הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 36753-09-14

31 מרץ 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה גולדברג

התובע
חליל עבד אלכרים אסמאעיל

ע"י ב"כ: עו"ד ואיל עקל
-
הנתבע
ניסים פרנג'י

ע"י ב"כ: עו"ד יניב אופק

פסק דין

לפנינו תובענה במסגרתה עותר התובע לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מהתקופה בה שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, וכן בגין סיומם.

העובדות בתמצית
הנתבע הוא קבלן בניי ן ושיפוצים הרשום בישראל (להלן: " הנתבע" ו/או "המעסיק").
התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית.
התובע עבד אצל הנתבע מחודש יולי 2003 ועד ליום 10.7.14, המועד בו נותקו יחסי ההעסקה בין הצדדים.
הנתבע הוא זו שהנפיק לתובע רישיונות עבודה, אשר באמצעותם הותר לתובע להיכנס לתחומי מדינת ישראל ולמקום עבודתו.
לתובע שולם תשלום על בסיס 220 ₪ נטו ליום עבודה (אשר לרכיבי השכר מהם מורכב התשלום היומי חלוקים הצדדים).
ביום 10.7.14 התגלע וויכוח על רקע העבודה בין התובע וקוצי, חברו שעבד איתו (להלן: " קוצי"), לבין אורן פר נג'י, בנו של הנתבע ומי שהיה ממונה ולו כשומר על התובע (להלן: "הויכוח","אורן"). הוויכוח הוביל בסופו של דבר לסיום העסקתו של התובע אצל הנתבע. במסגרת הויכוח אף נמסר היתר ההעסקה של התובע לאורן.
ביום 14.7.14 נפגשו התובע וקוצי עם הנתבע ואורן במסעדה באריאל (להלן: הפגישה). פגישה זו לא הובילה בסופו של דבר לחזרת ם של התובע או של קוצי לעבודה. לאותה פגישה קדמה שיחה טלפונית בין התובע לנתבע.

המחלוקות
כאמור, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע, ולזהות הצד שהוביל לסיום יחסי ההעסקה בין הצדדים לאחר הוויכוח על בסיס מחלוקת העובדתית זו, חלוקים הצדדים בשאלת זכאות התובע לפיצויי פיטורים וזכאות מי מן הצדדים לתמורת הודעה מוקדמת, שאין חולק כי לא ניתנה ע"י מי מהם.
הצדדים חלוקים באשר להיקף משרתו של התובע. לטענת התובע עבד משרה מלאה – 25 ימים בחודש. לטענת הנתבע, 85% משרה בלבד.
עוד ישנה מחלוקת בשאלה האם השכר היומי שקיבל התובע כולל תשלום עבור זכויות סוציאליות נוספות, וכיוצא בזה, האם התובע זכאי לתשלום אותן זכויות – דמי הבראה, דמי חגים, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה.
האם התובע זכאי לדמי נסיעות. לטענת הנתבע, עובד מטעמו היה מסיע את התובע ועובדים נוספים, ובחירתו לחזור באמצעות תחבורה ציבורית נעשתה על דעת עצמו בלבד, כך שהוא אינו זכאי להחזרי נסיעות.
הנתבע עותר גם לקיזוז 25,000 ₪ מכל סכום שייפסק בגין הפרת חובת תום הלב על ידי התובע.
האם חל הצדדים צו ההרחבה בענף הבנייה.

