הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 41906-09-15

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר גבריאל אבינועם
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' סימה פישר

התובע
צבי וייס ת.ז. XXXXXX377
ע"י ב"כ: עו"ד דורית קרני
-
הנתבעים
1. מוסך צמרת בית שמש (2004) בע"מ
ח.פ. 513512764
2. רונן טל ת.ז. XXXXXX987
ע"י ב"כ: עו"ד אורי כהן

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר, שעות נוספות, הוצאות נסיעה, פדיון חופשה, דמי הבראה, השלמת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים של נכה צה"ל ומחמת אפליה על רקע גיל, פיטורים ללא עריכת שימוע, ללא מתן הודעה מוקדמת, אי מסירת תלושי שכר ודו"חות נוכחות, החזר ניכויים שבוצעו שלא כדין, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה ופיצוי בגין עוגמת נפש.

הנתבעים טענו כי התובע התפטר והם שילמו לתובע את מלוא זכויותיו.

העובדות
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא בעלים, מנהלת ומפעילה של מוסך לתיקון מכוניות ברחוב המסגר 1, בית שמש.
הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הנו בעל מניות יחיד בחברה ומנכ"ל החברה.
התובע הועסק אצל הנתבעת מיום 1.10.10 עד ליום 15.3.15.
התובע עבד 6 ימי בשבוע, בימים א'-ו'.

המחלוקת
מהם נסיבות סיום העסקת התובע, האם התובע פוטר? האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים .
האם התובע קיבל הודעה מוקדמת או שנטש את מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת, בעקבות הזמנתו לשיחת בירור.
האם נערך לתובע שימוע כדין. אם לא, האם זכאי התובע לפיצוי .
ככל שיקבע כי התובע פוטר, האם היה זה מחמת גילו? האם בנסיבות פיטוריו הפרו הנתבעים את חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה? האם זכאי התובע לפיצוי בגין כ ך . האם הפיטורים נעשו כדין, ואם לא, האם זכאי התובע לפיצוי .
האם הפרו הנתבעים את תקנות העסקת נכי מלחמה, תשי"א-1951? אם כן, האם זכאי התובע לפיצוי .
האם נמסרו לתובע תלושי שכר במועד הקבוע בחוק? אם לא, האם זכאי התובע לפיצוי .
האם תלושי השכר נערכו כדין? אם לא, האם זכאי התובע לפיצוי .
האם התובע קיבל דו"חות נוכחות יחד עם תלושי השכר? אם לא, האם זכאי התובע לפיצוי .
מה היה שכרו של התובע? האם שולם לתובע בהתאם למוסכם?
האם התובע עבד שעות נוספות? האם זכאי התובע לתשלום שכר בגין שעות נוספות שלא שולמו לו, ואם כן, באיזה שיעור?
האם התובע נעדר מהעבודה לפרקי זמן קצרים תוך כדי עבודתו, אם כן, האם היעדרויות אלו קוזזו משכרו? האם הוסכם עם התובע כי במידה ויעדר יקוזזו ההעדרויות מהשעות הנוספות?
האם שולמו לתובע הוצאות נסיעה? האם זכאי התובע לתשלום בגין הפרש הוצאות נסיעה שלא שולמו.
האם היו רשאים הנתבעים לבצע קיזוזים משכרו של התובע? האם הנתבעים חייבים להשיב לתובע סכומים בגין קיזוזים שלא כדין.
האם התובע היה זכאי לעדכוני שכר בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי שבענף המוסכים או לצו ההרחבה בענף המוסכים? אם כן, האם קיבל את תוספות השכר כדין?
האם התובע זכאי להפרש דמי הבראה וחופשה .
האם התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש.
האם התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר או הלנת פיצויי פיטורים או הפרשי הצמדה וריבית בגין הסכומים המגיעים לו?
האם הנתבע 2 אחראי להתנהלות הנתבעת 1 או שנוכח איתנותה הכלכלית של החברה ,החוק והפסיקה אין מקום להרמת מסך.

הכרעת הדין
נדון במחלוקות שלעיל, על פי סדרן.

