הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 35922-05-16

14 ינואר 2019
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא
נציגת ציבור מעסיקים גב' מירה חזות
נציג ציבור עובדים מר יוסף חיים דרדיגר

התובעת
אפרת רוה

ע"י ב"כ: עו"ד יעל טישלר
-
הנתבעת
מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל ע.ר 580082741

ע"י ב"כ: עו"ד שחר עוז-ארי

פסק דין

לפנינו תביעה לפיצוי כספי על יסוד טענה להפליה מטעמי הורות ולידה.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

הנתבעת הינה רשת חינוכית בפריסה ארצית המנהלת ומפעילה עשרות מוסדות חינוך. במסגרת זו מפעילה הנתבעת את אולפנת פסגת זאב בירושלים המונה כ- 400 תלמידות בגילאי חטיבת ביניים וחטיבה עליונה ( להלן: "האולפנה").

הנתבע הינו ראש האולפנה ומנהלה מזה 18 שנים.

התובעת הינה עובדת הוראה ושימשה כמורה למתמטיקה באולפנה משך 7 שנים רצופות, החל משנת הלימודים שהחלה בחודש 9/2005 ועד לסיום שנת הלימודים בחודש 8/2012 בהיקף משרה משתנה. במשך 4 שנים רצופות, החל משנת הלימודים שהחלה בחודש 9/2012 ועד לחודש 8/2016, שהתה התובעת בחופשות ללא תשלום, לאחר שבקשותיה של התובעת אושרו על ידי הנתבעים. מכאן, בין התובעת לאולפנה התקיימו יחסי עבודה משך 12 שנים ( להלן: "תקופת ההעסקה") מתוכם התובעת הועסקה בפועל 7 שנים.

התובעת לא שבה לעבודה בשנת הלימודים שהחלה בחודש 9/2016 בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

טענות הצדדים

טענות התובעת

במשך תקופת העסקתה, ילדה התובעת 7 ילדים, וחלק מהריונותיה היו מלווים בשמירת הריון. לאחר שתי הלידות הראשונות בתקופת העסקתה, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מבקש שהיא תיקח חופשה ללא תשלום עד שתסיים ללדת. משסירבה התובעת, החל הנתבע להרע את תנאי עבודתה והתנכל לה בין היתר במערכת שעות לא תקנית.

ביום 16.3.12 ילדה התובעת את ילדה השישי, וחופשת הלידה נמשכה עד לסוף שנת הלימודים באותה שנה. לקראת פתיחת שנת הלימודים בחודש 9/2012 הודיע הנתבע לתובעת שככל שתבחר לחזור לאולפנה הרי " שמערכת תקנית לא הייתה לה וגם לא תהיה לה". בלית ברירה ביקשה התובעת לצאת לחופשה ללא תשלום.

לאחר שהתובעת ביקשה בחודש מרץ 2013 לשוב לעבודה בשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2013, זומנה לשיחה עם הנתבע אשר הפעיל עליה לחץ להתפטר או שתיקח חל"ת לשנה נוספת ואיים עליה כי לא יהיה לה קל עם מנהל שלא רוצה אותה.

משסירבה התובעת להיענות לאיומיו של הנתבע, התובעת זומנה בחודש מאי 2013 לשיחה נוספת עמו, עם גב' אורלי כהן ומר גבי עטיה נציג ההסתדרות, במהלכה התנה הנתבע את חזרתה מחל"ת בהתנצלות בכתב ובעל פה מבלי שהסביר על מה נדרשת ההתנצלות. בשיחה זו ציין המנהל שינסו לבצע העברה בתוך מוסדות בני עקיבא, העברה לה הסכימה התובעת.

מספר ימים לאחר השיחה הנ"ל התובעת גילתה את דבר הריונה. בנסיבות אלה, לנוכח אי הסכמתה להתנצל ובשל אי ביצוע העברה למוסד אחר ובשל החשש מהתנכלות, נאלצה התובעת לבקש חל"ת גם לשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2013.

גם בשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2014 יצאה התובעת לחל"ת לצורך שבתון ובשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2015 המשיכה התובעת לשהות בחל"ת.

ביום 31.3.16 הודיעה התובעת על חזרתה מחל"ת בשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2016 אולם האולפנה התעלמה מבקשתה. בפנייתה ציינה כי עודנה מסרבת להתנצל בפני הנתבע כתנאי לחזרתה והוסיפה כי מן הראוי שהוא יתנצל בפניה על כל הנזקים ועגמת הנפש שגרם לה.

ביום 2.4.16 ילדה התובעת את ילדה השמיני.

יש לראות בהתעלמותה של הנתבעת מפנייתה של התובעת לשוב לעבודתה כפיטורים שלא כדין וללא שימוע על רקע הריונותיה.

בכל מקרה סיום העסקתה בפועל של התובעת בוצע במהלך התקופה המוגנת על פי סעיף 9( ג)(1א) לחוק עבודת נשים.

לתובעת נגרם נזק ממוני כבד במהלך שנות הלימודים 9/2012 – 9/2016, בשל סירובו העיקש של הנתבע לקבל אותה חזרה לעבודה על רקע הריונותיה והלידות, ולפיכך יש לפצותה בפיצוי בשיעור שכר העבודה והזכויות הסוציאליות שהפסידה בתקופה הרלוונטית בסך 485,437 ₪. בנוסף עותרת התובעת לפיצוי בסך 39,227 ₪ בגין הפסד של שנת ותק בשל סירובה של הנתבעת להשיב אותה לעבודה בשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2013; פיצויי פיטורים בסך 55,469 ₪ ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע תוך פגיעה בכבודה בסך 129,000 ₪; פיצוי בגין פיטוריה תוך הפרת סעיף 13 א(ב)(1) לחוק עבודת נשים בסך 26,875 ₪; פיצוי בגין נזק ממוני שנגרם לה כתוצאה ממערכת שעות לא תקנית בשנים 2010 – 2012 בסך 60,000 ₪; ופיצוי בסך 120,000 ₪ בגין עגמת נפש בהתאם לסעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בשל הפליה על רקע הורות ולידה והתנכלות.

