הזה" (עמ' 31, בשורה 32). תגובתו, יש לומר הבוטה, היא סגירת שער המפעל מפניהם של התובע ועדיו, ובכך באים לידי סיום יחסי העבודה גם בינו לבין התובע באופן ברור וחד משמעי. על סגירת שער המפעל יעידו גם עדי התובע ( עמ' 22, בשורה 6, עמ' 24, בשורה 27). תמיכה נוספת לדברים מצאנו בסוף השיחה בין אבו אסלאם למר ג'רבי בה לאחר שאבו אסלאם מודיע כי בכוונת העובדים להגיע לעבודה משיב מר ג'רבי "... זה שאתה איתם מחר, מחר אל תחתום" (בשעון הנוכחות – רב"ה) (עמ' 6 לתמליל, שורה 160). אלא שלבסוף הוא כלל לא מאפשר את כניסתם למפעל.
בסיכומיה מנסה הנתבעת למצוא כאמור, אי התאמות בגרסה זו ומתמקדת בכך שהתובע מדבר על שיחה עם מזכירה בהגיעו למפעל ותוהה כיצד הדברים מתיישבים עם שער סגור? ובכן מדובר בהוצאת דברים מהקשרם. התברר כי לאחר פיטוריו הגיע התובע ביום 10.1.2016, לבדו, אל המפעל בניסיון לקבל את שכרו לחודש הקודם. ובתמיכה לכך הציג את ההיתר הכניסה לישראל שהוציא לצורך כך ( ראו צרופה לבקשת התובע מיום (16.4.2016) . אלא שהמזכירה התנצלה ואמרה שמר ג'רבי אינו מתיר את כניסתו למפעל והדברים אף תועדו במצלמה שבמקום ( עמ' 10, בשורות 5-8). עם זאת מבהיר התובע חד משמעית שזה היה " פעם שניה. אבל כשהלכנו חמשתנו יחד בפעם הראשונה הדלת של המפעל הייתה נעולה" (עמ' 10, בשורה 10). לימים ישולם השכר האחרון בסמוך להגשת כתב הגנתה של הנתבעת.
בדומה מפנה הנתבעת בסיכומיה לאמירה של התובע מהלך עדותו כי " איציק אמר לי אם אתה רוצה לחזור לעבודה אתה צריך להביא סמרטוט ולנקות את השירותים", כמוכיחה שלא פוטר אלא שדווקא הוצע לו לחזור לעבודה. אלא שגם כאן מדובר בהוצאת דברים מהקשרם. בתגובה לשאלה מדוע לא פנה אל הנתבעת דרך בא כוחו קודם לפנייתו לבית הדין, מנסה התובע לעמוד על אופיו של מר ג'רבי כמי שאין שום סיכוי שניתן היה להגיע עמו להסכמה כלשהי.
14. למעשה הנתבעת מודעת היטב לדברים ברורים אלה. על כן חקירתם הנגדית של התובע ושני עדיו מוקדשת בחלק בלתי מבוטל ממנה, לניסיון להוכיח כי בשגרה עסק התובע ועסקו גם עדיו בניקיון ובפינוי אשפה, ובפרט כאשר היקף העבודה במפעל פחת. בסיכומיה תבהיר הנתבעת, פעם נוספת, שמפעלה מתנהל בהתאם להזמנות מדי מים או " פיקים" כלשונה, ואילו בתקופה הרלבנטית – דצמבר 2015 – פחתה העבודה. על כן הופנה התובע לעבודה בניקיון אך סירב והתפטר. כן תבהיר כי אותה תנודה בהיקף העבודה מוכרת לה היטב והיא אינה ממהרת להיפרד מכוח אדם מיומן, שכן בתקופות ביקוש הוא דרוש לה. על כן אם אין עבודה במדי מים עוסקים גם בניקיון.
