הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 34820-07-13

28 פברואר 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר נוי
התובע
עוינה חסן

ע"י ב"כ: עו"ד עלא עזאיזה
-
הנתבע
גדעון שחר

ע"י ב"כ: עו"ד מ. קידר

פסק דין
תביעה ותביעה שכנגד הנוגעות לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע ונסיבות סיומה לפנינו.

רקע נדרש
התובע, תושב בתיר שבשטחים, החל לעבוד אצל הנתבע בשנת 1986 ב עסקו בתחום עבודות בניה ושיפוצים. (הצדדים חלוקים בשאלה האם היה רצף עבודה בכל השנים, בעוד התובע טוען לרצף, טוען הנתבע להפסקות רבות כשהאחרונה נסתיימה בינואר 2006. אף באשר להיקף העבודה ב אותן שנים בהן התקיימה העסקה חלוקים הצדדים.)
לענין זה- על פי רישומי שירות התעסוקה (מת"ש) שצורפו כנספח א' לתצהיר התובע, רישום תקופת העבודה החל ביוני 1989 בלבד. תקופות העבודה הרצופות שבהן מצוין הנתבע כמעסיק הן: 8/92-12/92; 8/93-2-94; 7-10/94;12/96-2/98;9/06-5/07;9/07-10/10 .בחודשים 4-6/2011 מצוינים "האחים שחר" כמעסיק. אין חולק כי מ עסיק זה הוא למעשה בניו של הנתבע, תומר ויניב.
במקביל, ניהל התובע עסק עצמאי של עבודות בניה ושיפוצים. (הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בעסק שולי ביותר או עסק שתפס חלק ניכר מעיסוקיו של התובע).
אין חולק כי בשל תלונת אשתו דאז של התובע , היתה קיימת לתובע "מניעה משטרתית" מכניסה לישראל בתקופה שבין 30.9.2008-16.08.2009. בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם בתקופה זו וכן בתקופות אחרות בהן לא החזיק בהיתר העסקה , עבד התובע בפועל אצל הנתבע .
ביום 19.12.10 נפצע התובע בתאונה אשר לטענתו היתה תאונת עבודה שארעה בעבודתו אצל הנתבע.(להלן: התאונה). אין חולק כי לאחר התאונה לא המשיכה עבודת התובע אצל הנתבע. ואולם, הובהר כי כבר לפני התאונה לא היו היתרי העסקה לתובע ע"ש הנתבע ולמעשה כבר מספר חודשים קודם לכן חדל הנתבע מלהפעיל את עסקו, תוך שהוא ממשיך להוציא היתרי העסקה לתובע (ס'10 לתצהיר התובע, עדותו בעמ' 145).
אין חולק כי הנתבע מילא עבור התובע טופס ב"ל 250, (חלק מנספח ד' לתצהיר התובע) שבו ציין כי מקום התאונה הוא כתובת ביתו הפרטי של הנתבע בקריית יובל. במהלך העדויות הובהר כי מי שמלא בפועל את הטופס היה בנו של הנתבע תומר. למרות זאת ולמרות גרסה התואמת נתון זה בתצהיר התובע, טען התובע בהמשך כי בפועל ארעה התאונה ברחוב יפו בבית גיסתו של תומר. מתוך עדויות עדי הנתבע לא ניתן היה לקבל גרסה ברורה בענין זה.
התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה ושולמו לתובע דמי פגיעה. לתובע הוכרו נכויות זמניות משתנות ו בסופו של דבר, נכות צמיתה בשיעור של 20%.
ביום 1.3.2011 חתם התובע על "הצהרת ויתור כל הזכויות בגין עבודה " (להלן- כתב הויתור ).בין הצדדים מחלוקת בשאלת נסיבות החתימה (ומיקומה) ומה המשמעות שיש ליחס לה עקב כך.
לטענת התובע הוא ביטל, באמצעות ב"כ דאז, עו"ד סורכי, את כתב הויתור וזאת ב29.1.12 (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן), לאחר שב"כ האמור תרגם לו את המסמך והבין את משמעותו. מכתב הביטול צורף כנספח ד' לתצהיר התובע.
בפועל הוגשה התביעה בתיק זה רק בחודש 7/2013 (אליבא דתובע בשל התנהלות לקויה מצד עו"ד סורכי והעברת התיק הימנו לב"כ הנוכחי ולאחר הליכים גם בלשכת עורכי הדין).

המחלוקות
התובע טוען כי הוא זכאי להפרשי שכר לחודש עבודתו האחרון, הפרשי שכר בגין עבודה בימי שישי (ה"דלתא" בגין ערך ש"נ בימי עבודה אלה וערך יום מנוחה שבועית ) ,השבת ציוד עבודה שנותר אצל הנתבע, פיצויי פיטורין, הפרשי הבראה, חופשה וחגים ופיצוי ענשי בשל כוונת הנתבע , כנטען , לנשלו מזכויותיו (בכלל פיצוי זה הוא טוען לנזק שנגרם לו עקב דיווחים לא נכונים לשירות התעסוקה בדבר גובה שכרו, שהשליכו על גובה הגמלאות שקבל מהמל"ל.) לטענת התובע יש מקום להצהיר על בטלות כתב הויתור.
אליבא דנתבע, התובע לא עבד אלא באופן שולי במשך שנות העבודה שהיו ביניהם, אלא הנתבע "סידר" לתובע היתרי העסקה על שמו, כדי שיוכל להכנס לישראל ולבצע את עבודותיו כעצמאי. בתמורה לעלויות הכרוכות בכך וכן עלויות נוספות שבהן נשא הנתבע (עלות טלפון סלולרי או בתקופות, יותר מאחד) עבד התובע אצל הנתבע בהיקף של פחות מיום בשבוע. בשלב מסוים עם צמצום פעילותו העסקית של הנתבע בשל מחלת אשתו ז"ל (שנפטרה בסוף 2013) , לא היתה כבר כדאיות עסקית להתנהלות זו מבחינתו.
כתב הויתור משקף אליבא דנתבע את ההסכמות לפיהן למרות שהתובע קיבל מהנתבע הרבה מעבר למה שנתן, אין לצדדים טענות זה לזה עם סיום ה"יחסים" ביניהם. על כן אין מקום להורות על ביטולו. השיהוי בהגשת התביעה, כך אליבא דנתבע מצביע על כך שהתובע יודע שאין זכות בידו.
מכל מקום, טוען הנתבע כי אין לקבל בסיס חישוביו של התובע באשר לערך יום עבודה ונגזרותיו לענין רכיבי התביעה, כמו גם , שחל על התובע הדין הירדני (שכן מרבית העבו דה בוצעה בצור הדסה) וכן לפגמים ספציפיים בחישובים ובטענות לרכיבים השונים . עוד טוען כי אין עסקינן בפיטורין כלל, ומכל מקום חשבון הפצויים שערך התובע שגוי.
במסגרת התביעה שכנגד טוען הנתבע כי יש להצהיר על תקפו של כתב הויתור (ככל שכך יהא תדחה התביעה והנתבע מסכים כי נוכח ההסכמה שגלומה בכתב הויתור גם הוא אינו זכאי לסכומים שהתובע חב לו), ואולם , באופן חילופי, טוען הנתבע כי ככל שיבוטל כתב הויתור הרי שעל התובע להשיב לו כל הסכומים שקיבל ביתר (כולל מימון עלויות היתר העבודה שדאג להוציא עבור התובע, כמו גם עלויות הטלפונים הסלולריים שלו אשר הנתבע נשא בהן וכן פיצוי בגין חוסר תום לב ביחסי עבודה(נוכח הגשת התביעה דכאן בהתעלם ממכלול הנסיבות). לא זו אף זו, לטענתו, משטוען התובע כי היה עובד שלו במסגרת כל אותן עבודות שבצע, הרי שהרווח שנכנס לכיסו של התובע , היה למעשה רווח השייך לנתבע- המעסיק. בשל כך , תובע הנתבע מתן חשבונות ותשלום על פיהם , כאשר הוא מעריך את רווחי התובע בגין אותן פעולות קבלניות שבצע בלפחות 200 אש"ח. הנתבע טוען עוד כי יש מקום לפצותו בעלות ההוצאות המשפטיות שהוציא , שעמדו נכון ליום הגשת התביעה שכנגד על 80 אש"ח בצירוף מע"מ.
התובע מציין בכתב הגנתו כי הוא עובד מוחלש לעומת מעסיקו. כי הנתבע דווח עליו לפי מינימום הכרחי לשירות התעסוקה, אף שבפועל עבד התובע בהיקף גדול הרבה יותר וקיבל גם מן הנתבע מדי חודש שכר ש ל6000-7000 ₪ שלא דווחו במלואם כאמור .לטענתו, הנתבע לא ניזוק כלל בשל עלויות העסקתו שכן אלו קוזזו משכרו. כך גם באשר לקיזוז הוצאות הטלפון. אשר להיקף פעילותו העצמאית- מדובר לטענתו בענין זניח ובהסכמת הנתבע ועל כן אין כל מקום שהנתבע יקבל הרווח הקבלני שקיבל ואף אין ממש בסכומים הנטענים בענין זה.

דיון והכרעה
מוצאים אנו שיש מקום לפתוח הדיון בשאלת מהות מערכת היחסים בין הצדדים שנובע ממנה הדיון בשאלת אופי פעילותו של התובע כעובד/עצמאי . לאחר שנכריע בכך וכנגזרת מכך ידונו גם השאלות הספציפיות הדורשות הכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד.
נבהיר כי הכרעותינו ברכיבי התביעה הספציפיים מתיחסות לתקופה מושא התביעה , היינו במגבלת ההתישנות.

אופי מערכת היחסים בין הצדדים
לאחר שעמדנו על הראיות שלפנינו הגענו לכלל המסקנות הבאות: היכרותם של הצדדים היתה רבת שנים ונרקמו ביניהם יחסי ידידות משמעותיים שהוו נופך נלווה להתקשרויות העסקיות ביניהם. נופך זה הוא שיכול להסביר את הקשרים המורכבים בין הצדדים אשר בנקודות מסוימות קשה לעמוד על הרציונל שלהם ככל שהם נבחנים מן הפן העסקי גרידא .