נסיבות סיום עבודת התובע
התובע טען כי ביום ו' 13.3.15 נמסר לו כי הוא מפוטר מהעבודה, וביום א', 15.3.15 נמסר לו מכתב פיטורים. לטענתו, איש לא אמר לו שאינו מפוטר, בניגוד לתוכן המכתב. לפיכך, טענת הנתבעים לפיה התובע התפטר, היא עדות בעל פה, הסותרת מסמך בכתב – מכתב הפיטורים, ומשכך דינה להידחות.
עוד טען התובע כי הנתבעת אישרה ב- 3 מכתבים שהוא פוטר, וכי אם התנהגותו הייתה מחפירה כטענת הנתבעים , הם לא היו נותנים לו מכתב פיטורים שקרי. לטענתו, הפיטורים אירעו בסמוך לאחר שביקש את זכויותיו על פי הדין, ומכאן שהפיטורים נועדו להיפטר מעובד שהיה מודע לזכויותיו, וביקש לקבל את המגיע לו על פי הדין.
הנתבעים טענו כי התובע עזב את העבודה מיוזמתו, לאחר שמנהלו הישיר, מר זיו, זימן אותו לשיחה והודיע לו כי בכוונתו לערוך לו שימוע. לטענתם, מכתב הפיטורים נכתב לבקשת התובע, לצורך קבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי.
בהתאם לפסיקה, מסירת מכתב פיטורים לעובד, יוצרת חזקה לפיה העובד פוטר . על מעסיק שטוען אחרת, מוטל נטל הראיה להוכיח טענתו (ר' ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ- מימון תורג'מן, ניתן ביום 22.10.2000).
התובע טען בעדותו כי ביום 17.2.15, פנה לזיו וביקש ממנו לקבל תשלום עבור שעות נוספות ונסיעות, על פי דין. מדי כמה ימים שאל אם יש תשובה, וביום 15.3.15 זיו אמר "החלטנו לפטר אותך כי אנחנו רוצים לרענן את עמדת היועץ". ביום א' קיבל התובע מכתב פיטורים. לטענת התובע, יש קשר בין בקשתו לקבל את זכויותיו, לבין הפיטורים.
המכתב נושא תאריך 17.2.16, אולם התובע הסביר בעדותו כי מדובר בטעות סופר. המכתב צורף לכתב התביעה שהוגש ביום 24.9.15, היינו בטרם התאריך השגוי, ובכך יש לחזק את טענת התובע לפיה אכן מדובר בטעות סופר. טענת הנתבעים לפיה לא הוכח כי הנתבעים לא קיבלו את המכתב נטענה בעלמה. לו היה התובע "מפברק" את המכתב לצורך התביעה , הרי שהיה מתאים גם את תאריך המכתב.
מטעם הנתבעים העידו הגב' מיכל פהימה, מנהלת חשבונות אצל הנתבעת; הנתבע, מר רונן טל ומר זיו זייץ, שהיה מנהלו הישיר של התובע . מעדות רונן וזיו עלה כי התובע לא הת ייחס יפה ללקוחות במשך תקופת עבודתו, ובעיקר בחצי השנה האחרונה לעבודה. בעקבות כך, זיו החליט לזמן את התובע לשימוע, א ולם בטרם קיום השימוע, התובע ניגש למ נהלת החשבונות, הגב' מיכל ואמר לה בעל פה שהוא מתפטר ומבקש לקבל מכתב פיטורים (עמ' 19 שו' 19-24).
עדי הנתבעים לא ידעו לתת שמות של לקוחות שהתלוננו או עזבו את הנתבעת בעקבות התנהגות התובע. רונן טען כי הוא לא יודע, אך זיו יודע לציין שמות. זיו לא ידע לציין שמות (עדות רונן טל עמ' 8-17; עדות זיו עמ' 23 שו' 18-23) .
זיו מסר בעדותו כי התובע היה חסר סבלנות כלפי לקוחות ועובדים: "בעיקר לקראת סוף עבודתו אצלנו. תמיד היו לו כאלה עניינים אבל זה לא היה משמעותי בתחילת העבודה. זה תמיד היה קיים" (עדות זיו עמ' 23 שו' 12-13).
עדי הנתבעים לא נתנו כל הסבר למועד שבו לטענתם הוזמן התובע לשימוע, אף לשיטתם היחס של התובע לא השתנה ותמיד היה בעייתי, מתחילה . הם גם לא טענו לאירוע ספציפי סמוך לסיום העבודה, או בכלל.
עדי הנתבעים אף לא הוכיחו כי העירו לתובע על ייחסו ללקוחות או קיימו אתו שיחות בעניין זה. למותר לציין כי לא הוצג כל רישום בעניין.
מיכל לא התייחסה בעדותה לנסיבות הפיטורים. היא מסרה כי הקלידה את מכתב הפיטורים, בהתאם להוראת מר סיימון שוורץ מהנהלת החשבונות של הנתבעת, ולבקשת התובע לצורך ביטוח לאומי. מיכל טענה כי לתובע היו התקפות זעם, והוא היה צועק כאשר הלקוחות היו מתקשרים, וזאת במשך כל תקופת העסקת התובע. מיכל לא ציינה כי היה שינוי ביחס התובע ללקוחות במחצית השנה האחרונה לעבודתו, או בתקופה אחרת. די בכך לערער גרסת הנתבעת להסלמה בתק' האחרונה או לעצם היות התנהלותו, סיבה לפיטורים.
טענת עדי הנתבעים לפיה אין קשר בין מכתבו של התובע בעניין השעות הנוספות והנסיעות, לבין סיום העסקתו, נטענה בעלמה, ללא כל ראיה, ולא ניתן כל הסבר אחר למועד הפיטורים.
בנסיבות אלה, מתקבלת טענת התובע לפיה ההחלטה על פיטוריו סמוכה למכתב וקשורה למכתב זה ולבקשתו לקבל את זכויותיו בעניין השעות הנוספות והנסיעות .
אף לשיטת הנתבעים, כאשר התובע הגיע ביום א' לאסוף את חפציו ולבקש מכתב פיטורים, לא אמרו לו כי הוא לא מפוטר, ולא ביקשו ממנו כי ימשיך בעבודה, כלל לא התייחסו אליו:
"ש. הוא נתן לך מכתב התפטרות?
ת. הוא לא נתן לי.
ש. הוא אמר לך "אני מתפטר"?
ת. אחרי השיחה שלנו שהתקיימה ביום שישי, ביום ראשון הוא לא הגיע לעבודה.
ש. אז מזה הסקת שהוא התפטר?
ת. לא הסקתי שום דבר. הוא הגיע בצהריים והיה דין ודברים בינו לבין מנהלת החשבונות. הוא בא לאסוף את הדברים שלו.
ש. אתה שאלת אותו למה הוא הולך?
ת. לא. הוא הגיע מאוד נסער, בא לאסוף דברים וכבר שהוא הגיע הוא התחיל לדבר על כך שהוא רוצה מכתב פיטורים.
ש. אמרת לו למה מכתב פיטורים הרי לא פיטרתי אותך?
ת. אותו יום הייתי מאוד עסוק בעבודה שהוא היה אמור לעשות" (עמ' 24 שו' 15-25) (דגש ש.ש.).
טענת הנתבעים לפיה מכתב הפיטורים ניתן לתובע לבקשתו, על מנת לסייע לו מול המוסד לביטוח לאומי אף היא נטענה בעלמה והוכחה הסמיכו ת לבקשתו בדבר זכויותיו.
מעבר לכך, טענה זו אינה מתיישבת עם סעיף 36 לכתב ההגנה לפיו: "התובע... דרש לקבל מכתב כאילו שולם לו שכרו בגין הודעה מוקדמת חודש אשר התובע לא עבד ולא קיבל שכר, בכדי לזכות בעוד כספים מהמוסד לביטוח לאומי בכחש ועל כך לא היו מוכנים הנתבעים לשתף פעולה ולחתום על מסמך שקרי (דגש שלי ש.ש.) ...".
מר רונן חזר על טענה זו בסעיף 11 לתצהירו:
"לא הסכמתי לשתף פעולה עם התובע ולתת בידיו מסמך שקרי, ולכן ניתן לו מכתב לביטוח לאומי אודות ימי החופש שניצל ועזיבתו את העבודה".
בעדותו נשאל רונן מדוע הנתבעים נתנו לתובע מכתב פיטורים, והוא השיב: "הוא כמו אבא שלי, הוא רצה לקבל מכתב פיטורים אז נתנו לו מכתב פיטורים. הוא רצה לפנות לביטוח לאומי, לחתום אבטלה, שיהיה לו את הזכויות שלו..." (עמ' 19 שו' 27-29).
אין כל הגיון בכך שהנתבעת נתנה מכתב שקרי, על מנת לאפשר לתובע לקבל זכויות שאינן מגיעות לו כלל מהמוסד לביטוח לאומי, אך לא הסכימה לציין במכתב השקרי כי ניתנה לתובע הודעה מוקדמת, על מנת שיקבל "עוד כספים בכחש".
טענה זו אף אינה מתיישבת עם מכתב הנתבעת למוסד לביטוח לאומי מיום 16.4.15 בעניינו של התובע ולפיו "הנ"ל קיבל הודעה מוקדמת מתאריך 13.3.15 ועד 13.4.15" (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית מטעם רונן).
זאת ועוד, בניגוד לטענות הנתבע רונן בישיבת ההוכחות, במסגרת ישיבת קדם המשפט מסר:
"יש סקרים לגבי התובע לגבי אי שביעות רצון. אני לא התנהלתי מול התובע ישירות. התנהל מול העובד שלי מר זיו וייס. אני יודע שהיו בעיות עם התובע עם לקוחות, ניתוקים של טלפון, זה הולך ובא. ניסו לדבר איתו כמה פעמים, לשאול אותו, יש בעיות, אין לזה תיעוד. זה עסק כמו משפחה אצלנו, זה עסק פרטי. זיו קיבל את ההחלטה שהוא לא מתאים. הוא עשה לתובע שימוע, שיחה, הם דיברו (עמ' 1 שו' 21-25 דגש שלי ש.ש. ).
מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בפסיקה , לפיו התובע לא פוטר, חרף קיומו של מכתב פיטורים. ההיפך, הוכח כי פוטר.
התובע הוכיח טענתו לפיה פוטר מהעבודה אצל הנתבעת, ולפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
הנתבעת תשלם לתובע הפרש פיצויי פיטורים בסך של 1,471 ₪.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,653 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 30,000 ₪ בגין אי קיום שימוע כדין.