אין בידנו לקבל את טענות הנתבעת. ראש וראשית, הטענה ל'שפל' בעבודה בחודש דצמבר 2015 לא נתמכה בדבר. לא כל שכן באסמכתא אובייקטיבית מהנתונים הנוגעים לפעילותה ועל אף שהדעת נותנת כי בנקל היה ניתן להוכיח זאת. אמנם אבו אסלאם אישר בעדותו שיתכן והיו ימים בהם הייתה במפעל פחות עבודה, ולאו דווקא באותה תקופה. אולם " רוב הימים היה הרבה עבודה והינו מתעכבים" (עמ' 20, בשורה 30). על לחץ בעבודה יעמוד בעדותו גם מר עודה חטיב ( עמ' 23, בשורה 11). אבו אסלאם ימשיך ויעמוד על דעתו שהטענה כאילו לא הייתה עבודה במפעל היא תזה שמציע בחקירתו הנגדית בא כוח הנתבעת ולא הוא שמחזיק בה ( עמ' 21, בשורה 2).
אשר לשאלה אם עבודות ניקיון הן חלק משגרת פעילות הנתבעת נאמר כי המסקנה הברורה שעולה מעדות התובע ועדיו וגם מעדותו של מר ג'רבי, היא שעובדי הנתבעת נוטלים חלק בשגרה בשמירה על סביבת עבודה מסודרת. כלומר, הם סועדים יום יום במפעל, על כן גם משתמשים במטבח ומטבע הדברים בחדרי שירותים. העובדים נדרשים, ויש להניח שגם רוצים בעצמם, לדאוג שסביבת העבודה שבה הם מבלים חלק בלתי מבוטל מהיום תישאר נקיה ומסודרת. אולם בין זה לבין ' עבודות ניקיון' אין דבר. היטיב לבטא את הדברים התובע עצמו: "אם אני אוכל אני מנקה ומפנה את מקום האוכל שלי....אם לידי יש פח עם זבל אני לא אשאיר שיהיה ג'וקים אני אפנה לפח הגדול" (עמ' 13, בשורות 9-15). עוד יעיד התובע כי ' עבודות הניקיון' הגדולות יותר נעשות על ידי עובדים יעודים – מהגרי עבודה או עובדים בעלי מוגבלויות שעוסקים בעבודות פחות מקצועיות ( עמ' 12, בשורות 30-31, עמ' 13, בשורות 2 -3). מר ג'רבי מצדו יאשר בעדותו כי הוא אכן מעסיק עובדים בעלי מוגבלויות ממזרח העיר ירושלים ( עמ' 26, בשורות 20-22), ואף יאשר כי " הזבל, זה הפסולת האישית של כל אחד" (עמ' 32, בשורות 7-8) , ולכך התכוון בשיחה בינו לבין אבו אסלאם.
15. דומה שכאן המקום להזכיר כי התובע הוא חשמלאי במקצועו. כך בניגוד לאמור בתצהירו כאילו התובע הוא ' עובד כללי', הודה מר ג'רבי בעדותו לפנינו כי התובע " הגיע אליי כחשמלאי" (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית של מר ג'רבי ועמ' 29, בושרה 28) ובכך יאשר את גרסת התובע עצמו כי עסק אצל הנתבעת במקצועו כחשמלאי ( עמ' 7, בשורה 21). לגרסת מר ג'רבי עצמו התובע היה "... עובד טוב. היה לו ערך מוסף" (עמ' 29, בשורה 22). על כן קשה להלום מצב דברים בו חשמלאי בעל ערך מוסף יעסוק בשגרה בפינוי אשפה וניקיון שירותים. אין בכך היגיון כלכלי או תועלת והמדובר בגרסה שבאה לעולם לצורך ההליך בלבד. ואם בחשמל עסקינן, נאמר כי גרסת הנתבעת כאילו התובע עזב בשל התחייבויותיו בעסקו הפרטי לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. ראשית, הרושם הוא שהנתבעת ניסתה ' לתפוס מרובה' ולא תפסה דבר. בהקשר זה אף הסתבך מר ג'רבי בגרסה מתפתחת, לא אמינה ולא עקבית. מחד, טען שהתובע אמר לו במפורש שהתחייבויותיו הפרטיות הן הסיבה לעזיבתו " וידעתי למה הוא רוצה לסיים" (עמ' 29, בשורות 28-31, עמ' 30, בשורה 1). מאידך ובאותה נשימה טען כי לא דיבר עם התובע כלל ( עמ' 30, בשורה 6). בדומה טען כי הוא מקפיד בשגרה לשוחח עם עובדיו באופן יומי אך כל ' שיח הזכויות' שלהם בא לו בהפתעה מוחלטת ( עמ' 31, בשורות 5-8). מעדות התובע עלה, כי לאחר סיום עבודתו בנתבעת התפרנס "... מחתיכת אדמה ועצי זית, גם אני גביתי את ה – 35,000 ₪ מהחסכונות ממשרד העבודה לשכת התעסוקה" ואח"כ עבד בחשמל במפעל אחר בעטרות למשך שלושה חודשים ( עמ' 8, בשורה 26, עמ' 9, בשורות 1 -2). כך הכחיש כי עבד במקביל לעבודתו בנתבעת כעצמאי בתחום החשמל ( עמ' 9, בשורות 9 – 13).