טענות הנתבעים

הנתבע לא ביקש מהתובעת לקחת חופשה ללא תשלום עד שתסיים ללדת, אלא אמר לה בשיחה אישית כי ישנן מורות אשר בתקופה מסוימת בחייהם מגדילות משרה ובתקופה אחרת מצמצמות אותה בהתאם ליכולות ולצרכים, ולא היה בדברים אלה שום רמז או כוונה נסתרת כלשהי.

הנתבע לא התנכל לתובעת, לא הרע את תנאי עבודתה ולא הפגין כלפיה יחס עוין על רקע ההריונות והלידה ובכלל, ההפך הוא הנכון. בכלל זה, טענו הנתבעים כי הנתבע לא אמון על הכנת המערכת וממילא לא איים כי יפגע בה באמצעות מערכת לא תקנית.

הנתבעים אישרו את בקשותיה של התובעת לחל"ת אשר הוגשו מרצונה החופשי.

התובעת הודיעה על רצונה לשוב מחל"ת לקראת שנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2013 ובשיחה שהתקיימה בינה לבין הנתבע האחרון הודיע לה שאינו מוכן שהיא תמשיך להיות עוינת כלפי האולפנה בכלל וכלפיו בפרט, והוא דרש ממנה לחדול מניסיונותיה להמריד ולהתסיס את חדר המורים נגדו. בעקבות אי הסכמתה של התובעת להתנצל בפני הנתבע ולפתוח דף חדש היא פנתה לארגון המורים וביום 22.5.2013 התקיימה ישיבה בנוכחות מזכיר סניף ירושלים בארגון המורים מר גבי עטיה. בישיבה סוכם כי התובעת תשוב לעבודתה בשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2013 ככל שלא יתאפשר להעבירה למוסד אחר ברשת בני עקיבא. לבסוף לא התאפשר לשבץ את התובעת במוסד אחר של בני עקיבא, התובעת התנתה את חזרתה לאולפנה בהתנצלות והגישה בקשה לחל"ת נוסף.

גם בשנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2014 וזו שתחילתה בחודש 9/2015 התובעת ביקשה לצאת לחל"ת. בגין שנת הלימודים שתחילתה בחודש 9/2016 התובעת לא הגישה להנהלת האולפנה בקשה לחזור לעבודה עד למועד הקבוע בהוראות הדין (15.4.16) ומשכך הנתבעת סברה לתומה כי התובעת איננה מעוניינת לחזור לעבודה וראתה בה כמתפטרת.

ההליך בבית הדין

ביום 17.5.16 הגישה התובעת את תביעתה, נגד הנתבעת בלבד, ועתרה לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 440,000 ₪. לאחר שקיבלה ייצוג, ביקשה התובעת לתקן את תביעתה, צירפה להליך את הנתבע ועתרה לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 931,008 ₪.

בדיון המקדמי שהתקיים ביום 14.5.17 בפני השופטת יפה שטיין, התובעת הודיעה כי היא מוכנה לשוב לעבודה ברשת בני עקיבא אך לא באולפנה.

ביום 20.12.18 נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובעת, העידה התובעת בעצמה ומר מנחם אברהמי ששימש אב בית באולפנה. מטעם הנתבעים, הוגשו 15 תצהירים. התובעת ויתרה על חקירה נגדית של חמשה מהם, ועדה אחת לא התייצבה, ולפיכך במועד הדיון נשמעו 9 עדים מטעם הנתבעים: הנתבע, גב' אורלי כהן, גב' פיורלה ( לוסי) מלמד, גב' מיכל כהן, גב' גלית רחל גלעד, גב' אלישבע ( שובי) גנוט, גב' אורית בן חמו, גב' רחל רוט, וגב' ורדי במברגר.

בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. בסיכומיה, התובעת לא חזרה על טענותיה באשר לרכיבי התביעה השונים ולחבותו של הנתבע באופן אישי ולא עשתה מאמץ לבסס אותם.

טענות התובעת ומהימנות עדים

יוטעם כבר עכשיו, כי בית הדין התקשה לעקוב אחר טענותיה של התובעת, הן בכתבי הטענות והן בעל פה בדיון. התובעת ערבבה בין טענות להפליה על רקע הורות אשר הועלו בכתבי הטענות להתעמרות על רקע אחר בטיעוניה בעל פה, וההתבטאויות שייחסה לנתבעים הועלו מבלי להביא בפני בית הדין את מלוא הרקע, ההקשר ונקודות הזמן בה נאמרו.

התובעת התקשתה לבסס את עדותה בראיות מהימנות, לא הביאה ראיות לביסוס הטענות להפליה וכאמור לעיל ולהלן ויתרה על כלי החקירה הנגדית - התובעת ויתרה ללא הסבר על חקירה נגדית של העדים: מר שמואל ביבר – המשנה למנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא, גב' שרה סקס, יועצת האולפנה, גב' עדה יפרח, מורה באולפנה, גב' טליה פרץ לשעבר מזכירת הנהלה באולפנה, וגב' חבצלת זהבי, מורה באולפנה. בהתאם לפסיקה משמעות ויתור על חקירה נגדית של עד, כי תעמוד לרעתו בעת שקילת מאזן ההסתברויות. יפים הם דבריו של י' קדמי לעניין זה:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על-ידו.
התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב." [.' קדמי, "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת (2003) חלק שלישי, 1649.] [ההדגשות הוספו כ.א.ק].

זאת ועוד, על אף שהתובעת חקרה את המורות האחרות שהעידו לפנינו, היא נמנעה מלשאול אותן שאלות העומדות במהות המחלוקת בתיק דנן, למשל בדבר ההפליה הנטענת במערכת השיעורים.

גם עדותו של מר מנחם אברהמי, שהעיד מטעם התובעת לא סייע להוכחת תביעתה. מר אברהמי ששימש כאב בית באולפנה, אינו יכול להעיד על נסיבות סיום העסקתה של התובעת שכן הוא סיים את עבודתו באולפנה 6 שנים עובר לכך, וממילא טענותיו לעניין התנהלותו של הנתבע אינן אלא עדות מפי השמועה.

הראיות העיקריות שהובאו על ידי התובעת להוכחת טענת ההפליה, היו: שיחה שהתקיימה בין הצדדים בשנת 2008 שלא תועדה, אשר כל אחד מהצדדים מפרש אחרת; ו-2 שיחות נוספות שהתנהלו בין הצדדים בשנת 2013, למעלה מ-3 שנים עובר לסיומם של יחסי העבודה בין הצדדים. השיחות מ-2013 הוקלטו על ידי התובעת, ללא ידיעתו של הנתבע, ועל אף שמטרתן הייתה לדלות מהנתבע הודאה בהפליה, הוכח מהן היפוכו של דבר.