פיטורים מחמת גיל?
התובע טען כי פוטר נוכח גילו, היות שבמכתב הפיטורים נרשם כי הפיטורים באו על רקע רצון הנתבעת "לרענן את עמדת יועץ השירות". בעניין זה הפנה התובע להגדרת המילה "רענון" במילון וטען כי אחריו נכנס לתפקיד עובד צעיר ממנו. התובע טען כי בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 על המעסיק נטל ההוכחה להוכיח כי לא היתה הפלייה, אם העובד הוכיח שלא היה במעשיו או בהתנהגותו כדי להביא לפיטוריו. עוד טען התובע כי סעיף 16 לחוק השוויון מטיל אחריות אישית על האורגנים בחברה, ומכאן אחריותו של הנתבע. לטענת התובע יש לדחות טענת הנתבעים לפיה מועד קבלתו לעבודה מעיד על כך שלא היתה הפליה מחמת גיל והפנה לפסיקה בעניין זה.
הנתבעים טענו כי התובע התפטר ולא פוטר, וכי אילו היה מפוטר, הרי שהיה זה על בסיס התנהגותו ויחסו ללקוחות הנתבעת, וללא כל קשר לגילו. לטענתם לא ניתן להסיק דבר ממכתב הפיטורים, כיוון שניתן לו לבקשתו, ולצורך קבלת זכויות מהמוסד לביטוח לאומי. עוד טענו כי התובע התקבל לעבודה בגיל 57, לאחר שהיה מובטל זמן רב, והנתבעת שמה לעצמה יעד לסייע לאוכלוסיה המבוגרת ומקיימת את השיוויון הנדרש.
בית הדין קיבל כאמור את טענת התובע לפיה פוטר. עוד קיבל בית הדין את הטענה לפיה הפיטורים היו בשל מכתבו של התובע לנתבעת, ובקשתו לעמוד על זכויותיו לקבלת תשלום עבור שעות נוספות ונסיעות.
כמו כן, נדחתה טענת הנתבעים לפיה מכתב הפיטורים לא העיד על פיטוריו, ונרשם אך לבקשתו. יחד עם זאת, אין לראות רק בניסוח "ריענון השורות" כהפלייה על רקע גיל.
בנסיבות אלה, גילו של התובע לא היווה את הסיבה לפיטוריו.
התובע התקבל לעבודה בגיל 57 ויש בכך כדי להצביע על כך שהנתבעת לא הפלתה את התובע על רקע גילו.
בעניין זה הפנה התובע לע"ע (ארצי) 24518-12-13 ישרקו שיווק מותגי מזון בינלאומיים בע"מ נ' ברוך צור ואולם מדובר בעניין שונה לחלוטין. בעניין ישרקו רוב חברי המותב בערכאה הדיונית קיבלו את גרסת המשיב לפיה פוטר לאחר שמנהלו העיר הערות לעניין גילו ואי התאמתו לעבודה מטעם זה, ובהעדר נימוק אחר לפיטורים. הטענה בדבר אי הגעה ליעדים נדחתה. ערכאת הערעור שם נמנעה מלהתערב בקביעות העובדתיות שקבע בית הדין האזורי.
בניגוד לאמור, התובע לא טען כלל לאמירות בדבר גילו. הרישום במכתב הפיטורים אינו הסיבה האמיתית לפיטורים, אלא דרישת התובע לקבל את זכויותיו, ומשכך אין להסיק מהרישום כי מדובר בהפלייה מחמת גיל.
עדות מיכל חיזקה את הטענה כי לא נהג בנימוס עם לקוחות אולם הסיבה לפיטוריו היא עמידתו על זכויותיו ללא קשר לגיל.
בנוסף נוכח גילו של התובע במועד הפיטורים, היינו לאחר גיל הפרישה, אין בכך שהוחלף בעובד צעיר יותר, כדי להוכיח את טענת ההפליה.
בנסיבות אלה, הטענה בדבר פיטורים מחמת הפלייה על רקע גילו – נדחית.

פיטורים בניגוד לתקנות העסקת נכי מלחמה?
התובע טען כי הוא נכה צה"ל בשיעור של 69% נכות, וכי בהתאם לתקנות העסקת נכי מלחמה, תשי"א-1951 (להלן: "תקנות העסקת נכי מלחמה") היה על הנתבעת להודיע לרשות המוסמכת על העסקתו, והיה עליה לקבל אישור הרשות בטרם הפיטורים. לטענתו הנתבעים ידעו על כך הן בשים לב להליכתו והן כיוון שלרכבו תג נכה.
הנתבעים טענו כי התובע התקבל לעבודה כעובד רגיל, לא מסר לנתבעת שהוא נכה צה"ל ולא נמסר לנתבעת צו ההעסקה ממשרד הביטחון . התובע לא פנה לאגף השי קום לבקש צו העסקה ולא הופנה לנתבעת על ידי לשכת שירותי השיקום.
התובע הודה בחקירתו כי אין בידיו אישור משרד הביטחון להחלת תקנות נכה מלחמה או הפניה ממשרד הביטחון או כל אסמכתא לקיום חובות אלו.
בתקנה 7 לתקנות העסקת נכי מלחמה נקבע כי:
"נכה מלחמה שנתקבל לעבודה לפי הוראות תקנה 6(ב), או שרשות מוסמכת מסרה לגביו הודעה על פי תקנה 4(ב1), לא יפוטר מעבודתו אלא על פי היתר בכתב מאת הרשות המוסמכת ".
בתקנה 6 (ב) לתקנות נקבע כי רשות מוסמכת רשאית:
"למסור לכל נותן עבודה, החייב בהעסקת נכי מלחמה לפי תקנות אלה, הודעה בכתב בדבר נכה המלחמה שמחובתו להעסיק ובדבר סוג העבודה שבה יועסק, ונותן העבודה חייב, תוך שבועיים מיום מסירת ההודעה, לקבל לאותו סוג עבודה את נכה המלחמה ששמו נקוב בהודעה. "(דגש ש.ש.)
התובע לא הוכיח כי התקבל לעבודה בהתאם לתקנה 6(ב) שלעיל. כמו כן לא הוכיח את תחולת התקנות, שכן לא הוכיח שנרשם כמבקש עבודה בלשכת שירותי שיקום והנצחה במשרד הבטחון, כנדרש בתקנה 1(2), ולא הוכיח כי הנתבעת מעסיקה למעלה מעשרה עובדים, כדרישת תקנה 4(א) לתקנות, או כי הנתבעת מהווה מפעל שהתקנות חלות עליו.
בעדותו אישר התובע כי לא הופנה לעבודה על ידי משרד הביטחון וכי אין ברשותו מסמך של שירות השיקום בצה"ל כי תקנות נכה המלחמה חלות על העסקתו (עמ' 7 6-16).
טענה זו נטענה בדיעבד, בלא בסיס וטוב לולא נטענה משנטענה. נוכח כל האמור לעיל, התביעה בגין פיטורים בניגוד לתקנות נכי צה"ל, נדחית.