דיון והכרעה
נסיבות סיום העסקת התובע
כאמור, הצדדים חלוקים בנסיבות סיום יחסי ההעסקה . למען שלמות התמונה יובהר כי המחלוקת שנתגלעה נגעה לכך שהוברר שכבל חשמל שהיה נדרש לצרכי עבודה נשכח ועל כן היה על התובעים ועל אורן להמתין לו. אלא שכאשר הובא הכבל, התובעים, חלף עבודה עמו ,החלו בבצוע עבודות שלא דרשו שמוש בו ושניתן היה לבצען בעת ההמתנה בת השעתיים, הדבר עורר את חמתו של אורן ובקשר לכך נתפתח דין ודברים.
במהלך עדויותיהם, דבק כל צד בגרסתו, מבלי שהוצגה אסמכתא חיצונית, ממנה יהא ניתן לאשש או לסתור את גרסאותיהם. נבחן איפוא את שלפנינו.
אשר לויכוח- כאמור, אין חולק כי באותו מעמד נמסרו אישורי ההעסקה של התובעים. אורן טוען שהדבר נעשה מיזמת התובעים. יותר סביר בעינינו, כי האקט של מסירת היתרי ההעסקה לידי המעסיק, ייעשה ביוזמתו של המעסיק, כביטוי להפסקת עבודה, זאת לעומת העובד, שמלבד אקט "הפגנתי" אין לו בכך כל טעם. לכך יש להוסיף את הסתירות שעלו בין גרסאותיהם של אורן והנתבע: בעוד אורן טוען כי התובע וקוצי כלל לא הביאו לו את האישורים, אלא זרקו אותם לעברו והוא לא נגע בהם (ס' 8 לתצהירו וכן עדותו בעמ' 25 ש' 17-18) וכי התובע וקוצי נסעו עם האישורים (עמ' 25 ש' 32), הרי שהנתבע טען כי "התובע וחברו הוציאו את הרישיונות מהכיס ונתנו לבני, ובני העביר אותם אח"כ אליי" (עמ' 28 ש' 22-23) וכך גם בתצהירו . מגרסתו של אורן אנו מסיקים כי הוא היה מודע לכך שישנה נפקות ללקיחת אישורי ההעסקה, ולכן הוא ניסה להסתיר שלקח את אישורי ההעסקה, מה שכאמור נסתר בעדות הנתבע. על כן, יש להעדיף את גרסתו של התובע. הנתבע בתצהירו טוען שאורן לא ידע מהי המשמעות שיש להיתרים ולכן היה חשוב לו, לנתבע, להשיב אותם לתובע ולקוצי. אנו נוטים לסבור כי גם אורן, שהיה מוצב שם כ"שומר" ידע היטב משמעות ההיתרים ואיננו מקבלים איפוא עדות זו .
אלא שסבורים אנו כי ההתפתחויות במהלך הויכוח היו בגדר "עידנא דריתחא", ומכל מקום ברור כי לא אורן המעסיק של התובעים (ועבד עמם, כך על פי העדויות, נכון לאותו מועד, כ-8 חודשים בלבד, כאשר כפי שהסביר תפקידו היה "שומר"). אם כן, ישנה חשיבות מוגבלת לשאלה האם אכן נטילת האישורים על ידו מהווה פיטורין. המשמעותי יותר הוא מה שארע לאחר מכן. כפי שיובהר להלן, מסקנתנו היא כי בפועל ביקש הנתבע להרגיע את הרוחות ולהמנע מסיום העסקת התובעים אלא שהתובעים, לאחר אותו ארוע , לא היו מוכנים לכך, ולמעשה בקשו לסיים העסקתם.
הנתבע מודה בתצהירו (ס' 18) שהתובע התקשר אליו ביום שישי, יום לאחר הויכוח . העובדה שהתובע הוא זה שיזם את ההידברות הראשונית בין הצדדים, יכולה ללמד שבכך הוא ביקש לנסות ולהשיב את הד ברים לקדמותם (בין אם הוא התפטר בעידנא דריתחא, ובין אם הוא פוטר על ידי אורן). אמנם הנתבע מעיד כי הוא זה שהתק שר לתובע ביום ראשון, אולם מתברר כי שיחה לא נוהלה באותו יום שישי שכן הנתבע לא ענה לטלפון של התובע. מכאן שהנתבע פשוט חזר אל התובע ביום ראשון.
הנתבע טוען כי בשיחה סוכם כי שני הצדדים יפגשו. לא למותר לציין שהתובע (וגם קוצי בתצהירו) בחר ו להתעלם לחלוטין מקיומה של הפגישה . התובע טען רק כי בשיחה הטלפונית הבהיר לו הנתבע שלא מעונין בחזרתו וכי מצא עובדים אחרים. על טענה זו לא עמד בהמשך. עצם העלמת המידע בעני ין זה עומדת לתובע לרועץ ויש לה משמעות באשר לשאלה מה באמת נאמר בפגישה.
הנתבע טוען (ס'21 ואילך לתצהירו) כי בפגישה הבהיר לתובע ולקוצי כי אורן הוא המנהל ויש להשמע להוראותיו אף שהוא צעיר בגילו מהם ודרש כי יתנצלו בפניו אך הם סירבו. גרסה זו נתמכה גם בעדותו של קוצי (ר' עמ' 21 ש' 6-11). אולם הגרסאות מתפצלות בשלב זה – לטענת הנתבע בהמשך לכך הודיעו על התפטרותם, ואילו לגרסת קוצי, הנתבע אמר כי ישיב תשובה בתוך יום יומיים ולאחר מכן השיב שהוא אינו מעוניין שהם יגיעו לעבודה .
אכן נכון, ככל שהיתה התניה של המשך ההעסקה בהתנצלות יש מקום לסבור כי עסקינן בפיטורין שכן משמעות הדבר היא שככל שהתובע אינו מתנצל, הרי שאין הנתבע מוכן להעסיקו.
עם זאת אין להתעלם מהנסיבות בהן סרבו התובע וקוצי להתנצל ולענין זה יפים דבריו של קוצי בסיפת עדותו:
ש. בתביעה שלך שאתה תבעת את ניסים כל הסיפור הזה של מה שקרה בטלפון ובמסעדה ועם האישורים וגם עם בטלפון שלך ביום חמישי אחרי לא מופיע, למה זה לא כתוב שם בתצהירך.
ת. אף אחד לא שאל אותי.
ש. בתצהיר שהגשת פה גם לא מופיע הסיפור הזה בכלל שסיפרת לנו פה.
ת. מופיע אצל עו"ד שלי. זה כתוב אצלו על כל מה שקרה אצל אבו עלי.
ש. אתה חושב שאם היית מתנצל היית עובד היום אצל ניסים.
ת. אני כבר בן 60 אני לא אעלה מדרגות ולא אקח 2 דליי בטון.
ש. אם הייתה מריבה בינך ובין אורן וחליל, קרה שם משהו ביניכם אנחנו לא יודעים בדיוק מה, אתה חושב שאם הייתם מתנצלים הייתם ממשיכים לעבוד כרגיל.
ת. אני חוזר, הוא אמר שייתן לי תשובה עוד יומיים.
ש. אם היית מתנצל, מבקש סליחה על מה שקרה עם אורן הייתם ממשיכים לעבוד נכון.
ת. לא היינו ממשיכים לעבוד, הוא זרק אותי מהעבודה אני לא חוזר מהעבודה.
ש. זה עניין של כבוד עצמי נכון.
ת. כן. הוא בגיל הילדים שלי.
ש. גם של חליל בגיל הזה נכון.
ת. כן.
ש. גם פה זה עניין של כבוד.
ת. כן. אני קצת יותר מבוגר מחליל . (ההדגשות הוספו)