היתרי העסקה
אין חולק כי התובע דווח על ידי הנתבע כמעסיק לשירות התעסוקה במהלך השנים ולא ברצף. שוכנענו כי הדיווח לא שיקף בהכרח יחסי עבודה, אלא אמצעי שיאפשר לתובע להכנס לתחומי ישראל ולעבוד בה בהיתר, בין עבור הנתבע ובין בלא קשר לכך. בין יתר הטעמים למסקנתנו זו נציין :
א. עצם העדרו של רצף המצאת אישורים מלמד על כך שצרכי הנתבע וכך נראה, אף צרכי התובע, לא חייבו העסקתו של התובע ברצף במהלך השנים.
ב. אם היה ספק בכך שהוצאת ההיתרים היתה אמצעי לכניסה ארצה ולאו דווקא ביטוי להעסקה מצאנו חיזוק לכך בדברי התובע עצמו(ע' 131)
ש :תראה, אתה מאשר לנו שבמועד זה הסכמת לעבוד עם הבנים, נכון?
ת : בשביל ההיתר, כן.
ש : מה זאת אומרת בשביל ההיתר? הסכמת לעבוד כפועל אצל הבנים או שהם רק יוציאו לך את ההיתר?
ת : הם עובדים יחד. מבחינתי אם ההיתר על שמו או על שמם. מה זה יהווה בעיה מבחינתי?
ש : אתה אמרת "תסריחה" על ההיתר שלך, אני שואל אם הסכמת לעבור לעבוד אצל הבנים אתה אמרת "בשביל ההיתר". אתה לא עובד כדי לקבל היתר, אתה מקבל היתר כדי לעבוד.
ת : נכון.
ש : מה זאת אומרת שהסכמת לעבוד להיות רשום אצל הבנים בשביל לקבל היתר?
ת : בסופו של דבר זה לא מהווה בעיה עבורי א ם ההיתר על שמו או על שם הילדים. ש : אתה לא רוצה לענות. הבנתי.
ת : על מה אני לא רוצה לענות? (ההדגשה הוספה וכן להלן אא"כ יצוין אחרת )

זאת ועוד, הובהר כי התובע הסדיר לעצמו היתר כניסה לארץ בשנים מסוימות כ"סוחר" אף שבפועל לא היה סוחר אלא עסק באותן עבודות שיפוצים. בנושא זה העיד כך(ע' 143):
ש:בשנת 04' היה לך רישיון סוחר ולא עבודה, נכון?
ת : נכון .
ש : תפסו אותך משטרה בגילה עובד.
ת : נכון.
ש : אתה עבדת כקבלן אז נכון ?
ת : לא.
ש: אלא מה? פועל. והיה מישהו רצף קוראים לו ווליד הוא משרפאט הוא עבד שם ש: שרפט בבית צפפה?
ת: שרפט בבית צפפה.
ש : אז רגע אני לא מבין. אמרת שגדעון רצה שתעבוד, גדעון יכול להוציא לך היתר עבודה, למה שיוצא דווקא רשיון סוחר?
ת : ולמה שהוא יפסיד וישלם מיסים כל עוד שאני יכול להוציא רישיון סוחר? ברישיון סוחר לא משלמים מיסים.
ש: אהה. אז ברישיון סוחר לא משלמים מסים?
ת:לא.
ש:שאת אומרת אתה רצית לחסוך במסים ולכן היה לך רישיון סוחר.
ת: זה לא שאני מעוניין לחסוך.
ש : אלא מי?
ת : הוא לא מעונין.
תחילה נציין כי מטילים אנו ספק בטענת התובע כי אותו ווליד היה מעסיק וכי ההתקשרות ביניהם היתה על בסיס יחסי עו"מ. מכל מקום ברור שהתובע עבד אצל/עם אחרים. והעיקר- ברור שהתובע ביקש דרך להכנס ארצה כדי לעבוד ורצה לחסוך ככל הניתן. התובע הרי טוען שהוא זה שנשא בעלויות ההיתר (כשהוצאו ההיתרים ע"י הנתבע)- אם כן ה"חסכון" יכול להיות רק שלו ולא של המעסיק. אם כן, התובע רצה להכנס ארצה ולהתפרנס בלא קשר לנתבע. רק בהעדר ברירה נזק ק ל"שרותיו" של האחרון. ודוק- מן העוב דה שלעתים הנתבע לא היה מעונין (כדברי התובע) לעסוק בהסדרת היתרים עבור ו עולה כי אכן ,השאלה ששאל עצמו הנתבע בנקודות הזמן השונות היא האם "משתלם" לו לתת שירות שכזה לתובע. התשובה לכך, וכפי שנדון בהמשך, נוגעת היתה לשאלת היקף פעילותו העסקית של הנתבע עצמו ומידת הצורך שלו בעובד כגון התובע.
ג. כאמור, ה תובע נשא בעלויות הכרוכות בהוצאת היתר העסקה עבורו ע"י הנתבע , (כמו גם בהשבת עלויות הטלפון הסלולרי שלו שנרשם ע"ש הנתבע ושולם לחברת הסלולר על ידו) וכך הוא אומר (ח"נ בעמ'118)
ש : עכשיו , למה עשיתי את זה? כי אתה אומר פה: "מעולם לא קדם לחתימה על כתב הויתור". אף פעם לפני 1.3.11 לא עשינו קיזוזים". זה אתה אומר? אז תסביר לי. זה אמת מה שכתוב פה?
ת : לא, עוד פעם, הקיזוזים נעשו במהלך עבודתי אצלו נעשו על חיובי חשבון הטלפון ועל אישורי העבודה.
לו אכן היו קיזוזים של עלות ההעסקה וכן של הטלפונים מדי חודש, היה נותר בידי התובע מעט יחסית (כפי שנראה להלן ,הדבר אינו תואם את הראיות בענין הוצאותיו השונות). לא זו אף זו, נוכח ריבוי הקטיעות ברצף הנפקת היתרי ההעסקה ניתן לראות שהתובע יכול היה לבחור שלא להתקשר עם הנתבע . דברים אלה נאמרים נוכח כך שהתובע מבקש לשכנע אותנו שהסכים להפחית את זכויותיו שלו (עלויות התשלומים לתמ"ת) מתוך שכרו כעובד (כטענתו) . הדברים אינם מתיישבים עם ההגיון ובוודאי לא כאשר אין כל אינדיקציה למצוקה חריגה שחייבה את התובע להסכים לתנאים שכאלה. טענת הנתבע בנדון זה מסתברת הרבה יותר, ולפיה התובע , כדי לאפשר עסקאות בהיקפים גדולים הרבה יותר, היה מוכן לשאת בעלויות היתר פיקטיבי שהנפיק לו הנתבע. באופן זה גם מתיישבת טענת התובע כי נעשה מאמץ לחסוך ב"עלויות ההיתר" על דרך דווח מינימום של ימי עבודה. גם דבר זה מתיישב עם רצונו של התובע עצמו.
אם כן, וכעולה מן הדברים שהתובע ציין אינסטינקטיבית בעדותו , ההיתר היה אמצעי בידי התובע להכנס ארצה ולא בידי הנתבע כדי להעסיקו ולכן התובע שילם לנתבע עבור העלויות הכרוכות בכך.