שעות נוספות
התובע טען כי לא קיבל תשלום עבור שעות נוספות. לטענתו, עמדת הנתבעים לפיה השכר בסך 5,500 ₪ אמור היה לכלול תשלום עבור 7 שעות נוספות מדי חודש, עומדת בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה ולחוק הגנת השכר. התובע טען כי ההפסקה היתה בת 30 דקות, וביום שישי הפסקה של כמה דקות. עוד טען כי לא קיבל טופס על תנאי העסקה, לא נחתם עמו חוזה העסקה ואין כל בסיס לטענת הנתבעים לפיה התובע הסכים לתנאים אלו. זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר עולה כי השכר שולם בגין 186 שעות עבודה בלבד. התובע ערך תחשיב ולפיו על הנתבעים לשלם לו סך של 62,987 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות. לטענתו, סעיפים 27 לחוק הגנת השכר וסעיף 26 (ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה מטילים אחריות אישית על אורגנים של התאגיד בגין הפרות חוקים אלו, ומכאן אחריות הנתבע לעבירות שביצעה הנתבעת.
הנתבעים טענו כי שכר העבודה של התובע בתחילת העסקתו, עמד על סך של 5,500 ₪ נטו. שעות העבודה של התובע היו משעה 7:30 עד 17:00 וביום שישי משעה 8:00 עד 13:00, כאשר בכל יום היתה הפסקה של 45 דקות. לטענת הנתבעים, גם אם השעות הנוספות לא פורטו בתלושי השכר, בניגוד לדין, התובע אינו זכאי לתשלום עבור שעות נוספות, ככל שאכן עבד בשעות נוספות. לטענתם, במהלך תקופת העבודה, התובע מעולם לא בא בטענות בנוגע לשכר עבור שעות נוספות, והוא קיבל את השכר המוסכם , בגין שעות העובדה שהוסכמו. עוד טענו כי ככל שהתובע היה מתריע בעניין השעות הנוספות, הרי שהנתבעת היתה דואגת לעדכן את תלושי השכר על פי הדין, כולל השעות הנוספות, וזאת מבלי לפגוע בשכר המוסכם עם התובע, בערכי נטו. לטענתם, פעולה זו היתה גורמת להפחתת שכרו של התובע, כיוון ששכר הבסיס שממנו נגזרות ההפרשות והזכויות הסוציאליות, היה יורד, ומשכך הסיכום לפיו התובע קיבל שכר גלובלי, היטיב עם התובע, ולא פגע בו.
עוד טענו הנתבעים כי כאשר התובע היה יוצא לסידורים או טיפולים, לא החתים כרטיס ושעות אלו לא הופחתו, כי הנתבעים ביקשו לנהל את המוסך באווירה משפחתית ונעימה, ולא עמדו איתו על קוצו של י'.
הנתבעים טענו כי תחשיב התובע אינו נכון, אולם לא הגישו תחשיב אחר מטעמם, לא בסמוך להחלטת כבוד השופטת בר"ג-הירשברג בישיבת יום 29.11.16 ולא במועד אחר.
בסעיף 5 לחוק הגנת השכר נקבע:
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה".
בהעדר הסכם קיבוצי כאמור, חל איסור על הנתבעת לקבוע שכר כולל, ויש לראות את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד.
מיכל מסרה בעדותה כי התנהלות הנתבעים היתה פסולה על פי דין:
"ת. הוא יודע שהוא בהסכם עבודה שלו מתחיל לעבוד ב- 07:30 עד סוף היום והוא מקבל איקס תשלום וזה השכר שלו.
ש. מישהו אמר לך אם זה אסור על פי החוק.
ת. זה חישוב לא נכון לגבי השכר. היה צריך לעשות פיצול של שכר בסיס ושעות נוספות (עמ' 14 שו' 7-10).
הסכמת העובד אינה מועילה בעניין זכות חוקית זו. מכל מקום הנתבעים לא הוכיחו כי התובע הסכים לתשלום כולל.
הטענה לפיה התובע לא טען במהלך תקופת העסקתו כי הוא זכאי לתשלום עבור שעות נוספות נדחית. החובה בעניין זה מוטלת על המעסיק, ולא על העובד.
מכל מקום כאמור, התקבלת טענת התובע לפיה פוטר כאשר ביקש לעמוד על זכותו לקבלת תשלום עבור שעות נוספות, וגם מטעם זה נדחית טענת הנתבעים.
בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו בגין תשלום עבור שעות נוספות על סך של 72,432 ₪.
התובע הגיש תחשיב לצרכי פשרה המתבסס על דו"חות הנוכחות, עם הפסקה של חצי שעה בכל יום. לצורך החישוב התייחס התובע לשעות הנוספות בימים א'-ה' והשעות ביום ו' לא חושבו, וקוזזו כנגד ימים שבהם יתכן שהתובע יצא מוקדם יותר. עוד פרט התובע כי מאחר וחלק מדו"חות הנוכחות חסרים ולא מוחתמים באופן מלא, נערך ממוצע של 21 חודשים אשר נראו כמוחתמים באופן סביר, ולא כללו דוקא את המספר הגבוה ביותר של שעות נוספות. לפי ממוצע זה עבד התובע 27.45 שעות נוספות בכל חודש. בנסיבות אלה עתר התובע לתשלום סך של 62,987 ₪ בגין תשלום עבור שעות נוספות. בסיכומיו חזר התובע על סכום זה.
בהתאם לתחשיב התובע, גם אם התובע נעדר מהעבודה לפרקי זמן קצרים תוך כדי עבודתו, מבלי שקוזז תשלום עבור העדרויות אלו, הרי שהתובע החסיר ביוזמתו העדרויות אלו מחישוב התשלום עבור שעות נוספות. חישוב זה נעשה לפנים משורת הדין, כיוון שהנתבעים לא הוכיחו שהוסכם שהעדרויות אלו יקוזזו מהשעות הנוספות, והנתבעים אף לא הגישו תחשיב בעניין מספר שעות ההעדרות שיש לשיטתם לקזז. זאת ועוד, משלא קיזזו בפועל את התשלום עבור שעות העדרות אלו, אין לקזזם לאחר סיום יחסי העבודה.
בישיבת יום 29.11.16 הורתה כבוד השופטת בר"ג-הירשברג לנתבעים להגיש תחשיב לצורך פשרה, אולם הנתבעים לא הגישו תחשיב מטעמם.
נוכח האמור, מתקבל תחשיב התובע אשר כשלעצמו בוצע לקולא .
הנתבעת תשלם לתובע סך של 62,987 ₪ בגין שעות נוספות שלא שולמו.

מסירת תלושי השכר ודו"חות נוכחות
התובע טען כי במשך חודשים ארוכים לא קיבל תלושי שכר ודו"חות נוכחות, אלא רק כאשר דרש, וגם אז לא באופן סדיר. עוד טען כי לבקשת באת כוחו, הנתבעים המציאו לידיה את כל תלושי השכר ודו"חות הנוכחות.
הנתבעים טענו כי התובע קיבל את תלושי השכר ודו"חות הנוכחות מדי חודש וכי התובע סתר עצמו בנוגע לטענה זו.
התובע מסר בעדותו:
"ש. בכתב התביעה ובתצהיר אתה כותב הרבה פעמים שקיבלת את תלושי השכר רק כשבאת כוחך פנתה לנתבעת?
ת. לא, זה לא ככה.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 17א' לתצהירך. אתה כותב כאן שרק לאחר שהם נמסרו לעורכת דינך גילית דברים בנוגע להם.
ת. חודשיים לאחר שהתחלתי לעבוד פניתי לרונן ושאלתי מה עם התלושים, רונן מאוד כעס ואמר אצלנו במוסך אף אחד לא מקבל תלושים, אנו אנשים ישרים ולא מרמים אף אחד. אמרתי לו בכל זאת ובכל זאת אני מתעקש לקבל את התלושים שלי ולאחר מכן הוא נתן הוראה למיכל שתיתן לי את התלושים. זה לא היה באופן סדיר. רק בשנתיים האחרונות זה הפך להיות נוהל מקובל לקבל את התלוש מידי חודש.
ש. למה לא רשמת את הדבר בתצהירך?
ת. רונן לא סירב, הוא רק התנגד. כשעמדתי על שלי הוא דאג שאקבל תלושים.
ש. אז אחרי חודשיים התחלת לקבל תלושי שכר?
ת. לא בצורה מסודרת. היו חודשים שלא קיבלתי תלושי שכר.
ש. למי היית ניגש בעניין תלושי השכר?
ת. למיכל, חדרה היה צמוד לחדרי.
ש.ת. ראיתי את התצהיר של מיכל. היחסים שלי עם מיכל היו יחסים טובים.
ש. מיכל מעידה כאן שכל העובדים מקבלים תלושי שכר ואם לא היית היא שמה על שולחנך. האם נכון או לא?
ת. מאחר ואמרת שמיכל אמרה שהעובדים מקבלים את התלושים בתקופה שלי, זה לא נכון " (עמ' 9 שו' 14 עד עמ' 10 שו' 1).
לעומת גרסה זו של התובע, מיכל מסרה בעדותה:
"ת. הם בודקים את התלוש. כל חודש שהייתי מחלקת את התלושים היה תור אצלי עובד שאל למה ככה ולמה ככה. הבהרתי בשיחה ולא בכתב.
ש. כל עובד באופן פרטני.
ת. מי שבא ושאל השגות לגבי התלוש הבהרתי" (עמ' 15 שו' 23-26).
תשובה זו של מיכל לא נמסרה ביחס לשאלה האם התובע קיבל תלושי שכר, אלא בהקשר אחר ונמסרה לפי תומה.
אף מגרסת התובע עולה כי חדרו היה צמוד למשרדה של מיכל, וכי כאשר בקש את תלושי השכר, קבל, חרף הסתייגות הנתבעים.
בנסיבות אלה, התביעה בגין אי קבלת תלושי שכר ודו"חות נוכחות, נדחית.

