הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 35741-02-15

24 ינואר 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר סליימן
התובע
דרבאס מוחמד

ע"י ב"כ: עו"ד סאלח דיואני
-
הנתבעת
ב.מ. גולד יזמות בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד ערן שמואל

פסק דין

לפנינו תובענה לתשלום זכויות שונות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים לרבות בגין סיומם.

רקע עובדתי
התובע עבד במטבח במסעדה השייכת לנתבעת. תקופת העסקה של התובע היתה מחודש 9/2012 ועד לחודש 7/2014.
בין הצדדים נכרת הסכם עבודה נספח ה' לכתב ההגנה.
הנתבעת לא שילמה לתובע את שכרו עבור הימים שעבד בחודש האחרון אצלה – ב 7/2014. בתלוש השכר שהנפיקה הנתבעת לתובע עבור חודש זה צוין שכר בסך של 1,000 ₪ בלבד ,שאינו משקף היקף העבודה על פי דוח הנוכחות.
התובע פוטר ולא שולמו לו פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת .
התובע קיבל את הסכומים הרשומים בתלוש כ"נטו לתשלום".
התובע קיבל בתקופה שעובר לסיום עבודתו שכר יומי של 180 ₪ (נטו) (מבלי שיש הסכמה מה כולל סכום זה).

המחלוקות
הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות סיום העבודה, וכנגזרת מכך האם היתה הנתבעת לשלול מהתובע פיצויי פיטורין, האם זכאי להודעה מוקדמת והאם בדין לא שולם לו שכרו האחרון.
עוד חלוקים בשאלה האם שכרו היומי של התובע כלל גם תשלום דמי הבראה (ואף שולם לו כך, ביתר) או שמא זכאי לתשלום בגין כך וכן בשאלה האם זכאי לפדיון חופשה, דמי חגים וגמול עבודה בחגים.
כן קיימת מחלוקת בדבר קיזוזים שבוצעו בתלושי השכר של התובע, האם כדין, בכלל זה גם בשל הפרשות לפנסיה שנטען כי לא בוצעו בפועל.
התובע טוען עוד לזכאות לפיצוי בגין אי מסירת ואי עריכת תלושים כדין, לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד וכן בפיצויי הלנת שכר יולי 2014 ופיצויי פיטורין.

דיון והכרעה
בחלקו הראשון של פסק הדין נבחן את נסיבות סיום העבודה וכנגזרת מכך, גם את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת ושכר חודש יולי 2014. לאחר מכן נבחן את זכאות התובע לרכיבי תביעה נוספים תוך שנכריע בשאלה מה היה בסיס שכרו.