התובע קבלן עצמאי
בטרם נעמוד על השאלה האם היה התובע עובד של הנתבע בתקופות שונות ולכל הפחות בתקופות המצוינות בהיתרים ומה משמעות יש לרישום בהיתרים , נבהיר כי מצאנו שבמקביל לכך, היה התובע גם קבלן עצמאי. נסיונותיו של התובע להראות כביכול היה כל העת "פועל" , גם כאשר ביצע עבודות "על חשבונו" , לא שכנעו. מצאנו כי התובע עסק באופן עצמאי בעבודות שיפוצים בתחומים שונים. התובע לא הסתפק רק בביצוע עבודות שהן בתחום מומחיותו שלו , אלא גם ניהל פרויקטים של שיפוצים שבהם שימש כמנהל העבודה שדאג לאסוף קבלני משנה שיבצעו עבודות שאינן מתחום עיסוקו שלו. אסמכתאות רבות לכך בתוך מכלול הראיות שלפנינו ונצביע רק על מספר מועט מהן.
היקף שיחות הטלפון של התובע היה גדול ועל כך אין חולק (עמ' 124) - .
ש. עכשיו תראה, אתה ראית את נספח א' בתצהירים שלך? זה הדוח משירות התעסוקה. המסמך הזה מלמד שהשכר שלך 2310 ש"ח. אתה מכיר את המסמך הזה של שירות התעסוקה?
ת : נכון.
ש: המסמך הזה מלמד שהשכר שלך 2,310 ₪?
ת: נכון.
ש : המיסים 682 ש"ח והטלפון של 1164 ש"ח לחודש ממוצע. סך הכל קיזוז 1845 ש"ח לחודש. עכשיו תראה, לפי החשבון שאני עשיתי, לך נשאר משכורת כל חודש 464 ש"ח.
ת : כן, אבל הוא לא היה משלם לי על פי מה שהיה רשום בתלוש
התובע אמנם טען כי התקשר לאחיו כולל אלה שבחו"ל אך לא מצאנו בכך הסבר להיקף הגדול של השיחות והוא גם לא טרח להצביע על כך מתוך כלל רישומי השיחות שנתקבלו מחברות הסלולר. ( עיון בנספח B1 לתצהיר הנתבע מעלה כי היקף עלות הטלפוניה של התובע נע בין כ-500 ₪ לכ-1500 ₪ על פי רוב (ישנם גם חריגים כלפי מעלה)). מאידך , הנתבע הראה לאורך חקירתו הנגדית של התובע שהיו לו שיחות עם חנויות חומרי בניה , עם לקוחות ועוד. בבירור עלה כי השיחות לא נדרשו לשם קשרים של התובע עם לקוחותיו של הנתבע:
ש : השאלה שלי הייתה האם הטלפונים שגדעון העמיד לך היו – כמו שאתה אומר - כדי שתהיה בקשר עם הלקוחות של גדעון?
ת : לא.
התובע עצמו מאשר כי בהסכמת הנתבע ביצע עבודות פרטיות משלו בשנים הרלבנטיות להליך זה ובין היתר בחקירתו הנגדית (סיפת עמ' 126 ואילך) :
ש. מה זה 3 שנים אחרונות שהן עבדתי איתו , אתה גם אומר שעבדת ב-2011 . באיזה שנה עשיתם את ההסכמה שאתה יכול לעשות עבודות פרטיות? בשנת 05? 06? 07?
ת : בערך07.
ש : טוב. היה ביניכם עוד סיכום חוץ מזה שאתה יכול לעבוד עבודות פרטיות?
ת : לא.
ש : אז אם אתה יכול לעשות עבודות פרטיות חלק מהסיכום היה שגדעון מציג לך אישור עבודה ואתה יכול לעשות עבודה פרטית?
ת : כן, כל פעם. שיפוץ אמבטיה , כן, אבל עבודה שהייתי מבצע, לא היה לוקח לה יותר משבוע. אני לא הייתי נעדר מהעבודה אצלו יותר...
ש :לא שאלתי אותך אם היית נעדר. שאלתי האם גדעון במסגרת ההסכמה שלו שאתה אומר שהיתה, שאתה תעבוד בעבודה פרטית, זה מה ששאלתי. תגיד לי, כשאתה היית עובד בעבודות פרטיות, אם היית נפצע בעבודה זו , מי אחראי לעבודה זו, גדעון או אתה?
ת :לא, אם אני עבדתי בעבודה שלי, אני אחראי ולא גדעון.
ש :זאת אומרת בעבודה פרטית שאתה עושה, וגדעון לא שלח אותך לעבודה, זה אתה יודע שאתה אחראי?
ת :כן. אם העבודה פרטית שלי, כן. אני אחראי.
אם כן, השאלה אינה האם היה התובע גם קבלן עצמאי, אלא רק , באיזה היקף פעילות מדובר.
התובע עצמו פרט לאורך עדותו מספר רב של לקוחות שעמם עבד בצור הדסה, (ר' עדותו בעמ121 122) זאת מעבר לאלה שבאו להעיד לטובתו ה"ה קלמן ונוימן. מעדות זו עלה כי הנתבע אף היה "שולח" לקוחות לתובע (כגון הגב' רפפורט ,שם) או שהיו שיתופי פעולה ביניהם ואף שכירת פועל של הנתבע לשם עבודה של התובע (כגון הגב' גלית מצור הדסה- עמ' 122) . כן ראה עדותו בהמשך (עמ' 133-134 שם מאשר כבר , מעבר לאישורו הקודם, עבודה אצל 10-15 לקוחות) שם גם מתגלה כי אכן היה קבלן שבצע עבודות באמצעות קבלני משנה ודווקא דבריו שלו הם שראוים שנביאם:
ש.מה עשית שם?
ת : שום דבר.
ש : שום דבר והיה צריך לנקות את השיפוץ ששום דבר לא נעשה בו?
ת : לא, אני הבאתי לה צבעי לשם. אני אישית לא ביצעתי שום עבודה שם . הצבעי קוראים לו אחמד קטוש ,
ש: זאת אומרת אתה היית קבלן?
ת: אם אני מביא עבור לקוח זאת אומרת שאני קבלן? אני ביצעתי עבורו עבודות ברזל, ונגרות, הבאתי נגרים, זה אומר שאני קבלן ?
אכן, תמהנו!!
בעמ' 147 מתגלים לקוחות נוספים. שם לראשונה טוען התובע ספציפית ביחס לחלקם כי הם לקוחות של הנתבע. עם זאת הנתבע הכחיש שהיו לו לקוחות בצור הדסה וכשעומת עם כך התובע מאשר כי מדובר ב"חברים של הנתבע".
הנתבע עצמו הצביע על רשימת לקוחות שאצלם עבד התובע (ס' 11.4) התובע בפועל כמעט ואינו מכחיש עבודה אצלם ותגובתו היא כמפורט מעלה. מעבר לכך צורפה רשימה (חלקה חופפת מבחינת זיהוי הלקוחות) של שיחות עם לקוחות שעשתה העדה זוגתו של הנתבע גב' נתן (נספחים I ).
יוער בקשר למר קלמן, כי מעדותו עלה שהוא שמש בשעתו מפקח בניה באזור ביתר עילית מחד גיסא (ר' בין היתר בעדות התובע בעמ' 142-143 ) ומאידך הובהר כי התובע המשיך וממשיך להיות איתו בקשר אינטנסיבי במהלך כל השנים מאז השיפוץ שבצע עשר שנים קודם לכן. עד כדי כך שהוא זה שמדפיס עבורו רשימות לצורכי ההליך ( עדות מר קלמן ב עמ'30) ,שהביא עבורו ציוד דרוש (עמ' 142), הוא זה שמסיע אותו מביה"ח לאחר התאונה (ע' 146) והוא זה שלדברי התובע כותב לו הודעות סמס שוטפות בעברית (ר' התובע בח"ח). קשרים כה אינטנסיביים עם גורם העוסק בתחום הבניה יש בהם כדי להצביע על שיתוף פעולה עסקי ולא ניתן להסבירם באופן מתקבל על הדעת בחברות בלבד. שיתוף פעולה עסקי שכזה משמעו כי התובע אכן עסק באופן עצמאי בעבודות בניה ושיפוצים. אם חסרו לכך תימוכין הרי שהתרשמותנו מעדותו של מר קלמן שעשה הכל בח"נ על מנת שלא לאשר כי התובע "קבלן" למרות האמור בתצהירו, מדברת בעד עצמה.
גם מעדות הגב' נתן והנספחים שצורפו לה עולה בבירור כי אותם לקוחות שבהם טיפל הכירו אותו בלבד ולא כל גורם אחר שהתובע עובד עבורו. בהקשר זה יוער כי הנסיון במסגרת החקירה הנגדית של הגב' נתן לעמוד על ההגדרה הפורמלית שבה הגדירו או התבקשו להגדיר אותם לקוחות את מעמדו של התובע אין ב ו ממש. הרלבנטי הוא שאותם לקוחות ציינו באזניה של הגב' נתן, כי הכירו את התובע בלבד ולא שמעו ממנו כי לשם ביצוע עבודות מסוימות הוא נדרש לקבל אישורו של מאן דהוא.
על אופי התנהלותו של התובע כקבלן ניתן ללמוד גם מן הדרך שבה בחר לפעול לאחר התאונה. לטענתו, לאחר התאונה היה פצוע ואף עבר ניתוחים רבים. עם זאת וגם בהיותו פצוע היה לו חשוב לקבל היתרי כניסה ארצה- ואלה כאמור מעלה, הוצאו ע"י "האחים שחר" בניו של הנתבע. זאת ועוד, "איציק" הוא האיש שאליבא דתובע ניסה לתווך בינו לבין הנתבע במחלוקות ביניהם, (מר יצחק ויינשטוק), תאר כיצד ראה את התובע ,כאשר הוא חבוש בגבס מנהל עבודות שיפוצים אצל שכניו- ר' עמ' 168-170. ואכן, התובע עצמו מאשר כי את העבודה שם ביצע באמצעות אחרים ( סיפת עמ' 154 ואילך). ר' לענין זה גם עדות ולנטינה מדוודב שהוזמנה ע"י התובע לעבודת נקיון שלאחר שיפוץ במועד שלאחר התאונה (קיץ 2011) .
אף התובע עצמו כאמור לעיל, כשנשאל מדוע נדרשים לו היתרי כניסה כאשר הוא טוען לפציעה שמנעה ממנו תעסוקה, משיב תשובה בלתי משכנעת לפיה : " לא ידוע לי כמה זמן אשאר פצוע".(עמ' 129 ).זאת כאשר על פי אישור המל"ל הוא היה זכאי לדרגת אי כושר בשעור 100% באותה תקופה ולמשך שנה לאחר מכן (ר' נספח ב' לתצהירו). העובדה שהתובע טרח ופנה לבניו של הנתבע עובר לכתיבת מכתב הסילוק (היינו פחות מחודשיים מעת התרחשה התאונה) על מנת שיוציאו עבורו היתרי העסקה , מצביעה על כך שהיה לו חשוב ודחוף לקבל היתרים כאלה כבר תוך כדי ה תקופה הקשה יותר שלאחר התאונה, ומכאן גם על היקף פעילותו כקבלן.
הוברר כי התובע החזיק במקומות שונים כלי עבודה הנדרשים לעבודות שיפוצים (אצל מר נוימן- ומשם נגנבו- ע' 151) ואף אצל הנתבע (ר עדות תומר בעמ' 160 המדבר על שתוף פעולה בשמוש בכלים כל אחד לצרכיו) . אין מדובר רק בכלים פשוטים המצוים בידיו של כל אדם אלא גם בכלים מקצועיים כגון "טפלה" (מערבל בטון קטן) וכן כל הכלים האפשריים (כלשון התובע עצמו בעמ'142). לו היה התובע עובד שכיר בלבד , לא היה נזקק לכלים אלה שכן הכלים היו מסופקים לו ע"י מעסיקיו. לו היה מדובר ב"תחביב" , הרי שלא היו הכלים מוחזקים בסמוך למקומות בהם ביצע עבודות. יוער כי התובע העיד שם שמחזיק בכלים 20 שנה. בכך אינדיקציה לטעמנו גם להיקף התקופה שבה פעל כקבלן.
אם כן שוכנענו כי התובע עסק בבניה ושיפוצים בקבלנות וזאת שלא באופן אקראי או ספורדי, אלא באופן ממוסד ומקיף.

התובע עובד של הנתבע
אלא שעבודתו של התובע כקבלן עצמאי לא היתה חזות פני הכל. התובע היה גם עובד של הנתבע. כך: אין חולק למעשה , כי התובע עסק בשנים האחרונות, עד 2010 בנקיון ביתו של הנתבע עקב מחלתה של אשתו ז"ל. הוא עצמו מעיד ומאשר את גרסת הנתבע לפיה היה מנקה את ביתו של התובע בימי חמישי אחה"צ (ולגרסתו לעתים גם ביום שישי -כאשר לא ניקה בימי חמישי). ר' ע' 124 .
אלא שלטענת התובע , עבד גם מעבר לכך בעבודות שיפוצים שבצע הנתבע. התובע מציין כי מעת לעת במסגרת חקירתו הנגדית היו עבודות שבצע כעובד של הנתבע במהלך השנים כדלעיל.
הנתבע הכחיש זאת בכל הנוגע לשנים הרלבנטיות. אלא שנמצאו סתירות לגרסה זו. כך מעיד תומר עמ' 159-
ש. לשיטת חסן ושאלנו את אביך, היו תקופות בעבודה של חסן שהוא היה שכיר אצל אבא שלך.
ת. כנראה, אני יודע שהוא היה עוזר לנקות את הבית עקב מחלתה של אימי.
ש. ידוע לך באיזה יום ניקה את הבית.
ת. אם אני לא טועה בימי חמישי.
ש. תסביר לנו , כיצד שב19.05 זה יום ג', ואתה אומר שהוא נפצע בבית שלכם כאשר עבד בניקיון
ת. אני לא אמרתי שהוא נפצע בניקיון, הוא אמר שהוא נפצע אצלנו בניקיון.
ש. מבחינת מתכונת העבודה עם אבא שלך הוא התחיל ב07:30 וסיים ב15:30
ת. בערך כן.
ש. בימי שישי עבדו.
ת. לא. אף פעם.
היינו, תומר מאשר שהיו גם ימי עבודה בעבודות שיפוצים שנמשכו בין 7.30-15.30 ולא רק ימי עבודה בנקיון בשעות אחה"צ . כך אומר בהמשך הדברים:
ש. אם זה נכון מה שאתה אומר וחסן, מה היה מעמדו בשנת 2010
ת. אם הוא היה עובד מטעמנו הוא היה חלק מהקבוצה.
ש. שכיר
ת. כן.
אם כן, התובע היה גם שכיר של הנתבע בהיקף שחרג מעבודות הנקיון. לטעמנו , דברים אחרונים אלה של תומר משקפים , ביחד עם נתונים אחרים שיובאו להלן, בצורה הנאותה ביותר את מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים.