אי תקינות תלושי השכר
התובע טען כי תלושי השכר אינם ערוכים כדין, כיוון ששעות העבודה שנרשמו בתלוש אינן תואמות את שעות העבודה שביצע בפועל, וכן התעריף על פיו שולם השכר אינו נכון. לטענתו, בחודשי השכר הראשונים לא נרשם כלל מספר שעות העבודה והתעריף לפיו שולם השכר, לאחר מכן, במשך מספר תלושים נרשם כי התובע עבד 186 שעות בכל חודש, אף אם יצא לחופשה או שלא עבד בגין חגים. בחודשים 1/12-7/12 נרשמו למעלה מ-200 שעות עבודה בחודש, ללא קשר למספר שעות העבודה שעבד בחודש, ומבלי ששולם לו שכר בגין שעות נוספות. מחודש 8/12 ואילך נרשמו 186 שעות, ללא קשר למספר השעות שעבד בפועל. התובע טען כי בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 26 א (ב)(1) לחוק הגנת השכר, הנתבעים ביצעו את ההפרות ביודעין, ולא סתרו את קיומה של החזקה. מדובר ב 52 תלושי שכר, ומשכך סכום הפיצוי עומד על סך של 260,000 ₪, אולם מטעמי אגרה העמיד את רכיב הפיצוי על סך של 30,000 ₪.
הנתבעים לא סתרו טענות אלו בסיכומיהם. בכתב ההגנה נטען בעלמה כי "האם טחו עיני התובע מלראות כי בתלושי השכר מצוינים שעות העבודה לחודש ומספר השעות שהתובע עבד וכך גם מספר ימי העבודה ותעריף שעת עבודתו של התובע". הנתבעים לא התייחסו כלל לטענתו המפורטת של התובע לפיה מספר השעות שנרשמו והתעריפים שנרשמו, לא שיקפו את מספר השעות שעבד ואת התעריפים בפועל.
בתוספת לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 נקבע כי על תלושי השכר לפרט, בין היתר את:
"4. תקופת התשלום –
...
(2) מספר ימי העבודה ושעות העבודה במקום העבודה בתקופה שבעדה שולם השכר;
(3) מספר ימי העבודה שבהם עבד העובד בפועל בתקופה שבעדה שולם השכר;
(4) מספר שעות העבודה בפועל של העובד בתקופה שבעדה שולם השכר; אם העובד נמנה עם עובדים כאמור בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, יש לציין זאת במפורש;
מעיון בתלושי השכר ובדו"חות הנוכחות עולה כי אין הלימה בין שעות העבודה על פי דו"חות הנוכחות, לשעות העבודה בתלושי השכר.
בנסיבות אלה, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 30,000 ₪ בגין תלושי שכר שאינם תקינים.

אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו
התובע טען כי היה על הנתבעים למסור לו הודעה על תנאי העסקתו ועל שכרו, בתוך 30 ימים ממועדה העסקתו. הנתבעת הודתה שלא המציאה טופס כנדרש, אלא רק כי נרשם על גבי צילום תעודת הזהות שלו גובה השכר שישולם לו.
הנתבעים טענו כי תכלית ההוראה להביא לידיעת העובד את תנאי עבודתו ושכרו. התובע אישר במסגרת כתב התביעה כי תנאי עובדתו ושכרו סוכמו עם הנתבעים, הוא לא חלק על ההסכמות לגבי השכר ואינו תובע תשלום בגין שכר עבודה. בנסיבות אלה, טענו הנתבעים כי אין מקום לפיצוי התובע בגין רכיב זה.
בסעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") נקבע כי על מעסיק למסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד.
בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד נקבע כי פירוט תנאי העבודה של העובד בהודעה על תנאי עבודה יהיה, בין היתר, בענינים אלה: זהות המעסיק והעובד, תאריך תחילת העבודה, תיאור עיקרי התפקיד, ציון שמו או תואר תפקידו של הממונה הישיר של העובד, סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר, דירוג העובד ודרגתו, אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, יום המנוחה השבועי של העובד, סוגי התשלומים של המעסיק ושל העובד, עבור תנאים סוציאליים של העובד, פירוט הגופים שאליהם המעסיק מעביר בפועל את התשלומים ועוד.
הנתבעים הפנו לנספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם רונן טל שהוגדר על ידם כ"העתק מסמך שנערך עת התקבל התובע לעבודה" וטענו כי כאשר החל התובע את עבודתו נמסר לו מהן שעות העבודה במוסך, שעות העבודה שנ דרש להן התובע ובגינן סוכם סך של 5,500 ₪ נטו. מסמך זה תויק בתיק העובד.
מעיון במסמך עולה כי מדובר בדף שבחלקו העליון צילום ת.ז. של התובע, ובחלקו התחתון נרשם בכתב יד "5500 יצחק שדה 16 בית מספר טלפון נייד, פרטי חשבון בנק וכן פרטים של אשה בשם צביה, מספר ת.ז. תאריך לידה והעובדה שהיא עובדת. לא נרשמו על גבי מסמך זה פרטים נוספים, ואף לא צויינו שעות פתיחת המוסך או שעות העבודה הנדרשות מהתובע. כמו כן, לא נרשם כי 5,500 הוא השכר המוסכם, או עבור מה הוסכם סכום זה. לא ברור מי ערך את המסמך ומתי ואין עליו חתימות של התובע או הנתבעים. בנסיבות אלה, לא ניתן להסיק ממסמך זה דבר. וודאי שמסמך זה אינו עונה לדרישות החוק לעיל.
בפועל, בסופו של יום, וגם במהלך העסקה, הצדדים חלוקים בדבר הזכויות המגיעות לתובע כתוצאה מעבודתו, לרבות תשלום בגין שעות נוספות, נסיעות, תוספת שכר, דמי הבראה, חופשה ועוד. מחלוקות אלו היו מתייתרות לו הנתבעים היו פועלים בהתאם לחוק ומוסרים הודעה על תנאי עבודה – דבר שלא נעשה .
בנסיבות אלה, ומשנרשם רישום כלשהו, הנתבעת תשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו.