16. נותר אפוא רק לדון בנפקות פסיקתו של המותב ברשות חברי, סגן הנשיא השופט אבו קאעוד, בעניין עודה חטיב שהזכרנו גם לעיל. בעניינו של עודה חטיב לא קיבל בית הדין את גרסתו כי פוטר יחד עם התובע ובאותן נסיבות. עיון בפסק הדין ילמד כי ההכרעה נשענת בעיקרה על העובדה שעדותו של מר עודה הייתה עדות יחידה ( סעיף 81), ועל כך שמצא את גרסת הנתבעת עקבית. אלא שבניגוד למצב הדברים שם וכפי שהראנו בפרוטרוט לעיל, לפנינו נמצאה גרסת הנתבעת לא עקבית, והתובע תמך עדותו בעדותם של שניים מתוך העובדים שפוטרו באותו מעמד. על כן לא מן הנמנע כי לו היה זה מצב הדברים גם בהליך שהתברר לפני המותב ברשות חברי, היה גם המותב ההוא בא לכדי מסקנה שונה. ובכל אופן דעתנו שונה מכל הטעמים שמנינו.
עוד נוסיף כי בימים האחרונים ביקשה הנתבעת להוסיף לתיק שתי אסמכתאות נוספות. באחת מהן נמחקה התביעה בשל אי הגשת תצהירי התובע חרף אורכות חוזרות שניתנו לו לשם כך ( סע"ש 60659-01-16). ואילו בשנייה נדחתה תביעתו של עובד לשעבר של הנתבעת לאחר סיום פרשת ההוכחות ובהסכמתו ( סע"ש 51504-01-18). על פי הנתבעת פסקי דין אלה בהצטרף לפסיקה בעניינו של עודה חטיב "... מהווים אינדקציה להתנהלות השיטתית של התובעים שנקטו כנגד הנתבעת בהליכי סרק כשסמכו טענותיהם על אדני שווא". ובכן ערים אנו לתחושתה זו של הנתבעת שאף ציינו לעיל. אלא שגם באסמכתאות אלה אין כדי לשנות ממסקנותינו, ואין בהם כל קביעה בעלת השלכה לענייננו או קביעה לגופה כלשהי. לא למותר להוסיף כי מר מוצטפא חמדנא הועסק בנתבעת על פי האמור בכתב התביעה שצורף לעיוננו רק עד ראשית דצמבר, 2014 ובעדותו לפני בית הדין לא מעט דברים שיכולים להתיישב עם קביעותנו.
17. אחר כל זאת נותר לבחון את הסעדים להם עתר התובע בהקשר לפיטוריו: השלמת פיצויי פיטורים, ותמורת הודעה מוקדמת. אשר להשלמת פיצויי הפיטורים נאמר כי דינה דחיה. לא הובאה כל אסמכתא לעניין סכום פיצויי הפיטורים המדויק שנצבר לטובת התובע במת"ש. על כן אין בידנו לקבוע כי נותרה יתרה לתשלום או מה גובהה.
שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לתמורת ההודעה המוקדמת. כפי שהראנו התובע פוטר לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת כדין. על כן הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר חודש אחד בסך 3,579 ₪.
מכאן לזכויות הסוציאליות הנוספות.