היחס בין עבודתו של התובע כשכיר לעבודתו כקבלן עצמאי
אם כן, מצאנו כי התובע היה גם קבלן עצמאי וגם עובד של הנתבע. הצדדים בקשו למשוך כל אחד "לצידו" את החבל שבין שני "כובעים" אלה של התובע. הנתבע טען כי היקף העבודה של התובע אצלו הסתכם בשעות הנקיון השבועי בלבד, ואילו התובע טען להפך- כאילו היקף עבודתו אצל הנתבע הסתכם בכ -6,000-7,000 ₪ לחודש ועבודתו ה"פרטית" בכ 14 ימי עבודה בשנה בהם לא היתה עבודה אצל הנתבע .
לטעמנו , האמת נמצאת בתווך, אם כי נוטה באופן מובהק לכיוון טענותיו של הנתבע. על אלה מבוססת מסקנתנו זו:
המפתח להסדר הכלכלי שבין התובע לבין הנתבע ולפיו התובע מכסה את עלויות המס והטלפון באמצעות עבודות נקיון , אינו מתקבל על הדעת מבחינה כלכלית שכן , על פי התחשיב לעיל, עלויות הטלפון בצירוף עלוית המס לא פחתו מ כ1200 ₪ ובמקרים רבים מאד הגיעו לכדי כ2000 ₪ (ולמעלה מכך) ₪ עלויות הנקיון לא יכולות היו לכסות הוצאות אלה כשלעצמן.
אליבא דנתבע , הסכומים המצוינים בדווחי שירות התעסוקה , אינם אלא סכומים מדווחים, אך לאו דווקא משולמים. המשולם הוא רק עלויות המס והסכומים שחובה להפרישם לקופת התמ"ת עבור העובד. לשיטתו לא שילם לתובע דבר מעבר למימון העלויות דלעיל (בהן הודה התובע) וחשבון הטלפון . בהכרח אם כן, היו חודשים (ככל שעסקינן ב התחשבנות על בסיס חודשי) שבהם העלויות בהן נשא הנתבע עלו על שווי עבודות הנקיון.
הנתבע טוען כי עלויות אלה למעשה לא הוחזרו לו. מצאנו קושי לקבל את גרסת הנתבע בעדו תו (שלא נתמכה בפועל על ידי בניו: תומר התחמק בעדותו מלומר דבר בענין התחשבנות, אף שברי לשיטתו שלו שחייו בבית הוריו היו כב"חמולה" וכך היה גם מעורב ביחסים שבין התובע לאביו ואף שיניב אחיו מעיד כי היה מודע היטב לחובות ( ע157) ) אליבא דנתבע נותרה יתרת חוב גדולה מאד של התובע כלפי ו עם סיום ההתקשרות בין הצדדים.
כאמור , הנתבע טוען חובות הטלפון היו גדולים בכל השנים אך הוא כביכול לא מצא לנכון לעמוד על החזרן כל עוד היקפי פעילותו העסקית היו גדולים (ס' 1.2.8 לתצהירו) , ואולם הדבר השתנה כאשר צמצם את היקף פעילותו העסקית (עם מחלת אשתו באמצע 2008) נוכח העלויות הנוספות.
מצד אחד של התמונה- אף שאכן שוכנענו כי היחסים בין הצדדים היו חבריים, הרי שעדין לא סביר היה שה"חבר" גדעון יסכים לספוג חובות בהיקפים של עשרות ומאות אלפי ₪ גם בשנים הברוכות של פעילות עסקית נרחבת. עדותו של הנתבע בענין זה (ע' 188) לא היתה מהימנה עלינו. הדברים אינם מתיישבים מבחינה עסקית. גם התרוץ הכבוש שנולד שם לפיו ויתר על החוב כי ידע שלא יוכל לגבותו, אין בו דבר. הפך הדברים מתבקש, לו רצה הנתבע באמת להחזיר חובות היה כדאי לו לערוך חשבון מדויק עמו ולהתנות את המשך הנפקת האישורים (ולו על ידי בניו) בכך שתבוצע עבודה /יוחזרו כספים לשם כיסוי החוב.
זאת ועוד,מתוך עדות הנתבע שם ברור שהוא כלל אינו יודע מהם ה"חובות" והוא למד עליהם רק לאחר שבמסגרת הליך זה קיבץ את נתוני הטלפון ושירות התעסוקה. חובות בסדר גודל כפי הנטען – אין זה סביר שהנתבע –עצמאי ומנהל עסק עשרות שנים-לומד עליהם רק בדיעבד. מכך משתמע שלא היו חובות בסדרי גודל שכאלה.
אינדיקציה לכך שהתנהלו התחשבנויות במהלך השנים (מה שכל הנראה הביא לכך שלא נצברו חובות בסדרי גודל אלה) עולה מהמשך עדותו של הנתבע שהיתה בלתי קוהרנטית. כך הוא טוען שהיו רישומים (אך לא הוצגו) ואף התחשבנות מעת לעת (בעמ' 190 שם ציין כי "רשם" כל הזמן). בהמשך הדברים (ע' 194) הנתבע מאשר כי היו לו יומנים בהם התנהלו רישומי התחשבנות מדי חודש אך הוא "זרק" אותם, בדיוק במועדים הרלבנטיים להליך זה- ב2010, 2013 !! .אחר כך הוא מאשר כי היו התחשבנויות ארבע פעמים ושתי שורות לפני כן טען שהיו רק פעם או פעמיים (ע' 196 )דברים אלה אנו מצינים על מנת להבהיר כי לטעמנו הנתבע לא הסתפק בכיסוי עלויות חלקיות שעלה לו התובע אלא גם קיבל ולו באופן כללי, תמורה לשווי ההוצאות.
הצד השני של ה תמונה הוא שהנתבע עצמו ציין כי ההסכם היה שהתובע " יהיה זמין עבורי לסיוע בעבודת בנין מתי שאצטרך". (ס' 1.2.6 לתצהירו). ועל כך חזר גם בעדותו (עמ' 191) "היה הסכם בינינו שאם אני אצטרך אותו הוא יעשה לי עבודות, אנחנו נתקזז אבל לא ביומית"- זאת גם אם נקבל את גרסתו שהחל מאמצע 2008 פחת היקף פעילותו העסקית ולכן גם יתכן, הצורך שלו בעב ודתו של התובע. אם כן , סבורים אנו כי בפועל בוצעו עבודות בניה של התובע כעובד של הנתבע וזאת מעבר לעבודות הנקיון (לא למותר להזכיר שבשאלה היכן ארעה התאונה טען הנתבע בתצהירו כי ארעה בביתו בעת שבוצעו שם עבודות שיפוצים (ס' 3.1.9 לתצהירו) - מגרסה ברורה זו הוא נסוג בהמשך (ר' עדותו בעמ' 180-181) אך ללא הסבר ברור לשאלה המתבקשת האם היו אכן עבודות שיפוצים בביתו באותה עת ומי בצען ככל שלא היה זה התובע).
ועוד- כאמור לעיל , בפועל התברר כי אליבא דבני הנתבע ,התובע היה עובד לעתים כפועל בימים שלמים.
מאידך גיסא- ברי גם שעיקר פעילותו של התובע לא היתה כעובד של הנתבע. גם כאשר היו פרויקטים משותפים, מצאנו כי הם בוצעו במקרים רבים כאשר אחד מהשניים (זה שהתקשר עם הלקוח) מגייס את השני לביצוע חלק מן העבודות. כך עלה למשל מתוך עדותו מן הדברים שהובאו בסעיף 22 לעיל וכן מעדות תומר שציין כי בפרויקט מסוים הוא עצמו ביצע את עבודות החשמל כפועל של התובע, ואילו התובע הביא את הנתבע כקבלן משנה על מנת שזה יבצע עבודות מרזבים שזה תחום עיסוקו (ס4 לתצהירו של תומר ) ובעדותו: ש. זה יותר מתיישב עם חסן, שאם עבד בחשבונו במהלך השנה זה לא עולה על 14 יום. ת. חסן עבד יותר מ14 יום בשנה לבד, הוא לקח פרויקטים גדולים, אני עבדתי בימים שהיו לי חורים. היו לי ילדים קטנים בבית והייתי צריך פרנסה, אנחנו לא מפונקים וזה לא משנה אם חסן או מי הבוס. או, כפי שמציין התובע בח"נ לגבי מקרה אחר לגבי הנתבע : ש .מירי בהר חומה. ת:הוא (הנתבע) ביצע את העבודה דרכי".
נסיונו של התובע "לפזר" את סה"כ העבודות שאישר שעבד בהן (סך שהלך ותפח ככל שהתקדם ההליך) על פני 24 שנים כדי להשאר נאמן לגרסתו המקורית לפיה הרוויח כאמור כ6-7 אש"ח לשנה בסה"כ של 14 ימי עבודה פרטית לשנה, לא יכול לצלוח. זאת כיון שמתוך רשימת הלקוחות שהלכה והתבררה , עלה הרושם שמדובר בלקוחות מהשנים האחרונות (נכון לעובר לסיום ההתקשרות בין הצדדים). כך , אשרו נוימן וקלמן שאת העבודות עבורם ביצע התובע בשנים 2008 ו2009 , כך גם עולה מתוך נספחי תצהירה של הגב' נתן (ר' למשל I-3 שמתיחס לעבודה ב2010, I-4 שמתיחס לעבודה ב2007-8 וכו'). לא למותר לציין בהקשר זה כי התובע ציין בעדותו שהוא מכיר את כל תושבי צור הדסה. מתוך העדויות עולה שרבים מהם אכן שיפצו בתיהם (החדשים באותה עת) באמצעותו . הובהר מתוך העדויות כי השמועות לגביו ולגבי איכות עבודתו, עברו מפה לאוזן באותה תקופה ממש (אשר ככל הנראה היתה תקופת השלמת פרויקט בניה בצור הדסה באופן שהיה צורך אצל רבים מבעלי הנכסים שם, שיפוצים והתאמות ). כך גם עלה מתוך עדויות של התובע עצמו באשר לפרויקטים שבצע. נדגיש- העובדה שהנתבע ריכז מאמציו להוכחת הפרויקטים שהסתיר התובע לשנים הרלבנטיות להליך, ודאי אינה יכולה להתפרש כביטוי להעדרם של פרויקטים בשנים שקדמו לכך.
כלל התנהלותו של התובע מחייבת מסקנה כי היקף הפעילות העסקית שלו היה גדול: העובדה שהסכים לשאת בעלויות המס מלמדת לא רק שלנתבע לא היה משתלם בכל אופן אחר להחזיקו כעובד, שכן , ככל הנראה, לא עבד כמעט, אלא שלתובע השתלם לשאת בעלויות המס למרות שלא קיבל אלא שכר זעום מעבר לכך מאת הנתבע אם בכלל . בהכרח לכן, היו הצדקות משמעותיות להתעקשותו לקבל היתרים.
זאת ועוד, הוברר כי התובע הרשה לעצמו להגיע למקום העבודה (ולעתים בחזרה) בעלות שבין 30-50 ₪ לכל כיוון בנסיעה במונית. (ר' עדותו של עד התובע מר מוראד שהסיע את התובע ). גם היקף הפעילות הטלפונית שלו מדבר בעד עצמו.
ואולם לא פחות חשוב מכך- אף שהמחלוקת הבסיסית בהליך זה נוגעת לשאלת אופי היחסים בין הצדדים, הרי שרק הנתבע טרח להביא ראיות להיקף פעילותו העצמאית של התובע. זאת למרות שהתבקש כי ראשית לכל יטען התובע בעצמו היכן הוא עבד כשכיר של הנתבע . הנתבע בחר שלא לציין מי היו לקוחותיו (ואף לא להביא יומני עבודה)- בנסיבות אלה היה מתבקש כי התובע עצמו, בין במסגרת הליכים מקדמיים (לרבות גילוי מסמכים), בין במסגרת עדותו, ובין במסגר ת חקירתם הנגדית של התובע ועדיו,ינסה להצביע על לקוחות רבים של הנתבע שבביצוע השיפוצים שלהם השתתף הוא כפועל. התובע לא עשה כן במסגרת ההליכים המקדמיים ולא כלל בתצהירו ולו רשימה חלקית של פרויקטים של הנתבע שבהם זכור לו כי עבד בשנים הרלבנטיות (ובסופו של דבר מדובר בכ4.5 שנים בלבד) ואילו בחקירתו הנגדית, באקראי, ציין מעת לעת בעדות כבושה כי עבודה מסוימת היתה "של הנתבע". העדר ציון של אתרים שבהם עבד אצל הנתבע ולו מן השנים האחרונות (וגם העדר ענין לאתר אותם בחקירות וגמ"ס) יש בו ביטוי לכך שהתובע עצמו יודע שאין מדובר בפרויקטים רבים אלא בזניחים ונשכחים.
ערים אנו לכך שבסעיף 3.6.11 לכתב הגנתו המתוקן ציין הנתבע כי ימסור רשימה חלקית של העבודות שבהן עבד התובע כ"שכיר ורק שכיר" כן ערים אנו לכך שחובתו כמעסיק לנהל יומני נוכחות, ואלה לא הוצגו. עם זאת כאמור , לא נוכל להתעלם משתיקתו הבולטת של התובע והמנעותו מלמסור כל גרסה שהיא ביחס למקומות בהם עבד.
מסקנת הדברים לטעמנו היא כי בפועל התובע עבד אצל הנתבע בהיקף העולה על יום נקיון שבועי, אך עדיין בהיקף מצומצם. בנסיבות אלה עלינו לקבוע את היקף המשרה.