נסיעות
התובע טען כי היה זכאי להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים ובהתאם לצו ההרחבה הכללי בעניין השתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה. לטענתו, ממועד תחילת עבודתו ועד ליום 31.1.14 התגורר התובע בבית שמש, ומשכך היה זכאי לסך של 12 ₪ ליום, ומיום 1.2.14 עת עבר לגור במודיעין, ועד לסיום עבודתו, היה זכאי לסך של 26.4 ₪ ליום. התובע טען כי בתלושי השכר נרשם כי קיבל תשלום עבור נסיעות בסך של 200 ₪ בחודש, אולם אין מדובר בהוצאות נסיעה, אלא בחלק מהשכר, וכך נרשם על מנת להקטין את ההפרשות הסוציאליות.התובע הפנה לחודשים שבהם עבר מספר ימים מועט, ובכל זאת התשלום עבור דמי הנסיעות עמד על 200 ₪ מדי חודש.
הנתבעים טענו כי מתלושי השכר עולה כי מלבד השכר החודשי קיבל התובע דמי נסיעות בסך של 200 ₪ בחודש. עוד טענו כי לא הוכחה טענת התובע למעבר מגורים, מועד המעבר, עלות חופשי חודשי וגם מסיבה זו יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
בעע (ארצי) 34111-07-15‏ ‏גנאדי אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ קבעה כבוד השופטת דוידוב – מוטולה כי "ככלל, אין מניעה חוקית על צדדים ליחסי עבודה להסכים ביניהם על הכללת רכיבי שכר מסוימים בשכר הנטו המוסכם (בכפוף להוראות הדין האוסרות על הכללת חלק מהרכיבים הקוגנטיים במסגרת שכר "כולל", ככל שאין חלוקה ברורה בין הרכיבים השונים). בפסיקה הובהר כי "על קיומה של הסכמה כזו המשנה מ"ברירת המחדל" הקבועה בדין ניתן ללמוד הן מביטוי מפורש של הצדדים והן מהתנהגותם, כשהנטל להוכיחה מוטל על המעסיק" (ע"ע (ארצי) 44196-10-14 עקילה חסון - חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ". (דגש ש.ש.)
כבוד השופטת גנדלר-אופק הוסיפה בעניין זה:
"כאשר לא קוימה החובה על פי חוק הודעה לעובד לרבות מצב שבו נמסרה הודעה לעובד אך תוכנה אינו בא לידי ביטוי בתלוש השכר. במצב דברים זה יש לנסות להתחקות אחר הסכמת הצדדים, ובמסגרת התחקות זו במקרים המתאימים עשוי להינתן משקל ראייתי, בין היתר, למבנה התלוש. מה הדין כאשר בתלוש השכר מופיעות שורות נפרדות המייצגות תשלומים בגין זכויות סוציאליות? לטעמי, משקלן של שורות אלה אינו קבוע, אלא תלוי בנסיבותיו של הענין ולכן אין לקבוע מסמרות מראש. כך למשל, קבענו כי כאשר תשלום בגין "דמי הבראה" מצוין כשורה נפרדת בתלוש ללא היגיון סדור בנוגע לשיעורו המשתנה לסירוגין – אזי עשוי העדר סדירות זה ללמד על היות הרכיב שכר חרף כינויו (ראו: ע"ע (ארצי) 44196-10-14‏ ‏ עקילה חסון - חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ [פורסם בנבו] (7.12.17, פיסקה 74). ואילו כאשר ניתן למצוא היגיון בשיעור הנקוב בתלוש בשורה נפרדת, כגון שהמדובר בתשלום ששיעורו השנתי קבוע וניתן לפרסו על פי דין, ופריסתו בתלושי השכר נעשתה על פי היגיון סדור – אזי סדירות זו עשויה ללמד על היות התשלום מבטא את כינויו בתלוש ואינו בגדר שכר מוסווה (ראו ע"ע (ארצי) 55490-06-14 אנג'לה לואיז גודפרי -התנועה הישראלית הריסת בתים [פורסם בנבו] (7.8.18, פיסקה 12) (להלן: ענין גודפרי). בין לבין עשויה להימצא קשת של מצבים, ולכן הבחינה הנדרשת היא פרטנית ובשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והמארג הראייתי הנפרס".
מהאמור עולה כי הנטל להוכיח כי התובע הסכים לשכר הכולל תשלום עבור דמי נסיעות, מוטל על הנתבעים. הנתבעים לא עמדו בנטל שהוטל עליהם.
מתלושי השכר עולה כי תשלום הנסיעות נותר קבוע, בסך של 200 ₪, ללא קשר למספר ימי העבודה, או למקום מגורי התובע. בנסיבות אלה עולה כי הרישום "דמי נסיעות" בתלושי השכר, אינו משקף תשלום עבור דמי נסיעות בפועל, אלא נרשם בעלמה, והתשלום עבור דמי נסיעות נכלל בסכום הכולל ששולם לתובע, כאמור מבלי שהוכח שהתובע הסכים לתשלום כולל.
התובע הסביר את התחשיב, בהתאם למקום מגוריו ולנסיעות בפועל. הנתבעים לא הגישו כל תחשיב מטעמם.
עובדה מוסכמת היא כי הנתבעת היא בעלים, מנהלת ומפעילה של מוסך לתיקון מכוניות ברחוב המסגר 1, בית שמש. הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח שעבר דירה במהלך תקופת העבודה, אולם מעיון בתלושי השכר עולה כי כתובתו של התובע רשומה "אדר 7 מודיעין" . כתובת זו אמנם רשומה עוד לפני התאריך שציין התובע, אולם כתובתו במודיעין הייתה בידיעת המעסיק. לפיכך, טענת הנתבעים על אי ידיעה נסתרה .
בנוסף בנספח א' לכתב ההגנה בחשבונית מ2013 כתובתו בבית שמש ברח' יצחק שדה 16.כך גם בתלוש מ-8/13 באותו נספח. לעומתו החשבונית בנספח ב' מיום 31/8/14, ומיום 18/8/14 נושאת כבר את כתובת התובע במודיעין. החשבונית מיום 28/10/13 נושאת כתובתו בבית שמש. גם בכך נסתרה טענת אי ידיעת המעסיק על שינוי כתובת. לדוגמא של מיקום הכתובת בחשבונית:

נספח ד' לתצהירי הנתבע , הנטען על ידם כ"הודעה לעובד" נרשם בכתב יד "יצחק שדה 16 בית ".כמובא מטה:

דהיינו אם המסמך, שאינו נושא תאריך, נעשה בתחילת ההעסקה, הייתה כתובתו בבית שמש ידועה, ולכן גם הייתה ידיעה בדבר שינוי הכתובת למודיעין במסמכים שפירטנו לעיל, תלושים וחשבוניות, במועד מאוחר יותר.
תאריך השינוי אותו נקב התובע, ביחס לעריכת חישוביו, לא נסתר ע"י הנתבעת, ודי מתיישב עם המסמכים לעיל. לפיכך גרסתו הוכחה.
נוכח האמור, הנתבעת תשלם לתובע תשלום עבור דמי נסיעות בסך של 20,920 ₪.