נסיבות סיום העסקתו של התובע
בהערה מקדימה נציין, כי על אף שבין הצדדים הוסכם כי התובע פוטר מעבודתו (ר' החלטה מיום 1.3.16), הרי בתצהיר מר בני חוג'ה בעליה של הנתבעת (להלן: מר חוג'ה)נטען פעם אחת כי פוטר (ס' 14 לתצהירו) ובפעם אחרת טען כי התובע הוא זה שהתפטר עת החליט שלא להתייצב לעבודה (ס' 16 לתצהירו). בין הגרסאות הללו ברי כי יש להעדיף את הראשונה, אשר נקבעה כמוסכמה בהליך זה ומתיישבת עם מכתבי הזימון לשימוע והפיטורין שצורפו כנספחים ב' וג' לתצהיר מר חוג'ה.
לטענת הנתבעת התובע פוטר לאחר שהיה בין מי מעובדי המטבח שנחשדו שנטלו סחורה על בסיס קבוע מהמסעדה (זאת לאחר ביקורת שנערכה ע"י הנתבעת) וגרמו לה נזקים כלכליים. עוד נטען כלפי התובע כי הוא חבריו נהגו לעשן באופן קבוע סיגריות וסמים באזור המטבח, אליבא דנתבעת הדבר תועד בסרטון. התובע זומן לשימוע עקב חשדות אלה אך בחר שלא להתייצב אליו ובהמשך לכך פוטר. הנתבעת מוסיפה ומציינת שלנתונים האמורים לא היתה מודעת , אך לתובע היו עבירות משמעת קלות יותר גם קודם לכן. לטענת הנתבעת , בנסיבות אלה אינו זכאי לפיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, ואף זכאית היתה שלא לשלם לו שכר חודש יולי 2014.
כידוע, שלילת פיצויי פיטורין תעשה בהתאם לאשר נקבע בס' 16 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") ,או בנסיבות דכאן, בהעדר טענה לתחולת הסכם קיבוצי, בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 . הפסיקה הכירה בתקנון העבודה מיום 19.9.1962 (שתוקן ביום 18.6.1978) שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן: " התקנון") (ר' דב"ע ל/ 6-3 שמואלי נ' שרייר, פד"ע א' עמ' 76) כרלבנטי להחלת סעיף 17 . בס' 53 לתקנון, נמנות העבירות שבגינן יוכל המעסיק לשלול פיצויי פיטורין או את חלקם ובהן גניבה, מסירת סודות המעביד, הפרת משמעת חמורה, ועבירה פלילית חמורה. נקבע, כי הוראות אלה, הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מ וקדמת.
לכאורה הטענות שבפי הנתבעת יש בהן משום הצדקה לשלילה ולו חלקית של פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת ככל שיוכחו, אלא שכפי שיובהר, הנתבעת כלל לא טרחה להוכיח טענותיה האמורות.
מכתב הזימון לשימוע אכן כלל את הטענות שהועלו כדלעיל. בחקירתו הכחיש התובע כי קיבל את הזימון לשימוע וטען כי על השימוע למד מחבריו (ר' עמ' 8 לפרוטוקול), אך מדובר בעדות מאוחרת הסותרת את גרסתו הראשונה לפיה קיבל זימון לשימוע ( ס' 4 לתצהירו) . כמו-כן, התובע טען כי הגיע לשימוע אך "נזרק" על ידי המעסיק (עמ' 8 ,ש' 1-13), את הגרסאות המאוחרות לא מצאנו מקום לקבל כלל (השוו בין עדותו בעמ' 8 ש' 1-2 שם התובע מודה שקיבל זימון ולאחר מכן בש' 9-10 טוען שידע על השימוע מחבריו ). גם הטענה שבתצהירו לפיה נמנע מלהגיע לשימוע בשל ארוע קודם עם מר חוג'ה לא היתה מהימנה עלינו (ואף עמדה בסתירה לטענה בעמ' 8 ש' 7-8 לפיה התקיפה ארעה לאחר מועד השמוע). לטעמנו נמנע מלהגיע לשמוע אליו זומן, שכן בחר שלא להתעמת עם הטענות שהועלו כלפיו. המנעות זו פועלת נגדו ויש בה כדי לתמוך בטענות הנתבעת כי נפלו פגמים חמורים בהתנהלותו.
האם די בכך כדי לקבל גרסת הנתבעת? לטעמנו התשובה לכך שלילית בנסיבות הענין. הלכה פסוקה היא, כי על מנת להצדיק שלילה או הפחתת פיצויי פיטורין כתוצאה ממעשה בעל אופי פלילי, נטל ההוכחה המוטל על המעסיק יהיה "מוגבר" יותר מהדרוש ממנו בתביעה אזרחית רגילה (עע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (25.4.06). הנתבעת דכאן, לא עשתה על מנת להרים את הנטל המוגבר המוטל עליה. במה דברים אמורים?
טענות הנתבעת הוכחשו ע"י התובע ולמעשה כנגדן עומדת רק עדותו של מר חוג'ה. זאת, למרות שאליבא דנתבעת יש בידה ראיות נוספות- שהיא נמנעה מהצגתן. כך , לא הוצגו בירורים עם גורמים אחרים ואף לא הובאו עדים נוספים. כך , למרות שהנתבעת ציינה שבידה סרטון המצביע על עישון סמים וסגריות במטבח כבר בכתב ההגנה הרי שהסרטון לא צורף אליו, ובהמשך לא צורף לתצהיר מר חוג'ה ואף לאחר תום הראיות ולמרות בקשה ספציפית להגשת הסרטון, שאושרה ע"י בית הדין, נמנעה הנתבעת מצירופו. ועוד- מר חוג'ה ציין ביודעין כי בחר שלא להציג ראיות להוכחת טענת הגניבה מסיבות השמורות עמו (ר' עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 13-18). מר חוג'ה מסביר כי עדות מי שהודה ופירט בפני הנתבעת את נסיבות הגניבה לא הוגשה בשל חששו שהדבר יוביל לנקמה באותו אדם שהוא בן כפרו של התובע (עמ' 12 ש' 20-24 ), אולם לדבריו היו גם עדויות אחרות כגון סרטונים וחברת חקירות פרטית, דו"ח שהוכן על יד אותה חברת חקירות - אולם שום דבר מכל אלה לא הוצגו בנוסף, מר חוג'ה העיד כי סרטון זה הוצג לעובדים החשודים האחרים במסגרת השימוע וכן הוא הוצג במסגרת דיון אחר שנעשה בהליך שנקט אחד העובדים האחרים (סע"ש 26312-02-15) – כך שאין מקום לקבל את הסברו . לא זו אף זו, אף שלטענת מר חוג'ה הגיש תלונה במשטרה נגד התובע בשל חשדותיו, הרי שבסופו של דבר הובהר כי הוא אמנם טרח והגיש תלונה למשטרה, אלא שהתלונה הוגשה בגין "הסגת גבול פלילית" ביום 3.8.14 –(ארוע שהצדדים מאשימים בו זה את זה כי כלל תקיפה ), על אף שטרח להגיע למשטרה באותו ענין , בחר באופן תמוה שלא להגיש תלונה בגין הגניבה או בענין השמוש ואף הסחר בסמים כנטען (ר' עמ' 12 ש' 9-13).
הראיה היחידה שהוצגה על ידי הנתבעת היא הפרוטוקול בתיק 26312-02-15 (הוצגה לתובע במהלך הדיון בעמ' 10 ש' 21-22) , שם לטענת הנתבעת, הודה חברו של התובע כי הוא עישן סמים. יצוין, כי לא ננקב שם בשמו של התובע וממילא ללא הסרטון עצמו, לא ניתן להבין במי מדובר.
המנעות הנתבעת מהגשת ראיות שהיו ברשותה מחזקת הרושם כי אין בהן כדי לתמוך בטענותיה. זאת, למרות השקעת המשאבים באיסוף הראיות. על כן, ככל שהדבר נוגע לטענות בדבר גניבה, ועישון סמים במטבח המסעדה, לא עמדה הנתבעת בנטל הרובץ עליה להוכחת המעשים ולא שכנעה כי נסיבות הפיטורין מצדיקות שלילת זכויות הנובעות מכך.
נותרנו עם המעשה היחיד שהתובע מודה בו והוא ה עישון במטבח, שאף בהנחה שמדובר בהפרת משמעת, איננו סבורים כי היא חמורה די ה על מנת להצדיק שלילת הזכויות האמורות.

פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת
משפוטר התובע ללא הודעה מוקדמת, ומשמצאנו כי הנתבעת לא עשתה על מנת להוכיח כי היה בנסיבות הענין טעם לשלילת זכויותיו לפיצויי פיטורין ולדמי הודעה מוקדמת, מצאנו מקום לפסוק לתובע בגין רכיבים אלה
בכתב התביעה הועמד שכרו הקובע של התובע על 4,320 ₪. גובה שכר זה תואם את שכר היסוד הממוצע של התובע ב-12 החודשים שקדמו לפיטוריו (ואף נמוך ממנו), כפי שזה משתקף מדו"ח ריכוז השכר שצירף התובע כנספח א' לתצהירו, כאשר מנגד, לא הוצג תחשיב נגדי. לפיכך שכרו הקובע של התובע ייקבע על סך של 4,320 ₪. תקופת עבודתו של התובע אינה שנויה במחלוקת ועומדת על 23 חודשים. בהינתן נתונים אלו, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 8,280 ₪.
לא מצאנו מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורין תוספת פיצויי הלנה הקבועים בחוק הגנת השכר, מחמת התיישנותם לפי ס' 17א לחוק ואף נוכח הנסיבות שבהן, לא שוכנענו כי לא היה טעם בחשדות נגד התובע – אף אם לא הוכחו כדבעי .
על פי ס' 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, התובע זכאי ל-19 ימי הודעה מוקדמת. התובע השתכר 180 ₪ ליום. (ענין הרכיבים שכולל שכר יומי זה יידון להלן). על כן התובע זכאי לסך של 3,420 ₪ עבור חלף הודעה מוקמת