זכויות סוציאליות
18. תמורה בעד עבודה בשעות נוספות: התובע השתית ראש תביעה זה על טענתו כי הועסק כל יום משך 10 שעות לפחות. הטענה נתמכה ברישומי שעות עבודה חלקיים מתחילת תקופת עבודתו, שטען כי הכין ( נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית). אלא שעיון באותם רישומים מלמד כי גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם הרישומים שהוא עצמו טוען כי הכין. כלומר ככלל אין ברישומיו עבודה בת 10 שעות יומיות. בחקירתו הנגדית אף עומת עם מקרים לא מועטים בהם עבד שעות ספורות בלבד ( עמ' 16, בשורה 7 ואילך). וממילא העיד כי ככלל התחיל לעבוד בין 06:30 ל – 07:15, תלוי בתחבורה למפעל, וסיים ב – 16:00. כן הודה כי שהה בהפסקה יומית מהשעה 11:00 והתפלל בתפילת צהריים ( עמ' 11, בשורות 11 – 18, עמ' 12, בשורות 9 -29). לאמור ספק אם עבד בשעות נוספות ובוודאי לא במתכונת שלה טען.
אשר לרישומים עצמם נוסיף כי לעתים התובע כלל לא היה בטוח שהרישומים הם כתב ידו ( עמ' 14, בשורה 9). עיון בהם אכן מותיר את הרושם כי הוכנו לצורך ההליך גם אם הועתקו ממקור אחר. אלא שאותו מקור לא הוצג. השוואה מדגמית בין הרישומים לרישומי הנתבעת מעלה כי יש ביניהם הבדלים משמעותיים, שגם הם מעלים ספק ביחס לרישומי התובע, שכן לעתים הוא טוען לעבודה בשבת או במועדים שכלל הנראה כלל לא עבד בהם, ועל אף שקבענו כי המפעל איננו עובד בשבת ( ראו למשל: חודש יולי 2012).
לבסוף תמימי דעים אנו עם הנתבעת כי אם טענת התובע היא כי רישומיו מייצגים הרי שהיה עליו לערוך תחשיב לפיהם. לחילופין, היה עליו לערוך תחשיב לפי רישומי הנתבעת, ומשלא עשה כן לא יבוא בית הדין בנעליו ( ראו והשוו: ע"ע ( ארצי) 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.2017)).. על כן הרינו דוחים ראש תביעה זה.
19. דמי הבראה: התובע עותר לתשלום 14 ימי הבראה. הנתבעת מצדה טוענת כי אלו שולמו במסגרת תלושי שכרו. כמפורט בהרחבה לעיל, לא עלה ביד הנתבעת להוכיח כי שילמה את התשלומים המופיעים בתלושי השכר. על כן זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בהתאם להיקף משרתו (79%) בסך 4,181 ₪ ( מעוגל).
20. דמי חגים: על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג ובשים לב למקור הנורמטיבי שמכוחו חלה חובת התשלום. הנטל המוטל בהקשר לתביעה לדמי חגים על התובע הוא לפרט את ימי החגים שבגינם הוא תובע. זאת על מנת להוכיח שהם מקימים לו זכאות לתשלום, למשל ימי חג שלא חלו בשבת ( ראו: ע"ע ( ארצי) 44382-04-13 מנצורי – גז חיש בע"מ (4.5.2015); ע"ע ( ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – ולטינה פרנצב (1.6.2015); ע"ע ( ארצי) 47268-07-13 איליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.2017) ( להלן: עניין איליאסייב). כן נקבע בעניין איליאסייב שאין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים.