ניכויים
התובע טען כי הנתבעת ניכתה סך של 16,810 ₪ כ"מקדמות", וזאת ללא הסכמתו ובניגוד לחוק הגנת השכר. התובע התייחס לטענת הנתבעים לפיה מדובר בטלפונים סלולריים ותיקון רכב, וטען כי הסכים לניכוי בגין שני טלפונים סלולריים, אולם לא צריך היה להיות מחויב במע"מ כיוון שהנתבעים הזדכו על המע"מ. עוד טען כי מחודש אוגוסט 2013 ועד לסיום עבודתו, נוספו 6 חיובים שונים על שמו, ובמקביל החלה הנתבעת בניכוי "מקדמות" משכרו, ללא פרוט וללא קשר לחשבונות סלולריים. ביחס לתיקוני הרכב התובע טען כי לא הסכים לקיזוז שכרו בגין התיקונים, ומחשבוניות וקבלות שהוגשו עולה כי סכומים אלו שולמו בצ'יקים או במזומן, וטענת רונן בתצהירו לפיה כספים אלו הוחזרו לתובע, נטענה ללא כל ראיה.
הנתבעים טענו כי התובע לא ידע להסביר בחקירתו כיצד הגיע לסכום שתבע בגין רכיב זה, וכי הסכים לניכוי שנרשם בתלוש כ"קיזוז סלולרי" אך לא "מקדמה", אולם אם יתברר כי מדובר בתשלום עבור הטלפון הסלולרי, הוא אינו זכאי להחזר והניכוי נעשה כדין. התובע הסכים שהנתבעת רכשה עבורו מכשירי טלפון שהוא נדרש לשלם בעדם אף בגין התשלום החודשי. הנתבעים הפנו לעדות מיכל שלפיה התובע ידע אודות הקיזוז ולעדות התובע בה עומת עם תלוש שכר אחד ובו נרשמה מקדמה והוכח כי מדובר בתשלום עבור הטלפון הסלולרי. עוד הפנו הנתבעים לתלושי השכר בגין חודשים 3-4/12 שבהם נרשמו מקדמות, כאשר מדובר היה בתשלומי סלולר עבור התובע.
הנתבעים לא התייחסו כלל לטענות התובע הן ביחס לחיוב המע"מ בגין הטלפונים הסלולריים, לא התייחסו להוספת 6 מכשירי טלפון על שמו של התובע, ללא הסכמתו, ולחיובים בגין תיקוני הרכב, אשר לטענתו שולמו על ידו בצ'קים או במזומן.
בעדותו נשאל התובע על התלוש בגין חודש 12/12, והוא אישר כי סכום המקדמות תואם את חשבונות הסלולר, ולפיכך הסכים כי הגם שכתוב מקדמות, מדובר למעשה בניכוי שהוא הסכים לו כדין (למעט המע"מ שהנתבעים לא אמורים היו לגבות). מדובר בחודש אחד, הקודם לחודש 8/13 שממנו והלאה טען התובע כי הנתבעת ניכתה בגין מכשירים נוספים, שלא היו ברשותו.
בעדותה נשאלה מיכל בעניין הניכויים:
"ש. בחודשים עד נובמבר 2012 כתוב קיזוז סלולרי ובחודשים אחרים כתוב מקדמה. למה.
ת. יכול להיות שהמקדמה כללה טיפול לרכב. צריך לראות גם מתי הסתיימו לו התשלומים של הסלולרי.
ש. איך עובד אמור לדעת שבתלוש השכר יש הפחתה של 537 ₪ תחת הכותרת מקדמה 685 ₪ וכדומה, איך הוא אמור לדעת על מה זה.
ת. התובע ידע איפה כל שקל שלו הולך.
ש. הוא חתם לך שהוא יודע ומבין.
ת. לא.
ש. את הראית לו את החשבונות.
ת. הראיתי את הסלולרי ואת התיקונים של המכוניות.
ש. האם הוא אישר בכתב.
ת. לא. אף פעם" (עמ' 15 שו' 32 עד עמ' 16 שו' 11).
מיכל אישרה שהתובע לא נתן הסכמתו בכתב לניכויים, ולא קיבל פירוט בדבר הסכומים שנוכו. טענתה לפיה "ידע לאן כל שקל הולך". נטענה בעלמה. לפיכך הוכיח התובע כי הניכויים אינם כמטען ע"י הנתבעים ולא היו על דעתו. די בכך.
רונן טען בעדותו כי לא ניכו לתובע סכומים בגין תיקון הרכב "החזרנו לו את הכסף" (עמ' 22 שו' 13) אולם טענה זו לא בוססה בראיות, והנתבעים אף לא חזרו על הטענה בסיכומיהם, ולא בכדי.
הנתבעים טענו כי חישובי התובע בגין רכיב זה אינם נכונים, אולם לא הגישו תחשיב מטעמם.
בנסיבות אלה, ונוכח כל האמור לעיל, טענת התובע הוכחה לא נסתרה ומתקבלת.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 16,810 ₪ בגין ניכויים שלא כדין ,בניכוי חודש אחד לגביו הודה התובע כי המקדמה היא בגין הסלולרי שאישר, בסך 537 ₪. סה"כ תשלם הנתבעת לתובע בגין ניכויים סך של 16,273 ₪ .

דמי הבראה
התובע טען כי היה זכאי ל-27.5 ימי הבראה, אך קיבל תשלום בגין 19.5 ימים בלבד. משכך טען כי זכאי להפרש בגין 8 ימים, בסך של 3,024 ₪.
הנתבעים טענו כי התובע לא ידע להסביר את החישוב בעדותו וכי בכתבי הטענות אין פירוט עבור איזו תקופה ומתי היה זכאי התובע לימי הבראה, ומתי לא קיבל. עוד טענו כי בהתאם לדיני ההתישנות תביעה לדמי הבראה מתיישנת בחלוף שנתיים ובהעדר פירוט מדובר בתקופה שהתיישנה. עוד טענו כי מתלושי השכר עולה שהתובע קיבל דמי הבראה מעבר לזכאותו, שכן קיבל תשלום בגין 11 ימי הבראה.
התובע אישר כי קיבל תשלום בגין 19.5 ימי הבראה, אך טען לזכאות בגין 27.5 ימים.
בהתאם ל"צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 1998" תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים, שכן תקופת ההתיישנות שעמדה על שנתיים בלבד, בוטלה בשנת 2017 .
הנתבעים טענו כנגד חישוב התובע, אך לא הגישו תחשיב כלשהו מטעמם.
נוכח האמור, הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,024 ₪ בגין השלמת דמי הבראה.

פידיון חופשה
התובע טען כי בהתאם לחוק חופשה שנתית ולצו ההרחבה, היה זכאי בשנים השלישית והרביעית לעבודתו ל -13 ימי חופשה בשנה, אך הוא קיבל רק 12 ימים. לטענתו לא חלה התיישנות בגין רכיב זה ומשכך הוא זכאי לתשלום עבור שני ימי חופשה, בסך של 649 ₪.
הנתבעים טענו כי החל מחודש 10/14 זוכה ב 1.17 ימי חופשה בחודש, ומשכך קיבל 14 ימי חופשה, היינו מעבר לזכאותו.
התובע עבד עד לחודש 3/15, ומשכך מדובר רק ב-6 החודשים האחרונים לעבודתו, והתובע לא קיבל עבור 14 ימי חופשה, כנדרש.
בנסיבות אלה, הנתבעת תשלם לתובע סך של 649 ₪ בגין הפרש עבור פדיון ימי חופשה.