משכורת חודש יולי 2014
הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי אכן לא שלמה לתובע את משכורת חודש יולי 2014, אלא שלטענתה היא קיזזה משכורת זו כנגד גניבותיו ונזקיו. משכאמור ,לא הוכחו לפנינו לא הנזקים ואל הגניבות (ודאי גם לא באופן המאפשר –ולו בדיעבד, הפחתת סכומים ספציפיים אל מול חוב השכר), דין הטענה להדחות.
לטענת התובע, הוא זכאי לשכר בסך של 4,500 ₪. הנ תבעת לא הציגה תחשיב חלקי מטעמה, אף לא למען הזהירות. לתצהיר התובע צורף דוח נוכחות המצביע על עבודה של 28 יום כך שאין מקום גם לשקול הפחתת סך זה (לא למותר להעיר כי בפועל , כעולה מדוח הנוכחות , בניגוד לגרסאות שני הצדדים, התובע עבד ביום 29.7.14 הוא היום שנקבע לשימוע) . לא מצאנו להדרש לטענת מר חוג'ה לראשונה בח"נ כי התלוש הוצא ע"ס 1000 ₪ שכן סכום זה שולם כמקדמה ,שכן עסקינן בטענה כבושה הסותרת הטענה המפורשת בכתב ההגנה לפיה לא שולם שכר כלל.
על כן, הנתבעת תשלם לתובע את שכר חודש יולי 2014 בסך של 4,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בלבד, ללא תוספת פיצויי הלנה הקבועים בחוק הגנת השכר, מחמת התיישנותם לפי ס' 17א לחוק.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד
התובע תובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד.
הנתבעת הציגה שני מסמכים: הראשון, הודעה על תנאי עבודה (נספח ד' לכתב ההגנה), והשני, הסכם עבודה מפורט יותר (נספח ה' לכתב ההגנה). התובע הודה כי חתם על מסמכים כלשהם, אך לדבריו חתם על מסמכים בעברית שאינו מבין את תכנם ולמיטב הבנתו דובר על הסכם שכלל תוספת לשכרו (ר' פר ' מיום 13.1.16 בעמ' 2). הנתבעת השיבה שאכן הסכם זה כולל את התוספת כפי שהובטח לו. מעיון בהבדלים בין מסמכים אלה עולה כי אכן שכרו של התובע הועלה ל-180 ₪, דבר שמתיישב עם גרסת התובע. על כן, המסקנה היא כי התובע חתם על ההסכם שסומן כנספח ה'.
בהתאם לס' 1 לחוק, על הנתבעת היה למסור הודעה לעובד תוך 30 יום מתחילת עבודתו. אשר לנספח ג', המסמך אינו נושא כל תאריך או כל אסמכתא למסירתו לתובע. לא הוכח כי נמסר לתובע. לאחר שנטען בכתב ההגנה שהודעה זו נמסרה לעובד (ר' ס' 20 שם), הכחיש זאת התובע בסעיף 9(ט) לתצהירו. למרות זאת לא העיד מר חוג'ה בתצהירו דבר בענין זה והטענה אף נזנחה בסכומי הנתבעת .
ההסכם (נספח ה') לא ניתן לתובע בתחילת עבודתו, שכן כעולה מתלושי שכרו של התובע לחודשים 08-09/13, ששכרו עמד על 180 ₪ (כפי שמצוין בהסכם שסומן כנספח ה') רק בחודש 09/13. התובע ציין כי התעקש להבין על מה חותם, כך שאנו מסיקים שהוא לא חתם ללא ידיעה. לכך יוסף, כי התובע לא הזכיר שחתם על ההסכם בכתב תביעתו, זאת על אף שידע כאמור, כי מדובר בהסכם הנוגע לתוספת שכר. גרסתו המאוחרת בעניין זה מחלישה את טענתו.
בנסיבות הענין נוכח טענותיו של התובע כי לא קיבל ההודעה הראשונה ומאידך גיסא מששוכנענו שנמסר לתובע הסכם עבודה עם שינוי תנאי שכרו, מצאנו להעמיד את הפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד ע"ס 1,000 ₪.