כמו כן, התובעת הרבתה להתחמק משאלות, נמנעה מלהשיב עליהן תשובה ישירה וחד משמעית ועדותה הייתה מגמתית, הכול בניסיון לבסס את התביעה נגד הנתבעים. זאת ועוד, התובעת לא הקפידה על הגשת העתקים נאמנים למקור של המסמכים, שלכל הפחות באחד מהם הסתבר כי לא תאם למסמך שנשלח על ידה בפועל.

לעומת זאת, הנתבע עשה על בית הדין רושם מהימן ביותר. עדותו עלתה בקנה אחד עם התצהיר מטעמו, התיישבה עם התמלילים ונתמכה בעדותם של העדים מטעמו . על אף, שהנתבע לא ידע שהתובעת מקליטה אותו, ב- 2 הזדמנויות שונות, התנהלותו בשיחות אלה מחזקת את גרסתם של הנתבעים, ניכר מהן כי על אף העוינות שהתובעת הפגינה כלפיו הוא התנהג כלפיה בכבוד, ודיבר אליה בלשון בלתי מתלהמת ומפייסת.

גם עדותן של יתר העדות שהעידו מטעם הנתבעים, הגם שמרביתן מצויות בקשרי עבדה עמם, לא נסתרו והיו אפוא מהימנים עלינו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמענו את עדויות הצדדים וסיכומיהם, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד האולפנה להתקבל בחלקה ודין התביעה נגד הנתבע להידחות, ונימוקינו מפורטים להלן.

אמנם מקובלת עלינו ככלל גרסתם של הנתבעים לפיה האולפנה, שהינה מוסד חינוכי ממלכתי-דתי לבנות, מעודדת ילודה. זאת מכוח אופייה הדתי של האולפנה ומכוח זה שהצוות החינוכי מונה עשרות מורות ( כ-70 מורות), כולן נשים ומרביתם בגיל הפוריות. זאת ועוד, הדבר עולה מעדויותיהן של העדות מטעם הנתבעת אשר בינן מורות שילדו פעמים אחדות במהלך עבודתן באולפנה תוך קבלת תמיכה ויחס חם ותומך מהנתבעים. אולם, אין ביחס הכללי של האולפנה לילודה כדי לשלול קטגורית התנהגות מפלה כלפי מורה מסוימת ואין להסיק מאופייה הדתי של האולפנה כלל גורף מעין זה.

בכל מקרה, וללא קשר לאופייה של האולפנה ביחס לילודה באופן כללי, התרשמנו כי בתובענה דנן לא הוכחה התנהגות מפלה כזו המיוחסת לנתבעים בעניינה של התובעת.

"השיחה ב- 2008"

על אף שבעדותה, התובעת טענה כי הנתבע התעמר בה " על רקע הריונות ומחלות" מהשנה הראשונה לעבודתה בשנת 2006, הבסיס לעילות התביעה בתובענה שלפנינו מקורו בשיחה שהתקיימה בין השניים בתחילת שנת 2008, שכל אחד מהצדדים מפרש אחרת.

לטענת התובעת בשיחה האמורה התובע דרש ממנה " לקחת חל"ת עד שתסיים ללדת כמו המורות בקריית ארבע". כאמור, לטענת הנתבע הוא לא ביקש מהתובעת לקחת חופשה ללא תשלום עד שתסיים ללדת, אלא אמר לה בשיחה אבהית ולאחר שהתובעת ציינה בפניו את מצוקותיה, כי ישנן מורות אשר בתקופה מסוימת בחייהן מגדילות משרה ובתקופה אחרת מצמצמות אותה בהתאם ליכולות ולצרכים, והביא בפניה דוגמא מתקופת עבודתו בקרית ארבע שם נשים בעלות שם, המוכרות לה, לקחו פסק זמן מהעבודה בתקופות מסוימות כדי לגדל את ילדיהן.

התרשמנו כי השיחה שהתקיימה בין השניים לא הייתה כלל כפי שהתובעת הציגה אותה, אלא כפי שזו הוצגה בגרסתו של הנתבע, ונסביר להלן.

כאמור, עדותה של התובעת בעניין זה לא עשתה עלינו רושם מהימן. בתביעתה ובתצהיר מטעמה התובעת לא פירטה את הקשרה של השיחה שהתקיימה, לא הביאה עדות מסייעת בתמיכה לה ודווקא תמלילי השיחה שהביאה , עמדו בסתירה לגרסתה.

התובעת כאמור תיעדה 2 שיחות שהתקיימו בין הצדדים. שיחה שהתקיימה בחודש מרץ 2013 או בסמוך לכך ( להלן: "התמליל הראשון"); ושיחה שהתקיימה בחודש מאי 2013 בנוכחות התובעת, הנתבע, מר גבי עטיה – נציג ארגון המורים, גב' אורלי כהן, וגב' שרה סקס. שיחה זו מחולקת לשני תמלילים ( להלן: "התמליל השני; התמליל השלישי"). מתמלילי השיחות שהוקלטו ללא ידיעתו של הנתבע, במסגרתן התובעת ניסתה חוזר ונשנה להחזיר את הנתבע לשיחה משנת 2008, הנתבע עומד כחומה בצורה כנגד טענותיה של התובעת המוטחות בו, הוא הכחיש בתוקף את טענותיה שכביכול יש לו דבר מה נגד הריונותיה, והתרשמנו מדבריו כי ההפך הוא הנכון. בשיחות שתמוללו הנתבע שוחח עמה בנימוס וברגישות על אף האשמתיה של התובעת, הוא ציין לטובה את הלידות הרבות שיש לו באולפנה בקרב המורות (12-14 לידות בשנה) ושיבח את המורות ואת יחסי העבודה הטובים שיש לו עמן.