מתוך הדברים ברור כי עצם העובדה שאורן נתן לתובע ולקוצי הוראות ואף גער בהם קוממה אותם באופן כזה שלא היו מסכימים לעבוד בכל מקרה. הדרישה של הנתבע להתנצלות, ביקשה להבטיח קבלת מרותו של אורן ע"י הנתבעים , ולכך לא היו מוכנים עם או בלי התנצלות. בכך גילו דעתם כי אינם מעונינים בעבודה. (ש ככל הנראה גם לא תאמה את גילם, לשיטתם). דברים אלה מתיישבים היטב עם מה שטוען לו הנתבע בקשר לתגובת התובעים במהלך הפגישה (ס' 23-4 לתצהירו) לפיו התובעים הבהירו כי ככל שאורן ימשיך להיות מנהל עבודה הם לא יסכימו לעבוד ותומכים בגרסה זו (ודאי על רקע העלמת הפגישה בתצהירי התובע וקוצי).
אם כן, ספק רב בעינינו ומכל מקום כזה המעמיד את כפות המאזנים מעוינות, האם אכן עסקינן ב"תנאי" של ההתנצלות שמנע מהתובעים להמשיך לעבוד, או שמא עמדתם כי אינם מוכנים לקבל עוד את מרותו של אורן עליהם היא שהביאה לסיום היחסים. נוסיף ונאמר, איננו מתעלמים מכך שכאמור הנתבע דרש התנצלות אלא שכאמור, לא זה מה שמנע המשך ההעסקה. סבורים אנו לכן כי התובע התפטר.

