הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 43475-05-18

29 יולי 2019

לפני:

כב' השופט עמיצור איתם
נציג ציבור (עובדים) מר יוסי קשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד כהן
התובעים
שאדי תורקי

ע"י ב"כ: עו"ד
-
הנתבעים
מרפאות אלמדאר החדשות בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד

פסק דין

תביעה שעניינה זכויות סוציאליות שונות. הנתבעת היא חברה המנהלת מרפאה של קופת חולים כללי במזרח ירושלים. התובע עבד בנתבעת כטכנאי רנטגן. לטענתו, עבד באותו מקום עבודה מאז שנת 2005. תחילה נתבע בתיק גם אדם בשם ד"ר עוואר אשר לטענת התובע שימש כבעלים של המרפאה בראשית העסקתו. בדיון שהתקיים ביום 1.1.19 הסכים התובע למחיקת התביעה נגד ד"ר עוואר.
לטענת הנתבעת היא עצמה הוקמה רק בשנת 2007 והתובע הועסק בה רק מאז שנת 2011. התובע טוען ( סעיף 12 לתצהירו) כי עם הקמת הנתבעת בשנת 2007 צומצמה מסגרת עבודתו הקודמת וגם שכרו הופחת לממוצע של 1500 ₪ בחודש. לאור זאת ומאחר ששכרו לא כיסה את הוצאות הנסיעה שלו ( סעיף 18 לתצהיר) החליט להתפטר בדין מפוטר בחודש ספטמבר 2015.
עיקר המחלוקת נסוב סביב נסיבות ההתפטרות וסביב שאלת הרצף התעסוקתי. בשאלה זו העיד בפנינו ד"ר פואז עאסי מנהל הנתבע, כי אכן קיבל לידיו את המרפאה על לקוחותיה בשנת 2007 כעסק פעיל מד"ר עאוור האמור. ד"ר עאסי שב וטען ( עמ' 9 שורה 30) כי התובע נקלט אצלו רק בשנת 2011 כעובד וכי משנה זו הונפקו לתובע תלושי שכר כדין. ד"ר עאוור עצמו (העובד כיום במרפאה כשכיר) לא הובא לעדות מטעם אף צד אולם העיד באזהרה בדיון המוקדם שם אמר שהתובע עבד אצלו עד 2007 ומאז " ראיתי את התובע במרפאה. לא זוכר עד מתי הוא לא קשור אלי" התובע צירף מסמך כנספח לתצהירו בו נכתב בחותמת הנתבעת מיום 25.5.19 כי התובע עובד בנתבעת מאז ספטמבר 2005 ועד ליום האישור. אין חולק כי התובע עבד גם לשיטתו במקומות אחרים במהלך התקופה.
לאור הראיות והעדויות ולא בלי התלבטות החלטנו לדחות את גרסת התובע בעניין הרצף. אמנם למסמך שצירף לתצהירו משקל לא מבוטל, אולם במקרה זה אין בו כדי להכריע את הכף. ראשית סבירה עדותו של ד"ר עאסי לפיה את המסמך יכול היה התובע לערוך בעצמו וגם לחתום עליו בחותמת הנמצאת בדלפק הכניסה ונגישה לו מתוקף תפקידו. לא מצאנו סיבה של ממש להטיל ספק בעדותו של ד"ר עאסי לגבי מועד קליטתו של התובע אשר נשמעה קוהרנטית ומהימנה. כמו כן לחיזוק גרסתו העובדה שהנתבעת לא הנפיקה תלושי שכר לפני שנת 2011 וכן העובדה הלא מוכחשת כי התובע עבד משנת 2007 עד 2011 במרפאה אחרת בג'אבל מוכבר ( עמ' 5 שורה 16 לפרוטוקול). לכך מצטרפת כאמור גם עדותו של ד"ר עאוור בדיון המוקדם. מכל האמור הגענו למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח רצף של העסקה במרפאה מאז שנת 2005. ממילא, לא עלה בידי התובע גם להוכיח כי לא קיבל את זכויותיו במועד סיום העסקתו אצל ד"ר עוואר ותחילת העסקתו הנטענת אצל הנתבעת.
כמו כן לטעמינו לא עלה בידי התובע להוכיח כי התפטר בדין מפוטר. גם לשיטתו שלו התובע התפטר בשנת 2015 בגין שינוי בתנאי העסקתו אשר אירע כבר בשנת 2007 או למצער זמן רב לפני התפטרותו. בנסיבות אלו לא ניתן לקשור את השינוי הנטען בתנאי ההעסקה לסיבת ההתפטרות. התובע הודה שעבד במקומות נוספים לאורך מרבית התקופה כולל בשטחי הרש"פ וכן הודה שעבר בחודש אוגוסט 2015 בסמוך לפני התפטרותו לעבוד באוניברסיטת אל נג'אח בשכם ( עמ' 4 שורה 30) . עובדה זו הייתה " לא רלוונטית" לדבריו, אולם לטעמינו היא רלוונטית ביותר וייתכן שיש בה כדי להצביע על סיבת ההתפטרות האמתית. מכל מקום לא הוכח כי התובע עשה אי אלו פעולות לאורך השנים על מנת לדרוש לשפר או להשיב את תנאי העסקתו הקודמים הנטענים. התובע לא הוכיח לטעמינו כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בכלל וכי הוא זכאי לפיצויים לתקופה שמשנת 2005 בפרט.