חלקיות המשרה
כאמור, עלינו לקבוע את חלקיות המשרה של התובע כעובד הנתבע. אל מול הערכתנו את היקף פעילותו כקבלן עצמאי.
נוכח הראיות שלפנינו כדלעיל, מצאנו לקבוע כי התובע עבד בממוצע בחלקיות של רבע משרה . נבהיר: התובע עבד יום בשבוע בנקיון. הערכתו של הנתבע היתה שמדובר בערך של 50 ש"ח לשעה ומדובר ב4-6 שעות שבועיות. אם כן עסקינן בממוצע ב250 ₪ לשבוע ובחודש בסה"כ כ1050 ₪. (לפי 250*4.2) בהתאם לתחשיב שערך ב"כ הנתבע והביא בחקירות הנגדיות כדלעיל, עלות ממוצעת של ההיתרים והוצאות הטלפון עמדה על 1845 ₪ ואם כן, מדי חודש נותר "פער" של עלויות בסך כ 800 ₪. כאמור, לא שוכנענו בטענת הנתבע כי "ספג" פער זה. לכן יש להניח כי התובע ביצע עבודה בהיקף של קצת פחות מ-3 ימים נוספים בחודש (לפי יומית של 300 ₪ כטענתו). סה"כ עבד התובע אם כן בממוצע כ-6 ימים בחודש (אם נביא בחשבון שימי הנקיון אינם ימי עבודה מלאים) המהווים רבע משרה .
יוער כי קביעה זו נעשית באופן ממוצע שכן מאמינים אנו לנתבע שהיקף פעילותו העסקית הלך ופחת עם השנים בשל גילו ומחלת אשתו וכי לכן אף אם ב2006 היה היקף הפעילות גדול יותר, הרי שהוא הצטמצם בשנים האחרונות. עם זאת אנו גם סבורים שבשנים הראשונות (הרלבנטיות להליך)היה היקף הפעילות גדול יותר .
על יסוד נתונים אלה יערך תחשיבנו.

להלן יבחנו רכיבי התביעה והתביעה שכנגד נוכח מסקנותינו דלעיל
נקדים ונציין כי בחנו את רכיבי התביעה שבסופו של דבר נכללו גם בתצהירו של התובע ונוכח הטענות הגלומות שם בלבד. ככל שלא נכללו שם, הרי שנזנחו.
בטרם נעמוד על פרטי רכיבי התביעה נסיר מן הדרך הטענה שבפי הנתבע לפיה על יחסי העבודה בין הצדדים חל הדין הירדני. לענין זה אין לנו אלא להפנות לפסיקה הותיקה בענין גבעת זאב. (בג"צ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ,10.10.2007), ) עסקינן בעבודת עובד שעבד במקרים רבים בתוך תחום ישראל וגם כאשר לא עשה כן , היתה עבודתו במסגרת הישובים הישראלים שמעבר לקו הירוק. הנתבע לא הציג כל אינדיקציות לכך שמירב הזיקות של יחסי הצדדים הן לדין הירדני, ודומה נוכח כלל הראיות שהפך הדבר נכון. על כן, יבחנו זכויותיו של התובע בהתאם לדין הישראלי.

השלמת משכורת חודש 10/12
התובע טוען כי זכאי הוא להשלמת משכורת חודש 12/10, הוא חודש התאונה. התובע כלל אינו מפרט מהו בסיס החישוב וכיצד הגיע לסך זה. די בכך כדי לדחות התביעה ברכיב זה.
לא זו אף זו, התובע מאשר כאמור (ס' 10 לתצהירו) כי הנתבע כבר לא פעל בעסקו באותו זמן וכי עבד עבור בניו. ויוזכר שהיתרי העסקה לא הוצאו כבר ע"י הנתבע. גם אם עסקינן בהמשך הפעילות שהועברה לבניו של הנתבע (וקשה אף לומר כך שכן אין עסקינן בעסק שעובר אלא בפרויקטים שמגיעים מעת לעת), עדיין לא ניתן להעלות טענות כלפי הנתבע בקשר למשכורת חודש זה. מכאן שספק אם עדיין נותרו יחסי עבודה בין הצדדים, שכן התובע כבר לא היה "חייב" לנתבע דבר כנגד הוצאת היתרים. יתכן שאכן היתה עבודת שיפוצים (וכמפורט להלן ,לא מצאנו צורך לדון בנסיבות התאונה) אך זו כך נדמה נעשתה בקבלנות. זאת ועוד, דומה כי התביעה ברכיב זה חושבה על בסיס משרה מלאה, בסיס שדחינו כאמור לעיל.
התביעה ברכיב זה נדחית

התביעה להחזר 6000 ₪ בגין ציוד עבודה שנשאר כנטען אצל הנתבע
גם סכום התביעה ברכיב זה נטען בעלמא. לא מצוין מה כלל הציוד שהתובע טוען כי השאיל לנתבע, ואין כל פירוט, ודאי לא ראיה, בענין שוויו של ציוד זה. משלא הוכח הנדרש דין הטענות להדחות.
נבהיר, מכל מקום גם לו הושאל ציוד ולא הוחזר, סבורים אנו כי כך נעשה במסגרת היחסים הקולגיאליים שבין הצדדים בכל הנוגע לקבלנות בתחום הבניה ובוודאי לא במסגרת יחסי עבודה (שבהם התובע משתמש בכליו של המעסיק)- ור' עדות בנו של התובע בנדון כמובא לעיל. ככל שכך הדבר, הרי שהנושא אינו נתון להכרעת בית הדין.
התביעה ברכיב זה נדחית

התביעה לתשלום דמי הבראה
התובע טוען לזכאות לדמי הבראה עבור שנתיים אחרונות לעבודתו. התובע הביא בחשבון לענין זה עבודה במשרה מלאה והעמיד תביעתו ע"ס 3710 ₪. אלא שכאמור מצאנו כי עבד כרבע משרה בלבד . הזכאות היא על כן לכל היותר ל927 ₪. אלא שאף שאיננו מוצאים מקום לקבל טענות הנתבע בענין היקף ה"חובות" כלפיו שכן סבורים אנו כי אלה הוסדרו מעת לעת על דרך של ביצוע עבודות, עדיין, אין חולק כי החל מחודש 11/10 ואילך, חדל הנתבע מלהסדיר היתרי העסקה עבור התובע וכך גם לכל המאוחר אז , פסקה פעילותו של הנתבע ועל כן גם עבודתו של התובע (ור' המובא מעלה). עם זאת, עיון בסכום הוצאות הטלפון של הנתבע בגין הטלפוניה של התובע החל מחודש 11/10, (כשאז אין היתרים)- B1 , מעלה כי הנתבע המשיך לשאת בהוצאות הטלפון של התובע עד חודש 12/11. מקובל עלינו כי לגבי סכומים אלה, לא נעשתה התחשבנות ואף לא היה בידי הנתבע לקזז חובות אלה כנגד עבודה של התובע. על כן הסכומים המצטברים של תשלומי הטלפון כדלעיל עומדים ע"ס 11,174 ₪. סך זה שולם וביתר במסגרת תשלומי הוצאות הטלפון. משכך יש מקום לקבל טענת הנתבע באופן המוגבל דלעיל ולהורות על קיזוז חוב ההבראה כנגד חוב זה. כך ייעשה גם להלן ויערך תחשיב משלים בהמשך.