בתמליל הראשון הנתבע הכחיש מפורשות את הדברים המיוחסים לו, אמר לה שהיא מעלילה עליו, שהיא הוציאה את השיחה ביניהם מהקשרה, שנאמרה בהקשר אנושי, ובלשונו:

"אני מכחיש את זה".
...
"אני אומר שיש הבדל בין שיחה חברית, שאומרים, באיזה הקשר של מילה ואת יכולה לדמיין ..." .
...
"איך אפשר לקחת משפט, מנותק מהקשרו, כמו שעושים כל מיני אנשים שרוצים , את יודעת, בעיתונות, לוקחים איזה מישהו עשה הרצאה, לוקחים ממנו איזה משפט מנותק מההקשר."
...
"בכלל לא. עובדים פה 70 מורות. העובדה שזה קרה רק איתך."
...
"אוי, אבל זה היה בהקשר אחר. שסיפרתי לך על רות ולמן, רות בן פנחס, הם עשו את זה מאידיאל של גידול ילדים בבית. ואז אמרנו שבאמת יש תקופה בחיים.
...
אבל יש תקופה בחיים שבה הם לוקחים קצת פחות שעות וגם קורה לי את זה היום. והם גם מורות, הם גם עושות את זה."
...
"אבל זה נאמר בהקשר כל כך...כל כך אנושי, כל כך רלוונטי, כל כך משהו שבאמת ... "

גם בפנינו, בעדות שעשתה עלינו רושם מהימן כאמור הנתבע חזר על אותם דברים, ועדותו עלתה בקנה אחד עם התמלילים, עם כתב ההגנה ותצהירו, הייתה קוהרנטית, ברורה ואינה משתמעת לשני פנים.

זאת ועוד, בניגוד לטענות התובעת, המורות באולפנה שהגישו תצהירים וחלקן אף העידו לפנינו, שיבחו את יחסו של הנתבע כלפיהם ביחס להריונותיהן ולדותיהן ולא הצביעו על רבב בהתנהגות הנתבעים כלפיהן.

נוכח כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי הנתבע לא דרש מהתובעת בשיחה האמורה לצאת לחל"ת עד שתסיים ללדת, וטענותיה של התובעת בעניין זה משוללות יסוד. קיבלנו את גרסתו של הנתבע לפיה השיחה הייתה במסגרת שיחה בלתי פורמאלית, שלא היה בה דרישה או בקשה לפגוע בתנאי עבודתה של התובעת בשל ההיריון והלידה, והראיה היא כי ממועד השיחה התובעת המשיכה בעבודתה עוד שנים רבות.

הטענה להתנכלות והפסקת עבודתה של התובעת

כאמור בכל מקרה, על אף השיחה האמורה, התובעת המשיכה בעבודתה. אין חולק כי התובעת לא יצאה לחל"ת בעקבות השיחה הנ"ל ולמעשה המשיכה בעבודה בפועל, לרבות תוך יציאה לחופשות לידה נוספות, עוד כ-5 שנים רצופות.

בעדותה, התובעת העלתה טענות חדשות שלא בה זכרן בכתב התביעה וטענה לראשונה כי הנתבע התעמר בה ובמורות נוספות וטענה כי הסיבה להתעמרות בה הייתה הסברה של הנתבע כי איננה מורה טובה. כאמור הגבולות בין הטענות להפליה על רקע הורות והטענות להתעמרות מסיבות אחרות היטשטשו להן בטיעוניה של התובעת, ובכך יש כדי להחליש את הטענות שבתביעה.

בכל מקרה, על אף טענותיה של התובעת לפגיעה בתנאי עבודתה על יסוד הריון ולידה, לא מצאנו עדות לכך. כמו כן, לא מצאנו ראיה לכך כי הנתבע סירב להשיב אותה לעבודתה כטענתה, ומצאנו כי אילו חפצה בכך התובעת יכלה לשוב לעבודה סדירה בכל אחת משנות החופשה ללא תשלום שביקשה.

כהוכחה לטענת ההתנכלות, הביאה התובעת מכתב ששלחה למנהל לטענתה כבר בשנת 2011 במסגרתו היא הלינה על השארתה בישיבה שאינה נוגעת לה עד שעה מאוחרת. כמו כן, וכבסיס נוסף לטענת ההתנכלות טענה התובעת כי הנתבע התנכל לה במערכת שעות לא תקנית כבר מהשנה הראשונה לעבודתה.

מעבר לעובדה כי ' הראיות' שהתובעת הביאה להוכחת פגיעה בתנאי העסקתה על רק רקע הריון ולידה מתייחסים לשנים רבות לפני הפסקת עבודתה, לא מצאנו בהן ממש אף לגופן. כך, ביחס למכתב, שהנתבע מכחיש קבלתו, התובעת הלינה על הלבנת פניה ברבים בישיבת ציונים של כיתה ח' שנערכה על פי הטענה ביום 28.3.11. במכתב התובעת הלינה על דברים מבישים לכאורה שנאמרו על ידי הנתבע כלפיה ועל השארתה בישיבה שאינה נוגעת לה עד שעה מאוחרת. המיוחס לנתבע במכתב לא הוכח, התובעת לא תמכה את טענותיה בעניין זה בדבר מה נוסף, מורות אחרות שנכחו בישיבה לא אימתו את טענותיה של התובעת, והטרוניה בעניין השארתה עד שעה מאוחרת בישיבה לא הוכחה כבלתי סבירה במיוחד בשים לב כי נושאי הישיבה היו בין היתר כיתות שהתובעת לימדה. מעדותה של התובעת בעניין זה עולה כי נכחו בישיבה כ- 30 מורות אחרות, ולא הוכח יחס מפלה אל התובעת ביחס אליהן.

באשר לטענה למערכת לא תקנית, גם בעניין זה לא הוכחה הפליה. טענותיה של התובעת בעניין זה היו כוללניות ולא ממוקדות. התובעת לא הראתה ולו בראשית ראיה כי מערכת השעות שלה הייתה שונה מזו של המורות האחרות להוראת המתמטיקה, היא נמענה מלחקור את המורות שהובאו לעדות על ידי הנתבעים בעניין זה ולא ביססה אפוא את טענתה להפליה. מעבר לאמור, למעשה לא הייתה מחלוקת שחרף היותה של מערכת החינוך באולפנה מבוססת על 5 ימי הוראה, התובעת, כמו גם יתר המורות למתמטיקה שובצו לעבודה משך 4 ימים מרוכזים. זאת ועוד, מתצהירה של גב' פיורלה ( לוסי) מלמד, שלא נסתר, עולה שמלאכת הכנת המערכת הייתה מורכבת, והיה עליה להיות מותאמת לכל המורות בהוראת המתמטיקה יחד ולפיכך לא ניתן היה לשבץ כל עובד הוראה בהתאם לדרישות הספציפיות שלו.