התובע לא ייחד דברים למקור הנורמטיבי הרלבנטי, למעט אמירה כללית כי חל עליו צו ההרחבה בענף התעשייה ומבלי שפירט את הוראותיו בכל הנוגע לדמי חגים. משום מה בסיכומיו טען לחלות צו ההרחבה בענף הבניין? (סעיף 28). כן נקט בגישה הגורפת במובן זה שתבע 9 ימי חג במכפלת תקופת עבודתו, והותיר לבית הדין ל'חלץ' מרשימת חגים משנת 2005 ואילך, אשר צירף לתצהיר עדותו הראשית ( נספח ד'), לאלה מבינם הוא זכאי. לא למותר להוסיף כי בכתב התביעה טען כי הוא זכאי להשלמת 4 ימי חג ול – 9 ימי חג באותה הנשימה ( סעיפים 14.1, 14.2). אלא שדעתנו היא כי איננו צריכים לבוא בנעליו, וכי שומה עליו היה להוכיח, בהתאם לדוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת למרבית תקופת עבודתו, לאלו חגים הוא זכאי. משלא עשה כן דין ראש תביעה זה דחייה.
21. פדיון חופשה שנתית: התובע עתר לתשלום פדיון 48 ימי חופשה מבלי שפרט כיצד הגיע לתחשיב זה. בסיכומיו הוסיף וטען כי מר ג'רבי הודה כי לא שילם דמי חופשה וכי לא ניהל פנקס חופשות. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע ניצל את ימי החופשה המגיעים לו וכי קיבל את תמורתם במלואה. בסיכומיה טענה כי חלקם התיישנו. אלא שברור הוא שמדובר בהרחבת חזית אסורה. כן טענה כי הוכח בחקירת התובע ועדיו כי פדו פעם בשנה " את ימי החופשה שהופרשו עבורו..." במת"ש. כן טענה שאין זה הגיוני שהתובע לא יצא לחופשה בתקופת עבודתה בת 5 שנים וכי הודה שלמצער, פעם אחת נעדר משך שלושה ימים כדי להשלים עבודת חשמל לה התחייב. ונוסיף אנו שטען כי היה זה סמוך לתחילת תקופת עבודתו ( עמ' 9, בשורות 12-13).
אשר לדעתנו. ראשית נזכיר מושכלות יסוד ולפיהן " נוהג, לפיו עובד " פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951...ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית - שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד " פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן. הדרך היחידה המותרת לתשלום פדיון חופשה היא, כאשר חדל העובד לעבוד מבלי שניתנה לו החופשה המגיעה לו. במקרה כזה ישלם לו המעביד את פדיון יתרת ימי החופשה שלא הספיק לנצל בתקופת עבודתו" (ע"ע ( ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב – מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (21.12.2006)).
על פי התחשיבים שערכנו לעיל " שכר העבודה היומי הממוצע" כהגדרתו בסעיף 10( ב)(2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 הוא 123 ₪ ( שכר החודשים ספטמבר 2015 עד דצמבר 2015 / 90). ובהעדר פנקס חופשה זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 5,906 ₪ (123*48).
ערים אנו לכך שבעבר נהגה במת"ש דרך ההפרשה של 4% משכר העובדים לחופשה. בנסיבות מיוחדות אלה החלטנו להפחית את הסכומים שהפרישה הנתבעת למת"ש מפדיון החופשה לו עתר התובע. עיון בתלושי השכר ילמד כי הסכומים שהופרשו עולים על הסכום הנתבע. על כן אין הפרש לתשלום .
22. דמי נסיעות: למן כתב התביעה טען התובע כי עלות הנסיעות היומית שלו הייתה בת 40 ש"ח שכן " החלפתי יותר משלש הסעות עד שהגעתי למקום העבודה" (סעיף 28( ב) לתצהיר עדותו הראשית של התובע), ונזכיר כי התובע מתגורר באזור שכם. הנתבעת מצדה טענה בכתב הגנתה כי דמי נסיעות שולמו לתובע כדין וכאמור בתלושי השכר שהנפיק מת"ש, וכי רכיב התביעה התיישן. בסיכומיה טענה כי התובע לא הבהיר מה הוא מענו המדויק, מה עלות הנסיעה ואף לא הציג כל אסמכתא לכך. על כן אין זה מתפקידו של בית הדין למלא את החלל.