מעבר לכך- הנתבעת הציגה תלוש שכר מחודש 9.2015 בו שולמו לכאורה פיצויי פיטורים בסך 11,815 ₪ בגין התקופה שמחודש 3.2011. ד"ר עאסי הצהיר כי סכום זה שולם לתובע. התובע עצמו הודה (עמ' 3 שורה 31) כי קיבל את הסכומים הנקובים בתלושים ומכאן שקיבל אף סכום זה.
מכאן נגזרת גם ההכרעה ברכיבי התביעה האחרים:
הפרשות לגמל: יש לדחות את טענות הנתבעת כי אין זכאות לעובדים תושבי הרש"פ לפנסיה. המרפאה היא לכאורה בשטח אשר נחשב לעניינו בתחומי ישראל ולא נטען אחרת לעניין זה. ככלל, עובדים זרים זכאים לתשלום חלף הפרשות לגמל. עניין זה נדון והוכרע זה מכבר בפסיקת בית הדין הארצי ( למשל ברע ( ארצי) 36959-06-15‏ ‏ ‏MUSABAL ABDALLA‏ נ' טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ). בפרט, עובדים מהאזור ומשטחי עזה ויריחו המועסקים בישראל זכאים לתנאי עבודה החלים על כל עובד לפי דין, מכוחו של סעיף 1 טז לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991.
בניגוד לטענת הנתבעת אין בענייננו צורך להוכיח תחולה של צו הרחבה מסוים שכן התובע זכאי להפרשות מכוח הצו הכללי במשק. התובע טוען בתצהירו כי שכרו בנתבעת עמד על 1500 עד 2000 ₪. התובע עצמו צירף שני תלושי שכר משנת 2013 בהם עמד שכרו על 3801 ₪. הנתבעת לא המציאה את מלוא תלושי השכר והתובע לא עמד על כך במסגרת גילוי המסמכים. מתלושי השכר של שנת 2015 אשר צורפו עולה כי שכרו של התובע עמד על 2851 ₪ בחודש. בחלק מן החודשים השכר הופחת ופוצל אף לדמי הבראה בשיעור 94 ₪ . לטעמינו יש בפרקטיקה זו כדי להצביע על כך שדמי ההבראה האמורים לא היו אותנטיים ובהעדר הסכם מפורש שהוצג לנו כך אנו מניחים. יש לראות אפוא את הסך של 2851 ₪ כשכרו הקובע לשנת 2015 ואת הסך של 3801 כשכרו הקובע עד אז, משעה שהנתבעת כאמור לא הציגה את התלושים כולם וחרף העובדה שהתובע עצמו טען לפרקים אחרת. התובע זכאי אפוא להפרשות לרכיבי גמל ופיצויים בגין תקופת העסקתו מ- 3.11 ועד חודש 12.14 על פי שכר קובע של 3801 ₪ בהתאם לצו הכללי במשק, היינו מלאחר 6 חודשי העסקה ובהתאם לשיעורים הנקובים בצו.
התובע זכאי אפוא בגין שנת 2011 ( עבוד החודשים 9-12) סך 501 ₪; בגין שנת 2012 לחלף הפרשות לגמל בסך 1897 ₪; בגין שנת 2013 סך 2280 ₪ בגין שנת 2014 סך 2736 ₪ ובגין שנת 2015 סך 2052 ₪. בסך הכול הנתבעת חייבת לשלם אפוא סך 9466 ברכיב הגמל. הסך ששולם בגין פיצויי פיטורים בתלוש 9.15 די בו כדי לכסות את ההפרשה הנדרשת ברכיב הפיצויים.
פדיון חופשה: התביעה הוגשה בחודש.2018 8. העסקת התובע הסתיימה בחודש 9.2015. מכאן שטרם חלפו שלוש שנות ההתיישנות הקבועות בחוק. כבר נפסק לא אחת כי מועד התגבשות הזכות לפדיון חופשה היא במועד סיום ההעסקה. הנתבעת, אשר עליה הנטל להצגת נתוני רישום החופשה של התובע ביקשה להפנות בעניין זה לתלוש השכר. מצאנו כי אין לקבל את התלושים כראייה טובה דיה. לזכות התובע נרשמו בחודש 4.15 18.67 ימי חופשה ונרשם כי ניצל ימים אלו באותו החודש. עם זאת, במסגרת השכר עצמו לא צוין במפורש תשלום בגין ימי חופשה. הנתבעת לא עשתה מאמץ להראות כי לפי רישומיה התובע אכן יצא לחופשה באותו חודש או בכלל. יוצא כי נתוני הנתבעת והראיות אשר היה עליה להציג חסרים. אין מנוס אפוא מן המסקנה כי הנתבעת חייבת לשלם פדיון חופשה בגין 3 שנות ההעסקה האחרונות. את החישוב בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית יש לערוך בהתאם לזכאות לימי חופשה ברוטו נכון לאותה עת (14 לשנה) במכפלת שכר רבע השנה האחרונה לחלק בתשעים. חישוב זה מביא אותנו למסקנה כי התובע זכאי לפדיון 42 ימי חופשה בשווי 95 ₪ ליום ובסך הכל 3991 ₪ ברכיב זה.
אשר לדמי הבראה: צו ההרחבה כפי שהיה בתוקף באותה עת קבע תקופת התיישנות של שנתיים ומשכך, צודקת הנתבעת כי רכיב זה התיישן.
לסיכום: הנתבעת תשלם לתובע סך של 9466 חלף הפרשות לגמל וסך 3991 ₪ פדיון חופשה שנתית. בנוסף תשלם הנתבעת סך 2500 ₪ שכר טרחת עו"ד וסך 990 ₪ הוצאות משפט. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.
זכות ערעור בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ט, (29 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

עמיצור איתם, שופט