נוסף על האמור, מקובלת עלינו גרסתו של הנתבע לפיה הוא אינו אמון על עריכת המערכת, והתובעת אישרה את הטענה בעניין זה.

כמו כן, התרשמנו כי הבקשות לחופשה ללא תשלום בכל אחת מהשנים 2012 עד 2016 התבקשו על ידי התובעת וביוזמתה כפי שניכר מהבקשות בכתב שהונחו בפנינו, ולפיכך לא מצאנו כל יסוד לתביעתה לפיצוי בגין שנים אלו.

גם בשיחה מושא התמליל הראשון, והגם שהנתבע ביקש ממנה לקחת חל"ת או להתפטר מעבודתה, הייתה לתובעת אפשרות לשוב לעבודה, אולם היא העדיפה משיקוליה לבקש לצאת לחל"ת. כאמור לעיל, בשיחה שהתקיימה הנתבע אומר לה שהוא רוצה שהיא תחזור לאולפנה בגישה אחרת.

לא מצאנו בסיס לטענותיה של התובעת לחשש כי הנתבע היה מתנכל לה אם היא הייתה שבה לעבודה, ההפך הוא הנכון. מההקלטות שתועדו על ידי התובעת עולה כי הנתבע אמר לה שינהג עמה כחוק, הגם שהוא חושש ממנה שתתסיס את האווירה.

מעבר לאמור יוטעם כי התרשמנו כי לא הייתה מניעה לחזרתה של התובעת לעבודתה בתקופות החופשה ללא תשלום, ונראה כי הימנעותה של התובעת לשוב לעבודה נבעה משיקוליה האישיים בלבד. בדיון המוקדם שהתקיים בפני השופטת יפה שטיין, כאמור הודיעה התובעת כי הינה מוכנה לשוב לעבודה ברשת בני עקיבא אך לא באולפנה, ובכך יש משום חיזוק נוסף לגרסתם של הנתבעים.

על אף טענות ההפליה, התובעת הודתה כי הנתבע שלח לה פרחים עם לידתה, כפי שהוא נוהג לעשות עם יתר המורות, השתתף בהוצאות בגין מונית עבורה עת עבדה במקום אחר על אף שלא הייתה לו חובה לעשות כן ואף מימן לה השתתפות חלקית בשבת גיבוש של הצוות לפנים משורת הדין. בנוסף, על פי תצהירה של גב' שרה סקס, שלא נסתר שכן התובעת ויתרה על חקירתה, הנתבע הנחה את הצוות המקצועי באולפנה להרחיב את משרתה בשל קשיי הפרנסה בהן הייתה מצויה התובעת מתוך רצון להטיב עמה. זאת ועוד, כאמור לעיל, מהתמלילים שצורפו אף עולה כי הנתבע דיבר עם התובעת בכבוד ובצורה נעימה על אף שהטיחה בו האשמות קשות.

התובעת האשימה את הנתבע חוזר ונשנה ממועד השיחה בשנת 2008 במשך שנים עד למועד הפסקת עבודתה בהתנהגות מפלה כלפי הריונות ולידה, ופעלה בעניין זה גם במכתבים שהופנו להנהלה, ובקרב מורות אחרות עת ניסתה לגייס אותן לעצומות נגדו. האשמתיה, ללא בסיס, של התובעת העכירו את האווירה בין הנתבע לבינה והביאה אותו להזמינה לשיחה ב-2013 בניסיון להרפות את ידיה מהמשך העסקתה באולפנה.

האשמות אלה, הן שעמדו ביסוד בקשתו של הנתבע מהתובעת במהלך השיחה הראשונה שהתקיימה בשנת 2013, שלא לשוב לעבודה, ולא ההיריון והלידה. בשיחה שתומללה, ניכר כי לא הלידה וההריון הם שעמדו ביסוד האווירה העכורה בין השניים אלא, החשש של הנתבע מהתובעת, מהעוינות שלה כלפי הנתבעים ומהתססת האווירה בחדר המורים. למרות שהנתבע ביקש מהנתבע לשקול להתפטר מעבודתה, הוא הציע לה לשוב לעבודתה בגישה אחרת, ובלשונו:

"רפי: את מעודכנת. אבל מבחינת אווירה בצוות, הגענו לאווירה מאוד נעימה. אני אומר, כי לא תמיד – לפעמים יש קוצים, שלא קשורים בכלל אליך. סתפ. יש לי שנים קשות. אודה ולא אבוש. אבל הגענו לאיזה רגיעה, הגענו לרגיעה של צוות מתמטיקה, הכל זורם, גם יש הצלחות יפות...
אפרת: ממה אתה חושש? כמו שנים עברו?
רפי: כן כן ...
אפרת: שאני אלד?
רפי: לא. מה פתאופ? חס ושלום. קודם כל היחס שלך אלינו.
...
רפי: ... היחס שלך לאולפנה הוא עוין, היחס שלך אליי ולאורלי הוא עוין.
...
רפי: את מדברת אלינו במכתבים ולא בקשר ישיר כמו שיש לי פה עם...
אפרת: אני הולת לפי הנהלים. לפי הנהלים. הנהלים ביקשו.
רפי: לכן אני לא רוצה מורה עם נהלים, אני רוצה לבקש ממך להמשיך את החל"ת, לבקש להתפטר מפה, לחפש מקום אחר שיתן לך את המקום מאיר פנים יותר.
אפרת: לא. לבקש להתפטר אני לא אתפטר.
רפי: אני לא חושב שאת מורה לא טובה, חס ושלום, חס ושלום.
אפרת: כן אמרת לי את זה גם בשנים עברו.
רפי: אבל בקשר האישי יש לך בעיה איתנו, אני ממשיך להיות פה, אני המנהל של האולפנה, זה לא עומד להשתנות, כדאי לך לחפש מנהל שאיתו את בקשר יותר טוב. זאת האמת. אם יש לך משהו לומר לי על זה בבקשה."
...
"רפי: כי את באה לפה במטרה להציג יחס עוין.
...
רפי: היום שקט לי. אני מאוד מבקש לשמור על השקט הזה, שהוא שקט של אהבה וכבוד וכל הדברים שכבמון את מעלילה עליי...
...
רפי: ולכן, אני יודע שמחכה לך. חדר המורים עבד מאוד קשה בזכותך, אני יודע שאת תשבי שם, על כל חדר המורים, ועל כן ישיבת מורים, את תמשיכי לקטר ולהתסיס, אני מאוד מבקש...
...
רפי: ... את מעלילה עלילות עכשיו ולכן אני אומר, את ממשיכה בזה, אני מבקש ממך לשקול שוב את בקשתך. לחזור..
...
רפי:תדעי, תדעי, שאני חושש ממך, אני חושש ממך, אני חושש שאת תתסיסי את חדר המורים, את תזברי בצורה עוינת עלינו, תמשיכי לדבר ככה."
...
"רפי: אני לא רוצה כי את גורם עוין פה. כי את גורם מתסיס חדר מורים. לא בגלל שאת יולדת ולא בטיח. ותמיד אני מקבל פה את המורים בשמחה."
...
"רפי: אפרת, אוקיי. אפרת, אני נשאר בדברים שאמרתי במשפט הראשון שלי, ואם את רוצה אותי, אז בבקשה תחזרי בגישה אחרת, ואם לא, אז תשבי פה בבית ספק שהמנהל לא רוצה אותך. אז גמרנו. קורה פעם פחיים. נכון?"