דמי חופשה
התובע טוען לזכאות לסך של 8400 ₪ פדיון חופשה (במגבלת ההתישנות) ל13 חודשים ולפי 28 ימים* 300 ₪ ליום. לא ברור כיצד הגיע התובע לצבירת 28 ימי חופשה בתוך 13 חודש. בהקשר זה נקדים המאוחר ונציין כי סבורים אנו שוותק העבודה, נוכח העדרם של רשיונות בכלל או ברצף, תקופות רבות, מתחיל בחודש 9-06 ומכאן שעסקינן בוותק של 4 שנים בלבד. איננו מוצאים עם זאת לקבל את טענת הנתבע לפיה יש "לספור" את ההתישנות מעת הגשת כתב התביעה המתוקן בלבד. עסקינן איפ וא בצבירת 12 ימים לשנה ו13 ל-13 חודש למשרה מלאה. באופן יחסי איפוא מדובר בשווי של 3.5 ימים בהתחשב בחלקיות המשרה דלעיל, ובסה"כ ב 1,050 ₪ בלבד.

פיצויי פיטורין
לטענת התובע פוטר בחודש 8/11 לאחר שפנה אל הנתבע וביקש כי הלה ימשיך להעסיקו, אלא שהנתבע סרב ומסר לו שיש לו כבר פועל אחר. במסגרת תצהיר בדבר פרטים נוספים, פרט התוב ע באשר להשתלשלות הפגישות הנוגעות לאותם פיטורים נטענים.
אף שמצאנו מקום לקבל הטענה כי בין הצדדים נערכה הדברות לגבי הסכמות כספיות נוכח סיום כלל ההתקשרויות שביניהם, לא שוכנענו כי התקיימה אכן פגישה שבה פוטר התובע, להבדיל מפגישה או פגישות שבה/ן עלו שאלות ביחס לזכאות התובע לזכויות מסוימות. ודוק- לא הובהר מה טעם היה בכך שהתובע יפנה דווקא באותו מועד בבקשה לחזור לעבוד. לענין זה יוזכר כי מצאנו שלאחר התאונה, התובע בפועל חזר לעיסוקיו כקבלן (ובשל כך היה נחוץ לו היתר העסקה ע"ש האחים שחר) ואף ביצע עבודות בפועל כמצוין לעיל; כבר 5 חודשים קודם לכן התובע פגש בנתבע במועד חתימת כתב הויתור ולמרות שהיה חשוב לו לקבל היתר העסקה לצרכי עבודה ,הוא אינו מבקש לעבוד ואינו מודיע על כוונה לעבוד (ולכל הפחות לא כך נטען). (זאת גם בידעו שהנתבע כבר חודשים רבים קודם לכן חדל מפעילותו העסקית כעדותו שלו). אם כן, לא שוכנענו בטענתו של התובע שבחודש אוגוסט פנה לתובע וביקש לעבוד אצלו.
מאידך גיסא, אין גם הגיון "רפואי" לטענה שדווקא ב8/11 ביקש התובע לחזור לעבוד. עיון במסמכים הרפואיים מעלה, כי כאמור, שיעור הנכות הזמנית של 100% עמד בתקפו עד 31.3.12, ובמשך 3 חודשים לאחר מכן עמד שעור נכותו המוכרת ע"י המל"ל על 80%. אם כן, אין גם מקום לחשוב שהתובע נמנע מלפנות לנתבע קודם לכן בענין זה בגלל מצבו הרפואי, שהשתנה באותה נקודת זמן.
לטעמנו, הסיבה לרצונו של התובע לקבל באותו מועד סכומים מן הנתבע נובעת מכך שהאחים שחר חדלו מהסכמתם להנפיק עבורו אישורי העסקה. יש להניח שמצב זה יצר קושי מבחינת התובע ובכך עודד אותו לטעון/ לעמוד על זכויות.
אף ככל שהתרחשה פגישה שבה ביקש התובע לעבוד בחודש 8/11, ובקשה זו סורבה, איננו סבורים כי עסקינן בפיטורין. כאמור , למרות האישורים הרפואיים מצאנו כי התובע כן תפקד ועבד. לפיכך המנעותו מפניה אל הנתבע לחזור ולעבוד קודם לכן, מלמדת על זניחת העבודה.
לענין זה ראוי להוסיף- כאמור מעלה, התובע עצמו מודה שבפועל כבר חדלה פעילות הנתבע עוד לפני התאונה (ודוק בענין זה – התובע חזר בו מגרסתו המקורית לפיה התאונה ארעה בביתו של הנתבע אלא טען שארעה בעת שעבד בפרויקט של האחים שחר ברחוב יפו). בנסיבות אלה, לא ברור כיצד יכול התובע במקביל לטעון כי פוטר כמעט שנתיים לאחר מכן. (ואף לא לטעון כי בשל מחלתו לא יכול היה לעבוד קודם לכן)
למעלה מן הצורך יאמר כי גם לו היינו סבורים כי עסקינן בפיטורין, הרי שתקופת העבודה הרלבנטית היא בת 4 שנים . נדגיש לענין הוותק כי נתנו אמון בגרסת הנתבע לפיה בצעירותו היה התובע עובד שלו אך עם הזמן ועם התפתחות יכולותיו וכישוריו, הפך לעצמאי . העובדה כי במשך שנים ישנם נתקים ביחסים בין הצדדים , כשהתובע מוציא עבור עצמו בחלק מן הזמן רשיון סוחר , מלמדת על כך שגם "יחסי עבודה" לצרכי ההיתר לא היו בשנים אלה. אמנם ניתן להניח כי מעת לעת גם בתקופה זו , כשהיה הנתבע זקוק לעבודת התובע , היה זה ,ככל שהדבר תאם את נוחותו, מבצע עבודה, אך ספק בעינינו אם בכלל עסקינן בעבודת שכיר או שמא בשת"פ מקצועי בין קבלנים. כך או כך, לא הוכח דבר בענין זה ועצם הנכונות להמציא עבור התובע היתרי העסקה במועדים שהוצאו, מלמדת על כך שלא היתה נכונות להעסיקו במועדים אחרים.
עם זאת , אין חולק כי הפסקת ההתקשרות היתה פרי יזמת הנתבע שמצא שאין לה עוד הצדקה. במובן זה לא נתעלם מהטענה לזכאות לפיצויי פיטורין. כאמור קבענו לעיל כי שעור משרתו של התובע הוא רבע ומשכך שכרו החודשי הממוצע 300*24/12=1800 ₪.
סה"כ פיצויי פיטורין לתקופה האמורה עומד על 7200 ₪ .

דמי חגים
לטענת התובע לא שולמו לו דמי חגים. התובע פרט בתצהירו ימי חג שחלו בתקופת עבודתו ושלטענתו עבד ביום שלפני וביום שלאחר כל אחד מהם. הנתבע טען כי ימי החגים שלהם זכאי התובע נכללים בלאו הכי בסכומים הרבים שקיבל בעודף עקב מימון עלויותיו כדלעיל.
אף אם נניח כי לא נותרו יתרות זכות נכבדות לנתבע בגין סכומים שממן בהם את התובע עבור עלויות שירות התעסוקה , אלא כאמור לעיל, נוכל להתיחס לעלויות שנוצרו לאחר חודש 10/10, אנו מוצאים כי אין מקום לקבל טענות התובע כפי שהן .
ראשית- יש להפחית מן הימים המחושבים את 22.9.06. באותו שלב לא עבד התובע 3 חודשים במקום עבודתו זה (ולהפך, הוא שב לאחר ניתוק) ומשכך לא מתקיימים התנאים לזכאות ליום חג.
שנית- התובע הכליל בכלל חג את שבעת ימי חג הפסח (ואף 7 ימים בגין יום כיפור!)
שלישית- התובע לא הפחית ימי חג שחלו בימי מנוחה שבועית (כך הכליל את הימים ,22.9.0719.9.09 ו3.10.09)
רביעית- התובע ערך תחשיבו על בסיס משרה מלאה. כאמור, מצאנו כי עבד בהיקף של רבע משרה בלבד. אמנם בהעדר דוחות נוכחות של הנתבע ,הרי שהנטל להוכחת ימי החג שלגביהם עבד התובע ביום שלפני וביום שלאחר החג, מוטל על הנתבע. על כן נניח שבפועל כל הימים שאינם נגרעים נוכח הטעמים דלעיל, הם ימים שלפניהם ואחריהם עבד התובע או על כל פנים , לא עבד בהסכמת המעסיק. עם זאת אין מקום להתעלם מחלקיות המשרה , והרי בוודאי בימי חג שבהם כלל לא היה עובד גם ללא החג, אין מקום לשלם בגין החג. על יסוד זה ונוכח היתרה לאחר הפחתה של הימים כמתואר לעיל נותרו 12 ימים, בחלוקה לחלקיות המשרה , זכאי התובע ל-3 ימי חג ובסה"כ ל900 ₪.