על מנת להעמיד דברים על דיוקם נאמר כי לא ברור על מה נסמכת טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, ובכל אופן בשים לב למועד הגשת התביעה לבית הדין (22.2.2016), ראש תביעה זה או חלקו לא התיישנו. עם זאת ולא בלי היסוס באנו לכלל מסקנה כי תביעת התובע אכן לא הוכחה כדבעי. אמנם איננו מקבלים את רישומי מת"ש כמהימנים. ובניגוד לטענת הנתבעת מקום מגוריו של התובע ברור ועולה בברור מהיתרי העבודה. ניסיונו של מר ג'רבי לטעון כי אינו יודע מהיכן הגיע התובע איננו יותר מהיתממות ( עמ' 33, בשורה 1). כך ערים אנו לכך שהתובע לא נחקר בסוגיה זו באופן מפורט. יחד עם זאת אכן קשה למצוא ' קצה חוט' לביסוס מספיק של טענתו. התובע לא הבהיר בדיוק איך הוא מגיע מביתו למפעל. מה עלות של כל נסיעה ( גם אם אינו יכול להציג קבלות), ולא ניסה לתמוך טענותיו בעדות של חבריו. מנגד, בעדותו לפנינו הודה שלעתים נאסף על ידי מר ג'רבי " מהמעבר בעטרות' (עמ' 13, בשורה 26). על כן אין מנוס מדחיית חלקה זה של התביעה.
23. סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים מטה.
[א] הפרשי שכר מינימום בסך 47,486 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (1.7.2013) ועד למועד התשלום המלא בפועל ( להרחבה בנושא פסיקת הפרשי הצמדה וריבית לרכיבים שמועד תשלומם חל במהלך תקופת העבודה ראו עניין מוחמד לעיל). למען הסר ספק נוסיף, כי התובע לא עתר לפיצויי הלנה ( להבדיל מלפיצויי הלנת פיצויי פיטורים), וממילא מרביתם התיישנו. בנסיבות העניין גם אלמלא התיישנו היה מקום להפחית את גובהם לכדי הפרשי הצמדה וריבית.
[ב] תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,579 ₪.
[ג] דמי הבראה בסך 4,180 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (1.12.2014) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
אשר להוצאות המשפט – כפי שנפסק לא אחת על ידי בית הדין הארצי, שיקול מרכזי וחשוב אותו על בית הדין להביא בחשבון בעת פסיקת הוצאות הוא התנהלות הצדדים בהליך (ראו: ע"ע (ארצי) 15070-09-12 מרנין – אס.ג'י.די הנדסה בע"מ (28.10.2013); ע"ע (ארצי) 48431-02-11 חננאל – אינטרפרייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד (15.9.2014)). לצערנו, לא אחת לא עשו הצדדים ובפרט התובע די כדי לסייע בידי בית הדין בקיום החלטותיו כלשונן ובמועד , עד אשר נפסקו לחובת התובע הוצאות לטובת אוצר המדינה. לצד זאת , התמונה שהצטיירה לפנינו בכל הנוגע להקפדתה של הנתבעת על קיום הוראות חקיקת המגן ברובד הבסיסי ביותר של ה הוא עגום. כפי שחזרו ושנו בתי הדין לעבודה בפסיקתם תשלום שכר מינימום הוא מעיקרי משפט העבודה המגן הישראלי ומאושיות משפט העבודה הישראלי בכלל. תכליתו להבטיח רמת חיים מינימאלית ולצמצם את ממדי העוני, והוא מהווה נדבך מרכזי בהבטחת כבודם וביטחונם של העובדת והעובד ובני משפחתם ( ראו למשל: ע"ע ( ארצי) 1242/04 עיריית לוד – אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד ( ניתן ביום 28.7.2005)). איסור הוויתור על שכר המינימום תכליתו להגן על העובדים מפני עצמם ( ע"ע ( ארצי) 52949-05-10 ליליה וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות, שרותי ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ (28.3.2012)). בה במידה פיטורים נוכח טענה בדבר זכויות סוציאליות אשר לא שולמו מהווים התנהגות חסרת תום לב. על כן אנו מחייבים את הנתבעת בשכר טרחת בא כוח התובע ובהוצאות בסכום כולל של
10,000 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה וההוצאות בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לנתבעת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
24. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ט, (20 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר יעקב מלול

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציגת ציבור מעסיקים גב' איריס שליט