גם מתצהיריהן של גב' עדה יפרח וגב' טליה פרץ, שלא נסתרו שכן התובעת ויתרה על חקירתן הנגדית, עולה כי התובעת הייתה גורם מתסיס בחדר המורות, שכן דיברה באופן שלילי נגד ההנהלה דיבורים שהיו הרבה יותר בכמותם ובתכנם מ"קיטורים" רגילים שקיימים באופן טבעי בכל חדר מורים.

אמנם גב' אורלי כהן מתועדת בתמליל השלישי אומרת לתובעת שגם למנהל יכולות להיות " דפיקות לב" שהוא יודע שהמורה שלו נכנסה להריון, אולם הנתבע בעדותו הסתייג מהדברים וגב' כהן הבהירה שהיא עשתה שימוש בביטוי שנאמר זמן קצר קודם לכן על ידי התובעת, לא בהקשר מפלה אלא רק על מנת לתאר את ההתאמות שהנתבעים עושים בשל ריבוי הלידות באולפנה. מעיון בתמליל, אכן, עולה כי התובעת השתמשה בביטוי במהלך השיחה, ומעדותה של גב' אורלי כהן שעשתה עלינו רושם מהימן לא התרשמנו כי הייתה לדברים קונוטציה שלילית. זאת ועוד, הדברים נאמרו במסגרת ישיבה אשר בסופה הוסכם על החזרתה של התובעת לעבודה, סיכום שהתובעת חזרה בה ממנו לאחר שגילתה כי היא בהריון.

שוכנענו אפוא מהתמליל ומעדותו של הנתבע בפנינו כי הנתבעים לא הפלו אותה ולא ביקשו לסיים את העסקתה בשל ההיריון והלידה, אלא בשל היחס העוין שהם קיבלו ממנה ללא בסיס.

לא כל שיחת משוב שמקיים מעסיק עם עובדת, אף אם זו מתקיימת בהריונה או לאחר הלידה, תתפרש אוטומטית כהפליה על רקע הורות, ויש לבחון את הקשר הדברים וכלל נסיבות העניין בזהירות. בענייננו, השיחות מושא התמלילים לא נרקמו על רקע ההיריון והלידה של התובעת, אלא היו כתוצאה ישירה מיחסי העבודה העכורים בין השניים.

אמנם, יחסי העבודה העכורים בין הצדדים, היו תולדה של תלונות התובעת על יחס פוגעני של הנתבע על רקע טענותיה להפליה בשל הורות. עם זאת, טענת ההפליה כאמור לא הוכחה והתרשמנו כי אין לטענותיה של התובעת בעניין זה יסוד. לפיכך, אין בבקשת הנתבע מהתובעת לסיים את העסקתה על רקע יחסי העבודה העכורים בגדר הפליה המקנה סעד מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. ממילא, יוטעם כי התובעת לא סיימה את העסקתה בעקבות השיחות מושא התמלילים, והנתבעים לא פעלו לפיטוריה בעקבתן .

מכאן, תביעותיה של התובעת לפיצוי בגובה השכר שהגיע לה לטענתה בתקופות החל"ת, לפיצוי בגין איבוד שנת ותק, לפיצוי בגין מערכת לא תקנית ולפיצויים מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה משוללות בסיס והן נדחות בזאת.

הפסקת עבודתה של התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים

למרות האמור, ועל אף שהתנהגות הנתבעים לא היית נגועה בהפליה, הנתבעת כשלה באופן בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

התובעת צירפה הודעה על חזרתה מחל"ת מב' אדר ב התשע"ו (12.3.16) הממוענת להנהלת מוסדות בני עקיבא אשר נשלחה בדוא"ל לגב' טלי שפיצר שהשיבה לה ביום 1.4.16 או בסמוך לכך כי הפסיקה את עבודתה בהנהלה וכי בקשתה הועברה ל"שמוליק" (שמואל ביבר המשנה למנכ"ל מוסדות בני עקיבא).

לטענת מר שמואל ביבר בתצהיר, המכתב לא הגיע לידיו מעולם, וממילא היה על התובעת להודיע להנהלת האולפנה ולא לשום גורם אחר. בהתאם לתקנון עובדי שירות עובדי הוראה, מורים הנמצאים בשנת חל"ת אשר לא יודיעו עד ה- 15.4 להנהלת בית הספר על שובם לקראת שנת הלימודים הקרובה ייחשבו כמתפטרים מעבודתם ומשלא הודיעה על שובה מחל"ת לאולפנה הרי שיש לראותה בה כמי שהתפטרה מעבודתה.

התובעת ויתרה על חקירתו של מר ביבר וכאמור בפסיקה שהובאה לעיל, משהאמור בתצהירו של מר ביבר לא נסתר, אנו יוצאים מנקודת הנחה כי בקשתה לשוב בשנת הלימודים הקרובה לא התקבלה על ידי הנתבעים. עם זאת, אין בכך כדי לסתום את הגולל על המחלוקת הנוגעת לסיום עבודתה של התובעת.