היקף משרתו של התובע
לטענת התובע, וכך גם נהג בחישוביו, הוא עבד בממוצע 25 יום בחודש. לטענת הנתבע, שעות עבודתו של התובע היו 7:20 – עד 16:00, דהיינו 8 שעות ו-40 דקות, מה ן יש לקזז הפ סקות בנות שעה וחצי אותן קיבל התובע במצטבר במהלך היום . כמו-כן, טוען הנתבע לכך שהתו בע החסיר ימים רבים במהלך עבודתו מסיבות שונות כגון: גשמים, חודש הרמדאן, סגרים שהוטלו מידי פעם, מחלה או חופשה שנטל. כך לשיטת הנתבע, יוצא כי התובע עבד בהיקף משרה של 85%.
לפנינו הוצגו שני דו"חות נוכחות בלבד – האחד לחודש אוקטובר 2013 (שהוצג על ידי הנתבע בכתב הגנתו ובסיכומיו ,) בו מצוין כי התובע עבד 7 ימים בלבד במהלך אותו חודש. הדו"ח השני צורף לתצהירו של התובע מבלי שברור לאיזה חודש הוא משויך, בו מצוין כי התובע עבד 24 ימים בחודש זה . דו"חות אלו לא היו חתומים על ידי התובע ואף הנתבע הודה בעדותו כי לא נהג להחתים עובדיו על דו"חות הנוכחות (ר' עמ' 29 ש' 14-19) . יוער שבקדם המשפט ציין שימציא את הדוחות. על רקע האמור, לצורך סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), יש לראות בנתבע כמי שלא הציג רישומי נוכחות גם לגבי אותם החודשים אליהם מתייחסים כרטיסי הנוכחות שהוצגו.

אורך יום עבודה
הנתבע העיד "לא עבדנו יום אחד 5 שעות ויום אחד 4 שעות. נכנסנו 8 יצאנו 4 עבדנו 8 שעות. ב99.9 אחוז מהמקרים" (עמ' 29 ש' 31-32) . התובע בתצהירו, מאידך גיסא, לא נתן כל גרסה בענין זה. כך שלמעשה, בהיעדר מחלוקת, נקודת המוצא כי יום העבודה ברוטו של התובע ארך 8 שעות לפחות. אלא ש הנתבע טוען כי במהלך אותו יום התובע יצא להפסקות מרובות אותן יש לקזז משכרו . כיון שכך, הגרסה לפיה החל התובע לעבוד בשעה 7:20 נשמטת ועמה גם 40 דקות מתוך זמן ההפסקה הנטען.
טענתו של הנתבע כי היו הפסקות בשעור של 50 דק' (היתרה ממה שנטען) , לא הוכחה באופן כלשהו וכשנשאל מדוע דו"חות הנוכחות שהציג בעצמו מציינים 8 שעות עבודה ולא 7 שעות כ טענתו השיב כי: "הייתי מטומטם. גם בימים שהלך לבית והיה לו אבן בכליות קיבל יום עבודה מלא..." (עמ' 32 ש' 1). יתירה מכך, אף תלושי שכרו של התובע מחושבים לפי 8 שעות ביום . איננו מוצאים, כי בעדותם של הנתבע או אורן גלום המטען הראייתי הנדרש, כדי ללמד שהתובע קיבל הפסקות אוכל ותפילה באופן עקבי ועל פני זמן מספיק על מנת שיבואו בגדר הפסקה , כך שיש להפחית זמנים אלו משעות עבודתו. עדותו של הנתבע היא עדות בעל פה נגד מסמכים בכתב (דו"חות הנוכחות) שהוא עצמו ביקש להסתמך עלי הם.
נציין להשלמת התמונה, כי התובע הודה אמנם כי בתקופת הרמדאן עבד כ6-7 שעות ביום (עמ' 13 ש' 10-13), אולם אף אם מקובלנו כי כך הוא, הרי שהדבר מביא (כיון שעסקינן בחודש בשנה) לחלקיות ממוצעת של 98%. מכל מקום לטעמנו הסכמת הצדדים היתה שבחודש הרמדאן זו תהיה משרה מלאה (בפועל אין חולק כי כך שולם לתובע בחודשים אלה).
המסקנה היא שהתובע עבד מידי יום 8 שעות.