בסיס השכר
ומכאן לס' 5.2 להסכם, הקובע למעשה כי שכרו של התובע נטו כולל גם תשלום בגין הבראה ודמי חגים. כידוע, בהיעדר איסור בחוק אין מניעה שהצדדים יסכימו להכללת רכיבי שכר מסוימים בשכר המוסכם (למשל דמי הבראה, דמי נסיעה ועוד). זאת בשונה מרכיבי שכר שחל איסור להכללתם על פי ס' 5 לחוק הגנת השכר כגון גמול עבור עבודה בשעות נוספות ודמי חופשה (ר' ע"ע (ארצי) 44196-10-14 עקילה חסון - חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ (7.12.17). ס' 5.2 להסכם העבודה קובע כי בכלל השכר יבואו נסיעות הבראה ותשלום בגין חגים. נוכח האמור לעיל, ברי כי דמי חגים אינם יכולים להכלל בשכר העבודה הרגיל ומשכך אין תוקף לאמור בהסכם לענין זה. אשר לנסיעות והבראה- רכיבים אלה אכן יכולים להכלל בשכר ככל שישנה הסכמה לכך ובלבד שבפועל, עליה בתעריפי איזה מרכיבים אלה או בשעור השכר, תעלה את סה"כ השכר המוסכם . אלא שעיון בתלושי השכר מעלה כי בפועל לא התנהלו הצדדים (ולמעשה לא התנהלה הנתבעת) בהתאם לאמור בהסכם. אמנם נכון, עיון בתלושי שכר רבים מעלה כי שכר הנטו מהווה גם מכפלה של ערך יום עבודה במספר הימים, אלא שלא תמיד כך הוא (ור' לדוגמא תלושי החודשים 4-5/14). מכל מקום עיון ברובם של התלושים מעלה כי בפועל נעשתה אבחנה ברכיבי השכר ברוטו בין רכיב השכר לרכיב הנסיעות וכל אחד מהם שולם בנפרד. (יוער כי תמוה הכיצד הזדהה במקרים רבים שכר הנטו לשכר הברוטו (לא כולל נסיעות)).
עם זאת , לענין דמי הבראה, יש ממש בטענת הנתבעת. חישוב ערך יום -הן בתקופה ששולם לפי 160 ₪ והן בתקופה ששולם לפי 180 ₪ -(ומתברר כי טעם העלאת השכר הוא העובדה שהתובע, שהיה נער כשעבד- גדל, ושיעור שכר המינימום לו היה זכאי גדל אף הוא) בצירוף חלק יחסי של דמי הבראה , כוסה בתעריף היומי.

פדיון ימי חופשה
התובע טוען לזכאות לפדיון חופשה. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, וכפי שעולה מתלושי השכר, שעל פי הפסיקה יכולים להוות תחליף לפנקס ניהול חופשה, אין תיעוד לימי חופשתו של התובע. טענת הנתבעת בכתב ההגנה ובסכומיה בענין זה היא שהתובע לא עבד ברצף. הנתבעת אינה עורכת תחשיב אחר מתחשיבו של התובע לענין זה. הטענה להעדר עבודה רצופה לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא שלא ברור הכיצד מאיינת את זכותו לקבל חופשה בתשלום.
לאור האמור, ומשאין מחלוקת לגבי תקופת עבודתו של התובע, וכעולה מימי העבודה המצוינים בתלושי השכר, המתיישבים עם גרסת התובע לכך שעבד לפחות 6 ימים בשבוע, הרי שהוא זכאי ל-23 ימי חופשה, ולפדיון חופשה בסך של 4,320 ₪ עבורם (180 ₪ * 23 ימים).

דמי חגים
כבר נפסק כי על התובע דמי חגים להוכיח בפרוטרוט מהם ימי החג שחלו בתקופת עבודתו ,ושבגינם זכאי לתשלום (ובכלל זה בהפחתת ימי החג בשלושת חודשי העבודה הראשונים, אלה שחלו בימי מנוחה שבועית ואלה שביום שלפניהם וביום שלאחריהם עבד). לו היתה מניעה בפני התובע מלהוכיח את ימי החג שבגינם זכאי לתשלום בהעדר דוחות נוכחות, היה הנטל להוכיח זאת מוטל לפתחה של הנתבעת.
אלא שדו"חות הנוכחות הועברו לידי התובע (ר' הודעתו של התובע מיום 30.5.16), ומשלא הראה לפי דו"חות הנוכחות את עמידתו בתנאים המזכים לקבלת דמי חג – התביעה בגין רכיב זה נדחית.