הגם שאיננו שוללים כי המכתב לא הגיע ליעדו, התובעת הביעה רצון לשוב בתוך המועד הקבוע בדין, ובקשתה התקבלה בידי מי שסיימה אך לא מזמן את עבודתה בהנהלה, וזו התחייבה להעביר את המכתב בתוך הזמן הקבוע בדין להנהלה, הודיעה כי העבירה את פנייתה לגורם הרלוונטי והתובעת סמכה על כך.

זאת ועוד, במועד הקבוע בתקנון שירות עובדי הוראה להודעה על חזרה מחל"ת התובעת הייתה ערב לידה. הגם שבכתב ההגנה המקורי, הנתבעת הכחישה מחוסר ידיעה את דבר ההיריון והלידה בכתב ההגנה המתוקן ההכחשה הייתה מצומצמת למועד הלידה בלבד. בתצהיריהם הנתבעים כבר לא הכחישו את דבר ההיריון והלידה, במהלך הדיון הם לא ביקשו אסמכתאות בעניין זה, בחקירתה הנגדית נמנענו מלחקור את התובעת על כך ובסיכומיהם לא טענו דבר בעניין זה. מכאן, אין חולק כי ביום 26.4.16 ילדה התובעת את ילדה השמיני ולמעשה הייתה זכאית לשהות בחופשת לידה בתשלום משך 15 שבועות עד ליום 9.8.16 ובחופשה ללא תשלום משך 11 שבועות נוספים עד ליום 25.10.16.

גם אם הדבר לא היה ברור הדבר נודע לנתבעים בבירור בסמוך לכך מיד עם הגשת התביעה המקורית של התובעת ביום 17.5.16, למעלה מ-3 חודשים עובר לפתיחת שנת הלימודים.

זאת ועוד, מתמלילי השיחה שצורפו עם הנתבע, הגם שקבענו כי אין בהם עדות להפליה על רקע הורות ולידה, עולה מהן באופן ברור כי הנתבעים לא חפצו בחזרתה של התובעת לעבודה.

בשים לב כי התובעת ילדה ביום 26.4.16, והביעה את רצונה לשוב מחל"ת בסמוך למועד זה, היה על הנתבעת לפעול לקליטתה בתום חופשה הלידה.

סירובה של הנתבעת לשבצה לשנת הלימודים הקרובה וההיתלות בהוראות תקנון שירות עובדי הוראה בהתעלם מההיריון והלידה עומדים בסתירה להוראות סעיף 9 א(א) לחוק עבודת נשים, הקובע:

"9א . (א) לא יפגע מעסיק בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.
...
ג(1א) לא יפטר מעסיק עובדת או עובד בתקופה של 60 ימים לאחר תום תקופת הלידה וההורות או לאחר תום ימי ההיעדרות, כאמור בפסקה (1), לפי העניין, ולא ייתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופה האמורה, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה;..."

אמנם כפי שקבענו לעיל, איננו סבורים כי התנהלות הנתבעת נגועה בהפליה מטעמי הריון ולידה, אלא מיחסי העבודה העכורים שבין התובעת למנהל. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את זכאותה של התובעת לסעדים המוקנים לה מכוח חוק עבודת נשים.

סעיף 13 א(א) לחוק עבודת נשים קובע כי לבית הדין סמכות לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו אף אם לא נגרם לעובדת נזק של ממון. נוסף על כך קובע סעיף 13 א(ב)(1) כי אם העובדת פוטרה בניגוד להוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים בית הדין יפסוק לה פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע לה במהלך התקופה המזכה:

"13א. (א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין;
(ב) (1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13 ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.
(2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה:
(א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור;
(ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר;
(ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה."

אנו סבורים כי סעיף 13 א(ב)(1) קובע סף מינימלי – פיצוי שלא יפחת מ- 150% מהשכר - לקביעת הפיצוי בגין הפרת החוק בכפוף לשיקול דעת במקרים חריגים ונוסף לו לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי לפי שיקול דעתו " אף אם לא נגרם נזק של ממון" בהתאם לסעיף 13 א(א)(1).

הנתבעת הפרה את חוק עבודת נשים בכך שלא ביקשה היתר כנדרש על פי החוק ועל כך עליה לפצות את התובעת בפיצוי בשיעור 150% מהשכר שהיה מגיע לה במהלך התקופה המוגנת ובפיצוי נוסף על הפרת הוראות החוק.

התקופה המוגנת היא מהמועד בו הייתה זכאית התובעת לשוב לעבודתה עם פתיחת שנת הלימודים ביום 1.9.16 ועד ליום 25.10.16 (תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור לעיל).

הצדדים היו חלוקים על גובה השכר הקובע. התובעת טענה לשכר בסך 10,750 ₪ ללא פירוט, והנתבעת לא מסרה גרסה סדורה בעניין זה. התובעת לא הביאה פרטים אודות גובה השכר שהיה אמור להשתלם לה במועד סיומם של יחסי העבודה ולפיכך אין לנו אלא להסתמך בעניין זה על תלושי השכר החלקיים שהוצגו לנו.

מעיון בתלושי השכר של התובעת אשר צורפו לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת, ולאחר ניפוי התלושים שאין בהם תשלום בגין חודש עבודה מלא, וניכוי רכיב החזר הוצאות הנסיעה, דמי הבראה, ביגוד ותשלומים בגין " דמי לידה", ממוצע השתכרותה של התובעת בתקופה שבין 4/2011 ועד 8/2012 עומד על סך 7,343 ₪. בהעדר נתונים אחרים, אנו פסוקים אפוא כי זה השכר הקובע העומד בסיס החישובים בפסק הדין.

על כן, התובעת זכאית לפיצוי מכוח סעיף 13 א(ב)(1) לחוק בסך 20,156 ₪ לפי החישוב שלהלן:

7,343 ₪ ( שכר קובע) X 150% X 1.83 חודשים = 20,156 ₪

נוסף על האמור, זכאית התובעת לחלף הודעה מוקדמת משכורת חודשית אחת בסך 7,343 ₪.