מספר ימי עבודה בחודש
הנתבע ציין בעצמו במסגרת דיון הקד"ם כי "עובדים שישה ימים... עובדים בימי שישי, 6 שעות" (ר' עמ' 1 ש' 16-17), ומכאן אנו למדים, כי זהו בדרך כלל, שבוע עבודה רגיל. לשיטת הנתבע, היו גורמים נוספים שהשפיעו על מספר ימי העבודה החודשיים , כגון ימי גשם, סגרים שהוטלו על ידי צה"ל, ימי חופשה שנהג התובע לקחת וכו' (ר' ס' 7-8 לתצהירו . גרסתו של הנתבע קיבלה חיזוק אף מעדויותיהם של התובע והעד מטעמו - קוצי העיד כי ישנה אפשרות לכך שבימי גשם לא תהיה עבודה – " ש: אבל מה עושים ביום של הגשם שאין עבודות בפנים ת: יושבים בבית. רק הפועלים הפשוטים אולי חלק מהם", וכן לכך שבסגר הם נשארים בכפר (ר' עמ' 17 ש' 17-18). כמו-כן, התובע הודה כי נהג לקחת חופש בימי המסיק (עמ' 13 ש' 15). אף אם אנו מניחים כי התובע בפועל לא תמיד עבד בימות גשמים (שכן לעתים בפועל העבודה הדרושה היתה בחוץ), הרי שבהעדר דוחות נוכחות לא ניתן לכמת את אותם מועדים. כמו כן , ימי חופשה (אלא אם כן אינה בתשלום- ולא כך נטען מפורשות), הם חלק ממתכונת העבודה. מכל מקום , גם העדרויות למטרות מסיק לא ניתן לבחון בהעדר דוחות נוכחות.
הנתבע הפנה בנוסף לתלושי השכר לחודשים 10/13 ו-07/14, מהם עולה כי התובע עבד באותם חודשים מספר מועט של ימים, כהוכחה לכך שהתובע לא עבד במשרה מלאה מידי חודש. גם בהנחה שתלושי השכר משקפים נאמנה את ימי עבודתו של התובע בחודשים אלו, הרי שמשאר תלושי השכר, שצורפו לתצהיר התובע, עולה כי התובע עבד בממוצע בחודשים אלו כ-20 ימים בחודש (ר' תלושי השכר לחודשים 03/14,04/14, 02/14, 06/14). לא למותר לציין, כי אין מחלוקת על כך שיומו האחרון של התובע היה ה- 10.7.14, כך שממילא תלוש השכר לחודש 07/14 אינו יכול להוות עדות אמיתית להיקף משרתו של התובע.
מאידך גיסא, התובע אינו טוען כי שכרו הרגיל בגין כלל ימי עבודתו לא שולם לו ולכן אנו קובעים כי היקף הרישום בתלושי השכר משקף את היקף הימים שעבד ועל כן הוא מועמד על 20 יום.