התביעה לעבודה בערכי ש"נ בימי שישי
דין התביעה ברכיב זה להדחות. ראשית יאמר כי התובע לא פרט מהם ימי השישי בהם עבד אצל הנתבע. ערים אנו לכך שהנתבע לא הציג יומן עבודה, אלא שהתברר שגם לתובע רישומים משלו (יומן עבודה), שבחר שלא להציג. מכל מקום התובע לא תאר ולו מקום עבודה אחד שבו עבד בימי שישי. הנתבע טרח והגיש לבית הדין , לאחר שקיבל צוים מבית הדין בענין זה , איכונים לגבי המצאותו ש ל התובע באופן מדגמי בימי שישי. אכן נכון שהתובע ,באיחור, ביקש להזמין גם פירוט ביחס לימים ספציפיים (ר' D7 לתצהיר הנתבע) אלא שלאחר שהובהר לו שהצו כבר נשלח הודיע כי מסתפק באשר הוזמן (ר' הודעתו מה 21.12.14.). לא למותר לציין שרשימה זו הכילה 17 ימי שישי בלבד ביחס לכל התקופה שבמגבלת ההתישנות.
מתוך האיכון שנתקבל, וכפי שנותח ע"י הנתבע (D4), עולה כי במרבית ימי השישי נמצא התובע בבית אשתו דאז (=בית שמש) או בביתו. הנתבע אף צרף היקף שמושי הטלפון של התובע וכן סוגי הפעילות (גלישה וכיו"ב)- D5, המצביעים על פעילות אחרת שאינה כרוכה בעבודה. זאת ועוד , מתוך השיחות שבצעה הגב' נתן עם לקוחות שונים של התובע (נספחים I) עלה כי לפחות להבנתם לא היתה בעיה מבחינת התובע לבצע שרותיו להם בימי ו'. לכך מצטרפות עדויותיהם הנחרצות שלא הופרכו של עדי הנתבע כי העסק של הנתבע לא עבד בימי שישי כלל שלהן האמנו בענין זה.
התובע אמנם העיד (בניגוד לגרסת הנתבע ועדיו) כי לעתים ניקה את ביתו של הנתבע בימי שישי, כאמור. לטעמנו בכך יש כדי להסביר מדוע ישנו ציון של איכונים בקרית יובל(מקום מגורי הנתבע), פעמים ספורות אז.
בתצהירו התיחס התובע ספציפית לכל המועדים שעלו מן האיכון ,אלא שכל שציין הוא היכן עבד, ולא ציין כלל אם עבד בפרויקט של הנתבע (מדובר בציון אזורים שעולים מתוך נקודות האנטנה של חברת הסלולר) אין בכך כדי ללמד דבר על פרויקט ספציפי ו/או עבודה אצל הנתבע והתובע לא טרח להוסיף דבר בענין זה.
יכולנו להגיע לכלל מסקנה כי לכל הפחות במועדים אלה יש מקום לחייב את הנתבע בעלויות העבודה בימי שישי, אלא שלא זו המסקנה המתבקשת: ראשית- כאמור , התובע הוא שויתר על איכון באותם מועדים נטענים ומשכך מנע האפשרות לקבל ראיות בנושא זה. התובע גם לא הצביע מפורשות על איזה מהמועדים שצוינו באיכונים שכן התקבלו, כי שהה בעבודה אצל הנתבע. שנית- התובע טען שלעתים עבודת הנקיון בוצעה בימי שישי חלף ימי חמישי אחה"צ. מכאן שבכך אין כדי ללמד על עבודה נוספת. ושלישית- וזה העיקר, נוכח מסקנותינו דלעיל בדבר היקף עבודתו של התובע אצל הנתבע בסה"כ , איננו סבורים כי גם לו היתה עבודה בימי שישי , היתה זו עבודה המזכה בתשלום בגין ש"נ או כי ברגיל בכלל היה צורך שיבצע עבודה בימי שישי .
למען הסר ספק נשלים ונציין גם כי יש להעדיף טענת הנתבע לפיה יום שישי לא היה יום מנוחתו השבועית של התובע. התובע עצמו כעולה מן האמור, היה נכון בעסקיו לעבוד בימי שישי. לא זו אף זו, הוא טוען לזכאות לימי חג לפי ימי החג היהודיים.
התביעה ברכיב זה נדחית

עגמת נפש ופיצוי ענשי
אשר לעגמת נפש- פסיקת בית הדין הארצי קבעה כי ראוי לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש רק במקרים חריגים בהם נגרמה אכן עגמת נפש רבה. עניינו של התובע דכאן אינו מצביע ולו על קרבה לאותם מקרים חריגים. למעשה התובע לא מתאר נסיבות כלשהן שיש בהן כדי לבטא יצירת עגמת נפש, אף כזו הנגרמת ממצב רגיל של פיטורין (לו היו כאלה).
אשר לפיצוי ענשי- לא עמדנו על הבסיס המשפטי לפסיקת הפיצוי הנתבע בענין זה. יוער כי לטעמנו ההתנהלות מטעם התובע לא היתה נגועה בתום לב רב יותר מזו של הנתבע ובוודאי לא זה המקרה לפסיקת פיצוי ענשי.
ככל שבסעיף זה התכוון התובע לכלול גם הטענה לדווח חסר של היקף העסקתו לשירות התעסוקה , שהשליך על היקף זכאותו לגמלאות, נעיר כי לא זו הדרך לפסוק בטענה זו, עסקינן בטענה שיש לכמתה כספית ואין התובע יכול לפטור עצמו מכימותה והוכחתה במסגרת טענה כללי לפיצוי. מכל מקום, נוכח חלקיות המשרה שמצאנו, גם לגוף הטענה אין בה ממש.
התביעה ברכיבים אלה נדחית
סכום בינים
סך תשלומי הוצאות הטלפון בהפחתת הסכומים שלהם זכאי התובע ברכיבים שצוינו לעיל מביאנו לכך שלתובע לא נשארה יתרה זכות ונותר עודף בסך של 1097 ₪ ששילם הנתבע בגין הוצאות טלפון שלאחר סיום ההעסקה.

התביעה שכנגד
התביעה למתן חשבונות (ותשלום על פיהם)
כמובא מעלה ,טוען הנתבע כי ככל שעומד התובע על טענתו שהיה עובד הנתבע ,הרי שכל ההתעשרות שהתעשר מעבודתו אצלו, היא למעשה כספים שמגיעים לנתבע , כמעסיק. הנתבע המציא חוו"ד של מר חייט שבאמצעותה מבקש להראות (בין היתר) מהו היקפם של הפרויקטים שבהם עבד התובע ובכלל זה גם מה היקף הרווח המשוער בגינם . מר חייט מצא כי שעור הרווח של התובע מתוך הפרויקטים שהנתבע הצליח לאתר כי בוצעו על ידו, עומד על 310,000 ₪.
נוכח ממצאינו דלעיל, דין התביעה שכנגד ברכיב זה להדחות. כאמור מעלה, שוכנענו כי התובע אכן היה עובד של הנתבע בהיקף מצומצם , וכטענת הנתבע- עיקר עיסוקיו ופרנסתו היו מתוך התקשרויות קבלניות שלו. ככל שעסקינן בהתקשרויות של התובע כעצמאי, הרי שלנתבע כמעסיק, אין יד ורגל בהן, הוא אינו שותף בהן ואינו זכאי לקצור פירותיהם.
גם אם , ושוכנענו כי כך היה , תרם הנתבע מה שנקרא בפיו "אמצעי יצור" קרי "מפתח" להתקשרויותיו של התובע בדמות היתרי העסקה , וגם נכונות להחזיק עבורו את חשבונות הטלפון ולשלמם- עדין אין בכך כדי ליצור בידי הנתבע זכויות כמעסיק ביחס לאותן התקשרויות. כעולה מן האמור לעיל, הנתבע עשה כן כנגד קבלת עבודה מסוימת ומוגבלת מצד התובע מחד, או , כטענתו, נוכח יחסי הידידות והחברות רבת השנים שבגינה , בשנים הטובות, היה נכון לספוג עלויות שיאפשרו פרנסתו. אין מקום בדיעבד ליתן משמעות אחרת והפוכה לאותה מערכת יחסים מוסכמת בת שנים רבות.
בהעדר זכאות כלשהי לנתבע לקבל סכומים שהרויח התובע בעסקאותיו , אין גם מקום למתן חשבונות.
התביעה ברכיב זה נדחית.

התביעה להחזר הוצאותיו של הנתבע בגין היתרי ההעסקה והטלפונים
אף דין התביעה ברכיב זה להדחות מן הטעמים הבאים:
ראשית- שוכנענו כי הנכונות לשאת בעלויות אלה היתה מן הטעמים שפורטו, אך אין מדובר , וכך גם העיד התובע כדלעיל, בתשלומים ששולמו לתובע עבור ו/או עקב עבודתו (אלא עבודתו שמשה כ"ערובה" מוצלחת יותר או פחות לכיסויים). עסקינן בתשלומים ששולמו על בסיס עסקי ו/או חברי ושלא במסגרת יחסי עובד ומעסיק. על כן אין בית הדין מוסמך להורות על השבתם.
שנית- כאמור מעלה, לא שוכנענו בטענת הנתבע כי הסכים לספוג עלויות כה נכבדות בלא תועלת בצידן מבחינתו. על כן סבורים או כי קיבל תמורת אותם תשלומים ולכל הפחות כך במשך מרבית תקופת העבודה.
שלישית- סכומי התביעה שכנגד ברכיב זה (סעיפים 6.4.2-6.4.1) אינם מביאים בחשבון עלויות השכר שהנתבע עצמו מאשר כי קיזז מתוך אותם סכומים בהם נשא, זאת בין לענין עבודות הנקיון השבועיות ובין לענין העבודות האקראיות שכן בוצעו ע"י התובע כפי שהודה הוא ושחובה היתה עליו, ולו לצרכי הוכחת תביעתו, להוכיחן . ודוק- המידע בענין זה צריך היה להיות בידי הנתבע עצמו. משכך, בכל אופן לא הוכח סכום התביעה האמיתי.