אי עדכון שכרו של התובע
התובע טען כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים או צו ההרחבה בענף המוסכים. בהתאם לצו שכרו של התובע היה אמור לעלות בכל שנה ב1%, ומשכך עתר לתשלום הפרשי שכר בסך 6,062 ₪. לטענתו, יש לשלול טענת הנתבעים שלפיה שילמו מעל לשכר המינימום, כיוון שכך שנקבע בצו ההרחבה.
הנתבעים טענו כי אין חולק ששכרו של התובע הועלה ב-10%, שכן בתחילת ההעסקת התובע, שכרו עמד על 5,500 ₪, ולאחר מכן שכרו עלה ל-6,000 ₪ ומשכך דין טענה זו להידחות. הנתבעים הפנו להסכם הקיבוצי שאלי הפנה התובע, ובו נקבע שכר שבין 2,200 ₪ לבין 3,600 ₪.
התובע מסר בעדותו:
"ש. אני מפנה אותך לסעיף 21 לתצהיר, אתה מצהיר (מצטט) "מעולם לא עודכן שכרי" האם זה נכון או לא נכון?
ת. שכרי עודכן, אך סעיף זה מתייחס לאחוז התוספת.
ש. אבל זה שקיבלת עדכון של כ-10% לשכר.
ת. אין קשר, אחוז אחד זה החוק מחייב. ה-10% זה כל עובד זכאי לתוספות בפרט אם הוא עובד טוב. זה מקובל שאנשים מקבלים תוספות".
מיכל פהימה מסרה בעדותה כי שכר התובע עלה בחודש 11/11 היינו לאחר שנת עבודה, משכר של 5,500 ₪ לחודש, לשכר של 6,000 ₪ לחודש.
בנסיבות אלה, ובשים לב לתקופת העבודה של התובע, כ-4.5 שנים, שכרו של התובע עלה בשיעור גבוה מזה הקבוע בצו ההרחבה.
בנסיבות אלה, התביעה בגין אי עדכון שכרו של התובע, נדחית.

עוגמת נפש
התובע טען כי פוטר בבושת פנים, ללא שימוע, ללא הודעה מוקדמת ותוך הפליה מחמת גיל. עוד טען כי במהלך תקופת עבודתו הנתבעים שינו את תנאי העסקתו באופן חד צדדי, ולא שילמו לו את המגיע לו על פי דין. בנסיבות אלה עתר לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, צער ובושת פנים, בסל של 20,000 ₪, מטעמי אגרה. לטענתו סכום הפיצוי לו הוא זכאי עומד על סך של 50,000 ₪.
הנתבעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש, ובעיקר הנתבע, בגין התביעה המופרכת.
בהתאם לפסיקה " פיצוי בגין עגמת נפש לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בשים לב לטיב הפגיעה בעובד ולחומרתה ולחומרת התנהלותו של המעסיק [ראו עע 456/06 אוניברסיטת תל-אביב נ' רבקה אלישע; עע 247/07 פלונית נ' סופיה קוצ'יק; עע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל, פד"ע לח1 (2002); עע 419/07 מדינת ישראל נ' יעל חן (עע (ארצי) 10376-05-10 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד אליהו אליאס].
התובע לא הוכיח כי התקיימו בעניינו נסיבות חריגות המצדיקות פיצוי בגין עוגמת נפש. טענותיו בדבר הפליה מחמת גיל ופיטורים שלא כדין נוכח היותו נכה צה"ל – נשללו. הנתבעת חויבה בגין הפיטורים ללא שימוע וללא התראה מוקדמת, ואין בנסיבות שפורטו כדי להשית על הנתבעת פיצוי נוסף בגין רכיב זה.
נוכח האמור, התביעה בגין עוגמת נפש נדחית.

אחריות הנתבע
התובע טען כי התביעה הוגשה גם כנגד הנתבע 2, בשל אחריותו האישית כבעלים וכמנכ"ל הנתבעת, לעבירות שהוא והנתבעת ביצעו, אשר מלבד היותן פליליות, הן מצדיקות עילת תביעה עצמאית ואישית כלפי הנתבע. בעניין זה הפנה התובע לסעיף 16 לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, לסעיף 25ב לחוק הגנת השכר ולסעיף 27(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. בנסיבות אלה טען התובע כי אין נפקות להיות החברה איתנה מבחינה כלכלית, שכן אינו טוען להרמת מסך.
הנתבעים טענו כי אין כל עילה המצדיקה הרמת מסך כנגד הנתבע. התובע לא הוכיח כי הנתבע הפר חובות המטילות חבות אישית על הנתבע, ובהתאם לחוק קיימת הפרדה מוחלטת בין הנתבעים. הנתבע לא היה המעסיק של התובע, ובהתאם לפסיקה יש לתת תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, בהתאם לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לטענתם, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם נעשה ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעלי המניות, תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות, או עירוב נכסים או נטילת התחייבויות בידיעה שהמעסיקה לא תוכל לעמוד בהן, תהיה הצדקה להורות על הרמת מסך.
טענת התובע בדבר פיטורים בניגוד לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה נדחתה, ומשכך אין נפקות להטלת חיוב אישי מכוח חוק זה.
עוד הפנה התובע לסעיף 25ב לחוק הגנת השכר , ואולם סעיף זה מתייחס למעסיק בלבד ולעונש שיוטל במסגרת הליך פלילי.
עוד הפנה התובע לסעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אולם סעיף זה נמצא תחת פרק "פיקוח ועונשים" , ומתייחס לפן הפלילי, ולא לתביעה במסגרת בית הדין.
נוכח האמור, התביעה בגין הנתבע 2 נדחית,בכל העילות.

הלנה
התובע טען כי זכאי להלנת שכר ופיצויי פיטורים.
בהתאם למוסכמות, התובע סיים את עבודתו ביום 15.3.15, והתביעה הוגשה ביום 24.9.15.
בנסיבות אלה, התביעה לדמי הלנה לא התיישנה.
הפסיקה קובעת כי הלנה יש לפסוק, אולם לא מקום בו היו "חילוקי דעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים שיש בהם ממש" (עע (ארצי) 56846-05-12‏ ‏ ג'י.אי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בע"מ נ' רמי אפללו (פורסם בנבו))
במקרה זה הצדדים חלקו על מרבית רכיבי התביעה. חלקם אינם נושאים הלנה מכל מקום לגבי חלקם הייתה מחלוקת אמיתית ולבסוף לא כל התביעות ברכיבים השונים התקבלו. משכך אין לפסוק הלנה על הסכומים שנפסקו. די בהפרשי הצמדה וריבית.

סוף דבר
התביעות בגין הפליה מחמת גיל, פיטורים בניגוד לתקנות העסקת נכי מלחמה, אי קבלת תלושי שכר ודו"חות נוכחות, אי עדכון שכרו של התובע ועוגמת נפש – נדחות.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בגין הרכיבים כדלקמן:
השלמת פיצויי פיטורים בסך 1,471 ₪.
הודעה מוקדמת בסך 6,653 ₪.
אי קיום שימוע בסך 30,000 ₪
אי תשלום עבור שעות נוספות בסך 62,987 ₪.
אי תקינות תלושי שכר בסך 30,000 ₪.
אי מתן טופס הודעה לעובד על תנאי העסקה בסך 10,000 ₪.
נסיעות בסך 20,920 ₪.
ניכויים שלא כדין בסך 16,273 ₪.
דמי הבראה בסך 3,024 ₪.
דמי חופשה בסך 649 ₪.

סכומים אלו ישולמו בתוך 45 ימים, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
התביעה נגד נתבע 2 נדחית.
בשים לב לרכיבי וסכומי התביעה שהתקבלו ושנדחו,וכן לדחית התביעה נגד הנתבע 2 , תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך 6,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, ויישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל

ניתן היום, ו' אב תשע"ט, (07 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
מר אבינועם גבריאל

נציג ציבור מעסיקים
גב' סימה פישר

שרה שדיאור, שופטת