תשלום שכר כולל
ס' 5 לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן –
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה".
ביחס לנטל ההוכחה ביחס לרכיבים הנכללים במסגרת השכר הכולל נקבע בס' 26ב(ג) לחוק הגנת השכר –
בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת.
לטענת הנתבע, השכר היומי ששולם לתובע בסך של 220 ₪ נטו, כולל בתוכו תשלום שכר שעתי עבור שעות עבודתו של התובע בשכר מינימום , וכן תשלום בנוסף עבור זכויותיו הסוציאליות , כאשר הנתבע הוא זה שנשא בעלויות ההוצאות והניכויים משכרו של התובע. את מבנהו של השכר היומי שקיבל התובע הסביר הנתבע בעדותו כדלקמן - "7 שעות כפול 24 ו-30 שקל תוספת הוצאות. כל ההוצאות 30 אחוז בערך. כל הגילום. על 68 ₪ (הכוונה ל-168 – ש.ב.) בערך 30 אחוז שזה כל התוספות הבראה נסיעות על מה שאמור להיכנס לפי הסבר של הרו"ח " (עמ' 30 ש' 6-7).
טענה לקונית זו אינה משכנעת ואף אינה מתיישבת עם הראיות שלפנינו: עיון בתלושי השכר מעלה, כי חישוב שכרו של התובע נעשה לפי 8 שעות עבודה מידי יום ולא 7 (ניתן לראות כי חלוקת מספר שעות העבודה של התובע בחודש במספר ימי העבודה מביאה לתוצאה קבועה שהיא 8), כאשר בנוסף לתשלום עבור 8 שעות בשכר מינימום , צוינו רכיבים נוספים כגון חופשה והבראה.
פה המקום להעיר, כי באופן תמוה ובניגוד לגרסתו האמורה לפיה השכר היומי כולל תשלום עבור דמי הבראה , חופשה ונסיעות (ר' הציטוט המובא לעיל וכן ס' 10 לתצהירו) טען הנתבע בסיכומיו לכך שכלל לא שולם "שכר כולל" (ר' ס' 42 ) תוך שהוא מפנה לדמי הבראה ודמי חופשה המצוינים בתלושי השכר בנפרד. אף אם ננסה ליישב את הסתירה בין גרסאותיו של הנתבע – כך ש נצא מנקודת הנחה שתלוש השכר בא למעשה "לפרט" הרכיבים הכלולים במסגרת השכר היומי הכולל שהוסכם בין התובע לנתבע - היינו מצפים לראות כי הסכום הנקוב בתלוש יהא תואם לשכר היומי שהובטח. אלא שלא כך הם פני הדברים - כך למשל, בחודש פברואר 2014, על פי תלוש השכר, עבד התובע עבד 22 ימים, כך שהוא היה אמור להשתכר סך של 4,840 ₪ נטו, אולם בתלוש רשום 3,963 ₪, וכך חוזר חלילה בכל התלושים.
מן האמור יוצא, שלגרסתו של הנתבע לא נמצא כל תימוכין בחומר הראיות, לרבות מסמכים שהוא עצמו ביקש להסתמך עליהם. יתירה מכך, חוסר ההתאמה הגורף בין תלושי השכר לעדות הנתבע עצמו ביחס לשכר ששולם לתובע, מביא אותנו למסקנה כי תלושי השכר פיקטיביים ואינם משקפים נאמנה את השכר ששולם לתובע.
לפיכך, אנו קובעים כי השכר היומי בסך של 220 ₪ שקיבל התובע מהווה שכר יסוד בלבד. כמו-כן, ולא ור קביעתנו לעיל כי תלושי השכר הם פיקטיביים, אין משמעות לרכיבים המצוינים בהם והם לא יילקחו בחשבון במסגרת חישוב זכויותיו של התובע.

פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת
משדחינו טענת התובע ביחס לנסיבות סיום העבודה , אין מקום לפסוק לו פיצויי פיטורין וכן לא הודעה מוקדמת.
בנסיבות הענין, כאשר אף ששוכנענו כי התובע הוא שהיה מעונין בסיום היחסים, הרי גם הנתבע הטיל תנאים להמשך העסקה ,וזאת לאחר שהיו כבר פיטורין בעדנא דרתחא, אין מקום גם לקזז מסכומים להם זכאי התובע את תמורת ההודעה המוקדמת.

דמי הבראה
לאור קביעתנו לעיל, ובכפוף לתקופת ההתיישנות, התובע זכאי לדמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו בסך של 5,642 ₪ על פי הפירוט שלהלן.
עבור התקופה שבין 07/12-06/13, וותקו של התובע היה 10 שנים ועל כן הוא זכאי ל7 ימי הבראה ולסך של 2,618 ₪ על פי ערך יומי של 374 ₪ ליום.
עבור התקופה שבין 07/13-06/12, וותקו של התובע היה 11 שנים ועל הוא זכאי ל-8 ימי הבראה ולסך של 3,024 ₪ על פי ערך יומי של 378 ₪ ליום.
התובע העמיד תביעתו בגין רכיב זה כל סך של 5,208 ₪ ועל כן נקבעת זכאותו בהתאם לסכום אותו תבע.

פדיון דמי חופשה
לאור קביעתנו לעיל, ובכפוף לתקופת ההתיישנות, התובע זכאי לפדיון ימי חופשה עבור 36 ימים לפי 220 ₪ ליום ובסה"כ לסך של 7,920 ₪ . (לענין זה נעיר כי גם הרישום בתלושים לפיו מדי חודש יצא התובע ליום חופשה נדמה כשלעצמו פיקטיבי, ודאי כאשר לא הוצגו דוחות נוכחות מהם ניתן להווכח כי אכן היו יציאות חודשיות ליום חופשה.)