כאמור לא מצאנו יסוד לפסיקת פיצוי עונשי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עם זאת, בשל הפרת הוראות חוק עבודת נשים מצאנו לפסוק לטובת התובעת גם פיצוי בלתי ממוני בהתאם לסעיף 13 א(א)(1). אמנם, התובעת לא התבססה בתביעתה על סעיף 13 א(א)(1) לחוק, אולם היא עתרה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ולעגמת נפש, שמקורן לטעמנו גם בהוראות הסעיף הנ"ל. פיצוי בלתי ממוני זה, בדומה לנפסק בהקשרים אחרים שבהם נפסק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בחקיקה או בפסיקה, אינו צריך להיות נגזרת משכרה של העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצערה של העובדת, אינו מושפע מגובה שכרה בנסיבות העניין. בשים לב לתכליתו הרחבה של החוק החלטנו להעמיד את הפיצוי על 15,000 ₪. פיצויי זה כולל פיצוי בגין עגמת נפש ולפיכך אין מקום להוספת רכיב נוסף לעניין זה.

פיצויי פיטורים

בנסיבות העניין כאמור, התובעת הלכה למעשה פוטרה מעבודתה, וזכאותה לפיצויי פיטורים לא הייתה שנויה במחלוקת.

הנתבעת הודיעה כי שחררה לטובת התובעת את פיצויי הפיטורים העומדים על סך 49,918 ₪. עם זאת, הצדדים חלוקים על גובה פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת. בשים לב לקביעתנו דלעיל לעניין גובה השכר הקובע, הפרש פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת עומדים על סך 1,483 ₪ לפי הפירוט שלהלן:

7,343 ₪ ( שכר קובע) X 7 שנים = 51,401 ₪
בניכוי 49,918 ₪ אשר לטענת הנתבעת שוחררו לזכותה של התובעת.

מובן שככל ששוחררו כספים הנופלים מהסכום הנ"ל, על הנתבעת להשלים בהתאם.

הפסקת עבודה ללא שימוע

הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה .

מזכות זו נגזרת חובתו של מעסיק גם במגזר הפרטי לקיים שימוע לעובד טרם שמתקבלת החלטה על פיטוריו לרבות לעובד המועסק פרק זמן קצר. מטרת השימוע להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית בהתחשב בכל המידע הרלוונטי לרבות עמדותיו ועניינו של מי שעלול להיפגע מההחלטה. לשם כך נדרש המעסיק לזמן את העובד לשימוע מראש, להציג בפני העובד את כל הטענות העומדות ביסוד הכוונה לסיים את העסקתו ולאפשר לעובד להציג את עמדתו ולנסות לשכנע את מקבל ההחלטה לחזור בו מהחלטתו . עוד נפסק כי דרכי השימוע רבות ומגוונות ומשתנות בהתאם למכלול הנסיבות ובלבד שלעובד שעשוי להיפגע מההחלטה תינתן הזדמנות ראויה להשמיע את טענותיו בטרם תתקבל ההחלטה סופית בעניינו.

בענייננו אומנם חלקו הצדדים על אופן הפסקת עבודתה של התובעת. אולם, קבענו כי במועד הפסקת עבודתה של התובעת, הנתבעת ידעה כי היא מצויה בחופשת לידה, ולפיכך הימנעותה מהמשך העסקתה כמוה כפיטורים לכל דבר ועניין. בשים לב לקביעתנו דלעיל לעניין נסיבות הפסקת עבודתה, ברי כי לא נערכה ישיבת שימוע טרם פיטוריה של התובעת.

אנו סבורים כי אם התובעת הייתה מוזמנת לשיחה מיד עם היוודע דבר רצונה לחזור מחל"ת לשנת הלימודים תשע"ז המתחילה בחודש 9/2016, ולכל המאוחר לאחר הגשת התביעה המקורית בחודש מאי 2016, חלק גדול מהמחלוקות בתובענה דנן היו באות על פתרונן.

נוכח כל האמור, מחד גיסא, בשל הפרת חובת השימוע עם התובעת, ומאידך גיסא, בשים לב לכלל נסיבות העניין ולגובה הפיצוי שפסקנו בגין הנזק הממוני והבלתי ממוני בגין הפרת חוק עבודת נשים, החלטנו להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על סך 7,500 ₪ בלבד.

אמנם עתרה התובעת לפיצוי בגין 12 חודשים ברכיב תביעה זה, אולם היא לא ביססה את זכאותה לפיצוי על פי הוראות הדין הרלוונטיות, ולא הביאה בפני בית הדין ראיות להכנסותיה במשך התקופה האמורה. הטענות שהועלו בעלמא בחוות הדעת שצורפה לתצהירה, אין בהן די ללא אסמכתאות מפורשות. בכל מקרה, סכום הפיצוי שנפסק ברכיב זה יחד עם סכום הפיצוי שנפסק מכוח סעיף 13א(א)(1) לחוק, לוקח בחשבון באופן חלקי גם את טענותיה להפסד שכר.

התביעה נגד הנתבע

הנתבעת לא ביססה את התביעה נגד הנתבע, ולא ברור מדוע הוא צורף להליך מלכתחילה.

טענות התובעת בדבר דחיית בקשותיה לשוב לעבודה, התעמרות והפליה נדחו ממילא, ומקל וחומר טענות התובעת בדבר אחריותו האישית לכאורה של הנתבע לעניין זה לא הוכחה.

נוכח האמור, התביעה נגד הנתבע באופן אישי, נדחית.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 51,482 ₪, לפי הפירוט והחלוקה בין הנתבעים לעיל ולהלן:

פיצוי מכוח סעיף 13 א(ב)(1) לחוק בסך 20,156 ₪;
לחלף הודעה מוקדמת משכורת חודשית אחת בסך 7,343 ₪;
פיצוי בלתי ממוני בסך 15,000 ₪;
הפרש פיצויי פיטורים בסך 1,483 ₪;
פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע בסך 7,500 ₪;

על הסכום הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בשים לב כי הסכום הנפסק מהווה אך אחוז קטן מהסכומים שנתבעו בתיק דנן, ובהתחשב כי התביעה נגד הנתבע נדחתה, מצאנו לנכון לפסוק שכל צד יישא בהוצאותיו.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.
 
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ט, (14 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יוסף חיים דרדיגר
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
סגן נשיא

גב' מירה חזות,
נציג ציבור (מעסיקים)