החזר ניכויים שלא כדין
התובע מבקש לקבל החזר ניכויים בסך כולל של 2,834 ₪. חלקם ב גין ניכויים לשם העברה לקופת פנסיה וחלקם ללא כל פירוט.
אשר לכספים שנוכו לשם העברה לחברת מגדל- עיון בתלושי השכר מעלה כי נוכו ההפרשות למגדל בתקופת עבודתו בסך של 1,260 ₪. כעולה ממכתבה של חברת מגדל (נספח ב' לתצהירו של התובע) בחברת מגדל ישנו סך של 672 ₪ שיקוזז מסכום זה, . משכך, הסכום שנוכה ולא הועבר לחברת מגדל, זכאי התובע להשבתו (בסה"כ 588 ₪.)
כמו כן בתלושי שכר שונים מופיעים קיזוזים שונים בסך כולל של 2,026 ₪.בהתאם להוראות ס' 26(6), קיזוזים משכרו של התובע בגין חובות כפי המעסיק מחייבים מסמך כתוב. הנתבעת לא טרחה ליתן הסבר לאותם קיזוזים, ואף לא הציגה כל מסמך המסביר אותם. בהינתן אלו, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת.
הנתבעת תשיב לתובע החזרי ניכויים בסך של 2,614 ₪.

דמי הבראה
מששוכנענו כי בדין הוכלל בשכר היסוד של התובע גם תשלום בגין דמי הבראה כאמור לעיל, נדחית התביעה ברכיב זה.

פיצוי לפי חוק הגנת השכר
התובע עותר לפיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין כל תלוש שכר. לטענתו, נמסרו לתובע רק 6 תלושים מתוך 23 חודשי העבודה. בנוסף, התלושים אינם ערוכים כדין, שעה שאין תיעוד ימי חופשה, אין תיעוד ימי מחלה ואין תיעוד ימי עבודה ושעות עבודה בפועל.
ס' 26(ב) לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן:
(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;
אשר לתיעוד הלקוי בגין חופשה ומחלה, די בעיון בתלושי השכר על מנת להיווכח כי אלו לא פורטו בתלושי השכר בניגוד לאמור בפרטים 4(5) ו-4(6) לתוספת לחוק הגנת השכר. אשר לימי העבודה, הרי שאלו צוינו בתלושי השכר ואף תואמים את השכר ששולם. לגבי שעות העבודה, אמנם אלו לא פורטו, אך לא ראינו בכך חומרה מיוחדת, שכן ממילא שכרו של התובע שולם על בסיס יומי.
אשר לאי מסירת חלק מתלושי השכר – התובע טוען בעלמא כי נמסרו לו רק שישה תלושי שכר (ר' 9(ח) לתצהירו), אך מעבר לכך, לא סיפק פירוט המוכיח את טענתו אשר הוכחשה מכל וכל בכתב ההגנה . העובדה שהתובע דווקא קיבל חלק מתלושי השכר, מחלישה את טענת התובע ולא נתנו בה אמון .
לאור האמור ונוכח הפגמים המסוימים שנפלו בתלושי השכר , אנו קובעים כי התובע יפוצה בסך של 1500 ₪ בגין פגמים בתלושי השכר.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים הבאים, כשהם נושאים הפרשי הצמדה ורבית כדיןהחל מיום הגשת התביעה – 17.2.15 ועד התשלום המלא בפועל :
משכורת חודש יולי 2014 – סך של 4,500 ₪.
אי מסירת הודעה לעובד – סך של 2,000 ₪.
פיצויי פיטורים – סך של 8,280 ₪.
חלף הודעה מוקדמת – סך של 3,420 ₪.
פדיון חופשה – 4,320 ₪.
החזר ניכויים – 2,614 ₪.
פיצוי בגין חוק הגנת השכר – 1500 ₪.
בנוסף, הנתבעת תישא בהשתתפות בשכר טרחתו של התובע בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ט, (24 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אלי קדוש, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

תמרסליימן, מעסיקים