דמי חגים
לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום עבור 10 ימי חגים בכל שנה ול-30 ימי חג בסה"כ בשלוש השנים האחרונות בערך של 220 ₪ ליום ובסה"כ 6,600 ₪. לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום עבור ימי חג. כן טען כי בכל מקרה העביר לתובע תשלום בסך של 550 ₪ עבור ימי חג אותם יש לקזז מכל סכום שייפסק.
בהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח כי התובע אינו עומד בתנאים המזכים אותו בתשלום ימי חג (עבודה יום לפני ויום אחרי החג) מוטל על המעסיק. יחד עם זאת, על העובד מוטל הנטל לפרט את ימי החג המקימים את זכאותו לתשלום דמי חג, ואין להסתפק בהצהרה גורפת של מכפלת ימי החג בשיעור היומי – ר' לעניין זה את האמור ב ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.17):
"משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים".
משהתובע כלל לא פירט את ימי החג בגינם הוא עשוי להיות זכאי לדמי חג, תביעתו בגין רכיב זה נדחית.

דמי נסיעות
בהתאם לקביעתנו לעיל, שכרו היומי של התובע לא כלל תשלום זכויות נוספות, לרבות החזרי נסיעות. לטענת התובע הוא שילם עבור נסיעה בתחבורה ציבורית 15 ₪ בכל יום ובמכפלת 25 ימי עבודה בחודש לתקופה של 7 שנים (סה"כ 84 חודשים) והוא זכאי לדמי נסיעות בסך של 31,500 ₪. לטענת הנתבע, התובע לא ביטא בחישוביו את החופשות שנטל והימים בהם לא עבד. כמו-כן, הנתבע או מי מטעמו היו מסיעים את התובע לעבודה מהכניסה לעיר אריאל, ומשכך, בחירתו להגיע באופן עצמאי אינה מזכה אותו בדמי נסיעות.
לפי צו הרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה, הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". (ור' ס' 76 לסכומי התובע לענין המרחק בין בית התובע למקום העבודה).
משנמצא כי התובע זכאי להחזרי נסיעות, הנטל להוכחת קיומם של הסדרי הסיעה, באופן שמאיין את זכאותו של התובע לקבלת החזרי נסיעות מוטל על הנתבע. על אף הימנעותו מלהעיד את אחמד סלים, שנטען על ידי הנתבע כמי שהסיע את התובע מידי יום לעבודתו ובחזרה, דווקא מעדותו של התובע בעצמו, למדנו כי אכן אחמד סלים נהג להסיע את עובדי הנתבע, וכי התובע בעצמו "ניצל" זאת מידי פעם. ר' הודאתו במסגרת דיון הקד"ם מיום 24.12.15 – "לעניין הנסיעות לא נסעתי עם סלים, אולי פעם בשבוע, הוא לקח את שלושת העובדים שהיו קרובים אליו" (עמ' 2 ש' 29-30), וכן העיד על כך במסגרת חקירתו הנגדית ( עמ' 10 ש' 23-30)
ש: איפה סלים מוריד אותך בסוף היום
ת: אני לא נוסע עם סלים.
ש: בבוקר.
ת: אני נוסע במונית. יכול להיות פעם בשבוע.
ש:אולי 4 פעמים בשבוע יכול להיות.
ת: ...
ש: אולי פעם בשבוע אתה לוקח במונית.
ת: רוב הזמן הייתי לוקח מונית.
גם קוצי הודה בחקירתו כי היה מידי פעם נוסע וחוזר עם סלים (עמ' 21 ש' 20-23) -
ש: איפה סלים מוריד אותך בסוף היום.
ת: עד לבית
ש: ומאיפה אוסף אותך בכל בוקר.
ת: בבית, לא כל יום.
מעדות התובע והעד מטעמו אנו למדים כי בניגוד לגרסתו של התובע בכתב התביעה ובתצהירו, בפני התובע הייתה קיימת האפשרות להיות מוסע על ידי גורם מטעם המעסיק. יחד עם זאת, מעדות הנתבע עצמו עולה כי הסדרי ההסעה לא סופקו באופן קבוע (ר' עדותו של הנתבע בעמ' 33 ש' 27-28 לכך שההסעה הייתה 80% מהזמן).
מכאן אנו מסיקים כי הסעות היו, אך לא בכל יום. כמו כן מוכנים אנו להניח (כגרסת הנתבע) כי לעתים היו הסעות אך התובע הוא שבחר שלא להשתמש בהן.
בפער שבין הגרסאות (80% מהימים הסעות כנתבעת- לעומת 20% מהימים כתובע) מצאנו לקבוע כי התובע זכאי ל50% מדמי הנסיעות (הינו עבור מחצית מימי העבודה).
התובע אמנם טען לעלות של 15 ₪ לנסיעה אך לא הביא כל אסמכתא לכך. גרסת הנתבע היא כי עלות כל נסיעה 4 ₪ (היינו 8 ₪ ליום). גרסה זו היא היחידה שמאפשרת פסיקת דבר מה לטובת התובע (והיא גם מסתברת לטעמנו). על כן תאומץ.
בהתחשב ב20 ימי עבודה בחודש * 84 חודשים (במגבלת ההתישנות) *50% מהימים* 8 ₪ ליום- זכאי התובע ל סך של 6720 ₪ בגין דמי נסיעות .