התביעה לפיצוי בגין חוסר תום לב ביחסי עבודה
אף שמוצאים אנו שיש ממש בטענות הנתבע באשר לחוסר תום הלב של התובע בכך שהתעלם ממהותה העיקרית של ההתקשרות בין הצדדים, עדיין אין עסקינן בחוסר תום לב ביחסי עבודה. חוסר תום הלב, יכול להיות מיוחס לכל היותר להתנהלות הנוגעת לפנים העסקיות של היחסים שבין הצדדים. משכך אין מקום כי בית דין זה יפסוק דבר בגין כך, מהטעם שפורט לעיל.
כמו כן ,חוסר תום הלב מתיחס לעצם הגשת התביעה ולא ליחסי העבודה /העסקים שבין הצדדים עצמם. הדרך ליתן ביטוי לאלה היא בפסיקת ההוצאות.
התביעה שכנגד ברכיב זה נדחית

השבת עלויות ההגנה
הוצאות משפט לרבות שכר טרחת עו"ד הם מהסעדים שבית הדין פוסק גם ללא שיהוו חלק מרכיבי התביעה, כאשר עניין זה, בהתאם לתקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין), התשנ"ב-1992, מסור לשיקול דעתו של בית הדין. לא מצאנו מקום לחרוג מסמכותנו הכללית בעניין פסיקת הוצאות במקרה דנן. התיחסות לכך תובא בסיפת פסק הדין.
סכום בינים
דין הטענות בתביעה שכנגד להדחות כולן.

כתב הויתור
מצאנו לנכון להתיחס לטענות הצדדים באשר לכתב הויתור רק בסיפת דיוננו זה. זאת מן הטעם כי מסקנותינו דלעיל ודלהלן, מייתרות הצורך להזקק לשאלה האם ראוי הוא כתב הויתור לעמוד על כנו אם לאו. למען שלמות התמונה ונוכח טעוני הצדדים נתיחס אליו בקצרה.
בדב"ע 2-10/98 אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ , עבודה-ארצי לב (ד) 161, סקר בית הדין הארצי מצבים מגוונים בהם דנה הפסיקה בשאלת תוקפו של כתב ויתור, תוך שהוא עומד על המגמה שלא ליתן תוקף לכתב ויתור, אלא בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוכן כתב הויתור. מגמה זו, מעוגנת באי-שוויון הכוחות בין המעביד לבין העובד. כך נאמר שם:
"המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך, לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה:
(א)כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי;(ב)כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו (..);(ג)העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב ...; (ד)יש פגם במסמך הויתור ... ה;לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך..."
ניישם האמור על ענייננו.
בענייננו דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר היות כתב הויתור חד משמעי וברור כשלעצמו.
אשר לטענה כי כתב הויתור לא הוסבר לתובע: אף אחת מגרסאות הצדדים לא היתה מהימנה בעינינו. כך, סבורים אנו כי טענות התובע לפיהן אינו מסוגל לקרוא עברית אינן יכולות לעמוד כאשר הוברר כי התכתב בהודעות סמס בעברית (ולענין זה, הטענה כי מי מחבריו היהודים טרח לכתוב לו הודעות אלה באופן שוטף אינה מסתברת). מכל מקום, התובע הודה כי המסמך הוקרא לו וכלשונו (עמ' 136) :
ש: אם יש כתב ויתור שאתה יודע שאתה לא תובע את גדעון, אז אנחנו לא נמצאים פה היום, כי אסור לך להגיש תביעה, אז אתה אומר כן, אבל לא ידעתי על מה אני חותם.
ת :כאשר אני חתמתי הוא הקריא בפניי. אני לא זוכר, מה אני יכול לעשות ?
שוכנענו כי התובע מדבר עברית ,כך שאף אם התקשה לקרוא המסמך בעצמו, הרי משהוקרא לו, הוא הבין אותו. אם כן התובע הבין בעת החתימה על מה חתם. מאידך גיסא לא נתנו אמון בטענות הנתבע ובניו לפיהן תרגמו לו את המסמך , כפי המצוין במסמך עצמו. יניב העיד כי מצא את נוסח המסמך באינטרנט, ובמובן זה מאמינים אנו כי עשה בו שמוש ללא שטרח לתרגמו לערבית. (זאת מכל מקום כיון שהתובע הבין את התוכן).
אשר לפירוט החשבונות שבין הצדדים- עולה בבירור מעדויות הנתבע ובניו כי לא נעשתה כל התחשבנות פרטנית עובר לחתימת המסמך . לא זו אף זו, לטעמנו לא היה כלול בהתחשבנות ככל שהיתה קודם לכן, כל פירוט מדויק של זכויות התובע כעובד. הטענה שנטענה מן השפה ולחוץ לפיה הנתבע היה לענין חגים וכיו"ב כי הנתבע היה נדיב עד שנתן לתובע הכל (כולל חגי יהודים ומוסלמים) או כי זכויות אלה נכללו בסה"כ מה שמימן הנתבע- אינה מתקבלת ובוודאי אינה יכולה לבוא חלף פירוט זכויות. מתוך עדות הנתבע ברור שתחשיב אמיתי של זכויות עובד מעולם לא נערך.
אשר לפגם במסמך – לא מצאנו פגם במסמך עצמו (וגם הכיתוב שלטעמנו לא משק ף האמת בדבר תרגום, לא פוגע לטעמנו במסמך עצמו.) גם הטענה שבפי התובע (ס' 26 לתצהירו) לפיה ישנו חוסר הגיון בכך שתאריך סיום עבודתו היה בחודש 8/2011 בעוד כתב הויתור מציין סיום העבודה כבר 5 חודשים קודם לכן- אין בה ממש. בפועל כאמור לא שוכנענו כי בחודש שבו טוען התובע כי פוטר, אכן פוטר.
אשר לחלוקי דעות שהתגלו בדיעבד- לכאורה עצם העלאת הטענות נגד כתב הויתור מגלה שישנם חילוקי דעות שהתגלו לאחר חתימתו. אלא שהתובע אינו טוען כלל שלא ידע זכויותיו קודם לחתימה ,אלא רק , ולכך כאמור לא האמנו, שלא ידע שהוא חותם על כתב ויתור אלא רק על מסמך שחתימתו עליו דרושה "ע"מ להוציא עבורי היתר כניסה על שם בניו ותו לא, לאחר שאלו פתחו עסק לשיפוצם לאחר סגירת העסק של הנתבע" (ר' תצהירו בס' 18).
אם כן, מוצאים אנו פגם בכך שלא היה כל פירוט זכויות עובר לחתימת כתב הויתור. לא זו אף זו בוודאי אין הכיתוב דשם עונה לדרישות סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג -1963 , ככל שהדבר נוגע לפיצויי פיטורין.
בנסיבות רגילות די היה בכך כדי לברר התביעה לגופה (וכך בלאו הכי נעשה לעיל). עם זאת יאמר כי איננו סבורים שכתב הויתור נועד לסלק רק תביעות מתחום יחסי העבודה שבין הצדדים, אלא גם את כלל התחשבנות שנוגעת לפנים אחרות של הקשרים שביניהם. בנסיבות אלה ספק בעינינו אם הבחינה הראויה של מערכת היחסים בין הצדדים צריכה להעשות באספקלריה של דיני העבודה בלבד.
כמו כן, שוכנענו כאמור כי התובע ידע היטב על מה חתם אך לא אצה לו הדרך במשך כמעט 3 שנים עד למשלוח מכתב הביטול ע"י עו"ד סורכי. כאמור, לא האמנו לתובע שלא הבין על מה חתם ועל כן בוודאי ככל שחש נכפה לחתום על המסמך (בשל רצונו, כטענתו, לקבל היתרי העסקה ע"ש האחים שחר), הרי שמכפיה זו נשתחרר בפועל כבר ביולי 2011. עדיין נדרשו כשנה וחצי עד למשלוח הודעת הביטול. איננו מוצאים צורך להכביר בפרטים בענין זה ואולם העדפנו את גרסת הנתבע לפיה היתה תקשורת בינו לבין עו"ד סורכי ביזמת זה האחרון עוד בטרם שלח את מכתב הביטול על פני טענת הנתבע והעד עו"ד סורכי מטעמו, כביכול רק בישיבה מיום משלוח מכתב הביטול כשתרגם לו העו"ד את תוכן המסמך הביע התובע הפתעתו ומיד נשלח המכתב.
משכך חלף הרבה מעבר לזמן סביר שבו היה על התובע לבטל את כתב הויתור . יאמר, איננו סבורים כי הקושי שעומד לפתחו של התובע הוא רק קושי משפטי (העדר ביטול תוך זמן סביר לאחר שנודע דבר ההטעיה) אלא שהעדר הביטול מלמד על כך שההסכמה לוותר על זכויות לא היתה בעלמא. אף התובע ידע (ולתוצאה זו הגענו בלאו הכי) שלמעשה קיבל מהנתבע יותר מאשר זכאי לו, ולכן לא מצא מקום לסרב לחתום על המסמך כמו גם לא מצא במשך זמן רב מקום לפעול נגדו.
אם כן, וגם נוכח התוצאה אליה הגענו לגופם של דברים, אין זה המקרה שבו ראוי לבטל את כתב הויתור.
בטרם סיום – הצדדים הקדישו זמן רב בחקירותיהם ובטיעוניהם לשאלה היכן ארעה התאונה. כאמור מעלה, מצאנו סתירות בגרסאות שני הצד דים לענין זה ולטעמנו שניהם העדיפו להסתיר התמונה המלאה מבית הדין , אלא שלטעמנו אין לסוגיית מיקום התאונה משמעות רבה לצורך הכרעה בשאלות שבמחלוקת לפנינו (בשונה, כך נראה , מן השאלות הדורשות הכרעה בהליך הנזיקי המתנהל במקביל בין הצדדים). משכך לא מצאנו מקום לקבוע מסמרות בסוגיה זו.

העולה מן המקובץ
מצאנו שדין התביעה שכנגד להדחות, כמו גם דינה של התביעה העיקרית . הפער הזניח בהתאם לתחשיבנו של כ 1000 ₪ שכביכול נותרו כחובות של התובע לנתבע, התאיי ן נוכח כתב הויתור שהנתבע טען שהוא בתוקף ומשקף ויתור הדדי.
על כן דין תביעות שני הצדדים להדחות.
אשר לענין ההוצאות- נוכח התוצאות אליהן הגענו מצאנו שראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו. נוכח ההתיחסות הספציפית של הנתבע לשאלת ההוצאות נעיר כי הרלבנטי בשלב זה הוא סכום התביעה בכתב התביעה המתוקן שעמד על כמחצית מסכום התביעה שכנגד, וכאמור, שתיהן נדחו. לטעמנו, ההיקפים יוצאי הדופן שלהם נדרש ניהול ההליך רובצים לפתחו של הנתבע יותר מאשר לפתחו של התובע.
ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, (28 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אלי קדוש, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

תמר נוי, מעסיקים