חלף הפרשות לפנסיה
לטענת התובע, הנתבע לא ביצע עבורו הפרשות לפנסיה, ולכן הוא זכאי לחלף הפרשות בהתאם לצו ההרחבה החל מחודש 01/08 בגובה 6% ובהתאם לשכר של 5,500 ₪ בחודש (220 ₪ שכר יומי * 25 ימי עבודה) ובסה"כ 26,070 ₪. לטענת הנתבע, משהתובע תושב הרשות הפלסטינאית, הוא אינו זכאי להפרשות פנסיוניות, אך לפנים משורת הדין, הנתבע שילם לתובע חלף הפרשות במסגרת שכרו היומי.
מתצהירו של הנתבע אנו למדים, כי מקום עבודתו של התובע היה באריאל (ר' ס' 4 ו-14 לתצהירו של הנתבע – מהם אנו למדים כי התובע נדרש מידי יום לעבור במחסום). התובע זכאי היה להפרשות פנסיוניות בהתאם לפסיקה המרובה בענין זה.
התובע טען כי יש לערוך את חישוב חלף ההפרשות לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנין. הנתבע הכחיש טענה זו בכלליות. עם זאת התובע טען בתצהירו כי עבד כ"תפסן". הנתבע לא הכחיש זאת בתצהירו ונמנע לחלוטין מלמסור כל גרסה ביחס לעיסוקו שלו ו/או עבודתו של התובע אצלו. מן הראיות גם עלה כי התובע עבד בריצוף, בטיח, בגגות ועוד (ר' למשל בעמ' 14 ובעמ' 27) וברי אם כן שעסקינן בעבודות בניה ושיפוצים . אם כן, התובע זכאי לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה בהתאם לתעריף בענף הבניה – קרי 6%, כנתבע. (עוד יוער כי התובע אכן ,בסכומו לא התיחס ספיצפית לחלות צו ההרחבה בענף הבנין ואולם הותיר חישוביו ברכיב זה על בסיס זה בלבד ולטעמנו די בכך בהתחשב בראיות שלפנינו).
בהתאם לקביעותינו דלעיל התחשיב הוא כדלקמן: 220ליום *20 יום בחודש *79 חודשים (כנקוב בכתב התביעה) *6%=20,856 ₪. על כן על הנתבע לשלם לתובע חלף הפרשות פנסיוניות בסך 20,856 ₪.
בטרם סיום נעיר- טענת הנתבע לפיצוי בגין חוסר תום לב מצד התובע בסך 25 אש"ח נזנחה, מכל מקום לא הוכחה ולא נמצאה עילה לפסוק דבר בענין זה.

סוף דבר
הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים בתוך 30 יום :
דמי הבראה בסך של 5,208 ₪.
פדיון חופשה בסך של 7,920 ₪.
דמי נסיעות בסך של 6720 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה בסך של 20,856 ₪.
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסק הדין.
יתר תביעות התובע נדחות.

הנתבע יישא בנוסף בהוצאות ובשכר טרחת בא-כוחו של התובע בסך כולל של 4680 ₪ (כולל מע"מ ) כדין.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, (31 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

שלמה גולדברג, נציג ציבור

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת